חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף לו עמוד ב

מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל. רש"י ז"ל מפרש ענין הכירה אף בהטמנה והוא ז"ל סובר שכל גרוף וקטום וכן קש וגבבא אינן מוסיפין הבל, ולשהות המוזכר כאן במשנה ובגמ' לדעתו הוא מותר בין בהטמנה בין בלא הטמנה אבל להחזיר המוזכר בכאן בלא הטמנה מותר בהטמנה אסור שאין טומנין בשבת אלא י"ל אם טמן מבע"י ונטל בשבת מותר הוא להחזיר שהרי הטמנה מבע"י היא זו כדתנן לקמן בענין קופה נוטל ומחזיר וכ"כ רש"י עצמו לקמן גבי מחזירין אפילו בשבת ור"ח ז"ל אמר שאינה הטמנה אלא כיסוי של ברזל והקדירה שובת עליו והיא תלויה באבנים או בכיוצא בהם, אבל הטמינם ע"ג גחלים ד"ה אסור דקיי"ל הטמנה בדבר המוסיף מבע"י אסור, ואמת אמר שלא התיר ר' חנניא כמאבל ב"ד אלא לשהות דאי מטמין כיון דאינו גרוף וקטום הו"ל הטמנה בגחלים ממש דהיא אסורה מבע"י וכן רש"י ז"ל עצמו נזהר מזה בגמ' בענין תוכה וגבה דתוכה אסור בשאינה גרופה משום דהו"ל הטמנה ברמץ דאסרן מבע"י וכיון שהוא מודה שאין דברי ר' חנניא אסורין בהטמנה ושיטת כל השמועה כדברי ר"ח היא שנויה כבר למדנו שאין הטמנה בכלל השמועה זו:
עד שיגרוף או עד שיתן האפר. מפורש בירושלמי הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתניא הגורף צריך לטאטו בידו הוא אמרה עד שיגרוף כ"צ, פי' שיגרוף לגמרי עד שלא ישארו בו גחלים כלל ולא שלהבת, הקוטם עד שיקטם כ"צ מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו פי' א"צ לקטום עד שלא יהא ניכר כלל שם אש, ובגמ' דילן נמי בקוטם הכי משמע שהרי אפילו גחלים שעממו הרי הן כקטומים וכן קטומה ונתלבתה, ומתני' נמי דייקא דקתני יתן את האפר משמע נתינה בעלמא מדלא קתני שיטמין באפר והטעם לפי שהמערב אפר ואש, לגמרי סליק דעתיה מחיתוי האש וכבר קלקלו והסיח דעתו ממנו אבל הגורף אם נשאר שם אפילו גחלת קטנה כיון שהיא לוחשת מבערת ומדלקת כירה גדולה, וא"ת אם צריך לגרוף לגמרי בתנור למה אסור, א"ל לפי שהבלה גדול ומרתיח אינו נראה כגרוף ואתי להשהות ע"ג כירה של גחלים ואתי לחתויי, וכתב ר"ח ז"ל וקיימא לן מתני' בתנור של נחתומים, ותנור של נחתום מפורש בפ' לא יחפור, אבל תנור דידן ככירה של נחתומין הוה:
גמרא: או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא. ומנו רבנן דפליגי אדר"ח, וליכא למימר דכי תנן נמי לשהות כחנניא אתיא והא דקתני לא ישהה עד שיגורף בפחות ממאכל ב"ד דמודה בזה חנניא, הא ליכא למימר חדא דתבשיל בפחות ממאכל ב"ד נא הוי, ועוד בין חמין לתבשיל בפחות ממאכל ב"ד ליכא למימר כלל דהא מבשל בתחלה בשבת הוא וענוש כרת ונסקל הוא, אלא כולה מתני' כמאכל ב"ד הוא ואי לשהות תנן דלא כחנניא הוא, והאי דלא אמרינן בג'מ ומני רבנן הוא, משום דאכתי לא קמה לן פלוגתא דרבנן עליה דחנניה אלא מיניה דמתני' אי לשהות תנן, ומיהו לקמן נפקא לן ממתני' דר"מ ור"י ואע"ג דכולה מתני' כמאכל ב"ד הוא לשהות בגרופה וקטומה אפילו בפחות מכן מותר דהא אשכחן כל היכי דליכא למיחש לחתוי דשרי כדתנן במשלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשיכה, ובקדירה חייתא דשרי ואע"פ שהוא מתבשל לגמרי בשבת דהא כל דאתי ממילא בהכי שרי ב"ה כדאיתא בפ"ק:

דף לז עמוד א

הא דאמרינן אא"ב להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לגבה. פירש"י ז"ל אא"ב להחזיר תנן אבל לשהות משהין אפי' בשאינה קטומה ור' חלבו אשריותא דלשהות בשאינה קטומה קאי היינו דשני דכי משהה בתוכה בשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ, אלא א"א לשהות תנן דאפילו לשהות בעינן גרופה כיון דגרופה ומבע"י הוא נותנין לתוכה, מה לי תוכה מה לי על גבה, ותימה הוא מי דוחקו בפי' הזה והרי בסמוך אמרינן דבלהחזיר עצמו שאני בין תוכה לגבה ול"ל לומר דר' חלבו אשריותא דלשהות קאי בשאינה קטומה, ועוד תימה לפי דבריו שהוא מפרש חומר זה דתוכה משום הטמנה אמסקנא דלהחזיר נמי כך יש לנו להעלות דאסור להחזיר בתוכה משום הטמנה דהו"ל מטמין משחשיכה דחזרה בשבת הוא, והוא ז"ל אינו אומר כן בסוגיא דלקמן, כמ"ש למעלה, ומיהו פי' דהך אתקפתא כפשטא הוא דמסתבר להו בגמרא בחזרה דחמיר תוכה משום דנפיש הבלא והוי כמבשל בשבת ואע"פ שגרוף וקטום ואין כאן הטמנה דלאו בתוך הגחלים הוא מטמין וגופה של כירה נמי אין הטמנה כלל וכן תוכו דתנור במתני' לאו הטמנה מיקרי, ומצאתי בירושלמי שמפרש טעמא וה"ג התם וב"ה אומרים יחזיר ר' חלבו בשם רב ל"ש אלא עליה אבל לתוכו לא עד אמר עולא עד שלשה ר' מונא אומר עד מקום שהוא עושה חרץ, א"ר יוסי בר בון מפני שהוא שליט במקום שהיד שולטת בו ופי' דעולא סבר עד ג' טפחים בעומקה של כירה נקרא עליה ומותר ור' מונא מתיר עד מקום חרץ שעושין בכירה ומפרש ר' יוסי טעמא דרב מפני שאין רשאי להכניס קדרתו בשבת במקום שאין היד שולטת בו מפני רוב החמימות ולא משום הטמנה נגעו בה:
תא שמע דאמר ר' חלבו אר"ח בר גוריא אמר רב ל"ש אלא על גבה וכו'. ק"ל כיון דרב מהימן ליה ולפשוט מהא דאמרינן לקמן רב ושמואל דאמרי תרוויהו מצטמק ויפה לו אסור דהיינו מבשל כ"צ מצטמק ויפה לו, ואין צ"ל שהוא אוסר כל תבשיל כמאכל ב"ד שכל כמאכל ב"ד מתבשל מצטמק ויפה לו הוא, וא"ל דמהתם לא מיפשט ליה היכי תנן אלא דרב סבר אסור לשהות ודילמא אנן להחזיר תנן ורב לא ס"ל כמתני' דחנניא הוא ורבנן פליגי עליה, מש"ה לא פשטוה מדרב ששת א"ר יוחנן דלקמן ואע"ג דבגמרא מפרש לטעמייהו דלהחזיר תנן, דלמא לא היא אלא לעולם לשהות תנן ואיהו דאמר כחנניא ודלא כמתני', ומש"ה אתי למיפשט מהא דאמר רב ל"ש דאלמא עלה דמתני' קאי, ואפשר דר' יוחנן לא מהימן ליה ורב מהימן ליה משום דהוה במניניה דרבי דסתמינהו למתני', א"נ משום דאמוראי נינהו אליביה דאמר רב שמואל אר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן, אלמא כל צרכן אין שלא כל צרכן לא ואין הטעם הראשון נכון בדר' יוחנן משום דע"כ ר"י כסתם מתני' ס"ל דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה:
מהו לסמוך. פירוש ר"י אלפסי ז"ל לשהות בסמיכה וכן הלכה, אבל אין ראיותיו ברורות לנו כל הצורך אלא כיון דמתני' למאי דאוקימנא להחזיר חסורי מחסרי ועוד דצריכת למימר דסבר לה כר"י בחדא מ"ה ניחא לן למימר לשהות תנן דאשנויי לא סמכינן בכה"ג, ואע"פ שמקצת הגאונים ז"ל חלוקין בדבר ואומרים דהלכתא כלישנא דלהחזיר אנן אין לנו אלא כלשון רבינו הגדול ז"ל משום דחזיא דבתר כל שקלא וטריא דשמעתין כולהו אמרו לקמן הלכתא מצטמק ויפה לו אסור, וכבר פירשתי שכל שאסור מצטמק ויפה לו א"א שלא יאסור לשהות כמאכל ב"ד שכל תבשיל שבעולם ואפילו חמין כמאכל ב"ד מתבשל ומצטמק ויפה לו הילכך אסור ואפילו לרב שמואל משמיה דר' יוחנן דאמר מצטמק ויפה לו מותר כמאכל ב"ד שהוא מתבשל ויפה לו אסור דאל"ה ליתני כמאכל ב"ד וכ"ש האי דנתבשל כ"צ דשרי, ועוד דקאמר בהדיא חמין שהוחמו כל צרכן אלמא לא הוחמו כל צרכו לא ואע"פ שהוא מצטמק ורע להו, והא דר"י דסמכא הוא דחזינא ליה לרב עוקבא דא"ל רב אשי דסמוך אהא דר' יוחנן ואם יאמר לך אדם דלמא כמאכל ב"ד בלבד שרי לשהות לפי שהוא מסיח דעתו מלאכול עד למחר ולמחר הרי כבר נתבשל ונצטמק, אבל כשהוא כל צרכו וא"צ אלא להצטמק ויפה לו אסור שהוא אוכלו בלילה ואתי לחתויי אף אתה אמור לו הרי משנתינו שנינו תבשיל סתם ואין במשמע מאכל ב"ד בלבד אלא כל שהוא ממאכל ב"ד ולמעלה ואפ"ה שרי לשהות ללישנא דאמר להחזיר תנן ועוד דתניא בברייתא דר"י ובה"א חמין ותבשיל וההוא אפילו בנתבשל כל צרכו ובנצטמק ויפה לו ואפ"ה אמרינן דתנא דמתני' פליג עליה בחדא וסבר דשרי, אלמא למאן דמתני לישנא דלהחזיר מצטמק ויפה לו מותר לשהות, ועוד דא"כ מצטמק ורע לו נמי כשהוא קרוב לבישולו יאסור וכן חמין דהא חזי ללילה ואתי לחתויה ביה ודברי הבאי הן דבמאכל בן דרוסאי ללילה קבעי ליה ולא מסח דעתיה מיניה כלל, וחנניא כלל גדול קאמר כל שהוא כמאכל ב"ד וממנו ולמעלה בין מצטמק בין מתבשל , ואמת הדבר דכל סתם תבשיל דתנן במתני' ובברייתא מצטמק ויפה לו הוא וכיון שכן ממסקנא דאסרינן כל מצטמק ויפה לו איפשטא ליה בעיין דהאי לשהות נמי אסור ועוד ר"ח שפסק דלהחזיר תנן אמר שמצטמק ויפה לו מותר וסמוך אדר' יוחנן והרי השמועה לפניך פשוטה דמצטמק ויפה לו אסור, ועוד דר' יוחנן אליבא דרב שמואל כמאכל ב"ד אסור וכדכתיבא לעיל, ואין אני יודע דרך וטענה לדברי הגאונים אא"כ נפרש דהא דאמר ר"נ מצטמק ויפה לו אסור לא לשהות אלא להחזיר למר כדאית ליה ולמר כדא"ל לומר דמבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הרי הוא כאינו מבושל כ"צ וגם זה אינו עולה משום דאסוגיא דשהייה איתמר ולמפסק בה אתא, ועוד דלא אשכחן התירא להחיזיר אפילו במצטמק ורע לו אלא בגרופה וקטומה ולא שריא חמין להחזיר אלא בקטומה אפילו הוחמו כ"צ והכי מוכחא סוגיא דלקמן דמוכחא חזרה דמתני' מחזרה דקומקום של חמין דר' הוא דהוחם כ"צ ואי אמרת דההוא אפילו בלא גרוף וקטום שרי מה ענין זה לחזרה דמתני' דהיא צריכה לבשול או להצטמק וסורה אלא בקטומה דההוא כיון דצריכה בשבת אסורה הוא ש"מ כל חזרה בין דמצטמק ויפה לו בין דרע לו בין דהוחמו כ"צ והכל דין א' הוא:
ומסתברא דאמרינן בפ"ק בשיל ולא בשיל אסור מכיון שהתחיל לבשל עד שיהיה מבושל כ"צ שהוא למעלה מתבשילו של ב"ד הוא נקרא בשיל ולא בשיל וכ"כ בה"ג של ר' שמעון קיארא ז"ל דבשיל ולא בשיל היינו כמאכל ב"ד דאמרינן בפ"ק דאסור לשהותה ע"ג כירה דלא כחנניה ואשכחינן תמן בהלכות גדולות ובפסוקות, קדירה דמטא בשולא מבע"י אם מצטמקת ויפה לו אסור לשהותו ע"ג כירה בשבת דכיון דבעי למיכל מיניה בה"ש מסרהב ומפיש לה נורא ובתר דקדיש יומא מישתלא ואתי לחתוי בגחלים מצטמק ורע לו מותר לשהותה ע"ג כירה גרופה וקטומה דמסקינן אשמעתין אמר ר"נ וכו' וזה תימא ואתיא אליבא דר"מ ובודאי לית הלכתא כוותיה:

