רי"ף על הש"ס/שבת/פרק יט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

מתני'

ר' אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה. ובסכנה מכסהו על פי עדים. ועוד אמר ר' אליעזר: כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת דוחה את השבת:

גמ'

אמר ר' אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת שלא ברצון ר' אליעזר. דשרי דרך רשות הרבים, אלא ברצון ר' שמעון דשרי דרך חצרות דרך גגות דרך קרפיפות, דתנן: ר' שמעון אומר, אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו לתוך הבית. ופסקו רבוואתא דלית הלכתא כר' שמעון לגבי איזמל, ואף על גב דאמר רב בפרק כל גגות העיר: הלכה כר' שמעון, בהא קיימא לן דהלכתא כרבנן, ואפסיקא הלכתא כר' עקיבא דאמר: כל מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. ותו, דהא אמר רבה בפרק האשה בפסחים: ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, איזמל מאי היא? דתניא: כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצרות גגות וקרפיפות. ותו, דרבנן ור"ש יחיד ורבים הלכה כרבים. ואיכא מאן דמסייעי למילתא ממעשה דאשכחו בתלמודא דארץ ישראל, דגרסינן התם: רב שמואל בר אבדימי הוה ליה עובדא למיגזר בי רב שישנא בריה, אנשיון מייתי איזמל, שאל לרבי מונא, אמר ליה: ידחה עד למחר. שאל לרבי יצחק ברבי אלעזר, אמר להם: מישחק קונדיטון לא אנשיתון, ומייתי איזמל אנשיתון? ידחה עד למחר.

ואנן קשיא לן פסקא הדין דפסקו ראשונים. חדא, דהא אפסיקא הלכתא בהדיא כרבי שמעון, דאמר: אחד גגות ואחד קרפיפות כולן רשות אחד ומותר לטלטל בכולן, ואפילו איסורא ליכא בדבר של רשות, וכל שכן בדבר מצוה. ועוד, דהא עבדו עובדא כר' שמעון, כדאמרינן לעיל: אמר ר' אבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק, פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל וכו', וקיימא לן דמעשה רב בכל מקום. והני ראיות כולהו דגמרי מיניהו רבוותא דלא מייתינן איזמל דרך גגות וקרפיפות, איכא פירכא לכל חדא מינייהו וליכא למיגמר מינייהו. דהא דאפסיקא הלכתא כר' עקיבא דאמר: כל דבר שאפשר לה ליעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחינן שבת ומייתינן דרך רשות הרבים בלבד כר' אליעזר, אבל לאייתויי דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות לא שייכא בהא מילתא כלל, אלא פלוגתא דר' שמעון ורבנן היא, דרבנן סברי דרך גגות ודרך חצרות איכא בהו איסורא משום שבות, ולא דחינן לההיא איסורא אפילו במקום מצוה, ור' שמעון סבר דרך גגות וחצרות וקרפיפות רשות אחד, ומותר לטלטל במילי דרשות, וכל שכן במילי דמצוה. וכבר אפסיקא הלכתא כרבי שמעון בהא (נמי). והא דאמר רבא: ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קא פסק, אלא סברא דרבנן קא מדכר, דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואסרי לה משום כרת, וכיון דהעמידו דבריהם במקום כרת, בא רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהן דבריהם והעמידוה במקום כרת. ורבי שמעון פליג באיזמל לרבנן ואמר דליכא איסורא כלל כמו שביררנו. ועוד, דרבי שמעון נמי אית ליה הא דרבא, דלא פליג ר' שמעון עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר, אבל בכלים ששבתו בתוך הבית אית ליה לר' שמעון דאסור, והעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. הילכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל והזאה ואיזמל. ומאי דאמרו נמי משום דר' שמעון יחיד ופליג בהדי רבים וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים, הני מילי היכא דלא אפסיקא הלכתא כיחיד בהדיא, אבל הכא הא אפסיקא הלכה כר' שמעון בהדיא ועבדו עובדא נמי כוותיה. והאי עובדא נמי דאשכחו בתלמוד ארץ ישראל, ליכא למיגמר מיניה דאסור לאתויי דרך גגות, דאיכא למימר דהא דאמר ידחה עד למחר, משום דלא אפשר לאתויי דרך גגות וקרפיפות הוא, כגון דקא מפסקא להו דרך רשות הרבים, אי נמי משום דלא הוה להו איזמל בשבת ששבת בחצר, דהא כי אמר ר' שמעון לכלים ששבתו לתוכו ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. ולאו לאפוקי מדר' שמעון אתא, אלא לאפוקי מדר' אליעזר אתא. ועוד, אפילו תימא לאפוקי מדר' שמעון אתא, לא סמכינן אלא אגמרא דילן. והדא היא דעתא דילנא בהא שמעתא, ומילי דברירן אינון ולית בהון ספיקא כלל:

כלל אמר ר' עקיבא: אמר רב יהודה: הלכה כר' עקיבא. עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא במכשירי מילה, אבל מילה גופה דחיא שבת. מנא לן? אמר ר' יוחנן, אמר קרא: וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת. תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, שבת אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא מהלינן אלא ביממא, דתניא: אין לי אלא הנימול לשמונה שיהא נימול ביום, לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר כל הנימולין מנין שלא יהו נימולין אלא ביום? תלמוד לומר: וביום השמיני ימול בשר ערלתו:

גרסינן בקידושין בפרקא קמא: והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב: המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו:

מתני'

עושין כל צרכי מילה, מוהלין ופורעין ומוצצין, ומשימין עליה אספלנית וכמון. ואם לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו ונותן. ואם לא טרף יין ושמן, נותן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לו חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. ואם לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת:

גמ'

תנו רבנן: המל, כל זמן שעוסק במילה חוזר, בין על ציצין המעכבין את המילה, ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר.

ת"ר: מהלקטין את המילה, ואם לא הלקיט ענוש כרת. היכי דמי? כגון דאתי בין השמשות ואמרי ליה לא מספקת, ואמר להו מספיקנא, ועבר ולא איספיק, ואשתכח דחבורה הוא דעבד, הילכך ענוש כרת:

ומוצצין: אמר רב פפא, האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה:

אם לא שחק כמון: ת"ר: דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן:

אין עושין לה חלוק וכו': אמר אביי אמרה לי אמי, האי חלוק דינוקא ליפקיה לסיטריה אבראי. אמאי? דילמא מידבק גירדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה.

תניא, אמר ר' נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום, והצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית. אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלו אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא ירוק, והצצתי בו ולא ראיתי דם ברית. אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיפול בו דמו, המתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי:

מתני'

מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה בין לאחר המילה, ומזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן בשלישי שחל להיות בשבת, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.

ספק בן שבעה ספק בן שמונה, ואנדרוגינוס, אין מחללין עליהם את השבת. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס:

גמ'

כי אתא רבין אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר, ואמרי לה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' אלעזר בן עזריה, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מבעוד יום, בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו, מפני שסכנה היא לו. ואמרי רבוואתא שהלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום השלישי, וכל שכן בראשון שמרחיצין אותו כדרכו, בין לפני המילה בין לאחר המילה, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת.

אמר רב: אין מונעין חמין ושמן ליתן על גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה. והלכתא כשמואל דתניא כוותיה: אין נותנין חמין בשבת ליתן על גבי מכה, אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת, ולא על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת.

ת"ר: נותנין מוך יבש וספוג יבש על גבי מכה בשבת, אבל לא גמי יבש, ולא כתיתים יבשין. והתניא רישא: נותנין כתיתין יבשין, קשיא כתיתין אכתיתין? לא קשיא, הא דקתני "נותנין מוך יבש" – בחדתי, והא דקתני "אבל לא כתיתין יבישין" – בעתיקי.

גרסינן בסוף עירובין, ת"ר: רטיה שפירשה מעל גבי המכה בשבת מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר: הוחלקה למטה דוחקה למעלה, הוחלקה למעלה דוחקה למטה. ומגלה קצת רטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, אבל לא יקנח רטיה עצמה מפני שהוא ממרח, ואם מרח חייב חטאת. אמר רב חסדא: מחלוקת בשפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. אמר רב יהודה: הלכה כר' יהודה. ולית הלכתא כוותיה, דרב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כוותיה דתנא קמא.

ת"ר: "ערלתו", ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית. אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו? על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. איתמר, אמר רב: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון בן אלעזר. ואע"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא, קיימא לן כבתראי, דאינון רבה ורב יוסף, דאתמר: רבה אמר, חיישינן שמא ערלה כבושה היא, ורב יוסף אמר, לא חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ואמר רבה: מנא אמינא לה? דתניא, ר' אלעזר הקפר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו? לחלל עליו את השבת, שבית שמאי אומרים: מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין. מכלל דתנא קמא סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת. ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא, שמע מינה מהא מתניתא דהלכה היא. ואע"ג דפליג עליה רב יוסף, הא קיימא לן רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה, הילכך כרבה סבירא לן דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול, אבל לא בשבת, דמספיקא לא מחללינן שבתא, וכן הלכה.

לרבינו האיי גאון זצ"ל, וששאלתם: נולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית או לא? ואם צריך להטיף ממנו דם ברית, מברכין עליו או לא?

כללו של דבר, רבנן קמאי במתיבתא הכין אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא מיהו בנחת, וצריכה מילתא למיבדקה יפה יפה בידים ומראית העין, ולא בפרזלא דלא ליעייק ליה. ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה. ורואין ונזהרין היאך מוהלין אותו, ואם [לא] נראית לו ערלה – ממתינין לו הרבה שלא יביאוהו לידי סכנה, ואין חוששין לשמיני.

אמר מר: ולא ספק דוחה את השבת, לאיתויי מאי? לאיתויי הא דת"ר: בן שבעה מחללין עליו את השבת, בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, ספק בן שבעה ספק בן שמונה – אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה:

אמר רבא אמר רב אסי: כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, וכתיב: וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי: דורות הראשונים יוכיחו שאין אמן טמאות לידה ונימולין לשמונה. אמר ליה: נתנה תורה ונתחדשה הלכה. איני? והא איתמר: יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, רב הונא וחייא בר רב, חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין. עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת, אבל לשמונה ודאי מהלינן ליה? הא בהא תליא. כתנאי: יש יליד בית שנימול לשמונה, ויש יליד בית שנמול לאחד; יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה. כיצד? לקח שפחה ועוברה עמה, זהו מקנת כסף שנימול לשמונה. לקח שפחה וולדה עמה, זהו מקנת כסף שנימול לאחד. לקח שפחה ונתעברה עמו וילדה, זהו יליד בית שנימול לשמונה. רבי חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה, זהו יליד בית הנימול לאחד; הטבילה ואחר כך ילדה, זהו יליד בית שנימול לשמונה. ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה, ואף על גב דאין טמאה לידה, נימול לשמונה. אמר רבא: בשלמא לר' חמא משכחת ליה יליד בית נימול לאחד, יליד בית נימול לשמונה, כגון שילדה ואחר כך הטבילה, הטבילה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנימול לשמונה, כגון שלקח שפחה וילדה, מקנת כסף שנימול לאחד, כגון שלקח זה שפחה וזה עובר. אלא לתנא קמא, בשלמא כולהו משכחת להו, אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה? אמר ר' ירמיה: בלוקח שפחה לעוברה. הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי; אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, מאי איכא למימר? אמר רב משרשיא: בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה:

תניא, רשב"ג אומר: כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, שנאמר: ופדוייו מבן חדש תפדה. שמונה ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר: ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. הא לא שהה, ספיקא הוא. לגבי אשת אח דמחייבי כריתות הן, אחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא, דכל ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל לגבי אבילות אקילו בה רבנן. איבעיא להו, מי פליגי רבנן על רשב"ג או לא? ואם תמצא לומר פליגי עליה, הלכה כמותו או לא? ת"ש, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרשב"ג, הלכה מכלל דפליגי, שמע מינה דפליגי והלכה כמותו.

והאי דאמרינן: שמונה ימים בבהמה אינו נפל, הני מילי לקרבן, אבל לאכילה אם שהה שבעת ימים מותר לשחטו בליל שמיני ואוכלו, דאמרינן: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי רב אידי בר אבין. עבדו ליה עיגלא תליתאה ביומא דשבעה, ואמרי ליה: אי אחריתו עד לאורתא (ח') עידן דראוי לשחיטה הוה אכלינן מיניה, השתא לא אכלינן מיניה.

בריה דרב דימי בר יוסף איתיליד ליה ההוא ינוקא ובגו תלתין יומין שכיב, יתיב וקא מתאבל עליה, אמר ליה אבוה: צודנייתא קא בעית למיכל? אמר ליה: קים לי בגויה שכלו לו חדשיו. רב אשי איקלע לבי רב כהנא, איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין, חזייה דיתיב וקא מתאבל עליה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה ברשב"ג? אמר ליה: קים לי בגויה שכלו לו חדשיו.

איתמר: מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה, אמר רבינא משמיה דרבא: אם אשת ישראל, חולצת, ואם אשת כהן אינה חולצת, וכן הלכה:

ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס:

אמר רב שיזבי אמר רב חסדא: לא לכל אמר ר' יהודה אנדרוגינוס זכר הוא, שאם אתה אומר כן, בערכין יערך. ומנלן דלא מעריך? דתניא: הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה? ת"ל הזכר או הנקבה, זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. איכא מאן דאמר: מדקא מפרש רב חסדא לטעמיה דר' יהודה, שמע מינה דהלכתא כותיה; וגאון קאמר דלית הלכתא כותיה:

מתני'

מי שהיו לו שני תינוקות,

אחד למול בשבת ואחד למול בא' בשבת, ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת, חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. קטן נימול לשמונה לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו נימול לשמונה. נולד בין השמשות, נימול לתשעה. בין השמשות לערב שבת, לעשרה. יום טוב אחר השבת, לי"א. שני ימים טובים של ראש השנה, נימול לשנים עשר. קטן החולה, אין מוהלין אותו עד שיבריא:

גמ'

גרסינן בפרק יוצא דופן: ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מהו לממהליה בשבת? אמר ליה: שפיר דמי. בתר דנפק אמר רבא: ס"ד דלא ידע האי גברא דשרי למימהל בשבתא? אהדריה. אמר ליה: אימא איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה: שמעיתוה דעייק בין השמשות, ולא אתיליד עד דאחשיך. אמר ליה: ההוא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה, דאי לא אפיק לא הוה מעיק, דכמה דאיתיה במעי אימיה פיו סתום וטבורו פתוח, והוה ליה נולד בין השמשות, והויא לה מילה שלא בזמנה, ומילה שלא בזמנה לא דחיא שבת:

קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא:

אמר שמואל: חלצתו חמה, נותנין לו כל שבעה להברותו. איבעיא להו: מי בעינן מעת לעת או לא? ואפשיטא דבעינן הני שבעה מעת לעת:

מתני'

ואלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב העטרה. אם היה כהן, אינו אוכל בתרומה. ואם היה בעל בשר, מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע את המילה, כאלו לא מל:

גמ'

אמר ר' אבין אמר ר' ירמיה בר אבא: בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, וכן הלכה.

אמר שמואל: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול, אינו צריך למול, ואם לאו צריך למול. במתניתא תאנא, אמר רשב"ג: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו, ואם לאו אין צריך למולו. מאי בינייהו? איכא בינייהו נראה ואינו נראה:

מל ולא פרע וכו':

ת"ר: המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה. אבי הבן אומר: בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם אומרים: כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר: בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית. המל את הגרים אומר: בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו'. המל את העבדים אומר: בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי, ברוך אתה ה' כורת הברית. ומאן דמהל גר ועבד, ניכסי ערוה וניבריך על המילה והדר לימהול, ובתר דמהיל ליבריך למול את הגרים וכו'. וגר אע"ג דאמהיל בארמיותיה בעי להטיף ממנו דם ברית, ועד דמתפח לא מטבלינן ליה, וכד מטבלינן ליה צריך למיזל בהדי תלתא ונימא ליה כי היכי דאמרינן ליה מעיקרא וגייזי ליה ממזייה ושקלי ליה טופריה דידיה ודכרעיה, וצריכי למיחזייה כד טביל, וכד סליק מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. וכן עבד משוחרר, וכן עבדא ואמתא דזבין להו מעיקרא מן הגוים אתו תלתא ואמרי ליה מצות דמיחייב בהו עבד ומטבלינן ליה כדכתבינן בהלכות גרים בפרק החולץ.

והיכא דאשתפיך חמימיה דתינוק ישראל ואיבדיר סמניה בתר דאמהיל, עבדינן ליה בשבתא מפני הסכנה. אשכחן בהלכות גדולות כתיבי: והיכא דאייתי אזמל במעלי שבתא לשבתא ואיגניב או איפגים מקמי מילה, שרי ליה למימר לנכרי לצבותיה או לאיתויי איזמל אחרינא, כההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: לייתו מגו ביתאי, אמר ליה אביי: והא לא עירבו. אמר ליה: נסמוך אשיתוף. והא לא שתיף? לימרו לנכרי ליזיל לייתי לי מגו ביתאי. אמר (ליה) אביי: בעאי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב כהנא: כי הוינן בי רב יהודה אמר לן: דאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן עובדא, ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. הדר אמר לו: מאי בעית דתותביה? אמר ליה: מיהא דתניא, הזאה שבות היא, ואמירה לנכרי שבות היא; מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת, אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה שבת. אמר ליה: ולא שני לך בין למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר ליה לגוי: זיל אחים לי, דהוא מעשה דאסור מדאוריתא, אלא זיל אייתי לי, דלית ביה מעשה דידים אלא דדיבורא בעלמא הוא. ושתק ולא מצא תשובה. ועיינינן בהו ואשכחן דלא מילי דסמכא נינהו, ומגופה דהאי עובדא ילפת דאסיר למימר לגוי לצבותיה ינוקא או לאייתויי דרך רשות הרבים, מדקאמר ליה: דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי, מבלל דאסיר למימר לנכרי זיל אחים ליה. וכמה מרבואתא טעו בהאי פירושא דהאי מימרא, דקסברי דהאי דאמר ליה: ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, אשבות דהזאה קאמר ליה, דשבות דהזאה שבות דאית ביה מעשה, ושבות דאמירה לית ביה מעשה בידים דדיבורא בעלמא הוא, ואקשו בה הכי ואמרי: הואיל ואמירה לנכרי שבות דלית ביה מעשה הוא, מה לי אמר ליה אייתי ליה מגו ביתאי ומה לי אמר ליה זיל אחים ליה? תרוייהו שבות דלית בהו מעשה נינהו דדיבורא בעלמא הוא ושרי. ואטעו לכולהו נוסחאי דגמרא, דקסברי דליכא בגמרא "דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה", אלא טעותא דנוסחי הוא. ולא כדקא סברי הוא, ונוסחי לית בהו טעותא אלא נוסחי מעלייא נינהו, ולא פירושה כדקא סברי להו, אלא היאך דאמר ליה: "ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה", לאו אשבות דהזאה קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה: הא דאמרת אמירה לנכרי שבות וקא מדמיתו לה לשבות דהזאה דאסירא, לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית בה מלאכה? דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה, אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה, דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה, דשמעת מינה דכי אמרינן אמירה לנכרי שבות בדבר שהוא מלאכה, אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לנכרי שבות. הרי נתברר לך דליכא בנוסחאי טעותא ומילי דברירן אינון, והאי דאמרינן: שבות דלית ביה מעשה, ולא אמרינן "שבות דלית ביה מלאכה", מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא, דקרו אינשי למלאכה מעשה, כדאמרינן: "ובין יום השביעי לששת ימי המעשה", דהיינו מלאכה. וכבר נתברר לך דאסיר למימר לנכרי לצבותיה ינוקא או לאיתויי דרך רשות הרבים. והאי דכתב בעל הלכות, טעותא הוא ולא תסמוך עילויה:

ונכרי אסור למימהל, דגרסינן בעבודה זרה: איתמר, מנין למילה בנכרי שהיא פסולה? דארו בר פפא משמיה דרב אמר, כדכתיב: "ואתה את בריתי תשמור", ור' יוחנן אמר: "המול ימול יליד ביתך", קרי ביה המל ימול. מאי בינייהו? איכא בינייהו אשה. לרב דאמר "ואתה את בריתי תשמור", אשה כיון דליתא בברית לא מהלא. לר' יוחנן דאמר "המול ימול", כיון דישראל אפילו ערלים כמהולים דמו, איתתא נמי בכלל ישראל היא ומהלא, הילכך היכא דליכא גברא יהודאי דידע למימהל ואיכא איתתא יהודייתא דידעה למימהל ומהלא שפיר דמי, והלכה כר' יוחנן, דקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן:

סליקו להו ר"א דמילה