חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלז עמוד ב[עריכה]

דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה:    יש לפרש דרבי אליעזר לית ליה הוא לחלק, ויש לפרש דאית ליה וכרבי יהודה ממש, ומיהו דוקא במלאכות דאורייתא אבל במלאכות דרבנן שפיר דמי, כיון דהתירה התורה אפילו מכשירין שיש בהן מלאכה גמורה בשאי אפשר לעשותן אף רבנן התירו מלאכות שלהן אע"פ שאפשר לעשותן מערב יו"ט, כן כתבו בתוס'. והראשון נראה לי עיקר, דאם איתא מנא ליה דר"א עדיפא מדר' יהודה דלמא אף ר"י יתיר במלאכות דרבנן ומדר"א נשמע ליה. ויש לדחות שהשיב לו כן, כלומר כשתמצא לומר דר"י לא יתיר בשאפשר לעשותן דר"א עדיפא.

תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמחייב:    וא"ת כיון דמדמי אביי תלית משמרת לתלית כוזא, אם כן אף למה דקאמר איהו טעמא מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ליתסר נמי למיתלי כוזא בסיכתא. פירשו בתוס' דאי הוה מדאורייתא, בדאורייתא אין לחלק, אבל בדרבנן יש לחלק, דזה נראה כעובדין דחול וזה אינו נראה.

דף קלח עמוד א[עריכה]

אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:    פירש רש"י ז"ל דלאו משום אהל עראי הוא, אלא שלא יתקן לשמר בקבע כדרך שהוא עושה בחול, והראיה מדאמרינן לקמן (קלט, ב) תולה אדם את המשמרת ביום טוב לתלות בו אגוזים ורמונים ותולה בו שמרים, ואי טעמא משום אהל מה לי תולה רמונים מה לי תולה לשמרים מכל מקום הא עביד אהל עראי, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דמדאקשינן לעיל לר"א אוסופי על אהל עראי אסור לעשות, ואיך לכתחלה שרי, אלמא טעמא דמשמרת משום אהל עראי הוא. ותירץ הוא ז"ל דדלמא סוגיא דלעיל בשיטת רב יוסף אתמר. ומכל מקום עדיין קשה דהא מדנקיט אביי חומרי מתניתא ותני משמרת בהדי כולה, משמע דמשמרת נמי משום אהל עראי הוא. על כן פירש הוא ז"ל דאביי ודאי משום אהל עראי קאמר, וכלפי מאי דקאמר ר' יוסף חייב חטאת, אמר אביי דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדא דחול. והאי דשרי' ברמונים משום דתולה לשמרים מותחה יפה וקובעה בכסבין והתולה לרמונים אין צריך לקובעה ולא למתחה יפה ולאו אהל הוא כלל.

ואין זה מחוור בעיני כלל, דאם משום דמותחה ואינו מותחה או משום קביעותא הוא, מה לי רמונים מה לי שמרים, לימא ואם אינו מותחה יפה ואינו קובעה בכסבין שרי, וכדאמרינן נמי גבי כילה דאם אין לה גג טפח מותר לנטותה ואם יש לה טפח אסור. ועוד דאי היתרא דרמונים משום ההוא טעמא נינהו, למה לי לתלות בו רמונים תחלה וכדאמר רב עלה, ומה לי אי מוכחא מלתא דלתלות רמונים תלאה אי לאו מוכחא מלתא, הא מכל מקום לאו אהל הוא כלל.

ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דכשהוא תולה לשמרים הוו כאהל לפי הוא צריך לחלל שתחתיה, אבל כשתולה אותם להניח עליה פירות מותר לפי שאינו צריך לחלל שתחתיה לדבר זה. ע"כ. ובודאי שאין משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיה, והוא שיש לו שלש מחיצות. אלא שאני תמיה כיון שאינו אהל אלא כשצריך לחללו בשעת נטייתו, אפילו בתולה לשמרים אם אין כלי תחתיו להאהיל עליו לישתרי, דהוי ליה כההוא דאמרינן בביצה (לב, ב) בקדרה ומדורתא מלמעלה למטה שרי, וכההיא דאמרינן בפרק כירה (לעיל מג, ב) מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו, חם להם מלמטה זה מביא מטה וזה מביא מטה ויושבין עליהן, חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהם, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה מביא וכו' ונמצאת מחיצה עשויה מאיליה, והכי נמי כיון שאינו אהל עד שיתן תחתיה כלי, כשהוא תולה את המשמרת ואח"כ נותן תחתיה כלי, הוי ליה אהל העשוי מלמעלה למטה ושרי. וא"ת משמרת אסרו לפי שדרכה בכך שתחלה תולין אותה ואח"כ נותנין כלי תחתיה, אם כן אע"פ שבשעה שתלאה לרמונים לא היה צריך לחלל שתחתיו, עכשיו שהוא תולה בה שמרים ונותן כלי תחתיה ליתסר. ואולי נאמר שלא אסרו אלא בשדעתו מתחלה לתת כלי תחתיה, אבל השתא דאין דעתו לתת בחלל שתחתיה כלי, נמצאת תלייתה בהיתר וכשנותן תחתיה כלי לבסוף אין עשייתו של אהל עכשיו. ואי נמי יש לומר דכל שהוא צריך לשים כלי תחתיו, מעכשיו הוא נקרא אהל שהרי צריך לאותו חלל כדי שישים תחתיו הכלי, אבל בתולה לרמונים אינו צריך לחלל כלל. ואפשר היה לי לומר כדברי רש"י, והא דמינקט אביי חומרי דמתני' ותני משמרת בהדי כילה, לאו משום דכולן חד טעמא אית להו, ואף רש"י סבור כן בכסא גליון שאינו משום אהל אלא משום גזירה שמא יתקע.

והא דנקט לה בחומרתא חדא, משום דכולן כלים הן שגזרו חכמים בנטייתן, זה משום אהל, וזה משום עובדין דחול, וזה משום גזירה שמא יתקע. וכיוצא בזה יש לנו אחרת בפרק כל הצלמין (ע"ז מב, ב) דאמרינן התם מנקיט רב ששת חומרי מתני' ותני כל המזלות מותרין חוץ מחמה ולבנה, וכל הפרצופות מותר חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות מותרין חוץ מצורות דרקון, ואמרינן עלה כל המזלות וכו', במאי עסקינן אילימא בעושה כל המזלות מי שרי וכו' אלא פשיטא במוצא, אימא מציעתא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, ואי במוצא פרצוף אדם מי אסור, אלא פשיטא בעושה, אימא סיפא כל הצורות מותרים חוץ מצורת דרקון, אי בעושה צורת דרקון מי אסור, אלא פשיטא [במוצא וכו'] רישא וסיפא במוצא מציעתא בעושה, אמר אביי אין רישא וסיפא במוצא מציעתא בעושה, רבא אמר כולה בעושה וכו', אלמא אביי לא קפיד למינקט כולהו בחד טעמא ממש, אלא כיון דשוו בחד צדדי התם דמנקט צורות שכולן אסורות ולא משום טעם אחד, וה"נ מינקט כלים שנטייתן אסורה ולא משום טעם אחד, כך נראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל.

הנוד והמשמרת:    אע"פ שאין בו משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיו, נראה שהנוד היה צריך לפרסו ולהיות אויר תחתיו כדי שיכנס תחתיו הרוח ויצטנן.

אבל מטה כסא וטרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחילה:    וכתבו בתוס' בענין בנין אוהלים דכללא דמלתא דלא אסרינן משום אהל אלא מידי דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו, אבל סדור השלחן שנותנים שתי ספסלים שיש להם רגלים דקים ועורכים עליו את השלחן, לא מיקרו מחיצה. ותמיה לי דגוד מי עביד ליה מחיצות גמורות רחבות, והלא אין פורסין אותו אלא על קונדסין, ופריסת השלחן אפשר שהוא מותרת מפני שאין משתמשין באויר שתחתיו, מה שאין כן במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכיוצא בהן.

ומטה שלנו בזמן שהיא מסורגת בחבלים, אם יש בין חבל לחבל שלשה טפחים, אסור לפרוס עליהן סדין מפני שזה כעשיית אהל, וכן אסור לסלק מעליה הבגד התחתון מפני שהוא כסותר אוהלין, אבל אם אין בין חבל לחבל שלשה, הרי הן כלבוד ואין בו משום אהל, ובין כך ובין כך אילו היה כר או כסת או בגד פרוס עליה מערב שבת כשיעור טפח, למחר מותר לפרוס על המטה, משום דהוי כמוסיף על אהל עראי ושרי כרבנן וכעובדא דהנהו דכרי דהוו בי ר"ה דאיתא בעירובין (קב, א).

איבעיא להו שימר מאי אמר רב הונא שימר חייב חטאת:    וכן הלכתא מדשקלי וטרי בה רבה ור' זירא בסמוך משום מאי מתרינן בה, ואע"ג דאתקיף רב ששת ואמר מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א מתיר לכתחלה, הא אמר ר' יוסף דאין הכי נמי, ואייתי ראיה מעיר של זהב, ואע"ג דדחי לה אביי, דחויא בעלמא היא. ומיהו ר"א סבר דכיון דאינו בורר ולא מרקד בידים וממילא הוא משתמר, אינו כבורר ולא כמרקד ומותר אפילו לכתחלה. אבל מכל מקום תמיהא לי כיון דלרבנן חייב חטאת, הוי בורר גמור כדרכו, אם כן היאך הוו נותנין לתלויה ביום טוב, והרי לכולי עלמא אין בוררין את הקטנית ביום טוב בנפה ובכברה, וצריך לי עיון.

הא דאתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחלה:    איכא למידק והא תניא בפרק אלו קשרים (לעיל קיג, א) חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו, רבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנה, ואמרינן התם דטעמא דר"י משום דסבירא ליה דעניבה גופה קשירה הוא. ויש לומר דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה, אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר מתיר לכתחלה קשיא ליה, וכל שכן כשרבים מחייבי חטאת ויחיד מתיר לכתחלה.

טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור, היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה:    כתב הרי"ף ז"ל והוא שפירס ממנה מערב שבת על גבי הקינופות טפח, למחר הוי כמוסיף על אהל עראי, וכהני דכרי (עירובין קב, א) דהוה בי ר' הונא. אבל מורי הרב ז"ל כתב דאפילו בלא פריסת טפח, דאי בפורס טפח מאי שנא כרך עליה חוט או משיחה, תיפוק לי משום פריסת טפח.

כילה מהו, אמר ליה אף מטה אסורה:    פירש ר"ת ז"ל: דרב סבר שהיה שואל אם יש לה צד איסור, ואחר כך שאל אם מטה אסורה לעולם, והשיב שאפילו כילה יש לה צד היתר, ואח"כ שאל אם מטה וכילה שוים, והשיב שאינן שוין.

דף קלח עמוד ב[עריכה]

לא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסור:    דכיון שהכילה פרוסה לצל הויא לה מטה כעשיית גג באמצע כילה, אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח לית לן בה, דכיון דפריסת סדינין על גבי מטה ואין בה משום אהל, לית לן בה. וכן כתב מורי הרב ז"ל.

אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק:    פירוש: טעמא לאו משום אהל, אלא משום דלמא נפיל ואתי לאתויי. וכן פירש רש"י ז"ל, אבל רבינו חננאל ז"ל פירש לעולם משום אהל, וכשמיהדק הוי ליה כאהל, אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי. ואינו מחוור. דאם כן הוי ליה למימר, לא קשיא הכא לא מיהדק התם מיהדק.

הא דאמר רב לא שנו אלא בשני אדם אבל באדם אחד אסור:    פירש רש"י ז"ל: דבשני בני אדם אינו נמתח היטב, אבל באדם אחד שקושר על גבי קינוף זה וחוזר וקושר על גבי קינוף זה נמתח היטב. אבל מורי הרב ז"ל פירש משום דבאדם אחד הוי כעשיית אהל, שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט, אבל בשני בני אדם שפורסין תחלה ואח"כ נותנין על גבי קנופות, אין זה כבנין שאין דרך בנין לעשותו כולו בבת אחת, והיינו דאמרינן בכילה דלא אפשר דלא ממתחא פורתא, ואינה נפרסת כולה בבת אחת. ולא ירדתי לסוף דעת מורי הרב ז"ל. דאם כן נתן דף על גבי מחיצות הכי נמי דשרי, וקדרה דאמרינן בביצה (לג, א) דמלמטה למעלה אסיר, אמאי והא נתינת הקדרה על גבי המחיצות בבת אחת הוא. ויש לפרש דהתם נמי דרך בנין בכך, כיון שהוא עושה גם מחיצותיה עכשיו.

דף קלט עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל:    ולא אמרינן ולישלח להו כילת חתנים. לא קשיא דאינהו בשיש לה גג קא מיבעיא להו. והא נמי דאמרינן ולשלח להו כר' טרפון, ולא אמרינן ולישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וקיימא לן כותיה כדאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים כדאיתא בברכות פרק מי שמתו (כב, א) ובפרק קמא דקידושין (לט, א) לא צהריתו דקיימא לן כר' יאשיה. אינהו בזורע חטה וכשות וחרצן קא מבעיא להו, דמספקא להו אי מין אילן הוא או ירק הוא.

הא דאמרן: וליתן ליה לתינוק ישראל:    פירשתיה ביבמות פרק חרש (קיד, א) גבי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן הכא: אתי למיסרך:    ואמרינן נמי הכי בערובין (מ, ב) גבי זמן דיום הכפורים ליטעמיה לינוקא, אתי למיסרך. משום דהוה עובדין דצריכין לדידן, ובהני הוא דוקא דחיישינן לדלמא אתי למיסרך, אבל במידי דצריך לתינוק לא חיישינן להכי, דהא התם לא מטעמיה ליה לינוקא, ואילו לדידיה מאכילין ומשקין לאלתר ואפילו טובא, וכבר כתבתי דבר זה והארכתי בדבר זה, בפרק חרש ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא.

דף קלט עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן: מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין:    פירש"י ז"ל: דוקא בדאשתהי, כגון דמת בשבת והיה יום טוב לאחר השבת, אי נמי כשיהא שבת מלאחריה דחיישינן דלא ישתהה, וראיתו מדאמר הכא במעשה דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה, דאלמא טעמא משום הא הוא דשרי להו רבי יוחנן. ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמר מר זוטרא בפרק קמא דביצה (ו, א) לא אמרן אלא דאשתהי ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי בי"ט שני הוא וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל, מאי טעמא דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. וכבר הסכימו הגאונים ז"ל, דאפילו ביום טוב ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ורב אשי ומר זוטרא לא איפליגו אלא ביום טוב שני משום דשבות דאית ביה מלאכה ביד ישראל היא, ולזה הוא שהוצרך רב אשי לתת טעם, אבל ביום טוב ראשון דעל ידי עממין לכולי עלמא אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ומעשה דמעון משום דשבת מלפניה או מאחריה הוא דשאלו הם, אבל רבי יוחנן התיר להם לגמרי. ונראה לי קצת ראיה מדאמרינן סתם, ופריך מהא דרבי יהודה בר שילא, ואם איתא מאי קושיא דלמא בני בשכר לאו בדאשתהי הוה, דהא סתם שאלו וסתם אסר להם. ומ"מ יש לדחות דמשום דאסר להם סתם לומר דלעולם אסור ואפילו בדאשתהי, לפיכך הקשו עליו למה לא התיר בדאשתהי מיהא כעובדא דמעון.

ומכל מקום כך נהגו בכל המקומות להתעסק בו עממין ביום ראשון, וביום שני אפילו ישראל, אע"ג דלא אשתהו ואפילו לחצוב לו קבר. והא דאמרינן התם בפרק קמא דביצה (ו, א) אפילו למיגז ליה אסא ואפילו למיגד ליה גלימא, לאו דוקא הני ומשום דטרחתן מועט וכמו שפרש"י ז"ל במס' ביצה (שם), אלא אפילו הני קאמר, כלומר אע"פ שאפשר לו למת בלא הני, דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכיו, וכל שכן חפירת קבר שאי אפשר למת בלא כן.

והא דתנן במסכת מועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין וקברות במועד. כבר תירץ הרב אלפסי ז"ל, דהתם בחופר במועד לקבור בו מתים שימותו, וכן היה דרכן לחפור ולהכין כוכין קודם מעשה. ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל א"כ למה התירו להרחיב ולהאריך במועד כיון שאין בו צורך המועד. ותירץ הרמב"ן ז"ל לפי שכל דבר שיש בו צורך לרבים התירו לתקנו, אע"פ שאסור להתחיל בו, וכמו ששנינו שם ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן, ואוקימנא כשאין הרבים צריכין להם, ואעפ"כ כיון שצרכי רבים הן מותר לתקן אבל לא להתחיל, והכא נמי צרכי רבים הוא. ואפילו בקבר בני משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר שהוא מותר, דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים, וכל שכן שמא יצטרך לו במועד. וא"ת עוד והא תנן התם וארון עם המת בחצר ר"י אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרים מערב יום טוב, ואם כן האיך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת. יש לומר דההיא באדם שאינו מפורסם, הא באדם מפורסם מותר. והכין איתא בירושלמי. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, וכיון שאין חופרין עכשיו אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם, והכל יודעים דלצורך מת דביומו הוא דשרי.

והא דאמרינן יתעסקו בו עממין. יש מי שאומר דדוקא בקבורתו, אבל טלטולו מותר על ידי ככר או תינוק, והוצאתו נמי מותרת כב"ה, דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש מי שאוסר להוציאו, וכן מוכיח להם הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין ולא אמרו יקברוהו וכו', דאלמא כל עסקיו על ידי עממין. וטעמא דכיון דאי אפשר לקבורה בישראל לא התירו הוצאה בישראל, שאם תתיר בהם מקצת מלאכה שמא יבואו לגמור מלאכה. ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול יום טוב לגמרי, והא דמיא לההוא דאקשינן בפרק כל הכלים (לעיל קכד, ב) ובפרק קמא דביצה (עי"ש יב, א) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד שאין כאן משום כבודו של מת הואיל ובסוף יתעסקו בו עממין.

ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך ביה צורך היום. ואם תאמר שהוא מצוה, הרי שריפת קדשים עשה ואינו דוחה יום טוב וכל שכן זה. ועוד דהא אתמר בפרק קמא דכתובות (ז, א) שאין מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש, והרי אין כאן הנאת נפש. ואין לומר מפני שאין (הנאה) [הוצאה] זו צריכה לגופה, אם כן בשבת יתירו, וכללו של דבר ששבת ויום טוב שוין בדבר זה, והמתיר בזה יתיר בזה. עד כאן.

הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים:    ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש. איכא למידק אדרבא התם נמי שותה קאמרינן, אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחלה, הא תלה בה שמרים תחלה אף על פי שתלה בה רמונים לבסוף אסור, ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש, אף על פי שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו. ומתרץ התם לאו מוכחא מלתא דלחול עביד כיון דשתי לבסוף, אבל הכא מוכחא מלתא דלשמר תלה כיון דתלה בה שמרים תחלה, ומה שתולה בה רמונים לבסוף אמרינן הואיל ועשה בה מלאכתו משתמש הוא לשאר צרכיו.

ואיני יודע טעם לקושיא זו. דודאי הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים, שתלה תחלה קאמר, ולפיכך הקשה לו ממערים ושותה ואף על פי שיש לו מן הישן, ומוכיח דחדש לאחר המועד הוא דבעי ליה, ואפילו הכי כיון דשותה ממנו אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו, והכא נמי אף על פי שתלה תחלה שמרים, כשתלה לבסוף רמונים הוכיח סופו על תחלתו, ופריק התם לא מוכחא מלתא, שאף על פי שיש לו ישן אין הכל יודעין בו שיש לו ישן ועוד דהרבה יש רוצים בחדש מן הישן, הכא מוכחא מלתא ואף על פי שיש לו שמרים אסור תחלה. וכן נראה לי מדברי רש"י ז"ל.

[מתני':] ומסננין את היין בסודרין:    פירוש: יין עכור, דאי אפשר לפרש שמרים דהא יין קתני ואע"פ שמשנה כיון שהוא בורר גמור אסור, וכן אי אפשר לומר יין צלול, דאם כן אפילו במשמרת כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור דכיון דאפשר למשתייה הכין אין כאן משום בורר, וכיון דמשנה קצת ומסננין בסודרין שרי.

[מתני']: ונותנים ביצה במסננת של חרדל:    פירש רש"י ז"ל: משום רבותיו ז"ל דנותנים ביצה כו' דוקא משום שינוי, ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל. ואינו מחוור בעיני. שאילו דוקא במסננת של חרדל ומשום שינוי, אם כן מאי פריך אביי בפרק המילה (קלד, א) מהא דתניא אין מסננין את החרדל במסננת שלה ואין ממתקין אותו בגחלת אמתניתין דהכא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל, ופריק התם לא מחזי כבורר הכא מחזי כבורר. ואם איתא מאי קושיא התם במסננת שלו ומשום הכי אסור, והכא במסננת של חרדל דאיכא שינוי ומשום הכי מותר. אלא נראה כפירוש הראשון שפירש רש"י ז"ל, שנותנין אותה במסננת שהחרדל נתון בה לסנן, והחלמון שלה נוטף ומסנן עצמו והוי לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה, והיינו דאמרינן התם דלא מחזי כבורר, דאין כאן פסולת שהכל ראוי הוא, אלא שהוא רוצה לערב החלמון לבד עם החרדל לגוון.

גמרא: הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח:    משום שינוי קאמר הכי ולא משום אהל, דאם כן אפילו במסנן את היין בסודרין נימא הכין, אלא משום היכר, וכיון דהתם איכא היכר אחר דאינו עושה גומא שפיר דמי. מורי הרב ז"ל.

הא דאמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור:    פירש רש"י ז"ל: משום אהל. וא"ת וכי בכיסוי כלים יש משום אהל. תירצו בתוס' דשאני כובא שהוא רחב הרבה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו לפרושי כמה יהא רחב שיהא אסור וכמה קצר ויהא מותר, ונתת דבריך לשיעורין, ואפילו כיסוי קרקעות שהוא נראה יותר כאהל התירו (לעיל קכו, א), ולא נתנו חכמים בו שיעור. ועוד אי משום אהל מאי שנא כולה מאי שנא פלגא, והא עובדא דרב הונא (עירובין קב, א) דהנהו דכרי משום תוספת אהל עראי התירו, אבל אילו רצה לפרוס על חצין של מחיצות היה אסור.

ויותר נראה דברי הראב"ד ז"ל שפירש משום משמר, ואכולה כובא אסור משום דמחזי כמשמרת שכן דרכו בחול, אבל פלגא דכובא שרי דלאו היינו אורחיה, וכי הא מלתא אמר רב פפא בסמוך לא ניהדוק איניש סכתא אפומא דכובא משום דמחזי כמשמרת, וכיון דלא מהדק הוי ליה כפלגא דכובא ושרי. ע"כ. ולדברי רש"י ז"ל נצטרך לפרש שלא יהא הכובא מלאה שאם כן אין כאן אהל אלא בשחסר טפח דהוי אהל.

דף קמ עמוד א[עריכה]

התם מיחזי כי אולודי חיורא:    פירש רש"י ז"ל: שהסודר אסור דמחזי כאולודי חיורא שאדם מקפיד בו יותר. והקשה הרמב"ן ז"ל דאם איתא דרב הונא לאיסורא פשיט ליה, אם כן היכא אמר ליה רב נחמן ותפשוט ליה למר מסודרא, אדרבה כיון דרב חסדא פשיט ליה בכיתנא להתירא ורב הונא פשיט ליה בסודרא לאיסורא, ורב נחמן הוה סבירא ליה דחד דינא אית להו. לא הוה ליה למימר ותפשוט לה דאדרבה מקשא קשו פשטי אהדדי. על כן פירש הוא ז"ל דרב הונא פשיט ליה אף בסודרא להתירא, ואפילו הכי קא סלקא דעתך דכיתנא אסיר ופשט ליה רב חסדא להתירא. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא כתב להא דסודר, דאלמא תרווייהו להיתרא. ואינה קושיא לפי דעתי. דמשום דרב הונא רביה דרב חסדא אמר ליה ותפשוט ליה למר מסודרא כלומר לאיסורא, אע"ג דאמר לו רב חסדא דשרי.

אלא הא קשיא לי דכיון דפשט ליה רב חסדא להתירא, אם איתא דרב הונא פשיט ליה בסודרא לאיסורא, כי אמר ליה רב נחמן ולבעי ליה למר סודרא היכי סתים ואהדר ליה האי בעאי מיניה מרב הונא ופשט לי, דמשמע פשט לי ביה כדפשט ליה רב חסדא בכיתנא, והוה ליה למימר ופשט לי לאיסורא. אלא שמצאתי במקצת ספרים שכתוב בהן כך ופשט לי לאיסורה, ואין רוב הספרים מסכימין לגירסא זו.

דף קמ עמוד ב[עריכה]

תלאי דבשרא:    פרש"י ז"ל בשר מליח התלוי ליבשו, ומלא החבל קרוי תלאי דבשרא ושרי דנאכל חי באומצא, דכוורי אסור דאין נאכלין חיין. והקשו עליו בתוספות דאם כן לימא בשר מליח ולמה ליה למימר תלאי דבשרא. ועוד דאם כן בפרק מפנין (קכח, א) הוה ליה לאתויי, דמייתי התם בשר תפוח בשר מליח ודג מליח ותפל. על כן פירשו בתוספות דתלאי היינו העץ שתולין בו בשר, כלומר דתורת כלי עליו דרגילות הוא להצניעו, אבל דכוורי לא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים.

אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור:    דגזרינן דלמא אתי לאשויי גומות ביד.

דף קמא עמוד א[עריכה]

הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי:    יש מי שפירשה ביום טוב, והרב אלפסי פירש, בשבת. וכן הכריעו בתוספות, דאי ביום טוב מאי שנא מתבלין שנדוכין כדרכן ואפילו מלח נידוך בהצלאה בכל דבר (ביצה יד, א), ותנן נמי (ביצה כג, א) אין שוחקין פלפלין בריחים שלהן, דאלמא דוקא בריחים הוא דאסור משום דהוי טוחן הא כדרכן מותר. ובהדיא תנו בתוספתא (פט"ו, הי"ג) אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אין מרסקין דבילה וגרוגרות ואת החרובים לפני הזקנים אבל מרסק הוא ביד הסכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אלמא אפילו בשבת בשינוי שרי, והכא לא אסר רבי יהודה אלא בפלפלי דצריכי למידק טפי, ואפילו הכי הלכתא כרבא דשרי ואפילו טובא נמי.

אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשוויי גומות:    פירוש: לפי שאדם מחזיר למקום גומא לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב, ומתוך שהוא מקנחו שם שמא ישכח ויכוון להשוות את הגומא. אבל אין לפרשה משום דדבר שאין מתכוון אסור, דהא רבא כר"ש סבירא ליה כדאיתא בשלהי פ"ב דביצה (כג, א) וכן הא דאמר רבא בסמוך לא לצדד איניש כובא אארעא דלמא אתי לאשוויי גומות, מהאי טעמא נמי הוא לפי שהוא צריך למקום שוה שישב הכובא היטב, חוששין שמא ישוה הגומות ביד או בצדוד הכובא בכונה, וכמו שאמרו שם גבי אבוס דבשל קרקע לכולי עלמא אסור מהאי טעמא, וכמו שגם כן אסרו בעירובין (קד, א) נשים המשחקות באגוזים ובתפוחים דאתו לאשוויי גומות, כלומר במתכוון.

והרב אלפסי ז"ל פסק בהא כרבא, דאסור לקנח על גבי קרקע. אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כרב פפא משום דבתרא הוא. והרמב"ן ז"ל השיג עליו דמכל מקום רבא רביה דרב פפא הוא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולא ירדתי לסוף ראיתו. דהא בבתראי לא אמר הכי, דהא רב נחמן רביה דרבא הוא ואפילו כן הלכה כרבא כשלא היה יושב רבא לפני רב נחמן, וכל מקום דאיכא אמר ליה רבא לרב נחמן בלחוד חשבינן ליה תלמיד יושב לפני רבו ואין הלכה כמותו, אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא הלכה כרבא, והכי נמי רב פפא הוא דנחלק על רבא, והלכתא כותיה דבתרא הוא.

דף קמא עמוד ב[עריכה]

הא דתניא: לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה:    דוקא בשאינו מרופט ברובו, דאילו כן חליצתה פסולה. ותדע לך מדאמרינן ריש פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל המרופט, ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד, היכי גזרינן ביה, אלא כדאמרן.

מתני': נוטל אדם את בנו והאבן בידו:    בגמרא מוקי לה בתינוק שיש לו געגועין על אביו, וכלכלה דלא שייך (בם) [בה] האי טעמא, היינו משום שהוא צריך לפירות שבתוכה.

גמרא: רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו:    איכא למידק דהא רבא גופיה דאמר לעיל פרק המצניע (צד, א) דבאדם אפילו רבנן מודו ליה לרבי נתן, ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף. ויש לומר דהכא בתינוק קטן דכיון דמשרביט נפשיה דינו כבהמה. ואכתי איכא למידק מדאמרינן בפרק מפנין (קכח, ב) האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ולא גזרינן דלמא אתי לטלטוליה משום דאדם נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה וכדפירש רש"י התם, דאלמא אפילו בקטן מודו רבנן. ויש לומר דהתם בתינוק הנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהלוך לא משרביט נפשיה, אבל בגורר שאינו מגביה רגלו כלל משרביט נפשיה כבהמה ופלוגתא היא דר' נתן ורבנן, ומיהו בגורר אפילו ר' נתן מודה דלכתחלה אסור דומיא דבהמה, דלא פליג אלא בחיוב חטאת, ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל וכלל כגון קטן בן שמונה או בן חודש וכיוצא בזה, אפשר דאפילו רבי נתן מודה דחייבין עליו חטאת, משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה רבי נתן בכפות כדאמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צד, א), וכן כתבתי למעלה בריש פרק ר' אליעזר דמילה (לעיל קל, א).

הא דאמרינן: כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה:    לאו משום חשיבותיה דכיס קאמר, דאם איתא מאי קא פריך מנוטל אדם את בנו והאבן בידו, דאבן לא חשיבא ומבטל לגבי תינוק, ודבי רב ינאי למאי איצטריכו לדחוקה ולאוקומיה בתינוק שיש לו געגועין על אביו ודינר (לאו) משום דאי נפיל אתי לאתויי, לימא משום דדינר חשוב ולא מבטל ליה ואבן לא חשיבא ומבטל לה, אלא טעמא דמלתא משום דקסבר דכל דאינו צורך תשמישו אינו בטל לגמרי לגביה.