דף לז עמוד ב

ש"מ מצטמק ויפה לו מותר. פי' דסתם תבשיל כמצטמק ויפה לו ומ"ה נקטו חמין ותבשיל ועוד דאי במצטמק ורע לו פשיטא מאי שריותא אתי לאשמועינן דקאמר משהין וקס"ד דקטמה לאו דוקא דכיון דהובערה לא חשיבא קטומה אלא הא קמ"ל דאע"ג דקטמה וגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בחתוי גחלים אפ"ה דוקא מבושל כל צרכו אבל לא נתבשל כ"צ לא ואגב אורחיה קמ"ל דלית לן דחנניא דמפרקינן ש"ה דקטמה כלומר משום דקטמה הוא ומצטמק ויפה לו אסור ואקשי' אי חשיב לן בנתבשל כ"צ אפילו בלא נתבשל כ"צ נמי מותר ואפילו בפחות ממאכל ב"ד שלא מצינו שום איסור בכירה קטומה בשהייה ומדקאמר משהין אלמא התירה נמי קמשמע לן, ופריק הובערה איצטריכא ליה מ"ד כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא ולתסר קמ"ל וה"ה למאכל ב"ד או פחות ממנו אלא דהא קמ"ל דאע"ג דבשיל כל צרכו אי קטומה אין אי לא אסור דמצטמק ויפה לו אסור והיינו דלא כחנניא כדפרישית וזהו שכ' רבינו הגדול ז"ל ורב אושעיא ורבה בב"ח אמר ר"י הכי ס"ל, ומיהו קשיא אמאי קאמר חמין שהוחמו כ"צ דהא אפילו בשאינה קטומה נמי שרי וי"ל משום סרכא דתבשיל ועיקר, ואפשר לפרש כך א"ה מאי למימרא לשהות אפילו להחזיר נמי, הובערה איצטרכא ליה מ"ד הדרה לה להא מילתא קמייתא לגמרי ותתסר אפילו לשהות קמ"ל דלא הדרא לגמרי ומיהו דוקא לשהות תבשיל שנתבשל כ"צ וחמין שהוחמו כ"צ דלא אתי לחתוי כיון שכבר נתבשל אבל לא הוחמו כ"צ אפילו לשהות אסור דכיון דהובערה אתי לחתוי, ולהאי פי' הא דאמר ר"ס קטמה ונתלבתה סומכין לה דוקא כשנתבשל כל צרכו אבל לא נתבשל כ"צ לא:
ופירוש מצטמק ויפה לו בכולה שמעתין היינו תבשיל שנתבשל כ"צ כמאכל כל אדם אלא שצימוקו יפה לו ומאן דאסר כר"י ומאן דשרי סבר ע"כ לא אסר ר' יהודה דמתני' אלא כמאכל ב"ד ולמעלה ממנו כ"ז שהוא מתבשל וצריך לו אבל נתבשל כ"צ משום צימוק לא אתי לחתוי בגחלים ואפילו אינה קטומה מותר ואע"ג דר"י דברייתא דלקמן אסר אפילו דיעבד בההיא כר"מ ס"ל דלית ליה צימוק אוסר וסבירא לן דר"מ אפילו לכתחלה שרי וההיא דקתני לעיל חמין אבל לא תבשיל כמאכל ב"ד:
והא דאסיק בגמ' הא לכתחלה הא דיעבד. אליבא דמ"ד מצטמק ויפה לו אסור קאמרינן דאסר א"נ י"ל דבלכתחלה לא ס"ל כוותיה דר"מ דאסר משום דאיהו אפילו בקטומה אסר דגזר בתבשיל לעולם ולא גזר בחמין לעולם כיון שהגיע למאכל ב"ד, ומיהו תבשיל קודם שנתבשל כ"צ מצטמק ויפה לו ומצטמק ורע לו שוין הן אלא שב"ש מחמירין בו במתני' מפני שהוא צריך יותר בישול ואפשר שב"ש בכל תבשיל הן מחמירין, ומה שפירשתי דבר ברור וראיתי בתוספת בזה שבוש שאני תמיה עליהן:
הא דאמר רבא תרוויהו תנינא לדברי רב ששת קאמר כלומר רב ששת דיוקא דמתני' קמ"ל, א"נ שיעורא דר"ש תנינא דאפילו היכי דלא בשיל כ"צ כמבושל חשבינן ליה דהיינו משקרמו פניה, אבל איהו דיוקא דמתני' קמ"ל דאפילו בכירה ותבשיל נמי הולכין אחר השיעור הזה דלהחזיר תנן, מיהו מאן דאית ליה משום מחתה בגחלים אפילו כמאכל ב"ד ל"ק מתני דפת, דש"ה דליכא גזירה דחתוי דכיון שהוא על האש אי מחתה ליה סליק ביה קיטרא וכן בבשק בצל וביצה משום דמחרכי ומיהו קודם שהגיע למאכל ב"ד חיישינן דלמא מחתי להו דכל שלא בשיל כ"צ לא מיחרך וזה דבר ידוע, א"נ מפיק להו בר דלא קשי להו זיקא, תדע דהא רב דאית ליה הכא מצטמק ויפה לו אסור אמר התם וכמה כדי שיצלו כמאכל ב"ד ולפי הפי' הזה נדחו דברי המביאים ראיה מסייעתם דרבא לפסוק הלכה דלהחזיר תנן, ונסתייעו דברי רבינו הגדול ז"ל ודברי רש"י ז"ל מטין שהוא מן המתירין:

דף לח עמוד א

אי קודם גזירה קשיא מזיד ואי לאחר גזירה קשיא שוגג. וק"ל ואי ס"ל דאיכא גזירה היכי אמר להתירא וא"ל ה"ק אי קודם גזירה איירי קשיא מזיד ואי לאחר גזירה אפילו שוגג אסור ופשיטא דלא איירי איהו לגזירה אלא סבר דלא גזרו או דמקמי גזירה הוה דבימי רב גזרו כך בה ושינוי דלישנא הוא אי לאחר גזירה דבודאי הוי ברייתא קודם גזירה: איבעיא להו עבר ושהה מאי. פי' מצטמק ויפה לו קמבעי לה אי כר"מ אי כר"י ואע"ג דתניאל עיל אשכחן כה"ג פ"ק דכתובות איבעיא להו מאי לבעול לכתחלה בשבת ואע"ג דתניא לעיל מיניה לא יבעול ומפני שהוא עושה חברוה והאי פי' ליתא חדא דהתם ברייתא סתם תניא וקמבעיא ליה אי אתיא כדברי הכל או לא כדמוכח בשמעתין דפליגי בה תנאי, ועוד דהכא דאמוראי פליגי בה לעיל מאי מיבעיא ליה תו ואחרים פי' דקא מיבעיא האי מותרים ואוסר דר"י לכתחילה או אפילו דיעבד, גם זה אינו נכון חדא דמותרין משמע דיעבד מדלא קאמר מותר, ועוד דאי לכתחלה אפילו ר"מ אסר ומאי בינייהו דבלישנא דברייתא משמע בהדיא דפלוגתייהו בתבשיל הוא והפי' הנכון דבשוגג מיבעיא ליה מי אמרינן כי פליג ר' יהודה אמזיד דר"מ או אפילו אשוגג וכי אמרינן נמי קנסו אף על השוכח דילמא בשאינו מבושל כ"צ אבל מצטמק ויפה לו בשוגג לא אסור א"ד ל"ש ואתי למפשט ליה מדר' יוסי שמצא בצלי שנשתהה ע"ג כירה והתם ודאי שוגגין או שוכחין היו שבמזיד ודאי לא שהו ואעפ"כ אמר כן ופריק לשבת אחרת שיזהרו שלא יעשה כן עוד לשבת אחרת אע"פ שהיו שוכחין או שמא שוגגין היו וכ"נ מדברי רבינו הגדול ז"ל ואיהו גרס עבר ושכ וכולם לא נתכוונו אלא לדבר א':

