רבינו אשר על הש"ס/שבת/פרק יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה. ובשעת סכנה מביאו מכוסה ועל פי עדים. ועוד א"ר אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות כלי ברזל בשבת. כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. מילה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת:

גמ' א"ר אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת שלא ברצון חכמים ושלא ברצון ר' אליעזר דאילו ר"א שרי דרך רשות הרבים והם הביאו דרך גגות חצירות וקרפיפות. שלא ברצון חכמים דאסרי אפילו דרך גגות חצירות וקרפיפות. אלא ברצון ר' שמעון דאמר גגות וחצירות וקרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. ובפרק כל גגות דף צא. פסק רב הלכתא כר' שמעון ואפי' לדבר הרשות חשבינן להו רשות אחת ומטלטלין הכלים ששבתו בתוכן וכ"ש לדבר מצוה. והא דאמר רבא בפסחים בפרק האשה דף צב. ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות וחצירות. אתי שפיר כרבי שמעון כגון שהאיזמל היה בבית: כלל אמר ר"ע כו'. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא במכשירי מילה אבל מילה גופא דחיא שבת מנלן. א"ר יוחנן אמר קרא וביום אפילו בשבת. ת"ר מילה דוחה צרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. יו"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. ומימהל לא מהלינן אלא ביממא דתניא יבמות דף עב אין לי אלא הנימול לח' שאין נימול אלא ביום לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר. ושאר הנימולים שאין נימולין אלא ביום מנין. ת"ל וביום השמיני. גרסינן בפ"ק דקידושין דף כט. היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול ימול לכם כל זכר. והיכא דלא מהלוהו בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגו':

סימן ב[עריכה]

מתני' עושין כל צרכי מילה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון ואם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן ואם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו ואין עושין לו חלוק בתחלה אבל כורך עליה סמרטוט ואם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת:

גמ' ת"ר המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת. היכי דמי כגון דאתא בין השמשות דשבת ואמרי ליה לא מספקת ואמר להו מספיקנא ועבד ולא אספיק ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. ומוצצין אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה: לא שחק כו' ת"ר דברים שאין עושים למילה בשבת עושין לה ביו"ט שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן. אין עושין לה חלוק בתחלה אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא ליפכוה לסיטריה אבראי דלמא מדביק גירדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. תניא א"רנתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום. אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו. והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קוראין אותו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה אשה אחרת לפני שמלה בנה ראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא ירוק והצצתי בו ולא ראיתי בו דם אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו. והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי:

מתני' מרחיצין את הקטן לפני המילה ולאחר המילה. ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת. ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס:

