רי"ף על הש"ס/שבת/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

מתני'

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באפסר והנאקה בחטם והלובדקים בפרומביא והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן:

גמ'

מאי נאקה בחטם? אמר רבה בר בר חנה, נאקתא חיורתא בזממא דפרזלא. והלובדקים בפרומביא, אמר רבה בר בר חנה חמרא לובא בפגי דפרזלא. אמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין לפני רבי, של זו בזו ושל זו בזו מהו? נאקה באפסר לא תיבעי לך, דכיון דלא מנטרא ביה משוי הוא לה. כי תיבעי לך גמל בחטם, מאי? כיון דסגי ליה באפסר משוי הוא ליה, או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משוי הוא ליה? אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת, הסוס והפרד הגמל והחמור. מאי לאו למעוטי גמל בחטם? לא, למעוטי נאקה באפסר. ובמתניתא תאנא: הלובדקים והגמל יוצאין באפסר, באפסר אין, בחטם לא, אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ליה ואסיר, וכן הלכתא. ואף על גב דאמר שמואל דהלכה כחנניא דאמר נטירותא יתירתא לא אמרינן משוי הוא ליה, לית הלכתא כוותיה, דהא רב פליג עליה ואמר: נטירותא יתירתא משוי הוא ליה, ואותביה עליה דרב, ולא קמה תיובתא אלא פריקו לה תלתא אמוראי בתראי, ומדאיכפלו הני תלתא אמוראי בתראי דאינון אביי ורבא ורבינא ופריקו כולהו אליבא דרב, שמע מטינה דהלכתא כוותיה, ועוד, הא קיימא לן דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי:

פיסקא. הסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר כו'.

מאי יוצאין ומאי נמשכין? רב הונא אמר, או יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין, ושמואל אמר, יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין. ומסקנא דשמעתא, דיוצאין כרוכין ויוצאין נמשכין:

מתני'

חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו, והזכרים יוצאין לבובין, והנקבות שחוזות כבולות וכבונות, והעזים יוצאות צרורות. ר' יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלות הכבונות. ור' יהודה אומר, עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב:

גמ'

חמור יוצא במרדעת וכו'. אמר שמואל, והיא שקשורה לו מערב שבת. תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת, ולא באוכף שעליה, אף על פי שהוא קשור לה מערב שבת. בעא מיניה רב אסי בר נתן מרבי חייא בר אשי: מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת (ולא לצאת בו לרשות הרבים)? אמר ליה מותר, וכן הלכתא. אבל קרסטל רב שרי ושמואל אסר, והלכתא כשמואל, דאמרינן: אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל. אמר ליה: אי הכי אמר אבא, לא הוה ידע במילי דשבתא כלום. כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר משמיה דשמואל: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת, אמר ליה: יישר וכן תרגמא אריוך בבבל, ומנו? שמואל. הא רב נמי אמרה? אלא שמעיה דקא מסיים בה: אין תולין קרסטל לבהמה בשבת, אמר ליה: יישר כבר תרגמה אריוך בבבל, דאי רב בקרסטל שרי. ועוד, הא אותיבנא תרתי תיובתי לרב ושמואל, ואיפריקו אליבא דשמואל ולא איפריקו אליבא דרב.

סכין ומפרכין לאדם ואין סכין ומפרכין לבהמה. ודווקא בגמר מכה ומשום תענוג, אבל בתחילת מכה ומשום צער, מפרכין נמי לבהמה.

תניא: בהמה שאכלה כרשינין הרבה, לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפא, ור' יאשיה מיקל. דרש רבא הלכה כרבי יאשיה. והשתא דדרש רבא הלכה כר' יאשיה, ומיקל משום צערא דבהמה ולא קא גזר משום שחיקת סממנין, שמע מינא לית הלכתא כי הא דתנן: בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן; דהאי תנא דאסר, משום שחיקת סממנין הוא דאסר, ובהא איפסיקא הילכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין, דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו דליתי סממנין.

תניא: לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו, ולא יצא הזב בכיס שלו, ולא העזים בכיסין שבדדיהן, ולא פרה בחוסם שבפיה, ולא סייחין בקרסטלין שבפיהם, ולא בהמה בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה אף על פי שהוא מומחה לאדם. אבל יוצאה היא באגד שעל גבי המכה ובכתיתין שעל גבי השבר ובשליא המדולדלת בה, ופוקק לה זוג בצווארה ומטיילת בחצר:

פיסקא. הזכרים יוצאין לבובים.

מאי לבובים? אמר רב: תותרי. פירוש תותרי, מטלניות מרוקמין שמייפין ומקשטין בה את הבהמה. מאי משמע דהאי ליבוב לישנא דקרובי הוא? דכתיב: "לבבתיני אחותי כלה" (שיר השירים ד ט). עולא אמר: עור שמקשרין להן כנגד לביהן, שלא יפלו עליהם זאבים. רב נחמן בר יצחק אמר: עור שמקשרין להן תחת זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות. ממאי? מדקתני סיפא: "והרחלים יוצאות שחוזות", מאי שחוזות? שאוחזות אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים. מאי משמע דהאי שחוזות לישנא דגלויי הוא? דכתיב: "שית זונה" (משלי ז י).

כבולות. מאי כבולות? שמכבלין אליה שלהן למטה, שלא יעלו עליהן הזכרים.

כבונות. מאי כבונות? שמכבנין אותה למילת, כדתנן: "שאת כצמר לבן". מאי "כצמר לבן"? אמר רב ביבי אמר רב אשי: כצמר נקי רך בן יומו שמכבנין אותו למילת:

פיסקא: והעזים יוצאות צרורות וכו'.

איתמר: רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' יוסי. ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה: רב אמר: ליבש מותר, לחלב אסור, ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה אסור. ואיכא דמתני לה אהא: עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב, משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: כך הלכה, אלא מי מפיס אי זו ליבש ואי זו לחלב? ומתוך שאין מכירין, אחד זה ואחד זה אסור. אמר שמואל ואיתימא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה, ורב אמר: הלכה כתנא קמא. והלכתא כרב דאמר הלכה כר' יהודה דמתניתין דאמר: עזים יוצאים צרורות ליבש אבל לא לחלב, דקיימא לן: רב ושמואל הלכה כרב באיסורי:

מתני'

ובמה אינה יוצאה? לא יצא גמל במטולטלת, לא עקוד ולא רגול, וכן שאר כל בהמה. לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך:

גמ'

תאנא: לא יצא גמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו, אבל יוצא במטולטלת הקשורה לו בזנבו ובחטוטרתו. אמר רבה בר רב הונא, יוצא גמל במטולטלת הקשורה לו בשלייתה:

פיסקא. לא עקוד ולא רגול.

אמר רב יהודה: עקוד, עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם. רגול, שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור:

פיסקא. ולא יקשור גמלים זה בזה.

מאי טעמא? אמר רב ששת: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

פיסקא. אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו.

אמר רב אשי: עד כאן לא שנינו אלא לעניין כלאים. כלאים דמאן? אילימא כלאים דאדם, והתנן: אדם מותר עם כולן למשוך ולחרוש ולהנהיג. אלא כלאים דחבלים, והתנן: התוכף תכיפה אחת אינה חיבור? אלא לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר: ובלבד שלא יכרוך ויקשור. אמר שמואל: ובלבד שלא יוציא חבל מתחת ידו טפח. והא תאנא דבי שמואל טפחיים? אמר אביי: השתא דאמר שמואל טפח ותאנא דבי שמואל טפחיים, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן טפח. והתניא: ובלבד שיגביה אפסר מן הקרקע טפח? כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני:

מתני'

אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו, ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק לו, ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגליו. ואין התרנגולין יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהן. ואין הזכרין יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, ואין הרחלים יוצאות חנונות, ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופר, ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים:

גמ'

אין חמור יוצא במרדעת. מאי טעמא? כדאמרן. פירוש, כדאמרן לעיל. מאי אינה קשורה לו? אילימא אינה קשורה לו כלל, פשיטא, ליחוש דילמא נפלה ואתי לאיתויי. אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת:

ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק. משום דמיחזי כמן דאזיל לחינגא:

ולא בסולם שבצווארו. אמר רב הונא, בי לועא. למאי עבדי לה? להיכא דאית לה מכה, דלא הדר חייך לה:

ולא ברצועה. דעבדי ליה גיזרא. גיזרא חזינא ביה תרי פירושי, איכא מאן דאמר שפסיעותיהן רחוקות וקצרות ונוגעות עקביהן ורגליהן זו בזו והן ניזוקין, ועושין להן מטלית או רצועה וקושרין על עקביהן כדי שלא יזוקו. ויש מפרשים, כשנבקעה פרסה על רגלה של בהמה, קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה:

ואין התרנגולין יוצאין בחוטין. דעבדי להו סימנין כי היכי דלא ליחלפן:

ולא ברצועות שברגליהן. דעבדי להו כי היכי דלא ליתברו מאני:

ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהם. כי היכי דלא ליחמטן אליותיהן:

ואין הרחלים יוצאות חנונות. מאי חנונות? אמר רב הונא, עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, ומביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה והיא מתעטשת ונופלין הדרנין שבראשה. אי הכי זכרים נמי? כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלי. שמעון נזירא אמר, קיסמא דריתמא:

ואין העגל יוצא בגימון. מאי גימון? אמר רב הונא: [בר] נירא. אמר ר' אלעזר: מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף הוא? דכתיב: "הלכוף כאגמון ראשו" (ישעיהו נח ה):

ולא פרה בעור הקופר. דעבדי לה דלא לימציוה יאלי:

ולא ברצועה שבין קרניה. איתמר: רב חייא בר אשי אמר רב, בין לנוי בין לשמור אסור, ורב חייא בר אבין אמר, לנוי אסור, לשמור מותר. והלכתא כרב, כדכתבינן לעיל, דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא:

פרתו של ר' אלעזר בן עזריה. תאנא: לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. איתמר, רב ור' חנינא ורב חביבא ור' יוחנן. מתנו בכולי סדר מועד, כל כי האי זוגא, חלופי ר' יוחנן ועייל ר' יונתן. כל שאיפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה, הוא נתפש על אנשי ביתו, באנשי עירו ואינו מוחה, הוא נתפש על אנשי עירו, על כל העולם כולו ואינו מוחה, הוא נתפש על כל העולם כולו. אמר רב פפא: הלכך הני דבי ריש גלותא מיתפשי אכולי עלמא:

סליקו להו במה בהמה