רי"ף על הש"ס/שבת/פרק יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'[עריכה]

ר' אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה. ובסכנה מכסהו על פי עדים. ועוד אמר ר' אליעזר: כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת דוחה את השבת:

גמ'[עריכה]

אמר ר' אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת שלא ברצון ר' אליעזר. דשרי דרך רשות הרבים, אלא ברצון ר' שמעון דשרי דרך חצרות דרך גגות דרך קרפיפות, דתנן: ר' שמעון אומר, אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו לתוך הבית. ופסקו רבוואתא דלית הלכתא כר' שמעון לגבי איזמל, ואף על גב דאמר רב בפרק כל גגות העיר: הלכה כר' שמעון, בהא קיימא לן דהלכתא כרבנן, ואפסיקא הלכתא כר' עקיבא דאמר: כל מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. ותו, דהא אמר רבה בפרק האשה בפסחים: ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, איזמל מאי היא? דתניא: כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצרות גגות וקרפיפות. ותו, דרבנן ור"ש יחיד ורבים הלכה כרבים. ואיכא מאן דמסייעי למילתא ממעשה דאשכחו בתלמודא דארץ ישראל, דגרסינן התם: רב שמואל בר אבדימי הוה ליה עובדא למיגזר בי רב שישנא בריה, אנשיון מייתי איזמל, שאל לרבי מונא, אמר ליה: ידחה עד למחר. שאל לרבי יצחק ברבי אלעזר, אמר להם: מישחק קונדיטון לא אנשיתון, ומייתי איזמל אנשיתון? ידחה עד למחר.

ואנן קשיא לן פסקא הדין דפסקו ראשונים. חדא, דהא אפסיקא הלכתא בהדיא כרבי שמעון, דאמר: אחד גגות ואחד קרפיפות כולן רשות אחד ומותר לטלטל בכולן, ואפילו איסורא ליכא בדבר של רשות, וכל שכן בדבר מצוה. ועוד, דהא עבדו עובדא כר' שמעון, כדאמרינן לעיל: אמר ר' אבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק, פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל וכו', וקיימא לן דמעשה רב בכל מקום. והני ראיות כולהו דגמרי מיניהו רבוותא דלא מייתינן איזמל דרך גגות וקרפיפות, איכא פירכא לכל חדא מינייהו וליכא למיגמר מינייהו. דהא דאפסיקא הלכתא כר' עקיבא דאמר: כל דבר שאפשר לה ליעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחינן שבת ומייתינן דרך רשות הרבים בלבד כר' אליעזר, אבל לאייתויי דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות לא שייכא בהא מילתא כלל, אלא פלוגתא דר' שמעון ורבנן היא, דרבנן סברי דרך גגות ודרך חצרות איכא בהו איסורא משום שבות, ולא דחינן לההיא איסורא אפילו במקום מצוה, ור' שמעון סבר דרך גגות וחצרות וקרפיפות רשות אחד, ומותר לטלטל במילי דרשות, וכל שכן במילי דמצוה. וכבר אפסיקא הלכתא כרבי שמעון בהא (נמי). והא דאמר רבא: ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קא פסק, אלא סברא דרבנן קא מדכר, דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואסרי לה משום כרת, וכיון דהעמידו דבריהם במקום כרת, בא רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהן דבריהם והעמידוה במקום כרת. ורבי שמעון פליג באיזמל לרבנן ואמר דליכא איסורא כלל כמו שביררנו. ועוד, דרבי שמעון נמי אית ליה הא דרבא, דלא פליג ר' שמעון עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר, אבל בכלים ששבתו בתוך הבית אית ליה לר' שמעון דאסור, והעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. הילכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל והזאה ואיזמל. ומאי דאמרו נמי משום דר' שמעון יחיד ופליג בהדי רבים וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים, הני מילי היכא דלא אפסיקא הלכתא כיחיד בהדיא, אבל הכא הא אפסיקא הלכה כר' שמעון בהדיא ועבדו עובדא נמי כוותיה. והאי עובדא נמי דאשכחו בתלמוד ארץ ישראל, ליכא למיגמר מיניה דאסור לאתויי דרך גגות, דאיכא למימר דהא דאמר ידחה עד למחר, משום דלא אפשר לאתויי דרך גגות וקרפיפות הוא, כגון דקא מפסקא להו דרך רשות הרבים, אי נמי משום דלא הוה להו איזמל בשבת ששבת בחצר, דהא כי אמר ר' שמעון לכלים ששבתו לתוכו ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. ולאו לאפוקי מדר' שמעון אתא, אלא לאפוקי מדר' אליעזר אתא. ועוד, אפילו תימא לאפוקי מדר' שמעון אתא, לא סמכינן אלא אגמרא דילן. והדא היא דעתא דילנא בהא שמעתא, ומילי דברירן אינון ולית בהון ספיקא כלל:

כלל אמר ר' עקיבא: אמר רב יהודה: הלכה כר' עקיבא. עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא במכשירי מילה, אבל מילה גופה דחיא שבת. מנא לן? אמר ר' יוחנן, אמר קרא: וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת. תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, שבת אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא מהלינן אלא ביממא, דתניא: אין לי אלא הנימול לשמונה שיהא נימול ביום, לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר כל הנימולין מנין שלא יהו נימולין אלא ביום? תלמוד לומר: וביום השמיני ימול בשר ערלתו:

גרסינן בקידושין בפרקא קמא: והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב: המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו:

מתני'[עריכה]

עושין כל צרכי מילה, מוהלין ופורעין ומוצצין, ומשימין עליה אספלנית וכמון. ואם לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו ונותן. ואם לא טרף יין ושמן, נותן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לו חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. ואם לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת:

גמ'[עריכה]

תנו רבנן: המל, כל זמן שעוסק במילה חוזר, בין על ציצין המעכבין את המילה, ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר.

ת"ר: מהלקטין את המילה, ואם לא הלקיט ענוש כרת. היכי דמי? כגון דאתי בין השמשות ואמרי ליה לא מספקת, ואמר להו מספיקנא, ועבר ולא איספיק, ואשתכח דחבורה הוא דעבד, הילכך ענוש כרת:

ומוצצין: אמר רב פפא, האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה:

אם לא שחק כמון: ת"ר: דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן:

אין עושין לה חלוק וכו': אמר אביי אמרה לי אמי, האי חלוק דינוקא ליפקיה לסיטריה אבראי. אמאי? דילמא מידבק גירדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה.

תניא, אמר ר' נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום, והצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית. אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלו אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא ירוק, והצצתי בו ולא ראיתי דם ברית. אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיפול בו דמו, המתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי:

מתני'[עריכה]

מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה בין לאחר המילה, ומזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן בשלישי שחל להיות בשבת, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.

ספק בן שבעה ספק בן שמונה, ואנדרוגינוס, אין מחללין עליהם את השבת. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס:

גמ'[עריכה]

כי אתא רבין אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר, ואמרי לה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' אלעזר בן עזריה, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מבעוד יום, בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו, מפני שסכנה היא לו. ואמרי רבוואתא שהלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום השלישי, וכל שכן בראשון שמרחיצין אותו כדרכו, בין לפני המילה בין לאחר המילה, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת.

אמר רב: אין מונעין חמין ושמן ליתן על גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה. והלכתא כשמואל דתניא כוותיה: אין נותנין חמין בשבת ליתן על גבי מכה, אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת, ולא על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת.

ת"ר: נותנין מוך יבש וספוג יבש על גבי מכה בשבת, אבל לא גמי יבש, ולא כתיתים יבשין. והתניא רישא: נותנין כתיתין יבשין, קשיא כתיתין אכתיתין? לא קשיא, הא דקתני "נותנין מוך יבש" – בחדתי, והא דקתני "אבל לא כתיתין יבישין" – בעתיקי.

גרסינן בסוף עירובין, ת"ר: רטיה שפירשה מעל גבי המכה בשבת מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר: הוחלקה למטה דוחקה למעלה, הוחלקה למעלה דוחקה למטה. ומגלה קצת רטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, אבל לא יקנח רטיה עצמה מפני שהוא ממרח, ואם מרח חייב חטאת. אמר רב חסדא: מחלוקת בשפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. אמר רב יהודה: הלכה כר' יהודה. ולית הלכתא כוותיה, דרב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כוותיה דתנא קמא.

ת"ר: "ערלתו", ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית. אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו? על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. איתמר, אמר רב: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון בן אלעזר. ואע"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא, קיימא לן כבתראי, דאינון רבה ורב יוסף, דאתמר: רבה אמר, חיישינן שמא ערלה כבושה היא, ורב יוסף אמר, לא חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ואמר רבה: מנא אמינא לה? דתניא, ר' אלעזר הקפר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו? לחלל עליו את השבת, שבית שמאי אומרים: מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין. מכלל דתנא קמא סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת. ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא, שמע מינה מהא מתניתא דהלכה היא. ואע"ג דפליג עליה רב יוסף, הא קיימא לן רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה, הילכך כרבה סבירא לן דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול, אבל לא בשבת, דמספיקא לא מחללינן שבתא, וכן הלכה.