גמ' כי אתא רבין א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו. ואמרי רבוותא שהלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום שלישי כ"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני הנרלה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בערב שבת. ואע"פ שכוללן רב אלפס ז"ל יחד וכתב שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין בחמין שהוחמו וכו' אין דינן שוה. דלאחר המילה כיון דסכנה הוא אפילו ישראל מבעיר האש ומחמם המים וכל הזריז הרי זה משובח. אבל לפני המילה אפי' ע"י נכרי אסור להחם חמין כדמוכח בפ' הדר ערובין דף סז: בההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר רבה ליתי ליה מגו ביתאי א"ל אביי והא לא עירבו א"ל לסמוך אשיתוף והא לא שיתפו לימרו ליה לנכרי דליזל ולייתי מגו ביתאי. א"ל אביי בעאי לאותובי ליה למר ולא שבקן רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. בתר הכי א"ל מאי בעית לאותובי א"ל מכדי הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לנכרי אינה דוחה שבת. א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה דהא מר לא א"ל זיל אחים לי. וכתב רב אלפס ז"ל כמה רבוותא טעו בפירושא דהאי מימרא דקסברי האי דקאמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה דבין שבות דהזאה הוא ובין שבות דאמירה הוא. דשבות דהזאה אית בה מעשה ושבות דאמירה לית בה מעשה דדיבורא בעלמא הוא וקשיא להו אמאי הואיל ואמירה לנכרי שבות דלית בה מעשה מה לי אמר לייתי מגו ביתאי ומה לי אמר זיל אחים לי דתרווייהו שבות דלית בה מעשה דדיבורא בעלמא הוא ושרי. ואטעי לכולהו נוסחאי דגמרא ואמרו דליתא בגמרא דהא מר לא אמר ליה זיל אחים אלא טעותא דנוסחאי. ולא כדקא סברי הוא ונוסחאי לית בהו טעיתא אלא נוסחאי מעליא נינהו ולא פירושא כדסבירא להו אלא הא דאמר ליה ולא שני ליה למר בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה לא שבות דהזאה קאמר ליה אלא ה"ק ליה האי דקאמרת אמירה לנכרי שבות וקמדמיתו לשבות דהזאה דאסירא ולא שני לך בשבות דאמירה גופא בין שבות דאית בה מלאכה לשבות דלית בה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית בה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא ולית בה מלאכה. ושמעי' מינה דכי אמר אמירה לנכרי שבות ואסרינן לה לצורך מילה ה"מ במילתא דאית בה מלאכה אבל מילתא דלית בה מלאכה לא אמרינן אמירה לנכרי שבות ומילי דברירן אינון ולית בהו טעותא. והאי דקאמר שבות דלית בה מעשה ולא קאמר שבות דלית בה מלאכה. מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא כדאמר בין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה. וכך פר"י בפ"ק דגיטין ח: דלא שרינן אמירה לנכרי שבות לצורך המילה אלא כשהעושה אינו עושה אלא בדבר שהוא אסור מדרבנן אבל באיסור דאורייתא לא והביא ראיה מאידך עובדא דפרק הדר דף סח. ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי' אמר רבא לישייליה לאימיה אי צריכא ליחם ליה אגב אימיה ופרש"י ליחם ליה נכרי אגב אימי' וכן פר"ח ז"ל. וכן צריך להיות דיום שמיני היה והיה לאחר שבעה דאפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י נכרי כדאמר לעיל בפרק מפנין קכט. ודוקא אגב אימיה אבל בשביל עצמו אפי' ע"י נכרי לא. דדוקא באידך עובדא לאיתויי דרך חצר ומבוי שלא עירבו ושלא נשתתפו הוא דשרי' ע"י נכרי לצורך המילה אבל באיסורא דאורייתא כגון להחם לו חמין לא שרינן ע"י נכרי. ומיהו בה"ג משמע דאפי' באיסור דאורייתא שרי ע"י נכרי. כי כתבו לומר ליה לנכרי דלייתי מגו ביתאי אפי' דרך רשות הרבים. ולפי דבריהם צ"ל דהך עובדא דליחם ליה אגב אימיה לאחר יום שלישי של המילה. ורב אלפס ז"ל הביא נמי דברי ה"ג שכתב היכא דאישתפוך חמימיה דתינוק ישראל ואבדור סממניה בתר דאימהול עבדינן ליה בשבתא משום סכנתא. והיכא דאייתי איזמל ממעלי שבתא לשבתא ואיגניב או איפגים אי מקמי מילה שרי למימר לנכרי לצבתיה או לאתויי איזמלא אחרינא. וכתב רב אלפס דאין לסמוך עליו דטעותא הוא ומה שכתב רב אלפס ז"ל שמרחיצין אותו כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו בשבת לא שיאמר לנכרי להחם אלא אם הנכרי עשאן לעצמו או אם עבר ישראל והחם אותן בשבת מרחיצין בהן את הקטן אע"פ שאסרו רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו אפילו מע"ש לצורך המילה שרי:

סימן ג[עריכה]

אמר רב אין מונעין חמין ושמן מליתן על גבי המכה בשבת. ושמואל אומר נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה. והלכתא כוותיה דשמואל דתניא כוותיה אין נותנין חמין ושמן בשבת על גבי המכה אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ואין נותנין חמין ושמן על גבי מוך ליתן ע"ג מכה בשבת ולא ע"ג מוך שעל גבי מכה בשבת. ת"ר נותנין ע"ג מכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש וכתיתין יבשין קשיא כתיתין אכתיתין. לא קשיא הא דקתני מוך יבש בחדתי והא דקתני אבל לא כתיתין יבשין בעתיקי. ורש"י פירש חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם ואפשר שגם הוא מודה דעתיקי מעלי לרפואה טפי אלא דמצריך דאותן עתיקי לא נתנו על גבי מכה פעם אחרת:

סימן ד[עריכה]

גרסינן בסוף עירובין רטייה שפירשה מע"ג המכה מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה. למעלה דוחקה למטה. ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה. ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה על גבי כלי אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור להחזירה אמר רב יהודה הלכה כרבי יהודה ולית הלכתא כוותיה דהא רב אשי דהוא בתראה עביד כת"ק:

סימן ה[עריכה]

ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה את השבת. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה שבת. ור' יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה השבת ולא נולד בין השמשות דוחה השבת. ערלתו ודאי דוחה השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה השבת. שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית. אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אין צריך. דקדק ר"י דמשמע מהכא דיותר צריך הטפה לנולד כשהוא מהול מנתגייר כשהוא מהול דהא בנולד מהול כ"ע לא פליגי ובגר איכא פלוגתא. ואם כן לקמן דפסק רב הלכתא כת"ק ומסתמא כוותיה קיימינן דהלכתא כוותיה באיסורי. ועוד מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי לי דעברי אדרב וכיון דנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית כל שכן גר שנתגייר כשהוא מהול שאין צריך. ובעל ה"ג לא כתב כן אלא כתב קטן אין צריך וגר צריך. ובקטן נראה ודאי דכדין פסק כדמוכח בשמעתין כדפרישית. ובגר נמי נראה דסמיך אההיא דיבמות פרק החולץ דף מו: דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו. ואת"ל דנתגייר כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמאי אין מטבילין אותו לר' יוסי הרי הוא מהול לפנינו ומאי נפקא מינה אפילו לא מלוהו בית דין לא יהא אלא ערבי מהול וגבעוני מהול. אלא ודאי צריך הטפת דם ברית ולכך אין מטבילין אותו דאינו גר עד שימול ויטבול. ועוד ראיה מההוא דבפרק הערל דף עב. דפליגי ר' אליעזר בר' שמעון ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נימול ביום או בלילה אלמא כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית. ונראה דהיינו טעמא דגר כיון שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה יותר מקטן שלא היתה לו ערלה. והקשה ה"ר שמשון ז"ל א"כ קטן שנימול תוך שמונה יהיה צריך הטפה כיון שהיתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו. ואינו כן מדאמר בשילהי פירקין קלז. דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש שלא נתנה שבת לדחות. ועוד דגר שנולד כשהוא מהול לא יהא צריך הטפה ולא פלוג. ופי' הוא הטעם משום דמסתבר דבין גר ובין קטן צריכין הטפה וכן מוכח מדאיצטריך ערלתו למעוטי קטן ודוקא בקטן דגלי גלי ובגר דלא גלי לא גלי. ונכרי שנכתת גידו ובא להתגייר נראה דמודה ר' יוסי דסגי ליה בטבילה לחודיה ואין מילתו מעכבתו ע"כ שיטת ר"י ז"ל. ואלו הן דברי רב אלפס ז"ל אתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר' שמעון בן אליעזר. אע"ג דפליגי רב ושמואל בהא קי"ל כבתראי דאינון רבה ורב יוסף. דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא. ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא ר' אליעזר הקפר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב"ש אומרים מחללין עליו את השבת ובית הלל אומרים אין מחללין עליו את השבת. לאו מכלל דת"ק סבר ד"ה אין מחללין. ומדגמר רבה דהוא בתראה מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא. ואע"פ דפליג עליה רב יוסף הא קי"ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה דאמר שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דלא מחללינן שבתא מספיקא. ותמיהני על רב אלפס ז"ל שכתב דהלכה כרבה שהוא בתראה ובשאר דוכתי כתב דמאביי ורבא ואילך קי"ל דהלכתא כבתראה אבל קודם לכן קי"ל כרב לגבי התלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבן של רבה ורב יוסף. כ"ש שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף. והעולם נהגו להטיף משניהם דם ברית: לרב האי גאון וששאלתם נולד כשהוא מהול צריף להטיף ממנו דם ברית או לא. ואי צריך להטיף מי מברכינן עליו או לא. כללו של דבר רבנן קמאי הכי אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית אלא מיהו בנחת וצריכא מילתא למיבדקיה יפה בידים ומראות עינים ולא בפרזלא דלא ליעייק לה. ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה. ורואין ונזהרין היאך מלין אותו אם נראית לו ערלה וממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שלא יביאוהו לידי סכנה. אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאיתויי מאי. לאיתויי הא דת"ר בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת בן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. ולאו דוקא סכנה אלא אפילו בשביל צערא בעלמא מותר. ולא עוד אלא אפילו לחלוב היא בעצמה ולהוציא את החלב. אע"פ שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר איסורא טפי מאיסור טלטול. מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן מלאכה שאינה צריכה לגופה בשביל צערא. וכל זה איירי שלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו שערו וצפרניו אפילו הוא ידוע שהוא בן שמונה כגון שפירש ממנה אחר שבעל מותר לטלטלו ולמולו בשבת דפסק הלכה ביבמות פרק הערל דף פ: כר' פרטא דאמר דאישתהויי אישתהי:

סימן ו[עריכה]

אמר רבה אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול. אמר ליה אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה. אמר ליה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר אבא חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן ליה. הא בהא תליא. כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה. יש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה. מקנת כסף הנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה. לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד. לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה אצלו זהו יליד בית הנימול לשמונה. ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה. אמר רבא בשלמא לרבי חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כדקתני. מקנת כסף נימול לשמונה כגון שלקח שפחה ועוברה עמה מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה. א"ר ירמיה בלוקח שפחה לעוברה. הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר. אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. בהא מילתא פליגי רב הונא ורב חייא בר רב ומ"ד אין מחללין את השבת כרב אסי והוה ליה רבים כנגד יחיד. ומדמוקי לה כתנאי וסברי רבנן דר' חמא דנימול לשמונה אע"פ שאין אמו טמאה לידה משמע דאין הלכה כר' אסי. דהנהו אמוראי לא שמיעא להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרי מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא. וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי כיון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ובעל הלכות נסתפק בדבר. הלכך נימול לח' ואין מחללין עליו את השבת:

סימן ז[עריכה]

תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ובבהמה שמונה ימים שנאמר ומיום השמיני והלאה. הא לא שהה ספיקא הוי איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא. אם תמצא לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו. תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי ש"מ דפליגי. תמיהני אהאי פיסקא דכרבנן קיימא לן אפילו לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ומחזקינן ליה בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב וולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה לאשת ישראל ולאסור בהמה שנשחטה תוך שבעה ימים ולענין אבילות דקי"ל כדברי המיקל באבל. והאי דאמר שמונה ימים בבהמה אינו נפל הני מילי לקרבן אבל לענין אכילה אם שהה מותר לשוחטו ליל שמיני ולאוכלו. דאמרינן רב פפא ורב הונא איקלעו לבי רבא בריה דרב אידי בר אבין עבד להו עגלא תלתא ביומא דשבעה ואמרו ליה אי איתריחו עד אורתא הוה אכלינן מיניה. בריה דרב דימי בר יצחק איתיליד ליה ההוא ינוקא ובגו תלתין יומין שכיב ויתיב וקמתאבל עלויה. אמר ליה אבוה צורניתא קבעית למיכל. אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו. רב אשי איקלע לבי רב כהנא איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין חזייה דקא מתאבל עליה. אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג. אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו: איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת וכן הלכתא: רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. אמר רב שיזבי אמר רב חסדא לא לכל א"ר יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך וכו'. איכא מ"ד מדקאמר רב חסדא טעמא דר' יהודה שמע מינה הלכתא כוותיה וגאון קאמר דלית הלכתא כוותיה:

סימן ח[עריכה]

מתני' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של אחר השבת בשבת חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של ערב שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר. לא פחות ולא יותר. כיצד כדרכו לשמונה. נולד בין השמשות נימול לתשעה. בין השמשות בע"ש נימול לעשרה. חל יו"ט להיות אחר השבת נימול לאחד עשר. שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר:

סימן ט[עריכה]

קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא. גרסינן בפ' יוצא דופן נדה דף מב: ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למימהל בשבתא א"ל שפיר דמי בתר דנפיק אמר רבא ס"ד דהאי גברא לא ידע דשרי למימהל בשבת. אהדריה א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעתי דצוויץ ראשו בין השמשות ולא איתיליד עד דחשיך. א"ל ההוא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה דאי לא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא מצי צוויץ דכמה דאיתיה במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח והוה ליה נולד ביה"ש והויא לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת. אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו. איבעיא להו מי בעינן מעת לעת. ת"ש דתני לודא יום הברותו כיום הולדו מאי לאו מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הברותו לא בעיא מעת לעת. לא עדיף יום הברותו מיום הולדו דבעינן מעת לעת. וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת:

מתני' ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה. ואין אוכל בתרומה. ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע כאלו לא מל:

גמ' בשר החופה את רוב העטרה א"ר הונא א"ר ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובה של עטרה וכן הלכתא. אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אין צריך למולו ואם לאו צריך למולו. במתניתא תנא רשב"ג אומר קטן המסורבל בבשר רואים אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אין צריך למולו. מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה:

סימן י[עריכה]

מל ולא פרע וכו' ת"ר המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית. רבינו שמואל בר מאיר ז"ל הנהיג במקומו שיברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כדאמרינן פרק קמא דפסחים דף ז. בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע. ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ור"ת ז"ל אומר דאין לשנות המנהג מדתני בברייתא המל תחלה והדר אבי הבן. ועוד מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית משמע שכבר נכנס. והא דאמר בפסחים בלבער כ"ע לא פליגי ה"פ דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כי פליגי בעל ביעור מ"ס להבא נמי משמע כמו מעיקרא והא דאמר כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצוה. ואומר ר"ת ז"ל דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקב"ה ולא לשם מורנא ולא לשם הר גריזים. ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מיקרי שפיר עובר לעשייתו וגם להבא לפי שעדיין לא פרע ותנן מל ולא פרע כאילו לא מל:

סימן יא[עריכה]

המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. המל את העבדים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים וכו' ויש ספרים שגורסים המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר אקב"ו למול את הגרים וכו'. ואפי' לספרים דלא גרסי המל אומר היינו משום שלא הוצרך לפרש ברכת המילה לפי שאין בה שינוי אלא בברכה שהוא במקום אבי הבן. ונכרי אע"פ דאיתמהיל בהיותו נכרי צריך להטיף ממנו דם ברית. ועד דמיתפח לא מטבלינן ליה. וכדטבל צריך למיזל בהדי תלתא ואמרינן ליה כי היכי דאמרו ליה מעיקרא. וגייזי ליה מן מזייה ושקלי ליה טופרין דידיה ודכרעיה. וצריכין למיחזייה כדטבל וכדסליק מברך אקב"ו על הטבילה. וכן עבד משוחרר וכן עבדא ואמתא דזבין להו מנכרים מעיקרא אמרינן ליה מצות דמיחייבי ביה עבדי ומטבלינן ליה כו' כדכתבנוה בהלכות גרים בהחולץ סימן לו ונכרי אסור למימהל כדגרסי' בע"ז דף כז איתמר מנין למילה בנכרי שהיא פסולה. דרו בר פפא משמיה דרב אמר שנאמר ואתה את בריתי תשמור. ר' יוחנן אומר המול ימול קרי ביה המל ימול. מאי בינייהו איכא בינייהו אשה לרב דאמר ואתה את בריתי תשמור כיון דליתא בברית לא מהלא. לר' יוחנן דאמר המול ימול כיון דישראל אפילו ערלים כמהולים דמי איתתא נמי בכלל ישראל ומהלא. הלכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא דידעה למימהל מהלא שפיר דהלכה כר' יוחנן דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

הדרן עלך רבי אליעזר דמילה