חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
מתני' לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל דוקא בשלא קלעה בהן שערה אבל קלעה בהן שערה יוצאה אשה בהן לפי שאם נזדמנה לה טבילה של מצוה אינה מתרת שאסור להתיר כדאמרינן פ' הבונה הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הוא המתרת חייבת משום סותר עוד פירשו שלא חששו שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אלא בתכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאין אדם מרגיש בהן כל שעה אבל בדברים גדולים מותר שאם כן אף בסרבל וכן בחגורה במתני' לא יצא שמא ישכח ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לפיכך אמרי דמותר נמי להתיר חגורה ולחגור בה אפילו ברשות הרבים כדאמרינן גבי קמיע מומחה לקמן, עוד פיר"ת ז"ל שלא אסרו לצאת בדבריה שגזירתן משום דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי אלא לאשה אבל לאיש מותר שהאנשים דעתן מיושבת עליהן ולא אתי לאחווי כנשים שדעתן קלה והן מתפארות בתכשיטיהן, והא דתנן ובני מלכים בזוגין וה"ה לכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואוקימנן בגמ' באריג בכסותו הא לא"ה אסור שאני התם שיש לגזור שמא יחוכו עליו ואתי לשלפויי משום חוכא אבל משום אחווי ליכא למיחש ואחרים אומרים מתני' בקטנים שדעתן קלה כנשים אבל גדולים אע"פ שאינו אריג בכסותו מותר ולפ"ז הא דקתני מתני' וכל אדם היינו קטני כל אדם אבל אי איירי בגדולים היה לו לחלוק ביניהן שזה באריג וזה אפילו אינו אריג ולא להשוותן, אבל נמצא בירושלמי כן מהו וכל אדם בין גדולים בין קטנים ואפשר דגמרא דילן סבר מהו וכל אדם בין קטני עניים בין קטני עשירים וסמך מצאו לרבינו תם ז"ל ממאי דשרינן בגמ' דאניסכא ואבנט של מלכים ולא חיישינן לאחויי והדבר הפוך שזה קושיא לדבריו שמאחר שללישנא קמא חששן בקמרא דאניסבא משמע שיש לחוש באיש משום אחווי ולא הותר להם אלא משום דהוא כטלית מוזהבת כלומר ואינו תכשיט אלא מלבוש נאה ואע"ג דהו"ל כלשנא בתרא ש"ה משום דאין אדם עשוי להתיר אבנטו ברשות הרבים דהוא נמי מלבוש הוא מידי דהוה אאבנט של מלכים שאין זה דרך צניעות וכיוצא בהן אף בנשים הותר, ושמא י"ל דלאחויי לא חששו אלא ללשינא דאסור משום שאינו תכשיט אלא כמשוי למי שלא הורגל לצאת בו לפי שהוא עשוי למשמש למלכים כמזרז עצמו לעבודתן ומנהג משמשי מלכים לחוגרו וכן הוזכר בספר הערוך בשם ר' שרירא גאון זכרונו לברכה, ואפשר שהן עצמן במקפידין שלא ללבשו אלא בשעת עבודה שהוא נראה כמזרז במלאכתו אלא שאין דרך לפושטו בשוק והיינו דומיא דטלית מוזהבת ואין זה נכון כלל ממה שדמו אותו לטלית ולאבנט.
עוד הביא ר"ת ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן גבי קמיע ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא יוצא בשיר ובטבעת ולאו מלתא הוא דהכי קאמר לא בדרך תכשיטין מפיק להו אלא לצורך קשירה דקמיע וכהאי גוונא אי צורך קמיע מותר דלא שליף להו כלל אלא שאסרוהו משום שאין צורך לקמיע הזה בכך והו"ל כמשאוי למראית עין ואל מצאתי ראיה לדבריו אלא מפני שלא שנוי במשנתינו תכשיטין באיש אלא שי"ל לפי שאין דרכו של איש להתקשט ואסור הוא בכך שנוי התכשיטין באשה והראוים מהם לאיש כגון נזמים במקום שנהגו בזה וכגון צלוחית של פלייטין להעביר את הזוהמא נלמוד מן אשה וכן היא למידה מן האש בסנדל המסומר והאיש נלמד ממנה במוך שבאזנו וסנדלו.
ובירושלמי תכשיטין למה הן אסורין א"ר בא ע"י שהנשים שחצניות הן והיא מתירת ומראיתה לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד' אמות וזה מפורש כדברי ר"ת ז"ל אבל במקום אחר אמרו בשם ר' חנינא בר סיסי משום ר' ישמעאל כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת מותר לצאת בחצר וכל מקום שאמרו חז"ל לא תצא ואם יצאה חייבת חטאת אסור לצאת בה לחצר ר' בא בשם ר' ששת מתני' אמרה כן ובפיאה נכרית לחצר פי' וה"ה לשאר השנוין במשנה שאם יצאת אינה חייבת חטאת לפי שלא היו יודעין להפריש ביניהן כמו שהפרישו בגמ' דילן ר' חייא אמר אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ואיש ע"י שאינו שוחץ מותר נשמעינן מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך אסור הדא אמר א' האיש וא' האשה הדא אמר אפילו במקום שאמר לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר, ויש מקצת מן החכמים שהן סבורין לפרש מה ששאלו כאן והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר שלצאת לרה"ר אמרו ולחלוק על מה שאמר ר' בא ע"י שהנשים שחצניות נאסור ויצאו להם מכאן שדברי ר"ת במחלוקת ואע"פ שדבריו אינו מתחוורין לפי שטת הגמ' שלנו מתחוור לענין הג' הירושלמי.
ואיני רואה דרך הסוגיא כך שאם נאמרו הלכות הללו בירושלמי סמוכות ו על ענין אחד היה זה אפשר, אבל עכשיו שחלוקות זו מזו אין זה הפי' נראה כלל, ועיקר הפי' כך הוא כלפי שא"ר חייא ואפילו במקום שאמר לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר שאני מ"ט גזרו חז"ל כ"כ במקום שאינו בא לידי איסורא דאורייתא שמא מתוך שהנשים שחצניות וכן יוצאות מחצר לרה"ר בתכשיטיהן לפי שהן מתפארות בשרואות אותן והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר לצאת בחצר בדבר שאסור לצאת לרה"ר הואיל ואינו חייב עליו חטאת ואמר נשמעיניה מן הדא דר"ג שהיה אסור לצאת במפתח לרה"ר משום שמט יצטרך לפתוח ויעבירנו בידו ד"א ברה"ר ואם יצא אינו חייב חטאת הואיל ותכשיט הוא ואעפ"כ אסור בחצר אלמא כל דבר שאסור לצאת לרה"ר אפילו מדבריהם אסור לצאת בחצר אפילו האיש גזירה שמא יצא לרה"ר וכולה חדא גזירה שכיון שהוא תכשיט אין דרך ב"א ליטול תכשיטיהן מהן וישכח ויצא, ועוד למדו מדרבן גמליאל שאפילו תכשיט העשוי לתכשיט ולתשמיש שאסור לצאת לרה"ר מדרבנן אסור לצאת לחצר דלא תימא דוקא מיוחד לתכשיט אבל עשוי אף לתשמיש יהא מותר בחצר כשאר כל הכלים הניטלין בחצר אע"פ שאסור בהן לרשות הרבים, ופירוש מפתח של זהב באצבעו כדרך טבעת והוא תכשיט ודרך נשיאים מולכים בכך ותניא בגמ' דילן לא תצא אשה במפתח שבידה ותני' לה בתוס' באצבעה, ולפי דברים הללו טבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לאיש מותר לצאת בו, וכן אמרו חכמי ספרד, וכ"כ ר' שמואל הנגיד ז"ל ואע"פ שאמר וחלופיהן באיש לא לומר שבחותם פטור אבל אסור אלא לומר שתכשיטי אשה חלוף מתכשיטי האיש שבחותם הוא משוי לאשה ותכשיט לאיש ובלא חותם תכשיט לאשה ומשוי לאיש, אבל רבינו חננאל ז"ל כתב והדין כן הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שתכשיט הוא לו וכל תכשיט שרי אלא משום גזירה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה ופעמים שהאיש נותן לפיכך אסור א' האיש וא' האשה ואין לדבריו הללו על מה שיסמכו בגמ', ויש לדון בכאן להקל ולומר שלא נאמר דברים הללו אלא בדורות הראשונים שהיה מנהגם לעשות חותם בטבעת ולא היה האיש יוצא בטבעת בלא חותם כאשה אבל בדורותינו שאחד האיש ואחד האשה מנהגן בטבעת שאין עליה חותם והוא תכשיט להם מותר האיש לצאת כדין טבעת שיש עליה חותם בדורות הראשונים, ושמא תאמר הואיל ונאסרו בב"ד ראשון צריך ב"ד אחר להתירו, אינו כן שלא גזרו ב"ד על הטבעת אלא כך אמר תכשיט מותר שאינו תכשיט אסור, ומנו חכמים את אלו, לפיכך אם ריאנו שהוא תכשיט בדורות האחרונים מותר, וזו הקולא רחוקה בעיני כל שכן להורות בה משום שאין נאה ולא מותר לאדם להתקשט בתכשיטי של נשים לא הותר לא אלא של חותם מפני צרכו ושהוא נאה לו לנהוג באדם חשוב הלכך אין הדורות משנין הדין הזה ואין ראוי להורות כן, אבל ריאתי מנהג בני אדם לצאת בטבעת ואין מוחה בידם ואף הנשים יוצאו בהן והנח להם מוטב שיהיו שוגגות וכו', ובספר התרומה אמר שעכשיו במקומות הללו אין בהם רה"ר גמורה מפני שאין המבואות רחבים ט"ז אנה ועוד שאין עוברים בהן ס' רבוא בכל יום הלכך לא נאסרו התכשיטים דליתא לגזירה דדלמא נפקא בהו לרה"ר ואלו דברי הבאי שרז"ל גזרו בתכשיטים אפילו בחצר שלא תתקשט בהן ואין גזירתן בטלה עכשיו, ועוד דהא עיירות יש בעולם שהן רה"ר גמורה ואין דברי רז"ל במדינות לשעורין דודאי עולם כמנהגו נהוג, כן היה בימי רז"ל כפרים ועיירות בעולם שאין רה"ר ולא שנו במשנתינו דוקא בכרכים גדולים שבהן ס' רבוא ועוד שזה המנין שהן נתלין בו לא מצינו בגמ' שיהא עיקר שלא יהא רה"ר אלא במקומות של ס' רבוא ואע"פ שרש"י ז"ל מפרש כן בהרבה מקומות אם היה אמת לא משתמיט בכל התלמוד ובפ"ק דמיכלתין דתנן רשויות דשבת לא משתמיט ותני כלום במניינא דגברא:
גמרא. הא דאמרינן בחוטי שער שאין חוצצין בראשי הבנות שנינו. לפי שאין שער ושער נקשר ונהדק לעולם והמים באין בהן אבל על גבי בשר או קשר אחר אין לנו והא דאקשינן אדרב הונא למעוטי מאי ולא אמרינן רב הונא קאי אדר' יהודה משום דאמר וכולן משמע דקאי נמי אאחרינא והא דלא אמרינן דרב הונא לאו למעוטי דצואר אלא לומר דאפילו שער חוצץ משום דאמר בראשי הבנות שנינו ואדרבה הול"ל בסתם שנינו ובכ"מ שהם קתני דחוצצין:
כבלא דעבדא תנן. פי' ושפחות נמי יוצאות בהן דהא בלא תצא אשה קתני להו א"נ נשים ועבדים כלל א' הן וא"ת א"כ מ"ש דקתני לרה"ר בשלמא בכיפה של צמר קתני לקמן טעמא שלא תתגנה על בעלה א"ל בתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרה"ר בסימני עבדים לא גזרו וקשיא לי אי כיפה של צמר תנן אמאי אסורה הא תחת שבכה הוא כדקתני בדר"ש ותנן יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בשבכה וכדקתני בברייתא יוצאה אשה בשבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין הקבועים בה משום דלא מישלפה שבכה ואינה פורעת ראשה, ושמא י"ל שהכיפה זו למטה מן השבכה היא עומדת אבל השבכה היא מונחת על שערה בגובה של הראש והכיפה על פדחתה ושער שלפניה בראש ומקצת שערה מכסה על צד הכיפה שכנגד הראש למעלה ויכולה היא לשלוף כיפתה בלא גלוי ראשה מן השבכה ורשב"א שרי כיון שעל השער ממש היא למטה מן השבכה קצת:
אין בהן משום כלאים. כל גדולי המפרשים ז"ל אמרו מפני שאינו ארוג ותימה הוא שהרי שנינו הלבדין אסורין מפני שהן שוע אע"פ שאינן ארוג וטווי ולא ידעתי בה תירוץ ואם נאמר דמדאורייתא קאמרינן שודאי אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי ונוז כדאמרינן במס' נדה מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, הא ליתא דלא תני תנא סתם אין בה משום כלאים אן היה בה כלאים מדבריהם, ואפשר שלא גזרו חכמים באסטמא מפני שהוא דבר קטן ואינו עשויה למלבוש אלא לתכשיט בעלמא ואע"פ שגזרו בלבדין כנ"ל לדעת הראשונים, אבל בעלי התוס' ז"ל אמרו שהוא קשה ולפיכך אין בה משום כלאים כדאמרינן במס' ביצה האי גמדא דנרש שרי ואפשר לפרש שאין בה חימום כלל ואין אדם מתכוין בה אלא לתכשיט וזה הוא התירם:
ואין מטמאה בנגעים. לפי ששם נמי בגד כתיב בהן ובעינן טווי וארוג ואצ"ל בשרצים וטמא מת ובעלי התוס' ז"ל אמרו דוקא בנגעים אבל שרץ ומת טמאין מידי דהוה אפכין קטנים שטהורין בזב וטמאין במת וה"נ חזיא בכופת שאור שייחדה לישיבה טמאה מדרס, ואין בזה טעם כלל, שאם הוא בגד אף בנגעים תטמא ואם אינה בגד אף בשרצים לא תטמא דתרוייהו בגדד כתיב בהו ועוד דהא גמירי מהדדי לקמן בג"ש מבגד, ועוד שכל שנתרבה בזה מתורת בגד ועור נתרבה בזה ולענין מדרס ודאי טמאה אם ייחדה למדרס שאפילו פשוטי כלי עץ נתרבה למדרס, ורבינו הגדול ז"ל כ' אינה מטמאה בנגעים שאינה שתי וערב וכ"כ ר"ח ז"ל לפי שאלו היה טווי היה טמא משום שתי וערב אע"פ שאינו אריג ואפשר שמפני זה אמר בנגעים ואצ"ל בשרצים שאפילו יש בה שתי וערב טהורה מאחר שאינו אריג ושמעתי שי"מ לפי שהוא ממיני צבעונין ואין בגד מטמא בנגעים אלא לבן כדאיתא בת"כ ואגב שארא נקט לה:
ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו. פי' בדין הוא דהו"ל לתרוצי כי אמר שמואל יוצא העבר בשל טיט וכי תנן לא יצא בשל מתכות וכדאמר לקמן ואפשר דמתסברא ליה דמתני' בין בשל טיט בין בשל מתכות וכן אמר רש"י ז"ל שסתן חותמות של טיטי ומ"ה מהדר לאוקמי מתני' בשל טיטי דעבד איהו לנפשיה וכן נמי היה בדין לאוקומי בכל מילי ובחותם שבכסותו, ואפשר שאינו נקרא כבול אלא אותו שבצואר אבל שבכסות לא וכ"נ מדברי רש"י ז"ל שאמר חותם שבצוארו הוא כבלא דעבדא, והייתי סובר לומר דהשתא לא קס"ד לאיפלוגי בין טיט למתכות ולקמן במסקנא דמפלגי' בינייהו אידחי ליה האי פירוקא הלכך בין עביד ליה רביה בין עביד איהו לנפשיה בשל טיט מותר בשל מתכות אסור וכ"ז להעמיד דברי רבינו הגדול ז"ל שלא חלק ולא הזכיר כלל עבד ליה רביה ועבד איהו לנפשיה, אבל אינו מספיק ליה מפני שאמר לקמן אידי ואידי דעבד ליה רביה ולא קשיא כאן בשל מתכות כאן בשל טיט משמע דעבד ליה רביה אבל עביד איהו לנפשה אפילו של טיט אסור מדלא קאמר לא שנא עבד ליה רביה ולא שנא עבד איהו לנפשיה:
כולהו רבנן לא ליפקוה בסרבלא חתומי. פירש"י ז"ל שהוא סימן לאימת ריש גלותיה:
כל דבר אשר יבוא באש אפילו דבור אסור. אי קשיא התם תשמישי אדם הכא תשמישי בהמה, א"ל מדכתיב כל דבר משמע אפילו דבר בהמה ויש אומרין הכא תשמיש אדם האו דניחא ליה שישמע קול ענבל כדי שלא תגנוב, ואי קשיא בענין גיעולי כלים כתיב ולא לענין טומאה א"ל אם אינו ענין קאמרינן דגבי אסורין של כלים אין לחלוק בין יש לו ענבל ומשמיע קול לשאין לו ענבל ואסיפא דקרא קאי דכתיב אך במי נדה יתחטא:
הואיל והדיוט יכול להחזירו. פירש"י ז"ל לפיכך לא פרחה ממנו טומאתו הישנה אבל מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה דהיינו אין להם ענבל טהורין וכן פי' גבי טעמיה דרבא דאמר הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס דהוה כניקב בפחות מכמוציא רמון שטמא לשעבר וטהור מכאן ולהבא, ורבויתנו הצרפתים ז"ל פירשו טומאתן עליהן לגמרי לקבל טומאה ואע"ג דקתני אין להם ענבל טהורים מפנה שנשתנהדין הזוג שלא היה ענבל מעולם ולא נגמרה מלאכתו מהיות כלי, מזוג שהיה לו ענבל שזה כיון שנתייחד להשמעת קול עדיין ראוי להשתמש בו מעין מלאכה לפיכך הוא כלי גמור ומקבל טומאה מכאן ולהבא והיינו דאמרינן ואין אומרין בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתינו כגון כלי שנשבר וראוי למלאכה אחרת, שמקבל טומאה אפילו מכאן ולהבא ושלא נטהר מטומאה ישנה:
מתיב רבא הזוג והענבל חיבור. פירש"י ז"ל חבור לטומאה ולהזאה וכיון שהן חבור ודאי נשברו טהרו וכ"ת דה"ק דאפילו מפורדין קרי להו חבור ואתו לאשמועינן שאם נפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן והא תניא גבה דההיא מספורת של פרקים ואין זה מחוור ולשון דלא משמע דמשום לשון חבור מייתי לה, ועוד דלאו גבה דההוא תניא דהא הזוג והענבל מתני' הוא במסכת פרה וזו ברייתא אמרו שהוא בתוספתא דכלים, ובר מן דין מנ"ל ממתני' דכל שהא כלי אחד אם נשבר אע"פ שהדיוט יכול להחזירו טהור הא מתני' לא מיירי בההוא כלל והא אביי אמר דכיון דהדיוט יכול להחזיר לא הוה כנשבר כלל ומאי קושיא דמייתי לה, ועוד הקשו לה רבותינו הצרפתים ז"ל מדגרסינן במסכת ברכות פ' שלשה שאכלו מטה שאבדה חציה או שנגנבה חציה או שחלקוה האחין או השותפין טהורה, החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ומפרש רבא דלמפרע לא משום דפרחה טומאה ממנה וש"מ דאי לא אבדה כיון דעתיד להחזירה לא פרחה טומאה ממנה והכא קאמר רבא גופיה דפרחה מינה טומאה לפיכך פירשו בתוס' שלא נאמרו דברים הללו אלא לענין קבלת טומאה אבל הכל מודים שלא פרחה טומאתה ממנה והכי מקשה הזוג והענבל חבור, והיינו לענין הזאה ומשמע דוקא מחוברין אבל נפרדו וחזר וחברן אין הזאה שהזה לזה מועלת לזה כלום, ואי מקבלין טומאה שהדיוט יכול להחזירן ודאי נטמא זה בלא זה וחזרן וחברן שניהן טומאה אחת להן, וכן הדין בהזאה אלא ש"מ דכשני כלים חשיבי, וכ"ת אפילו נפרדו נמי והתניא מספורת של פרקים חבור ואמר רבא דוקא בשעת מלאכה ש"מ שאם נתפרדה אינן חבור וכיון שאינם חבור אין מקבלין טומאה ואע"פ שהדיוט מחזירן, ומיהו לא דמי לגמרי דהא הזוג והענבל חבור אפילו להזאה, ואין לשון זה כהוגן ואחרים פירשו דרבא הכי קשיא ליה כיון דאמרינן שהן חבור לטומאה ולהזיה דגבי הזיה נשנית משנה זו ולשון חבור סתם נמי בין לטומאה בין להזיה אלמא כלי אחת הם ואם נטל אחד מהם העיקר טמא והב' אינו אלא כידות הכלים שאין מקבלין טומאה אלא ע"ג אביהן והן חבור להזייה, כדתנן בסמוך כל ידות הכלים הקדוחות חבור ור' יוחנן בן נורי אומר אף החדוקות, והענבל כיד לזוג הלכך אע"פ שאבד הענבל הזוג טמא ואע"פ שאינו יכול להחזירו לו וקשיא לאביי, וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמחבר דמי מפני שהדיוט יכול להחזירו וצריך הוא לחבר הא זה בלא זה אינן ראוין כלל, א"כ הוה להו כשני כלים שמשמשין מעין מלאכה א' שאין א' מהם כלום בלא חבירו וחבור לטומאה ולא להזאה, אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס לפיכך טמא ואפילו אבד הענבל שאינו אלא כידות הכלים כ"כ הר"ב בר' יוסף ז"ל, ואים לפירוש זה שום עיקר למי שמעיין בו דהא זוג וענבל לאביי כיון דכל חד וחד בפ"ע לא חזי למידי לא יד וכלי הוה ולא שני כלים עושים מלאכה אחת אלא בשניהם עושה כלי וחבור לטומאה ולהזיה ולכל דבר אלא שאם נפרדו כיון שהדיוט יכול להחזירו כמחוברין ועדיין טומאתן עליהן ולא מתני' קשיא לאביי ולא ברייתא קשיא ליה, ול"נ דבר ברור שכלפי שאמר אביי הואיל והדיוט יכול להחזירו דאלמא כלי א' הוא ממש וכשנחלקו ואינו ראוי לקבל טומאה דלא חזי למידי אלא מפני שהדיוט יכול להחזירו הוא שמקבל טומאה לפום הכי אקשינן מתני' דקתני חבור דהיינו לומר שמביאין טומאה זה לזה ואי כלי א' הוו מאי חובר אין זה מביא טומאה על זה אלא במקצתו של כלי נגעה טומאה ושניהן הוא שמקבלין טומאה לא הא' מהן ולא מיתני' האי לישנא אלא בשני כלים מחוברין כענין בשלל של כובסין וכן שנינו בשלשלת המפתחות וכן בידות הכלים, וכי תימא ה"ק אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי לומר שמקבל טומאה בפ"ע מפני שהענבל כמחובר לו והתניא במספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שהדיוט ודאי מחזירן ואעפ"כ אינו חיבור מן התורה אלא בשעת מלאכה וטעמא דמילתא כיון שדרך אומנין להפרידן שלא בשעת מלאכה כמפורדין דמי וקשיא לאביי דלדידיה אפילו בשעת פירודן דהוו כמחוברין וברייתא דקתני אפילו בשעת חבורן הוו כמפורדין והלכך כל היכי דלא חזי למידי בפ"ע לא מקבל א' מהן טומאה בשעת פירודן בשביל חזרת הדיוט וכענין ששנינו מספורת שנחלקה לשנים ר"י מטמא וחכמים מטהרין ובדין הוא דליקשי מהך ברייתא בפ"ע מעיקרא אלא אורחא דתלמודא הוא בכמה דוכתי וזה פי' נכון ומחוור:
הא דאמרינן יש עליה חותם חייבת. בדין הוא דהוה ליה לאתויי מסיפא דקתני ואם יצאת חייבת חטאת אלא אורחא דתלמודא כההוא דאמרינן לעיל בפרק כירה כבתה אין לא כבתה לא ואף ע"ג דהיה יכול לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת וכיוצא בה בפ' אלו מציאות וכיוצא בה בפ"ק דב"ב ורבות אחרות:
הא דקתני ברייתא ור' נחמיה מטמא. וה"ה דפליג בהיא של מתכות וחותמה של אלמוג דרישא שטהורה והיינו דמפרש עלה בטבעת הלך אחר חותמה והיינו בין לטומאה בין לטהרה וה"נ תני לה בהדיא בתוספתא בדוכתא ובירושלמי דפרקין נמי קתני ר' נחמיה מחליף וכן פירש"י ז"ל והיינו נמי דמחייב חטאת במתני' דאי ס"ד היא של מתכות וחותמה של אלמוג דרישא מודה בה ר' נחמיה אם כן כבר הודה דתכשיט הוא משום הטבעת כברייתא דמטמא, ומיהו צריך טעם למה שנו כאן מטמא ולא מחליף:
אמר ליה אביי ותיהוי כבורית טהורה ותשתרי. לפי פירש"י ז"ל לאו דוקא טהורה אלא שם בורית נקט כלישנא דמתני' וקתני בורית טהורה ויוצאין בה, ואחרים פי' דתרתי קפריך א"כ תיהוי כבורית לגמרי ותהא טהורה שאינה לא כלי ולא תכשיט אלא שמוש צניעות בעלמא ואנן אמרינן לעיל אבל לענין טומאה זה וזה שוין, ותהא נמי מותרת לצאת בה דהואיל ולצניעותא עבידי לא משלפא:
והא דאמרינן תינח בחול בשבת למאי חזיא. פירש"י ז"ל הרי בשבת אינה חולקת שערה ואיני יודע מי אסרה והרי אמרו נזיק חופף ומפספס וה"ה לשבת דקי"ל כר"ש ואין זה פסיק רישיה ולא ימות, ועוד אם מותרין לחלוק בה שער תצא בה לרה"ר והרי אין כאן תכשיט אלא כלי, אלא הא תינח בחול כגון דחזי ליה ולפיכך טמאה בשבת לענין הוצאה מאי חזיא לה וכי חולקת היא שערה ברשות הרבים ומפני שחולקת שערה יהא מותר להוציאה בתכשיט, ומפרק כמין טס של זהב יש לה והיא נוי לה ותכשיט כשמניחתה כנגד פדחתה:
דתניא רבי נהוראי אומר חמש מותר שבע אסור. הול"ל שש אסור אלא שאין הסנדלין עשוין לעולם בזוגין אלא או ה' או ז' כדאמרינן שנים מכאן ושנים מכאן וא' מתרסיותיו והא דתניא לקמן ארבע או חמש ההוא כשנאסרו והא דא"ל ר' אסי לר"ה שמנה אסור לאו דוקא איידי דאמר ליה שבע מותר אמר נמי שמנה אסור, או שמא יש שעשוין בשמנה ואין עשוין בשש:
גמרא. אמר עולא וחלופיהן באיש. כתב רבינו הגדול ז"ל דאטבעת ואמחט קאי ולא ידעתי למה פי' כן ואפ מפני שאמרו וחלופיהן באיש אין בזה נתינת טעם מפני שהטבעות שתים כמ"ש למעלה ורבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל פרשוה אטבעת בלחוד וכן פיר"ח ורש"י ז"ל וכל סוגיא דשמעתא אטבעת איתמר ויכולין אנו לפרש פי' רבינו הגדול ז"ל דמחט נקובה לאשה משוי וחייבת חטאת משום דרך הוצאה לאשה במחט שבראשה ואיש פטור אבל אסור עליה שאין דרך הוצאה לאיש במחט תחובה בבגדו ובראשו וכך אמרו בירושלמי ושאינה נקובה אשה פטורה אבל אסורה דתכשיט הוא ואיש חייב עליו חטאת שכל המוציא מחט שאינה נקובה לשום דבר כגון ליטול בה את הקוץ תחובה בבגדו הוא מוציאה ודרכו בכך שתהא מצויה לו תמיד משא"כ בנקובה שדרך הוצאתה בבד של מחטין וצינוריות הוא ואין דרך להוציא אחת דלמאי צריך לה ואם צריך לה בידו הוא מוציא כשאר כל הדברים ומיהו הא דהוו בה בגמ' והא הוצאה כלאחר יד הוא אטבעת קאי בלחוד וכ"ז אינו נכון:
והא דאמרינן תרצת אשה איש מאי איכא למימר. ק"ל לפי פי' הנגיד שהזכרנו [בר"פ דוחלופיהן אינו שיהא שוין, ותכשיט באיש מותר. הערת הגרש"ז] לימא דעולא הק חילופיהן באיש לתכשיט ומשוי דשאין עליה חותם תכשיט לאשה ומשוי לאיש ויש עליו חותם משוי לאשה ותכשיט לאיש ולא שיהא זה חייב עליו חטאת אלא זה פטור אבל אסור וזה מותר לכתחלה, אלא משמע דחלופיהן באיש אדינין דמתני' דחייב עליה ופטור קאי או משום שחוששין בתכשיטי האיש למשליף ולאחויי או משום דגזרינן איש אטו אשה כדפרישית בדבר השוין בשניהם כגון טבעות קרוב לטעמו של ר"ח ז"ל ובפ' הנוטל תניא המוציא כליו מקופלין ומונחין לו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם היה מלובש בהן פטור וקי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור דתרגומא אטבעות ומדלא קתני מותר ובאיש ש"מ אפילו איש אסור:
אריג כ"ש טמא. פי' כגון שארג דבר קטן בפ"ע לשמש ואינו בא מבגד גדול ולא ראוי להוסיף עליו א"נ אפילו בא מבגד גדול כיון שכ"ש שלו ראוי ואינו ראוי להיות גדול יותר כגון איבי חלילא וכיוצא בהן והאי דמפקינן לה מאו בגד ק"ל הא אפיקתיה בפ' במה מדליקין לרבא לג' על ג' בשאר בגדים לאביי לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים ואפשר דהאי או בגד כולה יתירה הוא דמכדי לגזירה שוה בעור סגי ובגד גופה משכבת זרע ילפינן הילכך בגד דכתב רחמנא לאריג כל שהוא או לשלשה על שלשה בשאר בגדים א"נ איפכא:
הא במדין כתיב. פירש"י ז"ל גבי טמא מת בשרץ מנ"ל והא קשיא הא גמרינן גזירה שוה בגד ועוד בגד ועוד שרץ ממת ועוד הא רבינן נמי מאו בגד דשרצים ולא מקשינן האי בשרצים כתוב מת מנ"ל דהא איכא נמי פירכא לקמן בהא, ועוד לישנא דגמ' לא משמע הכי דהול"ל תינח מת בשרץ מנ"ל אלא ה"פ האי במדין כתיב גבי קרבן שהקריבו אנשי הצבא ולא גבי טומאת מת כלל ואתם ושביכם לא משמע כל שביכם דהאיכא בהמות ואדם ומפרקינן גמר כלי כלי מהתם כתיב הכא וכל כלי מעשה וכתיב התם וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו וכיון דאית למת גמרינן לשרץ בגזירה שוה:
דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת איתקש לשכבת זרע. איכא למידק א"כ גזירה שוה ל"ל כיון דכתיב או שק בשרץ לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה ממילא נתרבה אף בש"ז וכיון שנתרבה בש"ז ממילא שמעינן למת ומיעוט דחבלים נמי דאתי משק מיהא גמור וכן נמי איכא למיגמר שרץ ממץ לענין קלקי וחבק דהא איתקש תרווייהו לש"ז ואי אתה יוכל לומר משום דהו"ל דבר הלמד מהיקש ואינו חוזר ומלמד דלא איתמר הכי אלא לענין קדשים אבל בכל התורה למידין למד מלמד אלא א"ל דמלתא דאתיא בהקישא כה"ג טרח וכתב לה קרא בג"ש וה"נ משמע במס' ב"ק גבי פכין קטנים:
מתני' בכבול בפיאה נכרית לחצר. איכא דקשיא ליה הא מרישא שמעת מינה דקתני לרשות הרבים הא לחצר שרי וכן נמי טוטפת וסרביטין בזמן שתפורין מרישא שמעת מינה דקתני ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין שפיר דמי, וא"ל דהנך נמי מיצרך צריכי דאי מרישא ה"א ה"ה נמי לטוטפת וסרביטין התפורין, אלא דאתא לאשמועינן דאפילו אינן תפורין נמי אינה חייבת חטאת וכן אתה מפרש במחט וטבעת וכן נמי אי לא הדר ותני בכבול ובפיאה נכרית לחצר ה"א דכולהו נמי לא אסרי אלא לרה"ר אבל לחצר לא מיירי מידי דהוה אכבול מ"ה הדר ותני ליה למימרא דוקא כבול התירו לחצר ולא שאר התכשיטין וק"ל אמאי לא תנא ברשיא פיאה נכרית בהדי כבול, ואפשר שבכבול עצמו די לו ללמוד לשאר התכשיטין שלא יצא בהן לחצר, ול"נ דאורחא דתנא הוא למיתני איסורא ומהדר ומתנינהו להתירא משום חדא רבותא בעלמא כדתנן באלו טרפות ואו כשרות וכן בפסולי אתרוג וכן כיוצא בהן אף כאן משום חוטי שער והנך דהתירא תני נמי הנל להתירוא, והוי יודע שלדברי הכל כבול דשנוי ברישא דמתני' הוא השנוי בסיפא ועולא דמפרש כדי שלא תתגנה על בעלה ס"ל כמ"ד כיפה של צמר תנן ומ"ד כבלא דעבדא תנן אמר האי טעמא בפיאה נכרית וגבי כבול שלא יכעוס רבה עליה לומר שהיא מראה עצמה לדעת כבת חורין, א"נ לא גזרו בסימני עבדות בחצר דלאו תכשיטין נינהו וכי נפקא שלפא דאדרבה בהכי ניחא ליה, ואין דברי רש"י ז"ל נוחין בזה שאמר דהכא לד"ה כיפה של צמר תנן ואם כן קשיא סיפא למאן דאמר כבלא דעבדא תנן:
אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר. לאו דוקא חצר אלא אסור ללבשן בבית כלל, וכל שאסרו חכמים היינו בין אותן שאמרו אינו חייב חטאת בין אותן שאמרו חייב חטאת ובלבד דרך מלבוש כיון דלבוש בהן בבית חוששין שמא יצא בהן לשוק שאין דרך לפשוט ושוכח ויוצא הוא, וליכא הכא למימר היא גופה גזירה בשאינו חייב חטאת ואנן נגזור בבית וחצר אטו רה"ר דהא אמרן בתכשיטין שהוא לבוש אין דרך לפשטן והיינו דאמרינן בפ' כירה השירין והנזמין והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עולא מ"ט הואיל ואיכא תורת כלי עליהן אלמא אסור ללבשן בין בבית בין בחצר, והיינו דאמרינן דשרינן כבול שלא תתגנה על בעלה והיינו בבית, ומיהו אלה ורומח ביד בחצר מותר דהא לאו דרך מלבוש הוא וטלטול בעלמא הוא וכלים הללו נמי לצורך מטלטלין הן והכי איתא לקמן בדוכתא, ושמא נאמר דבבית מותר ולא אסרו אלא בחצר דדיירי ביה רבים ודמי לרה"ר ושלפא ומחוייא התם ואיכא לא תתגנה על בעלה דחזי לה בחצר שאלו ברשות הרבים אינו רואה אותה, ומה שאמרו הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר לומר דאף על גב דלא חזי התם ללבישה ואף להכניסן לבית בידו לא חזי כשאינה מעורבת נטלין הן בחצר משום דחזי לכסויי מאני, וראיתי לר' משה הספרדי ז"ל שפיר' אסור לצאת בהן לחצר בשאינה מעורבת אבל למעורבת מותר ואצ"ל בבית, וק"ל אם כן אפילו בחצר שאינה מעורבת ראוין הן ללבישה שם כשם שראוין לכסות מנא שהרי מותר לטלטל בכולה דהא לפ"ז לא אסרו אלא לצאת בהן מבית לחצר מפני שאסור להוציא כלום דהך טלטול מבית לחצר או עבדיה כעין גזירה דלמא שלפא ומחוייא ומפקא להו ביד מבית לחצר, ועוד דלא נהיר דחצר סתם לאו שאינה מעורבת משמע:
הא דתנן שן תותבת ושן של זהב לא חדא קתני שן תותבת שהיא של זהב.כמו שפירש"י ז"ל דא"כ שן שן ל"ל ולאו אהתירא דרישא קאי כל"א שפרש"י ז"ל דהוה ליה למימר ובשן תותבת אלא תרתי קתני ובתרוייהו פליגי ומפורש בירושלמי א"ר יוסי מסתברא של זהב שעמדה לו ביוקר לא תצא דאי נפלה ודאי מחזרינן ליה, ואקשינן שן תותבת מאי אית לך ומפרקינן עוד הוא דמבהתא למימר לנגרה דעבד לה חורי וכי נפלה ודאי מחזרינן ליה נראה שהוא של עץ ופי' תותבת גיורת ר"ל נכרית מלשון תותב והכוונה שנתישבה תחת שינה שנפלה עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ומלת תותב פירושו עיין בהראב"ע ז"ל פרשת לך לך ולפי שהזכירו בירושלמי נגר ואסורה מפני שהיא בושה לומר לנגר לעשות לה לפי שהנגר יכיר שאין לה כל שיניה שאם היה לה למה היא עושה של שן או של עץ אבל של כסף ושל זהב אין בה משום חששא זו, לפי שיכולה היא לומר שנוי היא עושה ליטלה בידה כמו שמנהג המגיס לעשות צורת כל דבר מזהב, ומתוך שדמיה יקרין אסור מ"מ לגמ' דילן לא משמע דמשום דלמא נפלה היא כלל אלא משום דילמא שלפא ומחוייא ושל כסף דמותר משום דדומה לשן ושל זהב כיון שמכירין בה מחוייא היא להו תכשיט דידה, ולר' כיון שנשארה לא מחויא ושן תותבת נמי לחכמים מחוייא דתכשיט הוא לה אע"ג דמגנייא בה, וי"מ שן תותבת שהיא עשויה להותיבה ע"ג שן שחורה והוא כעין דפוס לשן ומפני כך היא היתה להראות לנגר או לאומן לה לה אחרת שהרי צריך הוא לעשותה בדפוס, אבל שן של זהב שהיה מונחת במקום שן שהיא חסרה אינה צריכה כל כך ואינה צריכה להראות שניה לאומן:
מתני', הבנות הקטנות יוצאות בחוטין. פירש"י ז"ל הבנות הקטנות שמנקבות אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהן שלא יסתמו נקבי אזניהן, וי"מ חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן גבי גדולה בר"פ משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנה דלא שכיחא בה טבילה שפיר דמי, ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה דטומאת גמע משום טהרות, ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה, ועוד מדקתני אפילו בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפילו בקסמין, אלו דברי רש"י, אבל ביורשלמי נראה שהן חוטין שבראשן דגרסי' התם אמתני' דיוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה ר' חנו בר אמי קומי רבנן יהודה בר מנשה בר ירמיה בלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקנה ולא זקנה בשל ילדה והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם ר' יהודה אפילו כרוך על צוארה פי' ואע"פ שאין דומין לשערה וה"ל כילדה בשל זקינה וזקינה בשל ילדה ופריק תמן שאינה יכולה להביא חוט דומה לשערה היא יוצאה בהם, הכא בלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה פי' משום דמיגנייא בהו ואתי לשלפויי, נראה מכאן שאינן חוטין שבאזנים, ומה שהקשה רש"י ליחוש דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה י"ל שלא חששו לכך אלא בגדולה דשכיחא לה דמים והיא רדופה לביתה אבל קטנה א"נ טבלה לטהרות אינה רדופה כל כך, ועוד דלא שכיחא בה טבילה ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ועוד שהחוטין לבנות שיוצאת וראשן פרוע צריכי להו טפי ולא מנשינן להו כי היכי דלייתניהו ארבע אמות ברשות הרבים, ומיהו מאי דקשיא ליה לרש"י מאי אפילו משמע דלבני מערבא נמי קשיא דגרסינן תו התם אבא בר ממל מפקיד לשמואל בריה לא תפק תקבל עלך מיתני אלא אבל לא קסמין שבאזנין מ"מ לפי גמרא שלנו לא משמע דהתניא בריש פרקין הבנות יוצאות בחוטין אבל לא בחבקים ומשום טבילה ועוד בנתיה דאבוה דשמואל נשואות היו ומקשינן עלה ממתני' אלא משמע בחוטין שבאזניהן הן ואינן מהודקין לחוץ בטבילה וכדתניא לעיל וקסמין נמי אינן חוצצין בטבילה ומשום נפילה נמי קשורין באזנים הוו, אי נמי אין מקפידות עליהן להביאן:
ומפצי ביומי תשרי. פרש"י ז"ל מפני טיט הנהרות ואפשר שהיה עבה ביותר אבל אין טיט חוצץ אלא טיט היוצרים והבורות וכיוצא בהן ואע"פ ששנינו הטביל את המטה אע"פ שרגליה שוקעת בטיט העברה טהורה מפני שהמים מקדמין ומשמע שאין טיט העבה חוצץ בתוך המים התם דוקא במטה אבל ברגלי אדם חוצץ שהוא נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם וכן פי' במס' נדה דאמרי' אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט ואין זה מחוור שאין בנמל טיט יותר משאר בורות, והגאונים ז"ל פי' לשתיהן מפני הצניעות לפי שהן מתייראות שמא יבוא אדם ויראה אותן ואינן טובלות כתקנן לפיכך היה עושה להן מפצי לצניעות:
נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. פירש"י ז"ל לכהן גדול לפי שאינן בתולות ואין הלשון נוח לפרש כן ועוד דגרסינן בפ' הערל אמר רבא לית הלכתא לא כברא ולא כאבא מאי הוא דאר"ה נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ה"מ איש אבל אשה פריצותא בעלמא הוא ומשמע דר"ה זונה קרי לה ואפילו לכהן הדיוט אסרן, וכ"כ שם רש"י ז"ל עצמו פסולות לכהונה משום זנות, ומיהו איכא למידק מההוא דגרסינן בפ' הבא על יבמתו אנוסת חברו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל ואמרינן מ"ט דר"א ואר"ה א"ר וכן אמר רב גידל א"ר סבירא להו כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואקשינן ומי ס"ל והא קיימא לן משנת ראב"י קב ונקי ואלו בהא אמר רב עמרם אין הלכה כר"א קשיא ומאי פרכא דהא ר"ה כר"א סבירא ליה, א"ל מדרב קא מקשינן לרב עמרם דרב גברא רבא הוא ורביהו דכולהו ולא פליגי עליה, א"נ לגמ' קשיא ולאו לרב הונא ויש לפרש לר"ה נשים עושות זו עם זו זונות אפילו לרבנן מפני שאין בהן אישות ורבא קאמר דאפילו לר"א אינן עושות:
שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. פירש"י ז"ל ומ"ש במקצת הספרינם והוו להו שאובין אינו נכון ואין כ"כ בנוסחי עתיקי אבל ר"ח ז"ל כ' כלשון הזה שמא ירבו מי גשמים שהן נוטפין מן הגגות ונעשו שאובין על מי פרת שהן זוחלין כדתנן במקוואת הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה כו' פי' לפי שהשאובין פוסלין את המעיין ברוב ולא לגמרי אלא דבעי אשבורן כדתנן התם במס' מקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליהן מים שאובין שוין למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכל שהוא ומשום הכי עביד להו מקוואות ומושך לתוכן מאותן מימות דאשבורן מטהרין, אבל אין לשון נוטפין אלא כדברי רש"י ז"ל כדתנן והנוטפין כמקוה ואי שאובין הן היאך הן כמקוה אלא מי גשמים נקרין נוטפין וכ"נ שאף היורדין מן המעיין דרך אויר נקרין נוטפין וכן דרך המשניות במקומן וק"ל היכי אמר ירבו הנוטפין על הזוחלין אפילו מחצה נמי פסולין כדתנן בעדיות העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין אלמא מחצה על מחצה פסולין, ואפשר דלאו דוקא וה"ה למחצה על מחצה שפסולין אלא לפי שא"א לצמצם לא קפיד בלישנא ול"נ שהזוחלין שהלכו למקום הנוטפין ונתערבו הרי הן כנוטפין עד שירבו עליהן אבל הנוטפין שנתערבו בזוחלים כפרת ביומי ניסן אינן פוסלים לעולם עד שירבו הנוטפין על הזוחלין שבכל כיוצא בזה במקומן חשיבי, והוי יודע שהנוטפין בעו אשבורן ואינן מטהרין בזוחלין אבל מקוה מטהר בין בזוחלין בין באשבורן ממאי מדתנן שוה למקוה לטהר באשבורן וקתני עלה למעלה מהן מים מוכין שכן מטהרין בזוחלין והיינו אפילו בזוחלין דאי בזוחלין דוקא מאי למעלה מהן הכא בחד גוונא מטהרי והכא בחד גונא מטהרי ותנן נמי מעין שהו צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהמים יכולין לילך שם מתחלה, אלמא מעין נמי מטהר באשבורן ותנן במס' פרה פ"ו המפנה מעיין לתוך הגת או לתוך הגג פסולין לזבין ולמצורעין ולמי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר אע"פ שהוא אשבורן ולקמן בפ' ח' שרצים אמרינן כל כימים כמקוה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין והיינו אף בזוחלין שלא פסלן באשבורן תדע שאם לא יאמר כן פרת לא יטהר נמי באשבורן שמא רבו זוחלין על הנוטפין ולא אמרו אלא אין המים מטהרין בזוחלין הא באשבורן כולן מטהרין הן:
הא דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך. תימה הוא שהרי אנו רואין שכשיורדין גשמים הנהר רבה, וי"ל מפני שאמרו שאין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים כדאיתא בשלהי פ' סדר תעניות, וא"ת א"כ היכי שמעת מינה דפליגי דשמואל אדרב דאמר סהדא רבא פרת א"ל דלשמואל כיון דנהרא מכיפיה מבריך פעמים שאין הגשמים יורדין ותהום עולה ומשקה הארץ ונהרי מברכי אבל לרב אין עלייתו של תהום מבריך הנהרות אלא הגשמים היורדין לתוכן, ועוד שאין זה סהדא רבא שפעמים גשמים מועטין ותהום עולה הרבה, ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהלכה כרב ואף רבינו הגדול כתבה לדאבוה דשמואל אע"פ שלא כתבה לדרב וכן סלקא שמעתא דהא שמואל נמי ס"ל כאידך ואיהו לא סמך נפשיה לענין איסורא אנן היכי סמכינן ואע"ג דאמרינן בגמ' ופליגא דידיה אדידיה טעמא פליגי אבל מימר א"ל דלא פליגי אלא חייש לשמא רבו מן הנוטפין וכיוצא בזו בפסחים ופליגי דידיה אדידיה גבי ספיחי שביעית דטעמי פליגי אבל עיקר דינא א"ל דר' שמעון בן יוחאי ראוי לסמוך עליו בפניו דרבה בב"ח קטן ממנו היה ולא חשש לכבוד עצמו להסמיך אחרים עליו אפילו בפניו ועוד דאמרינן כי ההוא דפרקינן לעיל השתא דאמר שמואל מכיפיה ואמר אין מטהרין ש"מ הלכה למעשה קמ"ל, ועוד הלכה כרב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דרבים נינהו דהא איכא אבוה דשמואל, אלא שקשה עלינו שנהגו לטבול בנהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי, ויש מי שאומר הלכתא כשמואל דאמר מכיפיה מבריך וכן פסק בס' היראים בשם ר"ח ז"ל ואין הפסק נכון ולא ראוי לסמוך עליו שיותר יש לנו לסמוך על הלכתא פסיקתא דאתמר גביה עיקר ושמעתין כרב סלקא והתם לא מסייעא לשמואל אלא מדר"מ ורבנן הא אמרו פרת שמו ולא אמרו שמימיו פרין ורבין והיינו טעמא נמי דרב ואבוה דשמואל, וא"ת א"כ מאי סייעתא דר"מ, י"ל משום דלא חזיא לרבנן דפליגי עליה בהא שלא יהיו מימיו פרין ורבין ומיהו רב ואבוה דשמואל אמרי לך פליגי ואנן דאמרינן כרבנן, ומיהו יש נוסחאות שכ' בהן וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין ולמה נקרא שמו יובל וכו' ומסייע ליה לשמואל מדרבנן ומדר"מ והכי כתוב בס' היראים וק"ל מאי סייעתא פרת הוא שמימיו פרין ורבין ולא נהר אחר ובשביל כך נקרא כן ואי ס"ד שכל הנהרות מתברכין מכיפיהו מה נשתנה זה שנשתנה שמו, וי"ל שפרת רבה הרבה יותר משאר נהרות לפיכך נקרא כן שהוא גדול לפעמים יותר על מה שהיה מתחלה ואין זה מצוי בשאר הנהרות, ובמס' ברכות פ' הרואה נמי אמרינן למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין, עי"ל שכל הנהרות כפרת כדאמרינן התם הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם דאפילו עינתאדמדליין סולמי דפרת נינהו הלכך אם רבוי פרת מכיפיה שאר נהרות ממנו, ושמא יש להקל ולומר שנדון בזה לפי מה שנראה בנהרות שהרי אנו רואין שאין הנהרות רבות בימות הגשמים יותר על שהיו כל השנה אלא מעט או יום א' וב' לאחר הגשמים ואי אפשר שיהיו בו נוטפין רבים על הזוחלין אלא שהיה פרת רבה בימות הגשמים קרוב למה שהיה בתחלה ולפעמים יותר ולפיכך היה חושש אבוה דשמואל, וכן יש לחוש במקצת נהרות קטנים שהן יבשין בימות החמה וכל ימות הגשמים ומקצת ימום החמה הן מושכין מים הרבה אפילו שלא בשעת הגשמים עד שיכלה הפשרת שלגים בימות הקיץ שהן מתייבשין, מ"ה אמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד על כיוצא באלו שאמרתי אבל לא כלל כל הנהרות בכלל זה, וי"א בבל עמוקה וכל מימי הגשמים יורדין שם כדאמרינן למה נקרא שמה שנער ששם ננערו כל מתי מבול ולפיכך חוששין בנהרותיה אבל לא אמרו במקומות אחרים, ובס' היראים מי הכי כתוב אע"פ שהלכה כשמואל מיהו לנהרות קטנים יש לחוש לרביית הנוטפין מסברא ממתני' דתנן במס' פרה פ"ח המים המכזבין פסולין אלו הן המים המכזבין א' בשבוע פי' א' לז' שנים המכזבין בפולמוסן בשני בצורת כשרין ור"י פוסל ולדעתנו אנו יש לחוש בכל נהר עד שיתברר לך מעין שלו כמה הוא ומאיזה מקום המשכתו ורבויו באין, בין בימות החמה בין בימות הגשמים והלכתא ודאי כרב ואין תולין ברביית כיפה ועליית תהום כשמואל, וכבר קשו בשמועה זו ואפילו רבו נוטפין על הזוחלין מאי הוו והרי פרת נהר גדול הוא ומושך הוא לעולם ותנן במקוואת מעין שהוא מושך כנדל ורבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, היה עומד ורבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בכל שהוא, וי"א מאי ורבה עליו דקתני שהוסיף עליו והמשיכו הא אלו רבה במעיין מים מרובין על שלו אינו מטהר אלא באשבורן והקשו בזה א"כ ליתני הוסיף, ול"נ לפי ענין המשניות שהמעיין נקרא גומת המעיין עצמה ואמה המושכת ממנו נקרא זוחלין כענין ששנינו הזוחלין במעין והנוטפין כמקוה ושנו בתוספתא לענין החופר בצד הנהר והחופר בצד המעין שאין הנהר המוסיף נקרא מעין אלא עין המים בלבד ולפיכך אמרו שהמעין שהוא מושך אפילו כנדל ורבה שאובין בתוך המעיין עצמו עדיין הוא כמות שהיה ומטהר במים הנזחלין ממנו ובלבד במקום זחילתן הראשונה וכן מפורש בתוספתא, היה עומד אע"פ שרבה ממש לתוכה של מעין כיון שכל זחילתו מחמת הנוטפין צריך אשבורן וזה ששנינו בתחלת מקוואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן היינו מימיו מועטין ועומדין הא רבים ומושכים אע"פ שרבה עליו כשרין לטהר בזוחלין וכ"ז במרבה לתוך המעין עצמו אבל במרבה לתוך המים הנזחלין לעולם נפסלין ברוב שאובין ורוב נוטפין והיינו שמעתין וכ"נ דברי ה"ר משה ז"ל ומדבריו למדתיה, וכן יש לתרץ שמועה זו בטובלות על שפת הנהר מקום שלא היה בו זוחל תחלה וכענין ששנו בתוספתא כמו שהזכרתי:
מאן לא הודה לו ר' יוסי. פי' לא הודה לו שיצאו בו בשבת אבל לגבי חליצה הודה לו כדאמרינן בפ' בתרא דיומא לעולם מנעל הוא והכא בהא קמפלגי מר סבר גזרינן דלמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן ושל סידין נמי לאו להילוכה עביד ולא מיהדק ומישתליף, ואפשר דרב הונא לא סבר לההוא אוקימתא דהתם והוא סבירא ליה דר' יוסי אומר משום דלאו סנדל הוא כלל והיינו דלא בעי רב יוסף למימר הכא לא הודו לו דר"י כר"ה ופריק פירוקא אחרינא ואמר מאן לא הודה לו ר"י ב"נ ושמואל נמי דאמר ר"מ הוא סבר דלר' יוסי לאו סנדל הוא אי נמי לאו לאפוקי מדר' יוסי אמר ר"מ הוא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דר"מ ור"ע כדתניא לא הודו לו וקסבר שמואל רבנן פליגי עליה ולא הודו לו כלל דלהוי סנדל ובמס' יבמות נמי בפ' מצות חליצה תניא בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצה כשרה ואמר רבא עלה מדרישא ר"מ סיפא ר"מ ומשמע דסבירא ליה לרבא דלרבנן לאו מנעל הוא ולאו ר"מ לאפוקי מדר' יוסי דהא רבא גופיה הוא דאמר במס' יומא דלר' יוסי נמי מנעל הוא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגו עליהו ומשום דהא מתני' דהכא שמיע להו טפי ובכמה דוכתי אמרינן הא מני רא"מ הוא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכמה רבנן קשישי סברי הכי במס' יבמות בפ' האשה רבה ולא הזכירו א' מהן אלא ר"מ, והא דאמרינן התם במס' יומא לעולם מנעל הוא לר"מ ור"י קאמרינן דהא תלמוד לענין חליצה לאו מנעל כדאמרינן מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו והיינו כרבנן, והתם במס' יומא אמרינן נמי דרבא גופיה נפיק בדבילי שהוא סנדל של קש דומיא דשעם, והא איהו דאמר דכולי עלמא מנעל הוא אלא שמע מינה דדוקא לר"י ור"מ ולא לרבנן וה"פ דשמעתין דהתם מהו לצאת בסנדל של שעם דפשיטא לן שאינו מנעל כרבנן דלא הודו לו ומיהו שמא אפ"ה אסור ביה"כ ואמרינן דמותר והדא אקשינן מהא דר' יוסי אוסר אלמא לאו מנעל הוא ומ"מ תני עלה דשוין שאסור לצאת בו ביוה"כ ומשני רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא והיינו ר"מ ור"י, ומש"ה אמר שאסור ביום הכיפורים אבל לדידן דלאו מנעל הוא מותר שלא אסרו אלא מנעל, ובספר התרומה מפורש דכל הני אמוראי כרבא ס"ל דאמר דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי דחיישינן דלמא משתלף ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים כלומר דכיון דהוא עץ לא מהדק ומשתליף ולענין חליצה נמי כיון דמשתליף הו"ל כמנעל גדול שאינו יכול להלוך בו דפסולה, וזה פי' משובש דסנדל דחליצה ודאי יכול להלוך בו הוא ולא פליגי בשבת אלא בקב הקיטע מפני שאין לו רגל ומשתליף מיניה ועוד דסנדל דחליצה דאית ליה רצועות ושנצן בין של עץ בין של עור יכול להלוך בו, ועוד אי משום דעץ קשה הוא ולא מיהדק כי מחופה עור היכי מיהדק והלא קושייתו של עץ במקומו עומד ובר מן דין אף סנדל דעץ אינו יכול להלוך בו הוא עד דהויא חליצתו פסולה בכך כבר הוצאת אותו מכלל מנעל ומדבריהם הן מושכין, אבל רש"י ז"ל פי' שם דכ"ע מנעל הוא של עץ וכי נפק רבא בשל קש ושל שעם שהוא מין קש נפיק דלא מגין כעץ ולאו מנעל הוא ולפי פירושו היינו נמי דאמר רבא מאי לא הודה לו ריב"ל כלומר בשל עץ הכל מודים דסנדל הוא וכי פליגי בקש הוא דפליגי וריב"נ הוא, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' מצות חליצה של שעם ושל סיב ושל עץ חליצה כשרה ואוקי כר"מ אלמא של שעם ושל עץ שוין, א"ל דר"מ כר"ע סבירא ליה דאמר הכא חולצת ואמר התם מטמא שעליו שנוי בברייתא הודו לו שסנדל של סיידין שהוא של קש סנדל הוא אבל ריב"נ לא הודה לו ותני בברייתא בלשון רבים ורבנן דיומא ס"ל כוותיה והא דאמר מנעל התפור בפשתן איו חולצין בו, א"ל לכתחלה קאמר אבל דיעבד חליצה כשרה דומיא דעץ, וא"ל אפילו דיעבד חליצתה פסולה משום דבעינן של עור או של עץ דומיא דעור שהוא מגין משום דנעל נעל ריבה אבל תפור בפשתן כשם שאם היה כולו של פשתן בגד הוא אף כשהוא בפשתן אינו מנעל ולפי פירוש זה הא דתנן בסנדל של עץ חליצתה כשרה לרבא אפילו כרבנן אתיא דל"פ פליגי רבנן עלייהו דר"מ ור"ע בשל עץ דמנעל הוא וחליצתה כשרה ובשל קש לחוד הוא דפליג ריב"ל, וק"ל אם כן למה פסק רבינו הגדול בסנדל של עץ חליצתה פסולה אלא אם כן מחופה עור ושמא חששו להחמיר להנך אמוראי, ועדיין אני תמה האיך שתיק רבא מאותה סוגיא ולא העמיד משנתינו כד"ה שם, ואפשר דסבירא ליה דרב דאמר אין חולצין במנעל התפור בפשתן אפילו דיעבד קאמר כדגמר לה מואנעלך תחש לגבי חליצה הא לשאר מילי מנעל ושבת בדילמא משתמיט קמיפלגי, אלא ריב"נ דפליג בשל קש מיהו לגבי חליצה פליגי והיינו דאבוה דשמואל ושמואל דאמרי התם מאן תנא של עץ חליצתה כשרה ר"מ הא לרבנן פסולה דגמר גמירי לה דרבנן לא קרו מנעל לחליצה אלא של עור ופליגי אר"י ור"מ דהודו לו לר"ע ואע"ג דלא אשכחן היכא כדאמרינן בעלמא אין הלכה כדברי ר"מ ור"י אלא פורס מפה דמקדש כלומר שחכמים אומרים כן ואמרינן בכמה דוכתי זו דברי ר' פלוני סתימתאה אבל חכמים אומרים וכו' ואף על גב דלא אשכחן להו בהדיא, ויש לדקדק באותה שמועה של מס' יומא היאך יוצאין בסנדל של שעם ביום הכיפורים כיון שאינו סנדל נמצא שאסור לצאת בו משום משוי דהא קיי"ל ערוב והוצאה ליום הכיפורים כשבת וא"ת בחצר דוקא והלא כל שהוא דרך מלבוש הרי הוא כתכשיט כדפי' לעיל לאסור לצאת בו לחצר כלל ובמתני' נמי תנן בכולם לא יצא חוץ מכבול לחצר, ומתוך הדוחק י"ל דאפילו למאן דאמר לאו מנעל הוא לא משוי הוה דלהנאתו עביד ליה ודומיא דאנפלייא של בגד דלאו מנעל הוא כלל ויוצאין בה בשבת וביום הכיפורים אלא טעמא משום דכיון דלא סיימו אינשי אלא עור דמגין ורכיך גזרו בה דילמא חליץ לה ואזיל לסיומי מסאניה ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים וגבי קב הקיטע נמי חליץ ליה דכאיב ליה הלכך ביום הכפורים דלא סיים מסאני לא חליץ להו ומותר דלאו במקום מנעל סאים להו וזהו התירן, עוד יש לדחוק ולומר הני אמוראי כולהו דלא סליק להו טעמא במנעל ולאו מנעל פליגי וכל דלאו מנעל אסור בשבת ורבא מוקי טעמא דפלוגתא בגזירה ולדידיה אפילו כי לא הוה מנעל כל היכי דליכא למיגזר מותר וכולהו רבנן דיומא דמסיימו ביום הכפורים הנהו מיני כרבא סביר להו ועד"ז מתקיימות כל השמועות כהלכה ובקושי ובדוחק ועוד דאביי נפיק ומתרץ דשרי ול"ל דרבא ואם נאמר דסבירא ליה לחצר מותר אינו נכון כלל:
ומצאתי בירושלמי במס' יבמות סנדל של עץ חבריה בשם רב שיהיו חבטיו של עור תמן אמרין בשם רב והוא שיהיו תרסיותיו של עור פי' חבטיו מה שהרגל חובט עליו והיינו מחופה מבפנים עור ותרסיותיו עור, ר' אילא בשם ר' יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר במתני' מסייע לר' יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דר"ע אבל חכמים לא הודו לו למגרס למדנו מכאן דסנדל של סיידין דקש הוא ולמדנו לדעתו של ר' יוחנן דהכל מודים בסנדל של עץ שהוא כשר לחליצה וכן של קש דתרוויהו מנעל נינהו ואין זה מסכים לסוגיא שבגמ' שלנו, עוד ראיתי בתוספתא דיבמות גבי ברייתא דקתני חלתה בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצתה כשרה אר"י אלו ראה ר' אלעזר בסנדל של עץ היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו משמע דר"י גמר דפלוגתא דר' אלעזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה, ועכשיו היה ר"א מסתייע ראה שחולצין בו לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים ובתוספתא דשבת קתני ר"א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתין יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו פי' דס"ל כיון דאית בה בית קבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה, וזה קצת סיוע לדברי שאני אומר סנדל של עץ רבנן פליגי עליה לומר לאו מנעל הוא ואפשר שנאמר בזו שאמרו מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים דלאו דוקא אלא לנעול בבית התירו וכפי לשון אחרון שכתבתי למעלה אלא לפי שתפסו להם לצאת בתענית צבור אמרו כן ביום הכפורים, א"נ לומר שהוא מותר לצאת בהם בפני רבים דלא באו להתיר איסור אלא נעילה אבל איסור הוצאה לא מיירי בה הכא אי עירוב והוצאה ליום הכפורים ואי לחצר מותר אלא הנך מתפרשי בדוכתייהו:
ודאמרינן מאן הודו לו ר"מ איכא למידק והא לא אמר ר"מ אלא דיעבד אבל לא לכתחלה ור"ע חולצת לכתחלה קאמר, א"ל לר"מ נמי לכתחלה חולצת והא דקתני חליצתה כשרה משום סנדל שאינו שלו ומשום של שמאל בימין: