חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נא עמוד ב[עריכה]

ארבע בהמות יוצאות באפסר וכו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר:    כלומר: לא למעוטי שמירה מעולה קא אתי, אלא למי שדרכן להשתמר בשמירה מעולה דמותר לצאת בפחותה ממנה קא אתי, ולאשמועינן שיש מהן להקל, כגון סוס וחמור שדרך הסוס בשיר וחמור דהיינו לובדקים וכדמפורש במתני' בסמוך שדרכו לצאת בפרומביא ואפילו הכי שרי בפחותה ממנה דהיינו אפסר, אבל לעולם גמל בחטם דהיינו שמירה יתירתא שרי, ויש מהן להחמיר כגון נאקה באפסר לפי שאינה שמירה לו כלל. וקשיא לי דהוה ליה למימר לא למישרי סוס וחמור באפסר, דאילו נאקה באפסר הא משמע דפשיטא להו בלא הא דרבי ישמעאל דכיון דלא מינטרא ביה כלל משוי הוא והא לא אצטריכא אלא למישרי סוס וחמור באפסר ולומר דשמירה הויא להו. ויש לומר דאין הכי נמי דהכין עיקרא דצריכותא דרבי ישמעאל לפום מאי דדחינן השתא, אלא משום דאמר איהו מאי לאו למעוטי גמל בחטם נקט איהו נמי למעוטי. ואם תאמר אמאי לא מוכח מסוס וחמור דאף על גב דסגי להו באפסר אפילו הכי שריא בהו שיר ופרומביא. יש לומר דסוס דרכו בשיר ואע"ג דסגי ליה נמי באפסר אין זה דרכן של בריות לדקדק ולצמצם בשמירות לומר דאין משמרין אלא במה שהן נשמרין לא יותר מכן ולא פחות מכן, אבל חטם לגמל שמירה יתירתא היא מאד שאין דרכן של בריות לעשותה לסתם גמלים והיא היא דקא מיבעיא לן.

קדמיה חמריה דלוי וכו':    הקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דמכבדין בדרכים, והכין נמי משמע ביומא בפרק אמר להם הממונה (לז, א) דאמרינן התם שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו קטן בשמאלו וכו', ואילו בברכות פרק שלשה שאכלו (מו, ב) אמרינן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים. ותירץ דהתם בשאין הולכים לענין אחד והלכך אין אחד מהם צריך להמתין ולכבד את חברו, אבל כאן בשהולכין לענין אחד.

דף נב עמוד א[עריכה]

אמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה:    תמיהא לי למאי איצטריך ליה להא דשמואל, דהא משמע דלכולי עלמא חמור שעסקיו רעים יוצא בפרומביא, ואפילו גמל אם עסקיו רעים וצריך לכך יוצא אף בחטם. ותדע לך דהא לרב דאסר פרה ברצועה שבין קרניה אקשינן עליה מפרה במוסרה ופרקינן במורדת, ועגלי דרב הונא נמי נפקי באפסריהן ואף על גב דרב הונא תלמידיה דרב דאסר פרה ברצועה דאלמא משום דעגלי סתמן מורדין שרי, וחמור שעסקיו רעים נמי דכוותה. ולוי נמי הכי בעי מיניה חמור שעסקיו רעים מהו לצאת בפרומביא דאלמא אף למאן דאסר בנטירותא יתירתא קא מיבעיא ליה. ויש לומר דרבותא קאמר ליה וקושטא דמילתא קאמר דסבירא ליה דאפילו בעלמא כל נטירותא יתירתא שפיר דמי.

אמר ליה אביי אדרבה תסתיים דשמואל דאמר בין לנוי בין לשמר אסור:    איכא למידק מאי שנא דסמיך אהא טפי מההיא דרב הונא בר חייא. ויש לומר משום דבכולי תלמודא אמרינן דרב יהודה דסמכא דדייק וגמיר טפי, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) דאפילו ספיקי דגברי גמיר. ואם תאמר אם כן רב יוסף דגמיר מיניה דרב יהודה כדאיתא התם אמאי שביק דרביה וסמיך אדרב הונא בר חייא. יש לומר משום דקסבר דההיא דרב יהודה נמי לאו למעוטי גמל בחטם אלא למעוטי נאקה באפסר וכדאמרינן לעיל (נא, ב). ולמסקנא נמי דאסיקנא (דרב ושמואל אמרו) [דשמואל אמר] לנוי אסור לשמר מותר אית לן נמי למימר הכין דההיא דארבע בהמות למעוטי נאקה באפסר. ואם תאמר אם כן אביי אמאי דחייה הא דרב הונא בר חייא ומשוי ליה טועה כיון דאיכא לאוקומה להא ולהא. יש לומר דסבירא ליה לאביי דלמעוטי נאקה באפסר לא איצטריכא דפשיטא דכיון דלא מנטרא ביה משוי הוא וכדאמרינן לעיל בגמרא (שם), ולמשרי נמי סוס וחמור באפסר לא משמע ליה דאיצטריכא דפשיטא ליה.

והר"ז הלוי ז"ל כתב דתרי גווני נטירותא יתירתא הוו, כל נטירותא יתירא שאין בני אדם עושין כן בחול כלל בשבת הוי משוי, וזהו גמל בחטם, ובהא אפילו שמואל מודה כאסהדותיה דמסהיד משמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, וכל נטירותא יתירתא שמקצת בני אדם מצוין לעשותה בחול בשבת לא הוי משוי, וזהו חתול בסוגר כחנניה, מידי דהוה אלובדקים שיוצא באפסר ויוצא אף בפרומביא ולא אמרינן משוי הוא לדברי הכל, ובפרה ברצועה שבין קרניה איפליגו בה רב ושמואל רב מדמי לגמל בחטם ושמואל מדמי לחתול בסוגר לחנניה ולובדקים בפרומביא לדברי הכל והלכתא בהא כרב דאסר, ואף על פי שדחה הרב אלפסי ז"ל הא דאמרינן הלכה כחנניה לדידן לא מידחיא וכדפרישנא. עד כאן.

והקשו עליו דהא בגמרא מדמו ההיא דחנניה לגמל בחטם דהא מוקמינא לה כתנאי, ולתנא קמא דחנניה גמל בחטם אסור ולחנניה מותר. ועוד דפרה נמי מקצתן מוציאין אותה במוסירה ואפילו לרב, וכדמתריצנא לה לההיא דפרה במוסירה אליבא דרב במוליכה מעיר לעיר ואי נמי במורדת. ומדעתי שאינו קשה עליו כל כך, דשמא בההיא דחנניה ותנא קמא לא גריס הר"ז הלוי ז"ל כתנאי אלא תנו רבנן ומילתא באנפי נפשה היא דקא מייתי תלמודא, ומקצת ספרים נמי הכין כתיב בהו. וההיא נמי דפרה במוסירה לא מוכחא דמצויה מוסירה קצת בפרה, דההיא היינו במוליכה מעיר לעיר אבל בעיר לא שייכא כלל.

אלא נראה דהא קשיא עליה, דאם איתא מאי קאמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לשמר מותר דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה [דהא בין לרב בין לשמואל קיימא לן כחנניה] ובפרה הוא דפליגי אי דמיא לההיא או לא, ואם תאמר דלרב יוסף לא שאני ליה בין הכין להכין, אם כן תקשי לן נמי לדידיה דשמואל אדשמואל והדרא קושיין לדוכתין.

והרב אלפסי ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב, מדאשכחן אביי ורבא ורבינא דבתראי נינהו דקא מתרצי הא דפרה במוסירה לאוקומה אליבא דרב שמע מינה דכוותיה סבירא להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיותר ראוי לפסוק כשמואל, מדחזינן לרבה בר רב הונא דקא פשיט לבעיא דלוי בריה דרב הונא בר חייא מדשמואל ולא פשיט לה מדרב אלמא הלכתא כשמואל. ועוד דהא דתני דבי מנשה מסייעא ליה לדשמואל, דתני דבי מנשה עז שחקוק לה בקרניה יוצאה באפסר בשבת, והא ודאי עז באפסר נטירותא יתירתא. ואי משום פירוקי דאביי ורבא ורבינא דפריקו אליבא דרב, האי סוגיא בעלמא היא ואין דוחין מילתא ברירא ושמעתא ברירא מקמי סוגיא. אלו דברי הרב ז"ל. ונראין דבריו, אף על פי שאותה שהביא מדתני דבי מנשה לא מכרעא כחד ואפשר דכולי עלמא מודו בה, דעז שאני משום דמנתח ומורד והוה ליה כעגלי דרב הונא וכפרה מורדת.

שאני פרה דדמיה יקרין:    כלומר: ודרכן של בעלים לשמרה שמירה מעולה כזו אף בחול, וכיון דבחול דרכה בכך בשבת אינו משוי. ומינה שמעינן לסוס ופרד בזמן הזה, דכיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא, אפילו בשבת אינו משוי ואפילו לרב.

במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך:    ושמואל מתרץ לה לטעמיה כרוכין ובלבד שישאר קצתו לימשך בו, ורב הונא מתרץ לה לטעמיה כרוכין רפויין לימשך בהן.

דף נב עמוד ב[עריכה]

בבאין מנוי אדם לנוי בהמה:    פירש רש"י ז"ל: שנטמאו בעודן לאדם. ולחנם פירש כן, דאפילו לאחר שבאו לנוי בהמה מקבלין טומאה, שאין עולין מידי דין קבלת טומאה בלא שינוי מעשה, וכן פירש רש"י ז"ל עצמו בפרק במה אשה יוצאה (לקמן נח, ב בד"ה של בהמה) גבי זוג בהמה ועשאו לדלת. והכין מוכח בפרק קמא דסוכה (יג, ב. יד, א) גבי קצר לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך דאפילו לבטל קבלת טומאה מכאן ולהבא לא מהניא מחשבה. וכופת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן (חולין קכט, א) דע"י יחוד טהורה מלקבל טומאה, התם נמי בשיש בו שינוי מעשה.

וטובלין במקומן:    איכא למידק אמאי לא אקשי הכא טבילה מאן דכר שמה, כדאקשינן בריש פרק דבמה אשה יוצאה (לקמן נז, א) גבי הא דתנן לא תטבול בהם עד שתרפם. ותירץ ר"ת ז"ל (בע"א בתוד"ה וטובלי) דכיון דאיירי הכא בדין של כלים איזה מותר לצאת בו ואיזהו אסור אגב גררא נמי איירי בדין טבילתן, דהכי אורחא דתלמודא כההיא דהקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא (דלקמן סה, ב. סו, א), אבל בפרק במה אשה יוצאה דמיירי בדין כלים מאי שייך למיתני התם דין טבילת האשה.

וטובלין במקומן והאיכא חציצה:    פירש רש"י ז"ל: שהטבעת תקועה בשיר בחוזק ואין המים נכנסין שם. ויש לומר לפי פירושו שפעמים מוציאין הטבעת מתוכו ומשתמשין בו לעצמו, דאם לא כן הרי הכל כלי אחד ואין כאן חציצה. אלא דקשיא לי דבמקומן אצואר בהמה משמע. והכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"א) דאקשינן התם איתמר לא תטבול בהם עד שתרפם והכא איתמר הכין ופריק לא קשיא כאן ברפוים כאן באפוצים.

הכא במאי עסקינן בשריתכן:    ואם תאמר לוקמה ברפוין וכדאמרינן במסקנא בחלולין. תירץ רבנו תם ז"ל דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דכרב יוסף סבירא ליה, ואפילו למסקנא דאמרינן דאתיא נמי כרבי יצחק נפחא, איכא למימר דהיא גופא קא משמע לן דמעשה לתקן לאו מעשה הוא.

היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה:    דהוי ליה פשוטי כלי עץ. ואם תאמר והא איכא בית קבול מושב החותם. יש לומר בית קבול העשוי למלאות הוא.

דף נג עמוד א[עריכה]

אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת:    פירש מורי הרב ז"ל: כדי שלא ישתמש בצדדי הבהמה. וכן נראה מן הירושלמי (פ"ה ה"ב). ורש"י ז"ל פירש (לקמן נד, ב ד"ה כדאמרן) בענין אחר.

לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהרורית שבין עיניו:    הכא משמע דכל דלנוי בהמה אסור, וכדאמרינן נמי לעיל (נב, א) גבי פרה ברצועה שבין קרניה דבין לרב בין לשמואל לנוי אסור. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (נד, ב) אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, אלמא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אסור הא משום נוי מותר. ויש לומר דלרבותא נקט לההוא טעמא, דאפילו תמצא לומר דלנוי מותר הכא אסור. ויש מפרשים דלנוי הרגיל לכל בחול אפילו בשבת שרי והיינו טעמא דזוג, אבל רצועה בקרני פרה וזהרורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושים כן לעתים ולפיכך אסור דהוי ליה כמשוי.

דף נג עמוד ב[עריכה]

לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה ורבי יאשיה מקל:    שמעתי משם הראב"ד זכרונו לברכה דמדקתני רבי יאשיה מקל ולא קתני רבי יאשיה מתיר שמע מינה אין מורין כן. אבל ה"ר אשר פירש דאדרבא מדדרש רבא הלכה כרבי יאשיה, שמע מינה הלכה ומורין כן דאי לאו הכי לא הוה דריש לה, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א) כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר כי דריש להו בפרקא דריש להו כרבי יהודה.

דף נד עמוד א[עריכה]

ליבש אבל לא לחלב:    פירש מורי הרב ז"ל: מפני שאין דרכן לצאת כן בחול מפני שבשעה שהחלב מתכנס בדדין הן חולבין אותן, אבל בשבת כדי שלא יטפטף ויאבד קושרין להם בגד כדי שלא יטפטף והוה ליה משוי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן הלכה כתנא קמא:    פירש רש"י ז"ל: כתנא קמא דמתניתין דשרי לגמרי. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כתנא קמא דברייתא דלא שרי אלא ליבש אבל לא לחלב. וכן נראה.