שבת סז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר גד אינו אלא לשון ע"ז שנאמר (ישעיהו סה, יא) העורכים לגד שלחן הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי דונו דני יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר אין דן אלא לשון ע"ז שנאמר (עמוס ח, יד) הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן האומר לעורב צרח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנביך לטובה יש בו משום דרכי האמורי אהאומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורי אשתה ואותיר אשתה ואותיר יש בו משום דרכי האמורי המבקעת ביצים בכותל (והטח) בפני האפרוחים יש בו משום דרכי האמורי והמגיס בפני אפרוחים יש בו משום דרכי האמורי המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחין בשביל שלא ימותו יש בו משום דרכי האמורי המרקדת לכותח והמשתקת לעדשים והמצווחת לגריסין יש בו משום דרכי האמורי המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה יש בו משום דרכי האמורי אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה וחכמים אוסרין בשברי זכוכית מפני הסכנה תנו רבנן נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק ונותנין טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק אמר רב זוטרא האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קעבר משום בל תשחית חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון:
מתניתין כלל גדול אמרו בשבת בכל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת גהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל
רש"י
[עריכה]
האומר גד גדי - התמזל מזלי:
וסנוק לא - עיף אל תהי:
אשכי ובושכי - יום ולילה:
יש בו משום דרכי האמורי - וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה"ג בתוספ':
הוא בשמה והיא בשמו - הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש:
דוני דני - התחזקו חביותי:
דן - אינו חק האמורי אלא ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים:
האומר לעורב צרח - כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה:
שקרא ערבית - איחר יותר משאר חביריו ול"נ שקרא כעורב:
שקראה גברית - כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:): אשתה ואותיר כדי שתהא ברכה מצויה ביינו:
המבקעת ביצים בכותל - ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו:
המרקדת לכותח - כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק:
המשתקת לעדשים - כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת:
ה"ג אבל נותנין קיסם של תות - מוריי"ר ([[:קטגוריה:{קטן (עץ|{קטן, (עץ]][[קטגוריה:{קטן (עץ]])} וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש:
ה"ג אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית - אע"פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע:
בול של מלח - מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה:
טיט וחרסית - מצננין את השמן ואינו דולק מהר:
דמכסי שרגא דמשחא - שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק:
נפט - כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר:
חמרא וחיי - כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא:
מתני' כלל גדול - בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול:
השוכח עיקר שבת - כסבור אין שבת בתורה:
אינו חייב אלא חטאת אחת - בגמרא (לקמן דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי:
היודע עיקר שבת - שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות:
ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא:
חייב על כל שבת ושבת - חטאת אחת לכל שבת ואע"פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג:
היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה - שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא:
תוספות
[עריכה]מתני' כלל גדול. כל היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת כו'. פי' בקונטרס אע"פ שלא נודע לו בינתים אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות וקשה לה"ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן דף עא.) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע"פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי' הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר' וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא ועוד הקשה ריב"ם דבגמרא מפקינן לה מקרא ואי כדפי' בקונטרס שאי אפשר שלא נודע לו למה לן קרא ועוד קשה לר"י דתנן בפרק אמרו לו (כריתית דף טז.) א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה כו' אמר ליה חייב על כל אחת ואחת ק"ו מנדה כו' ופליגי התם אמוראי בגמרא היכי בעי מיניה וקאמר בסוף שמעתא ולרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא נדה מאי ימים שבינתים איכא ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה והתם אפילו איחרה כמה שנים ולא טבלה חשיב הכל העלם אחד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתים אע"פ דלא ידע כמי שידע דמי ה"נ גבי שבת אע"פ שלא שמע ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ותימה דהתם יליף רבי אליעזר שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב ונראה לר"י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרבי אליעזר ברבי שמעון דהתם דאמר לא כך שאלו רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא הבא על הנדה והשיב לו רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ק"ו משבת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
צא א מיי' פי"א מהל' ע"ז הלכה ד', סמג לאוין נא, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ט סעיף ג':
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז (עריכה)
א ב מיי' פ"ז מהל' שגגות הלכה ב':
ב ג מיי' פ"ז מהל' שגגות הלכה ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
טיט וחרסית תחת הנר כדי שתמתין ותדליק.
חמרא חייא לפום רבנן ותלמידיהון:
הדרן עלך במה אשה יוצאה.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
מתני' היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. מפורש במס' כריתות בפ' אמרו לו משום דימים שבנתיים הויא ידיעה ופרש"י ז"ל שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום שבת היה ואע"פ שלא נודע לו שחטא שלא היה זכור שעשה בו מלאכה כיון דשגגה ראשונה משום שגגת שבת הוה והרי נודע לו שהוא שבת ונודע לו שהמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן ואע"פ שלא נודע לו שחטא הוא שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה, ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן התם במס' כריתות אלא נדה מאו ימים שבנתיים איכא כגון שבא עליה וטבלה וחזר ובא עליה והכא מאי איכא למימר אי אפשר שלא ידע שהיתה נדה והרי אפשר שלא ראה ושלא שמע ואפילו ראה אותה טובלת אפשר שהיה סבור שטבלה בשביל טומאה אחרת כגון ששמשה או מגע שרץ וכיוצא בה ואפשר לומר שכיון שראה אותה טובלת מעלה הוא על דעתו שטובלת לנדתה שרוב טבילת הנשים לנדתן עוד הקשו א"כ היכי מפרשינן לה ואמרי בגמ' הכא משום דכתיב שמירה אחת לכל שבת ושבת למה לי קרא פשיטא הא איכא ידיעה בנתיים והא נמי לאו קושיא הוא דקמ"ל אע"פ שלא נודע לו שחטא כיון שנודע לו שגגתו כולה ידיעה היא ול"נ ימים שבנתיים דהוו ידיעה לא ששמע שאוותו היום שבת היה ולא שנזכר אלא שלא נתן לבו לדבר כלל אבל מאחר שהוא יודע עיקר שבת ויודע שיום שביעי לעולם הוא שבת ולאחר שבוע אחר שיודע בכל ימות השבוע שהוא חול ואלו נתן דעתו לחשב ודאי ידע שהיום שבת וכשעשה מלאכה בשבוע שעבר שבת היתה אע"פ שלא נתן דעתו לכך הוה ידיעה וכן בנדה כשראה אותה טובלת לנדתה ולא נתן אל לבו שבא עליה בשעת נדתה ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה נתכוין ולפי פירוש זה אין משנתינו אלא בידע עיקר שבת שהוא יום שביעי, אבל הר"ר שמואל ז"ל פי' שכיון שנודע לו יום החום הוי הפסק להתעלמות שהרי יצא מן הספק הא' ויודע שעכשיו היא חול וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידוע שטהורה מנדתה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא ולזה הפי' ימים שבנדה וימים שבשבת שוין הן לגמרי והוא הפי' הנכון, ואיכא למידק היכי אמרינן במס' כריתות ק"ו מנדה והא ימים שבנתיים דהוו ידיעה בשבת כתיבא כדאמרינן בגמ' והכא משום דכתיב שמירה א' לכל שבת ושבת והיכי תלי ר"א כתיבה בדלא כתיבה, ואפשר דסבירא ליה תרתי בעי מיניה ימים שבנתיים אי הוה ידיעה לחלק ואי שבתות כגופין מחולקין דמיין ופשיט ליה תרוייהו מנדה ואגב אבל אדרבה כי כתיבי בשבת כתיבא, א"נ אסמכתא נינהו:
חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. פי' למ"ד שבתות כגופין מחולקין דמי חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות ולמ"ד לאו כגופין מחולקין חייב אחת דהכא ליכא למימר ימים שבנתיים הוה ידיעה לחלק שאין כל השגגות אלא בימים אלא במלאכות:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
מתני': היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת: ואמרינן בכריתות בפרק אמרו לו (טז, ב) דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש"י ז"ל כאן שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו יום שבת היה. והקשו עליו בתוס' דידיעת היום לא מעלה ולא מוריד, דידיעת חטא בעינן, מדכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו, ותדע לך מדאמרינן לקמן (ע, ב; עא, א) קצר וטחן בשגגת שבת וזדון מלאכות כו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות כו' קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה, אלמא בקצר וטחן בשניה בזדון שבת אין אותה ידיעה מחלקת לחטאות דידיעת חטא בעינן. ועוד דהא דחייב על כל שבת ושבת ביודע עיקר שבת איצטריך למילף בגמ' (לקמן סט, ב) מקראי, ואי כפרש"י ז"ל פשיטא קרא למה לי, אלא שמע מינה גזירת הכתוב הוא בשבת. ועוד דתנן בכריתות פרק אמרו לו (טז, א) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו וכו', ואמר (לחייב) [לי חייב] על כל אחת ואחת קל וחומר מנדה וכו', ופירש רב חסדא (שם עמוד ב) דשגגת שבת וזדון מלאכות בעא מיניה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק או לא, ופשט ליה דהויין ידיעה לחלק, ואקשינן עליה (שם יז, א) אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בעא מיניה ופשט ליה מנדה, נדה מאי ימים שבינתים אית בה, ופריק כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות שבינתיים הויין ידיעה כימים שבינתיים, אלמא אע"פ ששהתה עשר שנים שלא טבלה לא אמרינן אי אפשר שלא שמע בינתיים שנדה היתה באותו זמן. ועוד דאפילו למה שתירץ כגון שטבלה בינתיים טבילות מאי ידיעה הויין, דילמא טבלה לטומאת נגיעתה בשרץ ונבלה או למת ומשום טהרות ואי נמי טבלה להקר ומאי ידיעה הויין.
על כן פירשו הם ז"ל דגזירת הכתוב הוא בשבת דימי החול הוו כידיעה לחלק, וכן ימי טהרה הויין כידיעה לחלק, וילפינן לנדה [משבת] דימי היתר שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ותרתי בעא מיניה ימים שבינתיים אי הוו ידיעה לחלק ועוד שבתות אי כגופין מחולקין דמו או לא, והא דפשט ליה מנדה שבתות כגופין מחולקין דמו פשט ליה אבל לענין ימים שבינתיים למהוי כידיעה אדרבא נדה משבת ילפינן. ולפי פירוש זה שפירשנוהו נראה שאפילו טבלה שלא בפניו והוא לא ידע אפי' הכי חייב על כל ביאה, דימי היתר שבינתיים מחלקין.
אבל ראיתי בשם רבנו שמואל ז"ל שפירש ימים שבינתיים הויין ידיעה, דכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו הוא חול, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידע שטהרה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולפי הפירוש הזה נראה שהוא צריך שידע בטבילתה.
חייב על כל [אב] מלאכה ומלאכה: פירוש: למאן דאמר התם במסכת כריתות (ראה בסוגיא שם) כגופין מחולקין דמו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמו דוקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק לפי שאין השגגות בימים אלא במלאכות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה