רבינו אשר על הש"ס/שבת/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל. בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין:

גמ' איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא דלא אבל לשהות משהין אף על פי שאין גרוף ואין קטום ומתניתין חנניא היא דתניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאין גרופה ואין קטומה. או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא. ושקלינן וטרינן ומסקנא דלא יתן לא ישהה הוא דאפילו לשהות נמי אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן להחזיר. ומנא לן דהכי הוא מסקנא דהא בתר דשקלינן וטרינן איבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה הוא דאסור אבל לסמוך שפיר דמי או דלמא לא מדאמר תוכה וגבה הוא דאסיר שמעינן דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה שנא. וקטומה. ועוד דהא אסיקנא לבעיין ואמר מאי הוי עלה תא שמע כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה. ואין משהין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה. וגחלים שעממו או שנתנו עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה אלמא דהכי הלכתא ורבי אושעיא נמי הכי סבירא ליה ורבה בר בר חנה הכי סבירא ליה. ועוד הא אמרינן לקמן ואי שכח ושהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דלא בשל כל צרכו אסור וכל שכן אם עבר ושהה כדאמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' אסי אמר רב הונא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף השוכח. ורש"י כתב ואנן דמשהינן על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אדחנניא סמכינן הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמרינן הא קרמו שרי ואע"ג דלא בשל כל צורכו ואמר רב ששת אמר רבי יוחנן כוותיה ומתניתין דפירקין משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל לשהות לא וכל אמוראי דאסרי סברי מתניתין לשהות תנן. וכן פסק ר"י והביא ראיה מדרבא שהוא בתראה דפריך תרווייהו תננהי ס"ל הכי. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ודחה ראיותיו של רי"ף ז"ל דהא דמייתי ראיה מדאיבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה הוא דאסיר הא לסמוך שפיר דמי לאו ראיה היא דיש סמיכה בחזרה כמו שיש סמיכה בשהייה וה"ק מהו לסמוך הקדירה בחזרתה לכירה שאינה גרופה וקטומה תוכה וגבה הוא דאסור להחזיר אבל להחזיר בסמוך לה שרי ודקא מייתי עליה ראיה מברייתא דשתי כירות המתאימות כו' משהין על גבי גרופה וקטומה ודחינן לה שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירי וכן הא דתניא כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה סתמא כרבי יהודה ומדרבי יהודה מתיר לסמוך בלשהות משמע דה"ה לתנא דמתניתין לסמוך בלהחזיר ודרבי חייא ור' אושעיא תנאי היא ואי נמי סבירא להו כרבי יהודה סתמא דמתניתין עדיף מכל הני וכן כל מה דאמרינן לקמן בענין תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש וכו' ההיא סוגיא לענין חזרת קדירה נאמרה אבל לשהות ד"ה מותר לא שנא כירה ול"ש תנור ול"ש תוכו ול"ש על גבו ואין צריך לומר לסמוך דקיימא לן כחנניא ועוד תימה על רי"ף ז"ל שכתב בפ"ק וכמה כדי שיצולו אמר רבי זירא אמר ר' אילעאי כמאכל בן דרוסאי וההיא כחנניא אתיא ועלה מייתי ברייתא דחנניא ובפרק זה דחה דברי חנניא ולא נזכר לאותה משנה ולא למה שכתב עליה. ואם היה לו טעם בזה היה לו לכותבו לנו. וכן השיב גאון וששאלתם תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מהו להטמינה על גבי גחלים מבעוד יום או להטמינה בכירה שאינה גרופה וקטומה. הא איתחזאי לנא מילתא דכל היכא דבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותה על גבי כירה אע"פ שאין גרופה וקטומה כדקתני אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וכמה א"ר אילעי אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי ותניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינו גרוף וקטום כיון דבשיל כמאכל בן דרוסאי מטיא קדירא בעידנא ולא אתי לחתויי בגחלים וכ"כ רב שרירא גאון דהלכה כחנניא. והר"ר יהודה הברצלוני ז"ל הביא עוד דברי כמה גאונים שפסקו כחנניא ואח"כ כתב על לשון רי"ף ז"ל ואומר אני שהוא מחוור שבכולן. ובשאלתות דרב אחאי ז"ל פסק כרי"ף. ומה שדחה הר"ז ז"ל ראיותיו של רי"ף דהא דבעי מהו לסמוך בסמיכה דחזרה איירי כתב ה"ר יונה ז"ל דאי אפשר לומר כן דמדנקט הש"ס תוכה וגבה הוא דאסור וכו' ואי בחזרה איירי לא ה"ל למימר תוכה אלא ה"ל למימר על גבה הוא דאסור אבל לסמוך שפיר דמי או דלמא לא שנא ואין חילוק בין סמיכה לעל גבה אבל בחזרה דתוכה לא מצי למימר לא שנא בין חזרה דתוכה לחזרה דסמיכה דע"כ שנא ושנא דלתוכה אסור להחזיר אפילו בגרופה וקטומה כדאמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור ולסמוך לה מותר דהא על גבה נמי מותר ומה שאמר שהביא לפשוט הבעיא מאלו שתי הברייתות דאתיא כרבי יהודה ומדרבי יהודה בלשהות נשמע לתנא דמתני' בלהחזיר הא ליתא דודאי חמורה משהייה אפילו לרבנן דפליגי עליה דחנניא דהא לענין שהייה לא שנא על גבה ול"ש תוכה כשהיא גרופה וקטומה שרי ולענין חזרה אע"פ שהיא גרופה וקטומה אסור להחזירה לתוכה הלכך לחנניא נמי אע"ג דשרי לשהות ולסמוך כשאינה גרופה וקטומה דלמא להחזיר ולסמוך עליו אסור. ומה שהביאו ראיה לפסוק כחנניא מהא דקאמר רבא תרווייהו תננהי דסבר רבא כרבי יוחנן. נראה לי דלאו ראיה היא דקשיא ליה מאי קמ"ל דתרווייהו תננהי לשהות תנינא ולא חררה על גבי גחלים טובא קמ"ל ר' יוחנן דמתני' דפירקין להחזיר תנן ואתיא כחנניא דאי לשהות תנן אע"ג דסתמא דפירקין קמא כחנניא סתמא דהאי פרק בתרא עדיף וגם דהאי סתמא כרבים ואם כן טובא קמ"ל. ואין לומר דהכי פריך דכיון דתנא סתמא דמתני' כחנניא ממילא אית לן לפרושי מתניתין דהכא כחנניא כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. דא"כ אמאי לא מייתי ממתניתין דפרק קמא למיפשט בעיין דודאי להחזיר תנן דתיקום מתניתין כחנניא. אלא ודאי אית לן טפי לאוקמא מתניתין בפשיטות דלא יתן משמע תחלת נתינה וגם לא נצטרך להגיה המשנה וגם לא נצטרך דרישא וסיפא איירי בחזרה ולא ניחוש אי פליגא האי סתמא לסתמא דלעיל. דמעיקרא נראה לרבי לסתום כחנניא ושוב חזר בו וסתמו כרבנן אלא ודאי הכי פריך רבא תרווייהו תננהי ואם נראה לר' יוחנן לסתום כסתם מתני' דלעיל ולפרש דמתני' להחזיר תנן יפסוק דהלכה כאותה משנה דלעיל דאין דרך אמורא לומר כאלו אומר מפי עצמו מה שהוא שנוי בהדיא במשנה ומשני דיוקא דמתני' קמ"ל לפי שאין שנוי במשנה הא קרמו פניה שפיר דמי הלכך לא הוה שמעינן דמותר לשהות על שאינה גרופה וקטומה אי לאו דפריש בהדיא מעתה אפשר דסבר רבא דמתני' לשהות תנן וכיון דאין לנו כח לומר דרבא סבר כרבי יוחנן יש לנו לדחות מימרא דרב ששת שאמר משום רבי יוחנן מן קדם שתי מימרות שאמר רבה בר בר חנה ורב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן ולא התירו לשהות התבשיל אלא תבשיל שבשל כל צרכו אבל תבשיל שלא בשל כל צרכו לא וכל הנך אמוראי דאיירי בשמעתין דמצטמק ויפה לו כולהו לית להו דחנניא דלא שרו אלא שבשל כל צרכו ומה שתמה הר"ז ז"ל שכתב בהלכותיו בפ"ק וכמה כדי שצולו אמר רב כמאכל בן דרוסאי כתב ה"ר יונה ז"ל שאין בזה תמהון דאיצטריך ההוא פירושא אפילו לרבנן ואפילו לרב דאסר מצטמק ויפה לו דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי משהינן אותו על גבי גרופה וקטומה אבל ודאי אין צולין אותו אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואפילו לדעת שיגרוף ויקטום הגחלים עם חשיכה והא דאמר רבא תרווייהו תננהי חררה על גבי גחלים ופשיטא ליה לרבא דמתניתין כחנניא סיפא ודאי אתיא כחנניא כיון דקתני ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום משמע הא קרמו פניה שפיר דמי לשהותה על גבי גחלים בלא גרוף ובלא קטום אבל האי דקתני רישא אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אתיא בין לחנניא בין לרבנן. לחנניא אע"פ שלא יגרוף ולא יקטום ולרבנן והוא שיגרוף ויקטום עם חשיכה. ורבינו חננאל ז"ל לא אסיק הלכתא לא כמאן לא כחנניא ולא כרבנן בתבשיל שלא בשל כל צרכו. אבל בתבשיל שבשל כל צרכו פסק הלכה כהא דאמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבשל כל צרכו דמצטמק ויפה לו מותר ואע"ג דרב ושמואל פליגי עליה הא קי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל. ומה שאמר רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לא משום דהלכתא הכי דאדרבה מדקאמר אנן נעבד כרבי יוחנן משמע דהכי הלכתא והא דקאמר להני דמקרבי לרב ושמואל דליעבדו כרב ושמואל משום דקיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. וגם רב אשי דהוא בתראה קבל דברי מר עוקבא ורב יוסף גופיה דאמר משמיה דרב ושמואל מצטמק ויפה לו אסור אהדר ליה לאביי דבעא מיניה מהו לשהות וא"ל הא רב יהודה משהי ליה ואכיל ובסורא משהו ורב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה משהי ליה ואכיל כל שהיות הללו מצטמק ויפה לו דעלה קיימינן והדבר למד מענינו. ורב נחמן דאמר כללא דמילתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו לאו אליבא דהלכתא קאמר אלא להני דמקרבי לרב ושמואל להורות להם מהו מצטמק ויפה לו ומהו מצטמק ורע לו. והא דבעי שכח קדירה על גבי גחלים ובשלה בשבת מהו מיבעיא ליה בין לחנניא בין לרבנן לחנניא היכא שלא נתבשל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי. והא דבעי עבר ושהה מהו אף לאחר גזירה מיבעיא ליה ומספקא ליה אי גזרו דוקא לאותו ששהה אבל לבני ביתו לא או דילמא לא שנא ופשט ליה מדקאמר ואסר משמע דלכל בני בית אסר. אי נמי מיבעיא ליה היכא דנתבשל ונצטמק יפה ואינו צריך עוד צימוק כלל ופשט ליה מביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה דמשמע בשעה שנשתהו הן מצומקות. ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא וכל זה בענין שהיה כמו שכתב רבינו חננאל ושיהוי זה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת והיא תלויה באבנים או כיוצא בהן. אבל בהטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. ולקמן נפרש דין הטמנה בעזרת השם.

סימן ב[עריכה]

בית הלל אומרים אף מחזירין אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפילו בשבת. ואף ר' אושעיא סבר מחזירין ואפילו בשבת דא"ר אושעיא פעם אחת היינו עומדים לעילא מר' ירמיה רבה והעלינו לו קומקומוס של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ולא אמר לנו דבר. רש"י פי' אף בשבת כלומר ביום השבת דלא תימא דוקא בלילה מחזירין משום דדעתו היה להחזיר לצורך מחר אבל כשנטלו ביום לא הוי דעתו להחזיר והוי כשהייה חדשה קמ"ל. אבל לא משמע כפי' דבכלל בשבת הוי גם בלילה אלא מדקאמר בשבת משמע דעיקר פלוגתייהו בחול דב"ש אסרי אפילו בחול וכן דקדק רבינו תם ז"ל מלישנא דקתני במתני' לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ואי בשבת דווקא איירי ה"ל למימר אא"כ גרף וקטם. וא"ת מה שיעור יהיה בחזרה וכי אם סלקה בחצי היום יהא אסור להחזירה. וי"ל דאסור להחזירה היכא דנתקרר ואין שהות כדי להרתיח מבעוד יום. ומיהו השתא צריכין למימר דע"ש חלוקה משבת דבשבת אפילו הוא רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכא מנא ליה דר' אושעיא סבר מחזירין מדאמר והעלינו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו הכוס והחזרנוהו למקומו דלמא קומקומוס של חמין רותח הוה ולכך החזירוהו אלא ודאי מאן דאסר אסר אפי' רותח. ולישנא דמחזירין אף בשבת משמע הכי דכי היכי דפליגי בשבת פליגי בערב שבת הלכך נראה דבערב שבת נמי אפילו הוא רותח אסור להחזירו כל היכא דאם היה קר לא היה יכול להרתיחו מבעוד יום. ונ"ל הא דאסור מבעוד יום להחזיר לבית שמאי אף בגרופה וקטומה היינו מבעוד יום דומיא דמשחשיכה דכמו משחשיכה דהיינו אחר שנתבשלה נתנה בכירה להשהותה שם. כן נמי מבעוד יום דאסור להחזיר היינו אחר שנגמר בישולה ומניחה עומדת על הכירה עד לערב להחזיק חומה ואם נטלה אז מן הכירה אסור להחזירה אטו שבת. וכולה חדא גזירה היא דכיון דאינה מתבשלת עוד על הכירה הוי כתחלת שהייה ואי שרינן להחזיר מבעו"י אתי נמי להחזיר משחשיכה. אבל כל זמן שלא נתבשלה כל צרכה נוטל ומחזיר כל היום: אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור להחזיר אמר רב זריקא אמר ר' אמי אמר ר' תדאי לא שנו אלא עודן בידו אבל הניחן על גבי קרקע אסור אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמר עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר אבל אין דעתו להחזיר אסור. וארב ששת דאמר מחזירין אף בשבת קאי אבל מבעוד יום מחזירין בכל ענין. בעי רבי ירמיה תלאן במקל מהו. הניחן על גבי מטה מהו. בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו. תיקו ועבדינן לחומרא:

סימן ג[עריכה]

מתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככירה בגפת ובעצים הרי הוא כתנור:

גמ' ת"ר תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא אין סומכין לו ואין צ"ל על גבו ואצ"ל בתוכו ואצ"ל שהסיקוהו בגפת או בעצים: כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים כו':

סימן ד[עריכה]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי כופח היכי דמי אי ככירה דמיא אפילו בגפת ובעצים נמי לישתרי ואי כתנור דמיא אפילו בקש ובגבבא נמי לא לישתרי אמר ליה נפיש הבלא מכירה וזוטר מתנורא ושמעינן מינה דכל מידי דאסיר לשהויי על גבי כירה אלא אם כן היתה גרופה וקטומה אסור לשהויי על גבי כופח ואע"ג דגרופה וקטומה אבל חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבשל כל צרכו שרי לשהויי על גבי כופח מידי דהוה אכירה דאע"ג דאסיר לשהויי עליה מידי דלא בשיל כל צורכיה שרי לשהויי עליה מידי דבשיל כל צורכיה הכא נמי לא שנא. ודוקא מצטמק ורע לו דומיא דכירה אבל מצטמק ויפה לו אסור אלו דברי רב אלפס ז"ל ואנא כתיבנא לעיל מצטמק ויפה לו מותר. ואע"ג דאביי מוקי מתני' בשאינה גרופה וקטומה ולסמוך ותניא כוותיה מ"מ בפירושא דמתני' הלכה כרב אדא בר אהבה דמוקי מתני' בכופח גרופה וקטומה ואפילו הכי אם הסיקוהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור מדאמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי כופח היכי דמי אי ככירה אפילו בגפת ובעצים נמי לישתרי וקאמר לישתרי בסתם ולא קאמר לישתרי לסמוך שמעינן מינה דלישתרי לגמרי קאמר ואפי' תוכה ועל גבה דבכופח גרופה וקטומה אהדר ליה דנפיש הבליה מדכירה ומשום הכי אסורה אפילו בגרופה וקטומה. היכי דמי כופח והיכי דמי כירה א"ר אסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדירה אחת כירה מקום שפיתת שתי קדירות:

סימן ה[עריכה]

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. ולא יפקיענה בסודרין. ורבי יוסי מתיר ולא יטמיננה בחול ולא באבק דרכים בשביל שתצלה:

גמ' איבעיא להו גילגל מהו אמר רב יוסף גילגל חייב חטאת. אמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינא חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ולא יפקיענה בסודרין. והא דתנן ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא ר' יוסי היא ולא רבנן אמר ר"נ בר יצחק בחמה כולי עלמא לא פליגי דשרי בתולדות האור כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בתולדות חמה ת"ק סבר גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ורבי יוסי סבר לא גזרינן והלכתא כת"ק ולא יטמיננה בחול בהא אפילו רבי יוסי מודה מאי טעמא רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו לרבה דאסיר משום גזירה שמא יטמין ברמץ אסור אפילו מבעוד יום לצורך שבת כדמוכח לקמן ממעשה דאנשי טבריא שהביאו מבעו"י סילון של צונן לתוך חמין וקאמרינן עלה דבטלה הטמנהמבעוד יום מיתיבי מגלגלין ביצה על גבי גג רותח ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח מדפריך מהא ברייתא דמגלגלין אמתניתין דלא יטמיננה בחול משמע דאין חילוק בין גלגול ע"ג החול ובין הטמנה בתוך החול ואפילו לגלגל על החול בשביל שתצלה אסור:

סימן ו[עריכה]

מעשה שעשו אנשי טבריא שהביאו סילון של מים לתוך אמה של חמין ואמרו להן חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה ואם ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה:

גמ' אמר עולא הלכה כאנשי טבריא אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו והלכתא כרב נחמן. תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ ורבי שמעון מתיר רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה הלכך בחמין אסור בין בכלי בין על גבי קרקע ודוקא חמי האור אבל חמי טבריא מותר:

סימן ז[עריכה]

איתמר חמין שהוחמו מערב שבת אמר רב למחר רוחץ בהן כל גופו אבר ואבר. ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה דשמואל חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צ"ל שהוחמו ביו"ט: ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למוצאי שבת רוחץ בה מיד אמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל משום בר קפרא בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין לחמם חמין בשבת ואמרו מע"ש הוחמו אסרו להן החמין והתירו להן את הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרין מזיעין אנחנו אסרו להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריא ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו אסרו להם חמי טבריא והתירו להם את הצונן ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא והזיעה במקומה עומדת ואע"פ שגזרו על הזיעה אמבטיאות של כרכים דלא נפיש הבלייהו מטייל בהן ואינו חושש ואלו הגזירות היו אף ביום טוב דהא ברייתא ביו"ט איירי דקתני מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט ועלה קמסיק משרבו עוברי עבירה ומייתי מהא דריב"ל בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת אלמא דעל כל שבת ויו"ט גזרו כאחד ומזה דקדק ריב"א דאסור לעשות הבערה מן התורה בשביל רחיצה דאל"כ לא היו גוזרין על הזיעה ביו"ט אע"ג דהבערה בשביל זיעה מותרת מן התורה כדמוכח במסכת יו"ט דף לב דאפילו לעשות פחמין למוסרן לאוליירין מן התורה מותר והיה ריב"א נותן טעם לדבר לפי שהרחיצה אינה שוה לכל נפש שאינה אלא להתענג הלכך אסורה כמו מוגמר דאסר מהאי טעמא בפ' קמא דכתובות דף ז. אבל זיעה שוה היא לכל נפש שאינה להתענג אלא לבריאות והא דתניא מרחץ שפקקו נקביו מערב יו"ט למחר נכנס ומזיע הוא הדין בלא פקקו נמי אפילו הוסק בו ביום שרי להזיע אלא משום איסור רחיצה תנא ליה דאע"ג דהוסק מערב יו"ט אסור לרחוץ:

סימן ח[עריכה]

אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרייה עבריינא מדקרי עוברי עבירה להני דרחצי בחמין שהוחמו מערב שבת. ת"ר לא ישוט אדם בבריכה ואפי' עומדת בחצר ואי אית לה גדודי שרי פירש"י דדמיא לכלי אבל אי לית לה דדמיא לנהר אסור ובנהר אסור לשוט שמא יעשה חבית של שייטין:

סימן ט[עריכה]

ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו לכך צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שינגבם תחלה: ת"ר מיחם אדם אלונטית ומניחה על גבי בני מעיים בשבת ובלבד שלא יביא קומקומוס של חמין ויניח על גבי בני מעיים בשבת ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה:

סימן י[עריכה]

ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגדהמדורה לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר סכה אשה ידה שמן ומניחתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר. תימה מאי שנא הכא דשרינן להשים קיתון של מים אצל המדורה בשביל שתפיג צינתן ואי לאו משום דמבשל בשבת הוה שרי אפילו יד סולדת בו ושמן למאן דאמר לית ביה משום בשול אפילו יד סולדת בו שרי. ולעיל אסרינן להשים על גבי כירה אע"פ שגרופה וקטומה אע"פ שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בשול כדאמרינן לעיל דף לט. כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת. וי"ל דיש לחלק בין להשים על גבי כירה למדורה דהא קדירה על גבי כירה אסור אבל אצל המדורה שרי משום דדמי לסומך ושרי ומיהו לא דמי כולי האי לסומך דהתם מפסיק כותלי הכירה אבל הכא שהוא אצל המדורה ה"ל למיחש שמא יחתה וי"ל כיון שהצריכו חכמים להרחיק מן המדורה מדנקט כנגד המדורה ולא נקט אצל המדורה איכא היכירא ולא אתי לחתויי והכי איתא בירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עד היכן רבי שמעון בן פזי בשם רבי יוסי בר חנינא אומר עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית והא דאמרי' בגמרא דידן לא בשביל שיחומו אם באנו להשוות לגמרא דבני מערבא נוכל לפרש לא בשביל שיחומו כלומר במקום שראוי להתחמם אלא כדי להפיג צינתו אלא במקום שראוין להפיג צינתו ולא להתבשל אפילו יעמוד שם כל היום והא דא"ר יהודה אמר שמואל יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר ה"ק יד סולדת בו הוי בישול הלכך אסור להניחו במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו ומותר להניחו במקום שיחומו ולא תהא היד סולדת בו ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל לא תקשה הא דאמרינן לעיל בבמה מדליקין דף לד. דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול אלא משום שמא יחתה והאי דנקט הרתחה דבר הצריך להטמנה נקט:

סימן יא[עריכה]

ורש"י פירש לעיל גזירה שמא ירתיח קדירה שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה בתחלה באור ונמצא מבשל בשבת ופריך אי הכי בין השמשות נמי נגזר דהא שבות מעליא הוי דהא איכא גזירת איסור דאורייתא וכן לעיל בפרק קמא דף יח: גבי יורה עקורה דפריך והלא מגיס ופירש רש"י ובמבושל הוי בשול מדרבנן למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול כיון שיש בו משקה והא דאמרינן כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת היינו דבר יבש כגון תרנגולתא דרבי אבא לקמן בפרק חבית דף קמה: ונראה לי להביא ראיה לדבריו מהא דתניא במסכת יו"ט בפרק המביא יין ת"ר אחד מביא האור ואחד מביא העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד נותן לתוכה מים ואחד נותן לתוכה תבלין אחד מגיס בה כולן חייבין אע"פ שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום מבשל אלמא יש בישול אחר בישול ואע"פ שהרתיח ואיכא למידחי דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י לעיל גבי שמא ירתיח והא דפריך בפרק קמא והלא מגיס אפילו ביורה רותחת איכא למימר סמנין לצבוע בהן צריך בישול לעולם אי נמי לאו משום בישול פריך אלא משום צובע כשהוא מגיס מכניס הסממנין בצמר. ה"ד יד סולדת בו אמר רחבא כל שכריסו של קטן נכוית ממנו א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח פך שמן באמבטי אמר לי טול בכלי שני ותן שמע מינה תלת שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה כלי שני אין בו משום בישול ושמע מינה הפשירו לא זהו בישולו:

סימן יב[עריכה]

אמר רבה בר בר חנה בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא אמר אביי דברים של קודש אסור לאומרן בלשון חול ודברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש ולאפרושי מאיסורא אפי' בלשון קודש נמי שרי דהא אמר ליה ר' לר' יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ואמרינן נמי אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח לו קרקע אמר ליה אין מדיחין לסוך לו קרקע ואמר ליה אין סכין:

מתני' מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין הימנה בשבת:

גמ' מאי אנטיכי אמר רב נחמן בי דודי פירש מים למעלה וגחלים למטה תניא כוותיה דר"נ אנטיכי אע"פ שהיא גרופה וקטומה אין שותין הימנה בשבת מפני שנחושתה מחממתה:

סימן יג[עריכה]

מתני' המיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים בשביל שיחומו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן:

גמ' מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו אבל נותן לתוכו מים מרובין להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף נמי מותר כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

סימן יד[עריכה]

ואי קשיא לך הא דאמר שמואל דמכבין גחלים של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו רבים אבל לא גחלים של עץ ואי כר"ש ס"ל אפ' של עץ נמי מותר בדבר שאין מתכוין סבר לה כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה. אמר רבינא הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא וכן הלכתא:

סימן טו[עריכה]

אבל נותן הוא לתוך הכוס. תנו רבנן נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי בית שמאי ובית הלל אומרים בין צונן לתוך חמין בין חמין לתוך צונן מותר. במה דברים אמורים בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר אמר רב נחמן הלכתא כר"ש בן מנסיא סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי א"ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסלקא דעתך מעיקרא דספל כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא רחיצה בשבת בחמין ליכא מי סברת רבי שמעון בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין ור"ש בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין ור"ש בן מנסיא דאמר כב"ש הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כתב רב אלפס ז"ל דמסקנא דשמעתין דהלכתא כב"ה דקאמר אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמנא מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין צונן לתוך חמין בין חמין לתוך צונן דסבר דאף לפי המסקנא רבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי ופסק הלכה כב"ה דמתיר בכוס אף צונן לתוך חמין ומדלא קפיד לערות קיתון של מים לתוך ספל של מים אף צונן לתוך חמין ולאפוקי מפסק דרב נחמן דפסק הלכה כרבי שמעון בן מנסיא והוה מצינן לאוקמי פיסקא דרב נחמן ולפרש חזינא לרבא דלא קפיד אספל ומתיר לערב בין צונן לתוך חמין בין חמין לתוך צונן מדתני ר' חייא נותן אדם קיתון מים לתוך ספל של מים ואתא לאפוקי מדרב יוסף ור' שמעון בן מנסיא אסיפא קאי כפשטא דברייתא ולסברא דרב יוסף דהוה בעי למימר ספל הרי הוא כאמבטי הוצרך לדחוק ולומר דר"ש בן מנסיא ארישא קאי אבל למסקנא דשמעתא דר"ש בן מנסיא אסיפא קאי והלכה כר"ש בן מנסיא דאוסר באמבטי חמין לתוך צונן. ויראה דהיינו טעמא דרב אלפס שפסק להקל ולא רצה לפרש כמו שכתבנו משום דמסתברא ליה דלא איצטריך לרב הונא בריה דרב יהושע למימר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אספל ולאפוקי מדרב יוסף דרב יוסף גופיה לא קאמר ספל הרי הוא כאמבטי אלא הוה סבר למימר הכי עד דא"ל אביי תני רבי זירא ספל אינו כאמבטי אז הדר רב יוסף מסברתו וכן מדאמר הש"ס מי סברת רבי שמעון בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי משמע דכך היו מקובלין. דאי לתרץ למאי דסלקא דעתך מעיקרא הוה ליה למימר אמר לך רב יוסף רבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי:

סימן טז[עריכה]

מתני' האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר רשב"ם מדקדק מכאן דעירוי ככלי שני מדלא תנא לאסור אלא ליתן לתוך האילפס או לקדירה ואי ס"ד דעירוי ככלי ראשון אדמפליג בין נותן לתוך הקערה ותמחוי ובין נותן לתוך האילפס וקדירה לפלוג בקערה ותמחוי גופיה ולימא הכי לא יתן תבלין לתוך קערה ותמחוי ויערה עליהן אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ועוד הביא ראיה מהא דקי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא בפרק כיצד צולין דף עו. כוותיה ואי עירוי מבשל א"כ עילאי גבר ומתוך זה היה מתיר לערות רותחין מכלי ראשון על התרנגולת למולגה ור"ת היה אומר אדדייק רשב"ם מרישא לידוק מסיפא איפכא אבל נותן הוא לתוך הקערה משמע שהתבשיל כבר בתוכה דומיא דאילפס וקדירה הא לערות מן האילפס לתוך הקערה או לתוך התבלין אסור ועוד תקשה מהכא למ"ד עילאי גבר אלא ליכא למידק לא מרישא ולא מסיפא ואיידי דנקט לעיל המיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים אבל נותן הוא לתוך הכוס נקט נמי הכא אילפס וקדירה לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ור"ת ז"ל היה אומר דעירוי ככלי ראשון והביא ראיה מהא דאמר בזבחים פרק דם חטאת דף צה: ת"ר אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל בו ישבר אלמא דעירה לתוכו רותח חשיב כמבושל בו ואי תקשי לך הא אמר בההיא סוגיא דזבחים תלאו באויר תנור מהו ת"ש אחד שבשל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ומהדר ליה בלוע בלא בישול לא מיבעיא כי קא מבעי לן בשול בלא בלוע מאי אלמא דעירה לתוכה רותח חשיב בלוע בלא בישול י"ל דה"ק בלוע בלא בישול מחום כלי זה אלא מחום כלי אחר שנתבשל בו אצל האש נבלע בתוך כלי זה כי הא לא מבעיא ליה כי קמבעיא ליה בישול בלא בלוע כגון תלאו באויר תנור שנתבשל מחום כלי זה ולאנבלע בתוכו ומ"מ ע"י עירוי נבלע בתוך הכלי ואוסרו ועוד הביא ראיה מהא דירושלמי דגרס אהך מתניתין מהו ליתן לתוכו תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה ר' יונה אמר עירוי ככלי ראשון חיליה דרבי יונה מן הדא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא בשל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ישבר מ"מ ודחי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל איתיביה ר' יוסי בר אבין אם בכלי נחשת בושלה אית לך למימר כלי נחשת בולע מדמייתי עלה ראיה לדרבי יונה אלמא הלכתא כוותיה אע"ג דקי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתני' כוותיה מודה שמואל דמבשל כדי קליפה דהא ברייתא דמסייע ליה קתני אם לתוך צונן מדיח ופריך הש"ס אדמיקיר ליה בלע קודם שיצטנן חומו של עליון נבלע ממנו קצת בתחתון ומשני אימא חם לתוך צונן קולף ועוד הביא ר"ת ראיה מהא דאמר פרק כל שעה דף לז: המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין וב"ה פוטרין איזהו המעיסה ואיזהו חליטה המעיסה קמח ע"ג מוגלשים החליטה מוגלשים על גבי קמח פירוש מוגלשין מים רותחין ופריך מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלמא מאן דפוטר בחלה בקמח ע"ג מוגלשין משום דלאו לחם הוא כיון שנילוש ברותחין פוטר נמי במוגלשין ששפכן ע"ג קמח אלמא עירוי ככלי ראשון ומבשל לקמח ומיירי שלא נותר שיעור חלה אחר שנתבשל בו כדי קליפה ועוד הביא ראיה מהא דאמר פרק בתרא דע"ז דף עד: דרש רבא נעוה ארתחו וצוה להגעיל ואי אפשר להכניסה במים רותחין בכלי אלא שפכו עליה מים רותחין וחשיבה הגעלה. ומתוך כך היה מתיר ר"ת להכשיר כלי שנשתמש בו איסור בכלי ראשון על ידי ערוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון. ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו ע"י צונן ולהכי מקלינן ביה טפי מבשאר איסורין כדאמר חולטן במי זיתים וכן עירוי ג' ימים וע"י ניגוב וע"י הנחה מגת לגת משא"כ בשאר איסורין אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר אי אפשר שיפלוט כל האיסור ע"י ערוי ששופכין עליו שאין מבשל אלא כדי קליפה כדפי' לעיל וגם אין לו כח להפליט אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר הלכך הרוצה למלוג תרנגולת ישפוך הרותחין בכלי שני ויגלגל בתוכו התרנגולת ואם עירו עליה מכלי ראשון נאסר ממנה כדי קליפה ויקלוף העור והבשר מותר ואם כשעירה עליה רותחין היה ראש התרנגולת למעלה והנוצה למטה אינה צריכה קליפה כי הפסק הנוצה עדיף מכדי קליפה:

סימן יז[עריכה]

גמ' סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשיל ובכלי שני לא בשיל א"ל אביי תני רבי חייא מלח אינו כתבלין דבכלי שני נמי בשיל ופליגא אדרב נחמן דאמר רב נחמן צריכה מילחא בשולא כבשרא דתורא איכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשיל ובכלי שני לא בשיל א"ל אביי מלח אינו כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשיל והיינו דר"נ דאמר מילחא צריכא בישולא כבשרא דתורא והלכה כלישנא בתראה דמסייע לי' לרב נחמן ומשמע דבישרא דתורא לא בשלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרי' לעיל דף לט ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור:

סימן יח[עריכה]

מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן:

גמ' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה שאסור לבטל כלי מהיכנו אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר:

סימן יט[עריכה]

איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורב חנינא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי דליכא מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לא שמיה טלטול לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר רבי יהודה בן לקיש אני שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה ה"ד אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק אי דליכא ככר או תינוק מ"ט דרבי יהודה בן לקיש אלא לאו בטלטול מן הצד קמיפלגי. לא דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול וטעמא דר' יהודה מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא הא דקאמר דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול ה"נ מ"ל דכ"ע טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובטלטול גמור פליגי והיכא דליכא ככר או תינוק ואין לו אלא מטה אחת והיינו טעמא דרבי יהודה מתוך שאדם בהול על כו' הלכך נראה דהכי הלכתא דטלטול מן הצד שמיה טלטול וקשה מהא דאמר לקמן בפרק כל הכלים דף קכג. הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי דאמר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ונראה דע"כ צריך לחלק בענין טלטול מן הצד דהכא סבר רב דשמיה טלטול ולקמן בפ' תולין דף קמא. אמרי בי רב לא שמיה טלטול ובכולה הש"ס משמע דאמרי בי רב היינו רב דבבבא מציעא פרק השואל דף קב. ובב"ב פרק בית כור דף קה: פריך מרב אדאמרי בי רב ומצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב וע"ק דהיכי מצי רב למיסר להופכו ממטה למטה והתנן לקמן בפרק נוטל דף קמב: מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות. אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. ואע"ג דהתם מוקמי' לה בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור לו. ה"נ ע"כ צריך להיות בשוכח כגון שמת בשבת דאי במניח לא הוי שרי שמואל. ועוד קשה דאפי' רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן תדאי לקמן בפרק כל הכלים דף קכג. וסברי דשמיה טלטול מודו דבכה"ג דמת לא חשיב טלטול דהא שרו פגה שהטמינה ברמץ וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצת הלכך נראה דלא דמי טלטול דהכא לשאר טלטול דטלטול דהכא הוי לצורך המת שאסור לטלטלו ולא לצורך המטה ולהכי שמיה טלטול. אבל כל הני ניעור עיקר צורך טלטול בשביל דבר של היתר הלכך לא מייתי הכא אלא פלוגתא דר' יהודה בן לקיש ורבנן דפליגי במת ולא מייתי ההוא דר' אליעזר בן תדאי ורבנן. וכן חילק גם רב אלפס. והקשה על זה ה"ר יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין דף קמא. הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד ל"ש טלטול והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל. ולא קשה דהתם אף טלטול אין כאן כמו פגה וחררה ופוגלא שהוא מטלטלן בידו ואגבן מטלטלין דבר אסור. אבל בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד הלכך אע"ג דלקש שהוא מוקצה הוא צריך מדמה ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר. מתוך פירש"י משמע דר' יהודה בן לקיש מתיר אפי' טלטול גמור. אבל רב אלפס ז"ל כתב אמר רב יהודה ברבי שילא אמר רבי יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת מהכא שמעינן דטלטול מן הצד שמיה טלטול ולא שרו ליה רבנן אלא גבי מת דלא ליתי לידי איסור דאורייתא אבל בעלמא משמע דלא שרי ר' יהודה בן לקיש טלטול מן הצד דשמיה טלטול. וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל ודקדק מדקאמר הלכה כר' יהודה במת דמשמע דוקא במת התירו טלטול מן הצד אבל בעלמא לא דאי ס"ד דר' יהודה התיר טלטול גמור מפני הדליקה לא הוה ליה למימר אלא הלכה כר' יהודה בן לקיש ותו לא. ולי נראה דכיון דטעמא דר' יהודה מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. מהאי טעמא נמי שרינן טלטול גמור אם אין לו אלא מטה אחת דגם טלטול גמור איסור דרבנן הוא ודחינן ליה שמא יעשה איסור דאורייתא. וכשאין בהול כגון שמתו מוטל לפניו בחמה התם שרי שמואל דוקא טלטול מן הצד:

סימן כ[עריכה]

ואין ניאותין הימנו. תנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר:

מתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת:

גמ' ת"ר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי רבי יהודה ר"מ אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת. ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה מותר לטלטלו. ואע"ג דקי"ל כרבי שמעון בהא לית הלכתא כוותיה דגרס בסוף מי שהחשיך דאמר רב מטה שייחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה לא הביא רב אלפס משום דלית הלכתא כהא דאליבא דר' יהודה אמרה וקי"ל במוקצה כרבי שמעון ור"ת פי' דר"ש מודה במטה שייחדה והניח עליה מעות דאדם קפיד עלה ומייחד לה מקום. מידי דהוה אכיפי ומזורי דאמר בריש כל הכלים דף קכג. הכל מודים כיון דמייחד להו מקום ופר"ת הכל מודים ואפילו ר"ש משום דהוה קשה ליה מהא דאמר לקמן בפרק מפנין דף קכח. דרב סבר כר' שמעון במוקצה דטלטול. הלכך צריך לומר דהך דמטה ר"ש מודה בה:

סימן כא[עריכה]

והלכתא מניחין נר ע"ג דקל מע"ש ואין מניחין נר על גבי דקל מערב יום טוב. מ"ט משום דשבת בדיל מיניה ולא אתי לאשתמושי במחובר. ביו"ט דלא בדיל מיניה אתי לאשתמושי במחובר. בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע ובצים שתחת התרנגולת מהו כי לית ליה לר"ש היכא דלא דחיא בידים אבל היכא דדחיא בידים אית ליה או דילמא לא שנא. אמר ליה אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד. ירושלמי מ"ש הני הואיל ומסריחות בינתים. בעא מיניה ר"ש ב"ר מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו פי' תמרים הנלקטים קודם זמנן ונותנין אותן בחותלות תמרה והן מתבשלות מאליהן. א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד דלא הוו ראויין ודחינהו בידים. בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן קינה של תרנגולים מהו לטלטלה בשבת אמר ליה כלום עשוי אלא לתרנגולים. ואוקימנא דאית ביה אפרוח מת ואפילו לנער אסור דכיון דאינו עשוי אלא לתרנגולת הוה ליה כמניח:

סימן כב[עריכה]

א"ר אחא בר חנינא אמר רבא בר אסי הורה ריש לקיש בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה בשכת. בשתי ידים אסור לטלטלה. ר' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כר"ש אבל מנורה בין ניטלת בידו אחת בין ניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה. ומסיק דבשל חוליות עסקינן דחיישינן שמא תתפרק ויחזירנה. אי הכי מ"ט דריש לקיש דשרי. מאי חוליות כעין חוליות דאית בה חדקי פי' חריצים סביב ודומה לשל פרקים. הלכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה. גדולה נמי דאית בה חדקי אסורה גזירה אטו גדולה דחוליות. כי פליגי בקטנה דאית בה חדקי מ"ס לא גזרינן ומ"ס גזרינן. ומ"ט סבר לא גזרינן לפי שאין דרכה של קטנה לעשות של חוליות: אמר רב יהודה שרגא דמשחא שרי לטלטולה. דנפטא אסור. ואפי' לרבי שמעון ואפי' של מתכת. לפי שאינו ראוי לעשות בו שום תשמיש אלא הדלקה מפני ריח הנפט. וגריעה מנר ישן של חרס דאע"ג דמאיס ראוי לתת בו שמן לסוך. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו דנפטא נמי שרי הואיל ותורת כלי עליו וראוי לכסויי ביה מנא. ונראה דהלכה כרבה ורב יוסף כיון דרבא מהדר לפרושי טעמייהו אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוו מטלטלין כנונא אגב קיטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים. משום דהוי בסיס לאפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה וגם לשברי עצים שאסור לטלטלם. וכיון דהוא בסיס לשניהם מטלטלין אותו עמהם:

סימן כג[עריכה]

תנא מלבנות המטה ולוחין של סקיביס לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת. רשב"ג אומר אם היה רפוי מותר: בי רב חמא הוה ליה מטה גללניתא והוה מהדרוה ביומא טבא. פי' מטה של פרקים. אמר ליה ההוא מרבנן מאי דעתיך בנין מן הצד הוא. נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. אמר ליה אנא כרשב"ג סבירא לי דאמר אם היה רפוי מותר. וכן הלכתא:

סימן כד[עריכה]

מתני' נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה:

גמ' והא קמבטל כלי מהיכנו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהם ממש ושרי לטלטלו וליכא משום מבטל כלי מהיכנו. ולא יתן לתוכו מים תניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צ"ל בע"ש. ולא יתן לתוכו מים בע"ש מפני שהוא מכבה ואין צריך לומר בשבת מפני שהוא מקרב כבויו. ומה שנותנים מים בנרות של זכוכית שקורין לנפד"ש אין בזה משום מקרב כבויו. ואפי' לרבי יוסי דאסר גרם כבוי הכא אין כאן גרם כבוי כלל דאפילו לא יתן לתוכו מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת מים ממהרים הכבוי. וא"ת אפילו בלא נתינת מים יהא אסור לפי שהניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות. דמ"ש מכלי של מים דאסור ליתן תחת הנר ואפי' מע"ש. ויש לומר דלא דמי דהתם הוא דגזרינן שמא יתן מים בכלי שתחת הנר בשעת נפילת הניצוצות. אבל הכא לא גזרינן שמא יתן לתוכו שמן דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר:


הדרן עלך כירה