דף לח עמוד ב

מחזירין ואפילו בשבת. פי' רש"י ז"ל יום שבת שלא יאמר שלא התירו אלא סילק בלילה והחיזר אבל מכיון שסילק ביום שבת דעתו שלא להחזיר ואסור דהוי כמו דבעי למניח תחלה, ואחרים מפרשים שבת היינו משתחשך שלא תאמר לא התירו להחזיר אלא בה"ש, ובספר התרומה ראיתי דמתני' דמחזיר מבע"י מדקתני עד שיגרוף ולא קתני אא"כ גרף אלמא בשעה שמותר לגרוף היא אלא דכל שהוא בכדי שתהא הקדרה כולה מתחמם מב"י אם היתה צוננת קרי משהה, וכל שהוא סמוך לחשיכה שחמימותה בשבת קרי מחזיר והיינו מתני' ואתי בגמ' למישרי מחזיר ממש משחשיכה וזה עולה יפה יותר מן הלשונות שזכרתי, ובירושלמי מצאתי נטלו מבע"י מחזיר מבע"י נטלו משחשיכה מחזיר משחשיכה, נטלו מבע"י וקידש עליו היום ר' סימן בר תריי בשם ר' אושעיא אמר אם בארץ אסור לטלטלו ר' אושעיא אומר משרת הייתי לר' חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה ומחזירין לכירה וכו' ואיבעיא להו נמי התם תלאו ביתד הניחו ע"ג ספסל מהו וזה מוכיח שפיר אפילו בשבת כן שאפילו סילק מע"ש וקידש היום מותר להחזיר שנמצאת החזרה לבד בשבת דמתני' נוטלין ומחזירין בשבת קתני ולפיכך אסרו שהניחו ע"ג קרקע משום דדמיא למתחיל להניח ולבשל מאחר שסילקו מע"ש, ונראה לפי הירושלמי הזה שאם סילק בשבת מותר להחזיר ואפילו הניח ע"ג קרקע:
אלא לאו לסמוך וכו'. יש בכאן מחלוקת שיש מי שאומר כי היכי דבקש וגבבא תנור אסור בין לתוכו בין על גבו ובין לסמוך דהא תניא כוותיה ה"נ אם הוסק בגפת ועצים אסור בכל ענין אע"פ שגרוף וקטום, ויש מי שאומר דדוקא בקש ובגגבא בלא גרוף וקטום דאמרינן נפיש הבליה כתנור מדלקי ואתי לחתויי אבל גרוף וקטום אפילו בתנור מותר לשהות ולהחזיר, ועיקר הדבר כדברי האוסר וא"ת א"כ אביי אמאי לא מקוי לה למתני' בגרוף וקטום, א"ל משום דקסבר דכירה גרופה אע"פ שהדליקה בגפת ובעצים מותרת ואין דינה כתנור אלא בשאינה גרופה וקטומה והוסקה בגפת ובעצים והיינו מתני' דקתני בקש ובגבבא הרי הוא ככירים ואין בין בקש ובגבבא לגפת ועצים בגרופה כלום, זהו דעתי בדבר זה עד שראיתי לרבינו הגדול שאין זה דעתו שהוא אסר בכירה אע"פ שגרף וקטם:
כתב ר"ח ז"ל ודאביי ל"פ אדרב אדא בר אהבה כלל והאי דלא מוקי מתני' בהכי א"ל סתמא בכל ענין משמע להו דגפת ועצים בלא גרוף וקטום משמע, ולהכי מהדר לאשכוחי התירא דכירה בלא גרוף וקטום ואוסר לתנור והיינו לסמוך וכיון שסמכנו על פי' ר"ח ז"ל שאמר שאין זו הטמנה ועל דברי רבינו הגדול נמצינו למדים בשהייה דחי לגמרי מותר דלצורך מ"ש הוא, בשול מעט עד שיתבשל ויצטמק כ"צ לגמרי דמכאן ואילך רע לו אסור, בגרוף וקטום בין היה לצורך שבת בין מבושלת קצת לעולם מותר, להחזיר בלא גרוף וקטום אסור לעולם אפי' מצטמק ורע לו בגרוף וקטום מותר, כמאכל ב"ד על גבה בתוכה אסור, פחות ממאכל ב"ד לעולם אסור להחזיר שלא הותר לבשל בתחלה בשבת בגרוף וקטום:
ולענין הטמנה אין ספק שאסור להטמין אפילו כמאכל ב"ד ואפילו הגרופה וקטומה אפשר שהוא אסור ונראין הדברים שהוא מוסיף הבל באמת שאפילו בקטום לגמרי שהוא הולך ופוחת כל שמוציא חמימות מגופו ומחמם את הצונן דבר המוסיף מקרי וזה אפילו בחי גמור מבשל כ"ש שיחמם וכ"ש שהקטומה האמורה בכ"מ אינה קטומה לגמרי אלא מעט להיכר אלא לפי פרש"י ז"ל מותר בגרופה וקטומה, ואפשר שעליו סמכו במנהגי הטמנה שבמקומותינו והסמוכים לנו אבל עיקר הדבר שאין הטמנותינו אלא בשהויי זה שבפ' זה לפי שאין משהין אותו ע"ג כירה ואינו יושב ואינו נוגע בגחלים אלא בכיסוי טיט או ברזל כמו שפי' ר"ת ז"ל ואע"פ שמכסין אותו בבגדין אין זו הטמנה לגחלים אלא השהוי מותר לעצמו וההטמנה לעצמה שהוא דבר שאינו מוסיף מבע"י, ולא עוד אלא שההטמנה כמתיר לשהויי דדמי קצת לתנורא דשריק ולא ניחא לחתויי בהו:
והענין שפירשתי בתוכן דתנור וכירה דלא הוי הטמנה בסיוע ליה הלכך בגרופה וקטומה שרי לפי דברינו ודברי רבינו הגדול ז"ל, ולפי דברי אחרים אפילו בשאינה גרופה בכל מאכל ב"ד:

דף לט עמוד א

רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. לפי טעמא דרבה מהראוי לאסור אף מבע"י כמו בכל דבר המוסיף הבל, תדע דבמתני' קאמר מעשה דאנשי טבריא משום דדמי להטמנה ואסור א מבע"י, כדאמר רב חסדא בסמוך, ואמנם לטעמיה דרב יוסף משום שמזיז עפר ממקומו אינו אסור אלא בשבת, והא דלא קאמר הש"ס א"ב מבע"י, וצ"ל דלא מיתסר אף לרבה מבע"י משום דחול ואבק דרכים שהוא חם בע"ש מן החמה בלילי שבת הוא מצטנן לגמרי וס"ס הו" בבשבת דבר שאינו מוסיף וא"ת והא חול בעצמו דבר המוסיף הבל הוא כדתנן לקמן ולא בחול הא עלה בפ' לא יחפור דחול דחמימי מחמם דקרורי מקרר הלכך מטמינין בו ביצה וכיוצא בו דמתקרר והולך הוא ואינו מתחמם אבל בשאר דברים המוסיפין לגמרי אין טומנין בהן אפילו צונן גמור מדר"ח בסמוך:
מיתיבי רשב"ג אומר מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח. משום דליכא שמא יטמין ברמץ ולא משום שמא יזיז עפר ממקומו, לית הלכתא כוותיה דאיהו כר' יוסי ס"ל אבל רבנן דאסרי בסודרין הה"נ דאסרי לגג רותח דתרוייהו תולדת חמה נינהו, וטעמא דשמא יטמין ברמץ ושמא יזיז עפר ממקומו לר"י צריכה לרבנן ל"צ להו ולפיכך השמיטה ריבנו הגדול ז"ל אע"פ שכ' טעמייהו דרבה ורב יוסף לר' יוסי כדי לפרש משנתינו דמודה ר"י:

דף לט עמוד ב

ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעו"י. איכא דקשיא להו פשיטא דאסורא הוא דהא מתני' הוא בפ' במה טומנין וא"ת משנתינו בשבת א"כ איך טומנין בכנפי יונה ומטלטלין אותן ותנן נמי בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ותניא בברייתא בשילהי במה טומנין ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין ומפרקינן דלמא הוה מוקמיה ליה בספק חשיכה ואליבא דר' דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ואפשר דה"ק ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה שעל אותו מעשה גזרו לבטלה דומה למה שאמרו מעדותו של ר"י בן גודגדא נשנית משנה זו, ושמעינן מדר' חסדא דמטמין בדבר המוסיף אסור התשביל אפילו דיעבד שלא תאמר אין טומנין אמרו לכתחלה אבל עבר והטמין מותר, ומיהו דוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימותו בשעה ראשונה אין לנו, ועולא דאמר הלכה כאנשי טבריא מודה לומר דלא דמיא להטמנה דהכא ליכא למיגזר משום חיתוי גחלים, א"נ הטמנה מבע"י בתולדת חמה ל"ל שלא אמרו אלא בשבת עצמה, א"נ ס"ל כרב יוסף דאפילו בשבת לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו הא לא"ה הטמנה עצמה מותרת לר"י בשבת, ולרבנן בע"ש מיהא מותרות ולא גזרינן בהו משום רמץ וחיתוי גחלים ור"נ א"ל כבר תברינהו לסולנייהו וחזרו בהם, וכיון דלא אהדר ליה עולא משמע שקבלה ממנו ועין אתקפתא ותיובתא וכל כיוצא בה אין הלכה כמאן דאיתותב וכ"כ ורב אלפס ז"ל:
האי דאמרינן מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו. לאו למימרא דמקצת גופו מותר דחמין שהוחמו בשבת הוו ואסרינהו אפילו בשתיה ואיסור הנאה הן לזמן אלא ה"ק אילימא רחיצת כל גופו נמי הוצרכו לאסור להן משום דהוי כחמין שהוחמו בשבת אטו הוחמו מע"ש מי שרי והתנן וכו', וכן כולה סוגיא דלהתשטף לומר שאסרום בשטיפה בין בשבת בין בי"ט מפני שהוחמו ביומן הא מבערב מותרות כר"ש ומיהו בשבת בשתייה ובכל הנאה הן אסורים אפילו להושיט אצבעו קטנה בהן כנ"ל ודבר ברור הוא וראיתי בתוס' בזה שבוש:
הא דתנן בש"א לא יחם אדן חמין לרגליו אא"כ ראויים לשתייה. כגון שדעתו עליהם לשתות מהן קאמר שאם דעתו לרחיצה בלבד אע"פ שראויין לשתייה אסורים דהא ב"ש לית להו מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"ש דל"ל הואיל, תדע דהא מתני' דחמי טבריא ראויין לשתיה הן כדקתני ומותרין בשתיה ואסורין ברחיצה לב"ש וב"ה מתירין דעבדו הנאת הגוף דרחיצה כאוכל נפש כדשרי מדורה להתחמם כנגדה במס' י"ט והוא שתהא הנאה דומיא דאכילה שוה לכל נפש כדאיתא התם בכתובות ומשמע נמי ודאי לב"ה רחיצה דכל הגוף נמי מותרת בי"ט וכ"ש הוא דהנאת כל הגוף דמיא לאכילה ושתייה טפי מהנאת אבר אחד כדקס"ד לב"ש בפ"ב דביצה ודומיא דזיעה נמי דמותרת נמי בי"ט קודם גזירה ואפילו בהוחם בי"ט כדאמרינן התם בפ' א"צ ואין עושין פחמין פשיטא למאי חזי לא נצרכא אלא למוסרן לאוליירין בו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע וקודם גזירה ה"נ להזיע וקודם גזירה אלמא קודם גזירה מותר לגמרי ואפילו להחם להן בי"ט ויש, כאן שאלה כיון שרחיצת כל הגוף וזיעה כולן מותרין ואפילו להחם בי"ט למה גזרו כלל עליהן בי"ט ומאי איסורא אתי מינה וא"ת משום שבת אין ראוי לגזור י"ט אטו שבת בדבר של אוכל נפש וי"ל כיון דבי"ט נמי איכא בהו איסור כגון מדיח קרקע וסך א"נ סחיטה דאלונתית וכיוצא בהן עשו י"ט כשבת לכך, ואינו מחוור ובתוס' מפרשים רחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש ומן התורה הוא אסורה ודומיא דמוגמר הוא אבל פניו ידיו ורגליו צורך כל נפש הוא, וכן זיעה וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה מן התורה משום לתא דידה גזרה בהן וסומכין דבריהן מן הירושלמי דבעי התם מותר לשתות ואוסר לרחוץ ומתרץ אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואלו דברי נביאות הן שרחיצת כל הגוף תאסר וזיעה מותרת ורחיצת מקצת הגוף נמי מותר ואדרבה הנאת כל הגוף שם צריכא, וטפי שריא דומיא דמדורה כדפרישית, ועוד מדקתני הכא בברייתא ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט דאסורין ברחיצת כל גופו ואפילו אבר ואבר משמע דאיסור דרבנן הוא דרישא, דהתם בירושלמי שרי כל גופו אברים אברים בהוחמו בי"ט אליבא דרב אלמא רחיצת כל הגוף צורך כל נפש הוא דמה לי בבת אחת מה לי אבר אבר לצורך כל נפש ומ"ש שם משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכו' טעמא דגזירה הוא לומר דלא משוינן אוכל נפש לשאר דברים א"נ בירושלמי לא שרי שאר הנאות וכן הסוגיא שלהם מוכחת שם ואין לי להאריך בזה דלגמ' דילן הדבר פשוט הוא דכל רחיצה וזיעה מותרת ואפילו להחם ולא ברירא טעמא דמילתא:
ה"ג וכ"כ בכל הנוסחאות א"ר חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרינהו רבנן, אלא אי איתמר וכו'. וה"פ מחלוקת בכלי שר"מ ור"י אומרים אסור משום גזירת מרחץ לפי שהרואים אומרים היום הוחמו ואתי למיחם חמין בשבת כגון ליתן צונן בחמין כדי שיוחמו אבל בקרקע ד"ה מותר דלא מוכחא מילתא שהן חמי האור וליכא למיגזר, ואקשינן והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן פי' רבנן דאמרן דרבנן דפליגי עליה דר"ש אסרו אפילו הוחמו מע"ש ומתני' ר"ש הוא, אבל רבנן אסרו אפילו להשתטף ואפילו בקרקע, וא"ת נהדא ונימא מתני' רבנן נמי הוא ובקרקע ד"ה כר"ח, אה"נ אלא אנן מסוגיא דשעמתין אקשינן דהא אסכימו רבנן דמתני' ר"ש, ורב [בגמ' איתא רב איקא] דהוא רביה דר"ח אמרה, ולא פליג ר"ח ארביה והדרינן ואמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בקרקע דר"ש סבר בשטיפה בקרקע ליכא משום גזירת מרחצאות דבקרקע הוא ולא עביד נמי אלא שטיפה אינו נראה כמי הוחמו בי"ט שאפילו בצונן אדם משתטף כמה פעמים, ועוד שהוא בקרקע ונראה כצונן אבל בכלי ד"ה אסור אפילו שטיפה שהוא נראה כמיחם שפינהו שפינהו עכשיו מן האש שכן דרך הרחיצה לעשות, ואיכא למיגזר ביה, ונוסחי בהך שמעתא משובשת טובא דאיכא דגריס לה כולה איפכא ולא סמכינן עליה משום דחזיא לגאונים ור' יצחק ז"ל דפסקו מחלקות בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור אלמא לישנא בתרא הכי, ואפשר דגרסינן מעיקרא מחלוקת בכלי אבל בקרקע כדכתיב במצקת נוסחי והיינו דאקשינן והא מעשה דאנשי טבריא בשבת הוה ואסרי להו רבנן להביא סילון של צונן באמבטי של חמין לשתייה ורחיצה אלמא אם אינן מביאין אותו דלא הוי חמין שהוחמו בשבת שרי, אלא אי אתמר הכי אתמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור כלומר איפכא איתמר וצ"ע בספרי הגאונים ז"ל ושוב פירשתי השמועה בטעמה ובגרסתה בספר מלחמות יפה יפה:

דף מ עמוד א

דאי מכללא מאי דלמא ה"מ במתני' אבל ברייתא לא. איכא דקשיא ליה מי אמר במשנתנו כל מקום קאמר דהכי אמרינן במס' מנחות בפ' הקומץ רבה אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשניתנו כל מקום קאמר אלמא כל מקום משמע אפילו בברייתא וה"נ אמרינן בפ' שני דייני גזירות גבי כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו והיה נ"ל לפרש דהכא סתם מתני' כר"ש ואר"י הלכה כסתם משנה הלכך אע"ג דאר"י בכ"מ הלכה כדברי המכריע וסמכינן עלה ודחי סתמא דמתני' מחמת מכריע כדאמר כ"מ ה"מ בשההכרעה במשניתנו דאתיא הכרעה דמתני' ודחיא סתמא דמתני' אבל כשההכרעה הוא בברייתא לא דחינן סתמא דמתני' מקמי הכרעה דברייתתא דאם רבו שנאה סתם ולא הכריע ר' חייא מניין לו, אבל ראיתי שהגאונים אומרין אין הלכה כדברי המכריע בברייתא וכ"כ רבינו הגדול ז"ל בפ"ק דקדושין, ואפשר שמה שאמרו מי קאמר במשנתינו אינו כלל ללמוד הימנו שהרי אפילו התם בכתובות איכא דבעי ליה מיבעיא ובמנחות נמי שלח ליה רב יימר לר"פ הא דאמר רבנן הלכה כר"ש בן שזורי ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו אף בנתערב לו טבל בחולין ואהדר ליה אין ולא א"ל מי קאמר במשנתינו ואע"ג דקשי בה ר' חנינא מסורא פשיטא, אנן לאו אקושיא סמכינן אלא אעיקר מימריה הלכך כיון דחזינן גבי הכרעה דאמרינן דוקא במתני' עלה סמכינן ומיהו כ"מ שאמרו כ"מ סתם אף בברייתא במשמע עד שנראה שאין סוגיית הגמ' כן, א"נ ה"ק דילמא ר' יוחנן במתני' דוקא אמרה בפי' דלא שמיעה להו מימרא בלישנא דוקא וא"ת קשיא הך היכי פסק ר' יוחנן כר' יהודה הא איהו אמר כסתם משנה ומתני' ר"ש הוא, א"ל מדתנן לקמן בפ' חביות הרוחץ במי מערה במי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטאות ולא יביאם בידו ור' יוחנן מתני להו כבן חכינאי ודייקינן עלה בגמ' קתני מי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא מכלל דלהשתטף אפילו לכתחלה מני ר"ש הוא וכיון שההיא אתיא כר"ש ותני לה בן חכינאי הו"ל מתני' דהכא סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כנ"ל:
ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט. פי' אבל הוחמו מעי"ט מותר דאי ג"כ אסור לא היה צריך שוב הוחמו ביו"ט, וריבנו הגדול ז"ל התיר בשם גאון ז"ל לרחוץ בהן כל גופו וכן האמת:
הא דאמרינן ועדיין היו רוחצין בחמים ואומרים מזיעין אנו אסרו להם. נראה שלא אסרוה בבת אחת אלא מתחלה אסרוה בשבת והתירוה בי"ט לפי שאין החמין מותרין בשבת אלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ אסרוה בי"ט ממאי דקתני בברייתא פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע אלמא בשבת אסור, וי"ל דה"ה לשבת והאי דקתני בי"ט לאשמעינן שאפילו בי"ט זיעה דוקא, א"נ משום דאין דרך להזיע בלא שטוף חמין בסוף ובשבת אסור להכי נקיט י"ט ולשון ראשון אינו הגון:

דף מ עמוד ב

ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. פי' משום גזירת מרחצאות נגעו בה שנמצא כרוחץ במים פושרין אבל משום הפשרה עצמה מותרת שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ותנ"ה לא בשביל שיחמו אלא שתפיג צינתן דהיינו הפשר כדמוכח שמעתא בבעיא בשמן מה הוא לת"ק, ודקאמרינן שמן אע"פ שהיד סולדת בו מותר כלומר אינו דומה למים פושרין דשרינן אין היד סולדת בו דהיינו הפשר וש"מ דהפשר אפילו כנגד המדורה ממש מותר, ועוד מדר"י נשמע לרבנן דכיון דסבר ר"י בשמן הפשרו לא זהו בישולו שרי ליה כנגד המדורה ממש ובס' התרומה מתבלבלין בדבר זה מן הירושלמי שיש בסוגיא זו דברים סותרין גמ' שלנו ואין לי להאריך ומסתברא דלאו דוקא כנגד המדורה אלא על גבה ממש כדתנן במיחם אבל נותן לתוכן מים מרובין וכו' ודא ודא אחת היא:
לאפרושי מאיסורא שאני. שמעינן מהכא דקא שרי ליה לאיניש למימר ליה בבית המרחץ עביד לי הכי והכי ואע"ג דממילא הויא הוראה ובלבד שלא יאמר דרך הוראה דהא הכא הוה מצי למימר ליה לא תתהפך באמבטי והופרש מן האיסור וא"ל טול בכלי שני ותן וכי הוה ק"ל בגמ' אמאי עביד הכי משום שמנעו מלהביא באמבטי הוא וכדמייתי לה תדע ממעשה דר"מ, ואפשר שלא הותר אלא להפריש מאיסורא דרך אותה הוראה דכיון דאית ליה לאפרושי מאיסורא מצי למימר מילתא אגב אורחיה, ומיהו סברא היא דשרי, וא"ת היאך עלה על דעת שיניחנו לעשות איסור ולא יאמר לא תעשה, א"ל משום דהוי מצי ליה למימר כמי שאינו רוצה בדבר זה ולא שימנענו בשביל איסור, ובירושלמי התירו אפילו לשאול וגרס התם שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה"כ כחדא רשב"י על מסחי עם ר"מ א"ל מה שנדיח א"ל אסור, מהו שנקנח א"ל אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף א"ל אסור, ואסור דאמרית לך אסור אשכח תני שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה"כ ומסתמא בגמ' דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בירושלמי אלא כדאמרינן הכא ביקש להדיח וכו':

דף מא עמוד א

הא דתנן מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. מקשי עלה בירושלמי הא אם אינו גרוף אין שותין ממנו פי' והא חמין מצטמק ורע להן ושרי לשהויינהו מכיון שהוחמו כ"צ, ועוד קטום אמאי לא מהני ביה ופריק א"ר חמא בריה דר' הלל מפני שהרוח נכנסה לתוכה והגחלים בוערות, א"ר יוסי בר' בון מפני שהוא עשוי פרקין פרקין והוא ירא שלא יתאכל דבקי והוא מוסיף מים, אנטוכי אע"פ שהן גרופים אין שותין הימנה ר' חנינא ר' יוסי אבא בר בר חנא בשם ר"י מפני שהיא מתחממת מכותלי רבנן דקסרין בשם ר' הונא אמר אם היתה גרופה ופתוחה מותר:

דף מא עמוד ב

הא דאמר אביי ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור"י הוא. ק"ל ל"ל למימר הכי והלא דבר זה אינו בכלל לשון משנתינו על עיקר דהא לא קתני אלא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן דהיינו מועטין כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפרישן והבו דלא לוסיף עלה, ואם באנו לפרש דה"ק ואפי' כר"י מצית לאוקמי קשה לשון הגמ' עלינו דמשמע דכר"י מוקי לה דוקא, ועוד ל"ל התוס' כי היכי דתיתי דוקא כר"י ס"ל למישבקיה כדאיתא ואתיא כד"ה, ואפשר מפני ששנינו כדי להפשירן אבל מרובין כ"כ שיצננו למים שבתוכו ויצרפו אותו דאמר רב, אל שיעור לצרף אסור מש"ה קאמר הא פינה ממנו מים לא יתן וכו'א"נ מדקתני לה במיחם שפינהו ולא קתני שפינה ממנו מים:

דף מב עמוד א

מכבין גחלת של מתכת. פירש"י ז"ל דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור והיכי דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות ואפשר שכל צירוף דרבנן ואפשר שלא אמרו כן אלא בגחלת דלא שייך צירוף אלא בכלים או ברוצה לעשות כלי משום דהוה מתקן אבל בגחלת לאו מתקן הוא ומדאורייתא שרי, והא דאמרינן במס' יומא פ' א"ל הממונה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ה"נ קאמר דצירוף עששיות דרבנן דהא לאו לתקוני כלי הוא עושה ואפילו לר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, הכא לאו תקיון הוא כלל אלא בכלי וכיוצא בו ודמיא למאי דאמרינן לא יקטמנו לחצוץ בו שיניו ואם קטם חייב חטאת ואם לא קטם לחצוץ בו שיניו פטור אפילו לר"י דכל משום תקוני מנא הוא מאן דלא מתקן פטור, אבל בה"ג מצאתי גבי גחלת של עץ לית בה היזק רבים מ"ט כמה דלא כביא אית בה סומקא וקא חזו לה ולא איתזק בה, אבל גחלת של מתכת אע"ג דאזיל סומקא קליא ולא חזו לה ואתו לאיתזוקי בה ור"י לית ליה היזק דרבים ושמואל במידי דאית ביה היזק רבים פליג עליה ואע"ג דבעלמא מלאכה שאצ"ל כותיה ס"ל בגחלת של מתכת דאית בה היזק רבים פליג עליה וכן בצידת נחש דאיכא היסק שרי שמואל וכ"כ ר"ת כדבריו, ותימה הוא איך אנו מתירים מלאכה גמורה משום היזק שלא במקום סכנת נפשות ושמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, אבל אינו מכון שא"כ מנ"ל דר"י גופיה לא מודה בהא, וי"ל עקרב שלא תשוך היזק דרבים הוא, מ"מ מדבריהם למדנו שצירוף דאורייתא וקשיא ההוא דיומא, ואפשר שאין בעשייות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצרפין לגמרי אלא במים צוננין ואי קשיא הא דאמרינן בפר"א דמילה ממתקן את החרדל בחללת ואוקימנא בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת, א"ל שאני חרדל שאינו מצרף ואין צירוף אלא במים:
אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן. למאי דס"ד מעיקרא דספל כאמבטי דאע"פ שהוא כלי שני מבשל הוא במים דוקא כדי להפשירן הוא דמותר אפילו בכוס ולמאי דקאמרינן השתא דספלי מותר דכל כלי שני אינו מבשל כדי להפשירן דקתני משום דכל כלי שני אינו מבשל אלא כהפשר א"נ משום מיחם קתני הכי ומשמע בגמ' דבמסקנא ספל אינו כאמבטי ובין צונן לתוך חמים ובין חמין לתוך צונן מותר וכן בכל כלי שני אבל אמבטי בין צונן לתוך חמין או חמין לתוך צונן אסור כדא"ר נחמן הלכה כר"ש בין מנסיא סיפא כפשטא קאי, אבל רבינו ור"ח ז"ל אמרו דר"ש בן מנסיא ארישא פליג ולית הלכתא כוותיה מדרבא דהוא בתרא ומעשה רב, ואינו מחוור לי דהא למאי דס"ד מעיקרא איתמר אלא שהם ז"ל סבורין דכיון דאמרינן בגמ' מי סברת אסיפא פליג כמתמיה ש"מ בסברא דקושטא איתמר דארישא קאי. דכ"ע הא דשרי במיחם כדי הפשר ובאמבטי אסור לעולם דסתמא קתני צונן לתוך חמין אסור משום דסתם אמבטי לחמם הוא והוא הטעם לספל למאי דס"ד ספל הרי הוא כאמבטי ולהכי נמי קתני אמבטי ולא קתני כלי ראשון דהתם להפשיר מיהת מותר:

דף מב עמוד ב

נשברה לו חבית בראש גגו. פירש"י ז"ל חביות של טבל שאינה ראויה לטלטל, ואין זה נכון חדא דא"כ ליתני של טבל כדקתני במתני' לקמן, ועוד דקתני סיפא נזדמנה לו אורחים מביא כלי א' וקולט כלי אחר ויצטרף ולא יקלוט ואח"כ יזמן ואי בטבל אורחים מאי בעי לי, א"ו במעושר וכי אמר הצלה שאינה מצויה לא התירו אפילו בדבר הניטל בשבת קאמר תדע מדאקשינן דלף ולא מפרקינן בדלף הראוי כדלקמן ש"מ אפילו בדבר הראוי לא התירו הצלה שאינה מצויה כך מפורש בתוס', ותימה היא דבר הראוי אמאי לא, וא"ל משום דבכל הצלה איכא למיחש לההוא דאמרינן בפ' כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לאתויי כלים דרך רה"ר ואע"פ שמשום איבוד ממון התירו בכלי א' ואי אמרת לא חיישי רבנן להצלה שאינה מצויה היה להם לאסור הכל משום גזירה דשמא יביא כלי כנ"ל, ומשמע דרבה ל"ל משום ביטול כלי מהיכנו כלל דאי אית ליה אפילו עשוי להטיל ביצתה במקום מדרון נמי אסור, ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב יוסף משום דסוגיין בכולהי מכילתא דבטל מהיכנו אסור הוא והיינו כטעמיה דרב יוסף:
איתיביה כל הני תיובתא ומשני ליה בצריך למקומן פי' בר מדלף דמתוקם ליה בדלף הראוי א"נ ניחא ליה לתרוצינהו בכלל בצריך למקומן:

דף מג עמוד ב

מני אי ר"ש ל"ל מוקצה. פי' ואמאי אמרת בשחשב עליהן והוה מצי למימר ליה הדרי ומתוקמא כר"ש ואתיא ברייתא כפשטיה אלא יגדיל תורה:
אי ר' יהודה כי לא מכוין מאי הוה. ואי קשיא לר"ש נמי הא פסיק רישיה ולא ימות הוא, א"ל בשלמא לר"ש הכי קתני יפרוש בענין שהן יכולין לברוח ואם ברחו ברחו, ואם נצודו נצודו, אלא לר' יהודה לעולם אסור והא דלא אוקמא בהא נמי בצריך למקומן כדאוקימנא אחרנייתא משום דהתם כיון דצריך לטלטל ואינו עושה מעשה בהנחתם תחת הקורה וכיוצא בה מותר, אבל בפורש הטלטול לחוד והפרישה לחוד ואין זאת מתרת זאת:
מ"ס טלטול מן הצד שמיה טלטול. ק' להו לרבוותא ז"ל ורב ל"ל הא דתנן בפ' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות ותנן נמי בפ' נוטל האבן שע"פ החביות מטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכל נוטל את הכל והן נופלות ואמרינן נמי בפ' כל כתבי הנר שעל הטבלא מנער את הטבלא ולימא תיובתא דרב מהני וכ"ת אמר לך רב אנא דאמרי כת"ק דר"י בן לקיש הא לאו מילתא הוא דמיניה ליכא לאוכוחי דסבר דטלטול מן הצד שמיה טלטול ודילמא מאי אין מצילין דאסר להדיא ולאפוקי מדר"י בן לקיש דשרי להדיא משום דאדם בהול על מתו, ואי לא שרית ליה אתי לכבויי, והא דאמר דטלטול מן הצד שמיה טלטול לאקומי לדרב כד"ה אמרינן הכי וכ"ת רב דאמר כת"ק דר"א בן תדאי וכדגרסינן בר"פ כל הכלים אר"נ הלכה כר"א בן תדאי למימרא ר"נ דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ומשמע לך מינה דת"ק דר"א סבר שמה טלטול זו אינה תורה שאלו היה ת"ק סובר שמה טלטול לא היה מתיר במקצתו מגולה דהא איכא נמי טלטול מן הצד ואכתי רב דאמר כמאן הא הנך מתני' הוי תיובתא ועוד אמאי לא מקשי מינייהו לרב בגמ' ולימא אנא כי הא ס"ל ועוד דקשיא דרב אדרב דאמרינן בפ' אין תולין אמרי בי רב תנינא הקש שע"ג המטה לא ינענו בידו אבל בגופו מנענעו בידו ש"מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש"מ ובי רב תלמידו דרב הוו ומיניה דרב שמעו וכעובדי דרב עבדי כדאמרינן בעלמא אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן וכדאמרינן לקמן לאו משום דרב אסי תלמיד דר"י הוי ור' יוחנן כר"י ס"ל ואמרינן נמי והא רב הונא תלמידו דרב ורב כר"י ס"ל ותירץ רבינו הגדול ז"ל להאי קושיא ואמר תרי גווני טלטול מן הצד הוה חד באוכלין ודבר הראוי שהוא עם דבר שאינו ראוי כראב"ת וחד כגון טלטול דמת שלא כדרכו ורב סבר דאסור והלכתא כוותיה:

דף מד עמוד א

הא דאמרינן הלכה כר"י בן לקיש במת למעוטי ממון קאמרינן כלומר דלענין ממון לא אמרינן מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אלא אדרבה אמרינן אי שרית ליה אתי לכבויי כדאמרינן במכלתין לקמן דהתם כיון דמדינא מציל כדבעי אי שרית ליה לגמרי שוכח עיקר שבת הוא הלכך מציל בהני גווני דשרי ליה כדי שיהא נזכר הכא דאסור אי לא שרית ליה כלל מתו נשרף בפניו ואתי לכבויי וכה"ג נמי אמרינן בממון לקמן בפ' במה אשה גבי מערימין בדליקה אי לא שרית ליה אתי לכבויי אלמא תקנת חכמים שלא יתירו לו לגמרי שמא ישכח עיקר שבת ושיתירו לו של הצלות שלא יעבור ויכבה א"נ י"ל כיון שאדם בהול על מתו יותר מכל דבר אינו יודע לעכב עצמו כלל מלהצילו בכל ענין שיציל:
התם קערה דומיא דנר. ואע"ג דלשמן שבה כגדולים דמיא דאפשר שלא תכבה עד שיכלה שמן שבו כיון דיהיב דעתיה אימתי תכבה משום נר עצמו לשמן נמי יהיב דעתיה אבל ברברבי לגמרי מקצה להו מדעתיה:
פמוט שהדליקו בשבת לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מתיר. פרש"י ז"ל המתיר ר"מ דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס ובהא מודה לפי שהוא מוקצה מחמת איסור ולפי פי' זה אין ר"ש מודה בפמוט לאיסור דאיהו לית ליה מוקצה אפילו מחמת איסור לפיכך אין הפי' נכון דקאמרינן כלישנא בתרא דברי הכל לא יצא ר"ש מן הכלל, ור"ח ז"ל כתב לדברי המתיר היינו ר"ש אוסר ובפמוט של מתכת שהוא גדול וכן מצאתי בתוס' הצרפתים בשם ר"ח ז"ל דפמוט דמי לכוס וקערה ועששית ולפיכך אמרו לדברי המתיר שהוא ר"ש שהוא מתיר בכל איסור דמוקצה מחמת איסור כגון זה לדברי האוסר שהוא ר"מ ור"י מתיר שר"י לית ליה אלא מוקצה מחמת מיאוס ר"מ לית ליה אלא מוקצה מחמת איסור ומחמת מיאוס כגון נר שהדליקו בו בשבת ואקשינן למימר כר"י וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר פמוט שהדליקו עליו באותה שבת דברי הכל אסור דר"י ור"מ נמי אית להו מוקצה מחמת איסור לחודיה ואפילו אינו מחמת מיאוס כלל ור"ש נמי בכגון זה מודה דדמי לכוס וקערה ועששית כדפרישית ואין צורך לפרש כן אלא ר"מ ור"ש מתירין הן ותרוייהו בכלל המתיר ור"י הוא האוסר:

דף מד עמוד ב

ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בהו שרי. פי' רש"י ז"ל דלא מיתסר בהזמנה מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך וק"ל דילמא היא גופא קא משמע לן דישן אע"פ שלא יחדו אסור דמוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור, ועוד דבנר של מתכת שרי ר"י אפילו ישן ופרש"י בשלא ייחדו שאלו ייחדו לכך אע"פ שאין בו מיאוס אסור דהו"ל מטה שייחדוהו והניח עליה דאסורה אם כן של חרס ישן דאסרינן לה מחמת מיאוס ע"כ בשלא ייחדו הוא, ובתוס' ראיתי שמפרשים דנר של חרס עשוי להדליק בה בכל יום אבל נר של מתכת אינו עשוי להדליק בה אלא לפעמים לפיכך אע"פ שהדליקו עליו מטלטלין אותן אלא אם כן הדליקו אותה באותה שבת, ולא דמי למטה שייחדה למעות שאם הניח בה אסור לטלטל מפני שהיא עשוי להניח בה מעות כל שעה ודמי כמי שהניחו מעות שם בשבת משא"כ בנר של מתכת שאין מדליקין בה אלא לפעמים אף על פי שהוא מיוחד לכך, ואף זה ק"ל דמ"מ של חרס מיוחד הוא לכך וישן בלא מיאוס ליתסר, ול"נ שמטה שייחדה למעות לאו משום מוקצה מחמת איסור נאסרה דהא כלים שמלאכתן לאיסור מותרין בין לצורך גופן בין לצורך מקומן אלא מתוך שאדם מקצה דעתו מהן מישובה שלה ואין אדם משנה אותה לשום תשמיש אחר בטל תורת כלי ממנה וזו היא הקצאה שלה, ולדעת ר"י אתמר דומיא דקנה של תרנגולים לקמן בשמעתין, וקאמר רב מעיקרא ר"י אוסרה אלמא לענין מוקצה הזמנה כמעשה וכל שאלו עשה בה מעשה נאסרה במוקצה מחשבתו אוסרתו ולהכי אקשינן אם כן נר של חרס חדש כיון דישן מוקצה מחמת מיאוס הוא הזמנה שלא תחשב כמעשה דכל נר מיוחד ועשוי להדלקה הוא ומעתה הוא מסלק דעתו ממנו ואין דעתו עליו לשום תשמיש אחר כיון שאינו ראוי לתשמיש אחר עם תשמישו המיוחד לו כמטה, ודחיא לה דבעינן במטה עד שייחדנה ויעשה מעשה ותבטל ממש מתורת כלי מעתה נר של מתכת ישן מותר אפילו מיוחד דהא חזי לכמה מילי ושל חרס מיאוסו אוסרו כך נראה לי ודבר נכון הוא:
מוכני. פרש"י ז"ל דגבי שידה תנן במס' כלים והוא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב ופי' מוכני אופן אין חיבור לה דחשוב כני לעצמה ואן נטמאת השידה כגון שאינה מחזקת מ' סאה דבת קבולי טומאה הוא לא נטמאת המוכני ואם נטמאת המוכני לא נטמאת השידה, ואין דבריו הללו נכונים דא"כ מוכני פשוטי כלי עץ הוא ואינה מקבלת טומאה לעצמה ועוד שאין אופן עשוי להניח עליו מעות ולא ראוי לכך ועוד הקשו עליו בתוס' שאם השידה עשוי למרכב אנשים כמו שאמר למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אע"פ שהוא מחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש ולא גמרינן משק דהנך חזו למדרסות כדאמרינן במס' בכורות בפ' אלו מומין וכן פירש"י ז"ל עצמו בפ' במה אשה שלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עתץ אלא לטומאת מגע ואוהל משום דאיתקש לשק והא נמי משום הקישא דשק הוא דבעינן מטלטל מלא וריקן וכיון שטמאה מדרס מטמא טמא מת, ועוד דכיון שמקבלת שום טומאה אינה מצלת באהל כדאיתא בפרק אר"ע לקמן וכן מה שפי' באינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שלמעלה מדפני השידה ואין מצלת משום שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה אע"פ שהשידה גדולה כ"ז אינו מחוור שהרי המוכני ראויה להציל בעצמה לפי שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה, ור"ח ז"ל פי' מלשון את הכיור ואת כנו וכתיב את המכונות ותרגם יונתן בסיסייא וכך פירושה שכלי קיבול הוא אינה חיבור לה לפיכך אינה מקבלת טומאה עמה ואין מצלת עמה באהל המת, פי' בשהיו שניהם בבית שהמת בתוכו ואע"פ שגג האוהל מאהיל על הכל מה שבתוך השידה טהור לפי שהשידה מכוסה מלמעלה והכי משמע במס' נזיר דאמרינן הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור דלא גזרינן שמא יוציא את ראשו לפי שהוא מכוסה מלמעלה, בקרון או בספינה טמא משום שמא יוציא את ראשו שהן מגולין, הלכך שידה גדולה שאינה מקבלת טומאה היא עצמה ודאי מצלת על כלים שבתוכה אפילו בתוך אהל של מת אבל מוכני בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת שאם היתה השידה נקובה למטה בפותח טפח ומוכני סותם הנקב או ממעטו מפותח טפח טמאין לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ ואם אינה נשמטת שאינה עשויה לינטל משם לעולם מצלת לפי שהיא טהורה עמה, וי"מ בין טמאה בין טהורה נשמטת ועשויה לינטל משם אינה מצלת דהו"ל כפתוח ואינו ממעט בשיעורו טומאה ואי ק"ל הא דאמרינן בפ' לא יחפור וחביות גופה תיחוץ ואע"פ שהוא עתידין לינטל משם ש"ה שהוא סותם כל הנקב אבל הכא בסותם מקצת הנקב אינו ממעט ומיירי שאין הטומאה כנגד מה שנשאר מן הנקב אלא כנגד הסתום או בשאר השידה, שאם היה הטומאה כנגד הנקב ממש אע"פ שאין שם פותח טפח טמא, ואיכא דמפרשי לה אפילו בסותם כל הנקב שאין דבר העתיד לינטל חוצץ בפני הטומאה לעולם והתם בשבטלה לחביות ואע"ג דאמרינן במס' מגילה לישקלוה לתיבותא ולנחה התם והו"ל כלי העשוי לנחת וחוצץ לפני הטומאה ש"ה שמתוך שהוא עשוי לנחת כמי שאינו נשמט דמי שהרי אינו מטלטל מלא וריקן והרי שמו מוכחי עליו שלפיכך קראוהו כלי העשוי לנחת ואלו סברותיהן ושם במקומה אפרש מה שחדשו בו הצרפתים ז"ל בתוס' בס"ד, וזה הפי' שכתבנו במוכני הוא הנכון ודרך ארץ להניח מעות וק"ל אמתני' בזמן שאינה נשמטת גוררין אותה ואע"פ שאינה נשמטת גוררין אותה (יש הערה של הגר"ז שאינה ברורה ויתכן שיש טעות ויש למחוק מ-'ואע"פ עד אותה') ואע"פ שיש עליו מעות והרי נעשה בסיס לדבר האסור, ובשם ה"ר אפרים ז"ל אמרו משכחת לה בשיש פירות בשידה או בגדים שמסתמא כך הוא ומעות במוכני ובזמן שאינה נשמטת ה"ל כלי א' ומותר לגוררה כדתנן נוטל אדם כלכלה של פירות והאבן בתוכה ויפה פי', ורבותינו הצרפתים ז"ל מפרשים בתוס' דבזמן שהיא נשמטת נעשית מוכני שהוא כלי בפני עצמו בסיס לדבר האסור אבל בזמן שאינה נשמטת כיון שהשידה עיקר הכל מותר:
והא דאקשינן לרב ואע"ג דהוה עלה כל בהש"מ ק"ל ולימא ליה מתני' בשוכח ובזמן שיש עליו מעות אסור נפלו מותר ואע"ג דהוי עליה בה"ש והכי איתא לקמן בפ' נוטל ול"ק דאי בשוכח הא אמרינן התן ל"ש אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו ואפילו לצורך גופו נמי בשאי אפשר לו מטלטלן ועודן עליו והכי מוכחא שמעתא התם והכא קתני אין גוררין אותה שבת דמשמע כלל כלל לא:

דף מה עמוד א

ה"נ מסתברא דרב כר"י סבירא ליה וכו'. קשה ל"ל סברא אחריתא מהא ש"מ דקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטה ואילו לר"ש ל"ל וניחא אי מהתם ה"א אפי' ר"ש מודה דה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס זה תירצו בתוס' ול"נ כיון דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרי אלא אי איתמר הכי איתמר בעי לאותיי ראיה ממקום אחר:
אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר. פי' שמן המטפטף בשעה שהוא דולק שאסור אבל משנכבה דר"ש ל"ל לדר"י כדאמרינן לעיל ואלו שמן שבנר ממש המסתפק ממנו חייב הוא משום מכבה ולטלטלו נמי אסור משום דנעשה בסיס הוא אלא שהקצהו לאיסורו ולמצותו ולא היה דעתו עליו כלל עד שיכבה, וא"ת והא אית ליה נמי גרוגרת וצימוקין לא דמו לחטים שזרען דהתם אינן דחוין כלל, ואי קשיא מאי קמבעי ליה והא נר שכבה לר"ש מותר אע"פ שדחאו בידים שהדליקו, לא תקשה דהתם כיון שכבה חזר ונראה אבל חטים שזרען ובקרקע עדיין כדחויין עומדין ולפיכך דמו אותם לשמן המטפטף דמכל מקום כל זמן שהנר עצמו דולק דיחוי ראשון קיים אע"פ שזה מטפטף ממנו אלא דהתם הוקצה לאיסורו ולמצותו וקס"ד לאיסורו ולמצותו בעינן כלומר דאית ביה תרתי שאסור להסתפק ממנו משום מכבה ושהדלקתו מצוה ומ"ה אקשי מעצים דסוכה ופרקינן כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה לאיסורו הוקצה למצותו פי' כל שהוקצה משום מצותו דהיינו כעין שמן שבנר דאלו שמן שבנר לאיסורו ולמצותו תרוייהו הוקצה, ויש מחליפין וגורסין הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו דאי לא היינו קמייתא ולאו מלתא הוא אלא כדפי':
וממאי דר"ש הוא.פיר"ת ז"ל ממאי דר"ש מודה בה אבל לאו ר"ש הוא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון של חג והיינו משום דכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא והיינו סברא דר"י ור"מ בנר ולעיל במטה ואלו לר"ש ל"ל הכי דהא אם היה עליו מעות כל בין השמשות שרי ר"ש ולא מסתבר לן דהכא כיון דבהניח איירי ומעות עודן עליו אסורין בטלטול אפילו לר"ש משום דלא חזי למידי א"כ ה"ל בסיס לדבר האסור כעין נר ופתילה דאסרינן לקמן משום דהוה בסיס לדבר האסור וע"כ הו"ל לר"ש למיסר אלא משום דאדם מצפה אימתי ינטלו מעות מעל המוכני כטעמא דנר ולא הוה כקערה ועששית וכיון שכן מוכני ומעות כדין נר ושמן עם השלהבת כבר אמרו דדעתיה עליה אימתי תכבה ואינו מקצה דעתו ממנו אלא בעוד שהוא בהקצאתו אבל הכא הקצהו לכל החג והוקצה נמי למצותו לבין השמשות של שמיני שע"כ צריך הוא לישב בסוכה ואפילו היתה נמי סוכה רעועה אסורה דכי אמרינן התם בסוכה רעועה מאתמול דעתיה עילויה ה"מ בסוכה דעלמא אבל בסוכה דמצוה לאו דעתיה עלויה דתפול, אלא אדרבה דעתיה עלויה דלא תפול ואם נפלה הדר בני לה בחש"מ וע"כ הוקצה נמי לבין השמשות דשמיני ואיתקצי לכולי יומא דל"ל אדם יושב ומצפה שתפול ביום שמיני עד השתא לא נפלה והשתא נפלה בשמיני בכונה, וא"ת עטורין לישתרי בשמיני דהא מצי שקיל להו כיון שהוא מקצה אותם לכל החג אין דעתו עליהן עד שיתיר סוכתו ויטול את הכל במוצאי י"ט האחרון, וראיה לדברי דהא בפ' לולב וערבה א"ר יוחנן סוכה אף בשמיני אסורה ומפרש לה משום מגו דאיתקצאי לבה"ש ולא מוכחא לקמן בשמעתים דכר"י ס"ל והתם נמי פליגי כמה אמוראי דס"ל כר"ש אלמא בסוכה בשמיני אסורה ד"ה היא:
ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דמשום מוקצה הוא אסור ובפ' במה מדליקין אמרו משום שלא יהא מצות בזויות עליו, וא"ל משום שלא יהיה מצות בזויות עליו הוא מקצה אותו למצותו שאלמלא היה מותר לו לבזות המצות היה מותר לו להשתמש בהן אף בשעת מצותן נמצא שלא הוקצה אלא משום כבוד המצות הוקצה בשעת מצותן וכיון שהוקצה אם באו לסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה ואפי' בסוכות נופלות, וק"ל דהכא משמע דמשום מוקצה ומשום בזוי מצוה אסורה עצי סוכה ובמס' ביצה פ' המביא מפ' לה מהא דאר"ש מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנא' חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים מה חג לה' אף סוכה לה' ולא תימא התם אסמכתא דרבנן דהא מקשינן מיניה פ"ק דסוכה וב"ש מיבעיא להו להכי אלמא דוקא הוא ולאו אסמכתא היא, וא"ל כי אמרינן אף סוכה לה' ה"מ כשהיא סוכה ויוצא בה י"ח אבל נפלה עציה מותרין דאורייתא שכבר בטלה ואין שם סוכה עליה אלא שנאסרו עצים מדבריהם מפני שהוקצה למצותן והא דמייתי הכא ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה משום דרישא ור"ש מתיר אוקימנא התם בסוכה נופלת וסיפא נמי אפי' בנופלת קאסרינן וההוא דאקשינן התם ומי מהני בה תנאה והא"ר ששת וכו', בתוס' ראיתי שמפרשים ומי מהני בה תנאה אפילו בנפילה והא"ר ששת וכו' וכיון דקיימא איסורא מן התורה דין הוא שלא יהני בה תנאה אפילו נפלה משום קיימת והדר אקשינן והא מהני בה תנאה אנוי סוכה משום שהן מדרבנן ולא גזרינן משום סוכה עצמה, ואין זה נכון ואפשר לי לפרש ולומר דמעיקרא נמי בנופלו קאמרינן דרשיא דברייתא בנופלות אוקים בגמ' והכי מקשה ומי מהני בה תנאה להתירה כשתפול והאר"ש עצי סוכה אסורין כל ז' שלא יטול ממנה אפילו עץ אחד כ"ז שיצא בה בעוד שהיא קיימת וכיון שכן היאך הוא מתנה לכשתפול תהא מותרת ואפילו היא סוכה רעועה או בחולו של מועד שיהא דעתו לסתרה ובע"כ סוכה דמצוה הוא וחלה עליה קדושה דאורייתא מעתה ואין תנאו כלום מעכשיו והיאך יהא כשר לכשתפול הו"ל כמתנה על ההקדש לכשיפדה דלא הוה תנאיה תנאה ועצי סוכה נמי השתא בעודה קיימת הקדש גמור לשמים הוה ומוקצה למצוה הם בע"כ, ופריק אה"נ אלא אסורה דעלמא והדר אקשי ולא מהני בה תנאה ואפילו לסוכה עצמה שיהא מותר בה לכשתפול או שיסתור אותה בידים ויהנה בעצים של זו ויעשה סוכה אחרת למצותו והא תניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו שכשם שחל שם שמים על הסוכה כך חל על עטוריה ואסור מפני בזוי מצוה ואפ"ה כי מתני עלייהו מהני תנאו אף אני אביא סוכה עצמה דמהני בה תנאה להתירה לסתור אותה ולהשתמש בהן וכ"ש נפלה ומפרקי באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חלה קדושה עלייהו כלל וליכא אפילו משום ביזוי מצוה כיון שהתנה אבל עצי סוכה עצמה אינו יכול להתנות עליהן תנאי זה וכיון שחלה עליהן קדושת סוכה מן התורה איתקצאי להו כל ז' שאפילו נפלה נמי אסורה שלא חל תנאו כלל שאלו לא נפלו היו אסורין מה"ת כל ז' והלכך כי נפלה אסורה שהרי הוקצה למצותן וזה הלשון יותר נכון, ול"נ דעצי סוכה בין קיימת בין נופלת אסורין בהנאה כ"ש מן התורה בלא איסור מוקצה ועטורין נמי אסורין משום בזוי מצוה ואפשר דאפילו בסוכה נופלת איכא בזוי מצוה בעטורין דכ"ז שעצי סוכה אסורין אם בא להשתמש בעטורין איכא ביזוי מצוה דהא צריך לחזור ולבנותה ולעטרה בהן אלא הא דמייתי הכא משום מוקצה למצותו היינו מסיפא דקתני עד מוצאי יו"ט האחרון דע"כ היינו משום מוקצה מגו דאתקצאי למצותו בה"ש אתקצאי לכולי יומא כדפירשית לעיל וכן הא דמייתי מתני רחב"י ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה משום דסוכת החג בחג קתני וכל החג במשמע ואפילו י"ט האחרון וקתני נמי ושוין אלמא כי היכי דלת"ק אסורין כל החג ה"נ לר"ש וי"ט האחרון ע"כ משום מוקצה הוא מודה בה ר"ש וכדפירש וזה הלשון מחוור כל השמועות הללו, ומ"ש שם בפרק המביא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצי לאו לאיסורייהו משום מוקצה אלא ה"ק כיון דסוכה דמצוה הוא וחלה עלייהו מה"ת שעה א' קדושה כעצי מצוה חלה עלייהו כ"ש אע"פ שהותנה שע"כ סוכה דמצוה הוא ומצותה מייחדה ומקצה אותם כ"ש לכך שהרי נתפסה בקדושה וכל שעה קדושתה עליה ושמה עליה סוכה דמצוה הוא אלא שמיני והוא משום הוקצה ומהני בה תנאה והא דהקשה עליה מאתרוג דמדרבנן נשמע לדאורייתא וראיתי בתוס' שאלה כי היכי דמהני תנאה בסוכה רעועה לר"י אמאי לא מהני נמי גבי נרות ור"מ בנר שהדליקו בה באותה שבת ולר"ש בנר הדלוק לשמן המטפטף והם השיבו על שאלה זו תשובות שאין בהם ממש, ויכולני לומר דעצי סוכה כיון דדעתיה עלייהו ודאי לאחר יום טוב אי מתנה בי"ט מהני בהו תנאה אבל שמן כיון דסבר שהוא כלה בנר בשבת היאך יתנה על הספק אם יכבה והוא אין דעתו שיגבה וכ"ש כוס וקערה לר"ש וכיון שאין תנאי מועיל למותר השמן אין מועיל לנר עצמו שהרי הוא בסיס לשמן ופתילה וזו סברא מתקבלת לדעת לפי גמ' שלנו שלא הזכור במוקצה דנרות תנאי בכל השמועות הללו, עד שמצאתי בירושלמי כך תני אם התנה עליו מותר מה אנן קיימין אי כר"מ אפילו התנה יהא אסור ואי כר"ש אפילו לא התנה יהא מותר אלא כר"י נר מאוס הוה מן דתניא אם התנה עליו יהא מותר ר"ש דתני אבל כוס וקערה ועששית אע"פ שכבו אסור ליגע בהן ר' טבי בשם ר' חסדא אפילו ר"ש דאמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו' ופי' שהם הקשו על ברייתא זו דתני בנר דשבת אם התנה עליו מותר מני אי ר"מ אין תנאי מועיל וב לפי שהם סוברים שם בירושלמי לר"מ דכל המיוחד אסור אסור ואי ר"י כ"ש שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מאוסו מקצהו ובסוף העמידוהו כר"ש ככוס וקערה ועששית דמודה בוה ר"ש דאסירי ואם התנה עליהן מותר ואף אנו נאמר בנר של מתכות לר"מ ור"י דמהני בהו תנאה ודומיא דסוכה רעועה, ואפשר דאפילו בסוכה בריאהה מהני ואין אנו ולא רבותינו הצרפתים ז"ל צריכים מעתה לדחוק בסברות:

דף מה עמוד ב

א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ור' ל"ל מוקצה. תימה הוא הא רבי בהדיא אמר לר"ש ור"ש בנו נמי אליבאדר"ש קא"ל וכדאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא בנר כר"ש ואע"ג דלא ס"ל כוותיה, ק"ל היכי אמרינן אב"ע אליבא דר"ש קאמר וליה לא סבירא ליה והא אמרינן לקמן הורה רבי במנורה כר"ש בנר וע"כ בנר להתירא הורה כר"ש וי"ל לא שמיע ליה הא דריב"ל וכי מטינן התם לא בעי לאקשויי מהא דסמך אשאר פירוקים דאתמר הכא כך אמרו בתוס' ולי נראה דבמוקצה מחמת איסור ס"ל כר"ש מפני שעתו עליו אימת תכבה אבל במוקצה שאינו ראוי ואינו מצוי כגון פצעילי תמרים וגרוגרות וצמוקים ובייתיות ומדבריות אפשר דלא ס"ל כוותיה וה"נ משמע בפ' אין צדין דרבי לית ליה מוקצה דשרי בכור תם שנפל בו מום ביום טוב כר"ש ועדיפין מדר"ש משום דקסבר רואין מומין בי"ט ולא אסיר ליה משום מי יימר דנפיל ביה וכו':
והאר"נ למאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד. איכא למידק למאן קאמרינן לר' יוחנן ור"י לית ליה דר"נ דאיהו סבר טעמא דביצה משום גזירה דמשקין שזבו ועוד דר"נ גופיה הוקשה מסברא זו בדוכתא בריש מס' ביצה ולית לה פתרי אלא שאלו מן הדברים שנאמרו בגמ' לרווחא דמילתא לתרוצי סוגיא אליבא דכ"ע כלומר מהא לא תפשוט פלוגתא ויש כיוצא בה בתלמוד:
שרגא דמשחא שרי לטלטולי דנפטא אסור. פרש"י ז"ל אליבא דר"ש וכן משמען של דברים דלר"י דמשחא נמי אסור בישן ובחדש אפילו של נפט למה יאסר ואי בשל מתכת כיון דנפטא מיאוס הוא מאן התירו לר"י משום כיסוי מנא והרי הוא יותר מאוס מן הישן של שמן שלא התיר לכיסוי ועוד סתם נר דחרס הוא וכן משמע כל הסוגיא, ומיהו ק' דא"כ כר"ש סבירא ליה ולעיל אר"י אמר רב מטה שיחדה למעות כו' ואוקימנא כר"י ואפשר הא דידיה הא דרביה, וק' נמי דרבה משמע דסבר כר"ש והאמר אביי כל מלתא דמר עביד כרב ורב כר"י סבירא ליה והאי לאו קושיא הוא דהתם לאפוקי מדשמואל אבל הכא תליא באשלי רברבי דריב"ל כר"ש סבירא ליה, ותו קשה דר' יוסף דהכא אמר כר"ש ובפ' נוטל אמר רב יוסף חריפא שמעתא דדרדקי אימר דאמור רבנן בשוכח לכתחלה מי אמר, וא"ל לדבריו דרבא דהוה מנח סכינא אבר יונה קאמר אבל לדידיה ל"צ כלל:

דף מו עמוד א

הא דאמר רבא מ"ט דרבה ורב יוסף בנפטא ה"פ לפי שהנר של נפט מסריח הוא ואין משתמשין בו אלא להדליקה נמצא שהוא בשבת כשברי כלי שאין עושין מעין מלאכה, ופריק אע"פ שאינו עושה מעשה כלי חזי למידי לכסויי מנא, ואשי ליה הו"ל כצרורות שבחצר שאין עושין מעין מלאכה כלל ופריק כיון דכלי גמור הוא ותורת כלי עליו להשתמש בו לאחר השבת מטלטל הוא ככלי הראוי דבשבת גופיה חזי למידי הוא:

דף מו עמוד ב

כל היכי דכי מכוין איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש. איכא דק' ליה והכא כי מכבה נמי ליכא איסורא דאורייתא שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ולר"ש פטור עליה, וניחא ליה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההוא אפי' ר"ש מודה ואפשר שאפילו לא הבהבה נמי כיון שאם כבה הוא אב מלאכה ויש מקום שהוא חייב עליה מן התורה גזר ר"ש בכל טלטול שכשאדם רואה את חבירו מטלטל נר הדלוק מי מפיס לו איזה מהן הבהבה ואיזו לא הבהבה מה שאין כן בגרירת מטה שאין גרירת מטה וספסל בעולם שיכול לבא עליה איסורא דאורייתא:

דף מז עמוד א

מחתה באפרה. פי' בשהוסק מערב יו"ט, ואם תאמר והא אפר כירה מוכן הוא, א"ל דוקא אפר כירה אבל אפר מחתה ליה בה מששא ואין דעתו עליו לפי שהוא מלבונה וכיוצא בה ונעשה דק מאוד ואינו ראוי לכסות בו שום דבר והוא מוקצה עד שיהא דעתו עליו מאתמול א"נ דמיירי בשאין דעתו עליו וא"צ לו כדברי ר"ש ומסקנא מתרץ לה מדאמר רבא מטלטלין כנונא אגב קיטמא אע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכנונא הוא כלי נחושת הנקרא אלכנון בלשון קדר וקיטמא מוכן הוא דומיא דאפר כירה אלא ששברי העצים אינן ראויין ודרבי נמי באפר מוכן כלומר שצריך לו וקא משמע לן דאיכא עליה קרטי לבונה ועוקצין מותר, זה תורף פרש"י ז"ל ואי ק"ל א"כ היינו מתני' דכלכלה והיכי אקשינן עליה מהא ושווין שאם יש עליה שברי פתילה שאסור, לסייעה ממתני' דכלכלה וא"ל דה"ק שאין שברי עצים בטלין אגב הקיטמא כמו שאין שברי הפתילה בטלה אגב שמן, ונראה לפי שהוא חשוב לגבה מה שאין בכלכלה שהפירות חשובין והאבן אינה חשובה, ועוד שאין דרך האבן ליטלה בכלכלה ועיקר הטלטול לפירות אבל שברי עצים בכנונא ושברי פתילה בנר מקומן הוא ועיקר הטלטול הוא עושה בשבילן, ואחרים פי' דאפר מחתה שהוסק בשבת קאמרינן ואליבא דר"ש דשרי במותר שמן שבנר ומעיקרא קס"ד דאסור לפי שאין אפר שבמחתה ראוי ובתר הכי מתרץ רבא דאפר מחתה מוכן הוא ומטלטלין אפי' שברי עצים אגבו ופי' כנונא מחתה וכן פי' ר' נתן בעל הערוך, וא"ת תפשוט דרבי כר"ש ס"ל אין הכי נמי וכדאמר לעיל וכך פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל בתוס' ושתי לשונות הללו להן דרך א' ואינם מכוונים בעיני משום דלא מפלגינן בגמ' באפרה של מחתה ועוד דכנונא נמי אגב מנא מטלטל הוא אפר כדאקשינן בגמ' דיום טוב גבי שיורי כוסות ולטלטלינהו אגב מנא מי לא אמר רבא כי הוינן בי ר"נ מטלטלין כנונא אגב קיטמא, והפי' הנכון כך הוא, שהאפר שבמחתה הוסק בשבת וטלטול המחתה עצמה מותר כר"ש בנר וקא משמע לן שאין האפר שאינו ראוי מעכב ומטלטל הוא אגב כלי שלא נעשה הכלי בסיס להן מערב יום טוב לדעת והן בטלין אגבו וכן קיטמא דלא חשיבי ואפילו שברי עצים דחשיבי קצת מטלטלי אגב כנונא דכולהו בטלי לגבי כלי שאין נטילת הכלי בשבילן כלל אלא בשביל עצמו, וה"ט דשיורי כוסות ולא מבעיא לצורך מקומו א"נ לצורך גופו בשאי אפשר לנערן דמותר דהיינו מעות שעל הכל שמטלטלן ועודן עליו כדאיתא בפ' נוטל אלא כל שמטלטל מחתה בלא אפר וכוסות בלא שיורין מטלטלין עמהן בין לצורך בין שלא לצורך דבטלי אגב כלי ולא חשיבי כלל תדע מדלא גזרינן בשיורי כוסות כלל משום טלטול שלא לצורך, כנ"ל ועלתה השמועה בחוור:
קרטין בי רבי מי חשיבי. מהא שמעינן דמוקצה לעשירים בבית עשירים מוקצה הוא לעשירים ואפילו לעניין אין מטלטלין אותן שכבר הוקצו מדעתו של בעל הבית מערב יום טוב וכן נמי משמע לעיל מפירין ונשאלין לנדרים לצורך השבת ואמאי נימא מי יימר שמזדקק בעל וחכם אלמא מוקצה הוא מפני שאסרה הככר על עצמה שלא כדברי מי שפי' שאסרה ככל שלה אכולה עלמא:
הא דתניא בגדי עניים לעניים. לאו למימרא דשלש על שלש לעשירים לא מטמא דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומטמא שלש על שלש לטמא מת בפרק כ"ז דמסכת כלים והיינו לעשירים דאלו לעניים תנן התם בפ' כ"ח בגדי עניים אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס, אלמא שאפילו לעשירים טמאין טומאת מת בשלש על שלש, אלא לומר לך שאין טמא טומאת מדרס בפחות משלשה לעשירים אלא לעניים משום דחזו להו, ומדרס בייחוד תליא מילתא ואין עשירים מייחדים פחות משלש על שלש לישיבה ואפילו ייחדו בטלה דעתו אצל עשירים דעלמא אבל לשאר טומאת כל שהוא שלש על שלש טמא דהא חזו תדע דהא בפרק במה מדליקין לא מפלגינן בין עניים לעשירים לא בקרא ולא בשעתין כוליה] ואי ק"ל אי הכי לוותי מתניי', א"ל כיון דלא מפרש בהדיא במשנה ניחא ליה לאתויי ברייתא דמתניא בהדיא, וי"מ כגון בגדים הגסים לעניים אבל לעשירים אינן טמאין לפי שאין ראויין להם בגדי עשירים הדקים לעשירים טמאים וכ"ש לעניים ולאו מלתא הוא:
בגלילא שנו. שמעתי בשם ה"ר אפרים ז"ל לפי שהיה להם שמן הרבה והיתה הפתילה חשיבה להן יותר מן השמן כדאמרינן בסנהדרין לבני גלילא עילאה ולבני גלילא תתאה שלמוכן יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעור מטא לאפרושי מעשריא ממעטן זיתיא ואמרינן במס' נדרים בגלילא שאני דתמרי יקיר להו ממשחא אלמא שמן הרבה היה להם וכן פר"ת ז"ל אבל רש"י אמר שהיו עניים ולא היה להם פשתן ואינו נכון דאמרינן בפרק הגוזל מקבלין מהן דבר מועט כגון פשתן בגליל ור"ח ז"ל כתב שדרכן להדליק משברי פתילות ואפשר מפני שפשתנם יפה ואין פתילה שכתבה עושה פחם וראויה להדליק בה:
הא דאמרי רב ושמואל המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת. האי דוקא בתקע אבל לא תקע פטור דהא בין לת"ק בין לרשב"ג דלא תקע פטור ולית דחש ליה לב"ש דאמרי בסמ' ביצה גבי מנורה של חוליות יש בנין בכלים וכיון שבשתקע מיירי רב ושמואל ור"א ור"ה בשלא תקע דהא מוקמינן להא כרשב"ג דאמר אסור היה רפוי מותר מאי קושיא דמקשי להו רב יהודה מדרב ושמואל, א"ל דה"ק להו כיון דרב ושמואל תרוייהו אמרי שבשתקע חייב חטאת ע"כ בשלא תקע אסור לכתחלה ואינהו סבר אע"ג דתקע חייב חטאת לא תקע מותר לכתחלה ולא גזרינן והיינו דמקשי עלייהו המחזיר קני מנורה וכו' וכן מפורש בתוס', ויש לפרש דמטה של טרסיים לאו היינו מלבנות המטה דברייתא ובמטה של טרסיים א"צ לתקוע דבלא תקיעה נגמרה מלאכתה ואקשינן עלייהו מהא דתניא קנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לומר נהי דסבירא לכו דחזרתה לאו היינו גמר מלאכתה מ"מ היה להם לאסור לכתחלה והם אמרו כרשב"ג וברפוי שכיון שאין חזרתה בלא תקיעה גמר מלאכתה אפילו בשאינו רפוי ברפוי מותר לכתחלה כדאמר רשב"ג אם היה רפוי מותר והא דאמרינן במס' ביצה גבי מנורה של חוליות שב"ה מתירין להחזירה בשלא תקע וברפוי כרשב"ג ואפשר אפילו כרבנן ומשום צורך יום טוב וכבודו, ודאמרינן לעיל בשל חוליות גזירה שמא יתקע ויבא לידי חיוב חטאת קאמרינן ועוד תתברר לפנינו בס"ד: