רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כ
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
עז ותהלה לאל אבי.
שית עזר גלילין.
חלץ באזר וההלין.
בפ' ר' אליעזר תולין:
ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביו"ט וכו' ואקשי' עלה השתא ר' אליעזר להוסיף באהל עראי מחמיר ואמר אין מוסיפין לכתחלה (שאי) [מאי היא].
דתנן פקק החלון ר' אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו כו' ופקק זה כגון מסך לסתום בו חללו של חלון ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הכל מודים שאין עושין אהלי עראי בתחלה ביו"ט ואין צריך לומר בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר' אליעזר אומר אין מוסיפין ביו"ט ואין צ"ל בשבת וחכ"א מוסיפין בשבת ואין צ"ל ביו"ט ומפרקינן ר' אליעזר סבר לה כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש וזה שמתיר ר' אליעזר לעשות אהל לכתחלה ביו"ט לתלות המשמרת מפני שהוא מכשירי אוכל נפש כדי לשמר היין לשתות בשמחת יו"ט ונמצא ר' אליעזר מיקל מר' יהודה שר' יהודה אינו מתיר אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט אבל במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כגון שימור היין וכדומה לו אוסר ור' אליעזר מתיר אפילו בזה.
ואין הלכה כר' אליעזר:
מתני' וחכ"א אין תולין את המשמרת ביו"ט. איבעיא לן תלא מאי וסליקא חיובא מדרבנן (ובלבד) שלא יעש' כדרך שהוא עושה בחול.
מנקיט אביי חומרי מתנייתא ותני הגוד והמשמרת כילה וכסא [גלין] לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור כלומר איסורא דרבנן. אהל קבוע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת אבל המטה והכסא והטרסקל והאסלא מותר לנטותו בתחלה. פי' משמרת הא דאמרן והיא מסננת של יין. גוד הוא חמת מים. בלולב [וערבה] (הגזול) (דף מח) משכיה דההוא גברא דעבדינן ליה גודא. ומלינן ביה מיא והולכי דרכים נועצים יתידות בארץ וקושרין (אחת) [אותו] זה בחוטין עבין ותולין אותו באלו היתידות להצטנן מימיו. כילה שיש בגנה טפח כסא גלין הוא של חוליות. טוענין עליו קרשים ויושבין עליו וכשעומדין פורקין אותו מטה כגון הא דידן ולא ברירא לן מלאכתה אלא דברים מוכיחין שהיא מטה (גיליתא) [גללניתא]. והכרעים שמחזיר רפויין הן ולפיכך היא מותרת כדאמרינן (לעיל שבת מז ע"ב) אם היה רפוי מותר. ולגבה היא עשויה במסמרים והיא זקופה ומרביצה לישן עליה הואיל ולגבה עשויה אינה חשובה כאהל וכן כסא לשבת בו וזה שאמר גורר אדם מטה וכסא וספסל שלשתן טעם אחד הן. טרסקל הוא קערה פשוטה כגון שלחן קטן וכדתניא ר' יוסי בר' יהודה נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו גם זה לגביו עשוי לאכול בו. או לתת בו חפצים. אסלא הוא ספסל של ברזל. דתנן האסלא טמא המדרס וטמא מת (פרשה) [ופירושו] היא טמאה מדרס. והברזל טמא טמא מת. וספסל זה של ברזל. ועליו עור נטוי לישב עליו. ותנן עור האסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח ואמרינן בתחלת עירובין מאי עור אסלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עור אסלא עור כסא של בית הכסא והוא שאמרנו ספסל של ברזל נטוי עליו עור נקוב באמצע כשיעור סיט הן חסר הן יתר ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי לפיכך נקרא עור כסא של בית הכסא אלו כולן מותר לנטותן בתחלה.
ואין נותנין לתלויה בשבת ר' אליעזר דתני ונותנין לתלויה בשבת סבר מותר לשמר בתחלה בשבת וחכמים אוסרין ואיבעיא לן אליבא דרבנן שימר מאי ואמר רב כהנא חייב חטאת ופי' שימור בשוגג חייב חטאת דלא אשכחן במזיד בשבת חייב חטאת. אלא כל שהוא בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב מיתה ועל זה הטעם אמרו משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד. סבר בורר ומרקד שניהן אבות מלאכות הן ובורר ומרקד כעין דבר אחד הן ולא נחלקו בשמותן אלא מפני שהיה במקדש ולמה (רבא) [רבה] ור' זירא אלא להודיעך שאם התרו בו משום מרקד אליבא דרבה אינו חייב וכן אליבא דר' זירא אם התרו בו משום בורר. והלכתא כר' זירא:
תאני רמי בר יחזקאל טלית כפול לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. פי' אדם שקפל טלית וקשרה בין ב' כתלים והדביק קצוות הטלית בארץ ונכנס לישן תחתיה בגגה כאמצע ושופעת ויורדת למטה בארץ כמלוא קומת אדם ברוחב אהל עראי הוא. ומפני שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה לפיכך פטור אבל אסור. ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותה מותר. והא דבעי רב כהנא מרב כילה מהו א"ל אף מטה אסורה מכלל שגם כילה אסורה פי' מטה דקרמינא. היא מטה של פרסיים. ורב לטעמיה דאשכחינן בסוף כירה רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של פרסיים בשבת חייב חטאת ומסתברא דהאי מטה של פרסיים לא יתכן לו להחזירה אלא אם יתקע לפי שמלבנותיה וכרעיה דחוקין ואינן נשלבין אלא אם יתקע בהן וכיון שתקע בהן חייב כולה היא כילה שיש בגגה טפח או בפחות משלשה סמוך לגגה טפח.
שמצינו באהלי טומאה טפח והנה נטה אהל קבוע וחייב חטאת במטה של פרסיים כדאמרן תוב בעא מיניה כילה מהו וא"ל אף מטה מותרת מכלל ששתיהן מותרות כילה שאין בגגה טפח ויש עליה חוטין קשורין מאתמול והוא כגון הטלית שאמר רמי בר יחזקאל ומטה היא גליתא מטה שהמחזירה אין צריך לתקע שמלבנותיה וכרעיה אינן דוחקות וברפיון נכנסין ויוצאין. תוב בעא מיניה כילה ומטה מהו. א"ל כילה אסורה ומטה מותרת. פי' כילה אסורה שיש בגגה טפח. ומטה מותרת כדידן. והיא מטה גליתא שהיו מחזירין אותה בשבת בבית רב חמא ומפורש בסוף פרק כירה. והני כילי דבי רב הונא ודבי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דהוו מאורתא נגידין ובצפרא חביטא רמיין. יש מי שאומרים משלבות היו בארץ שאסור לטלטלן בשבת ואנו קבלנו מרבותינו כי נטויות היו מע"ש ומשוכות למעלה כמין כפולות ובבקר הי' משפיעין ומשרבבין אותן למטה ונמצאו מוסיפין כחכמים שחולקין על ר' אליעזר ואומרים מוסיפין באהלי עראי בשבת ואין צ"ל ביו"ט וכדאמרינן בהמוצא תפילין הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא דביממא בעי טולא ובליליא בעו אוירא אתו לקמיה דרב א"ל זיל כרוך (פוריא) [בודיא] ושייר בה טפח ולמחר פושטה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. ובתרה א' הא שמעתא דשמואל כילת חתנים וכו' שמעינן מינה דכולהו חד טעמא אינון אמר רב משום ר' חייא וילון פי' פרוכת מותר לנטותו ומותר לפרקו וזה בזמן שכרוכין עליו ב' חוטין או משיחות דלא גרע מטלית כפולה כילת חתנים כדאמרן שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח וגם אינה יורדת למטה מן המטה טפח. צ"ע שכעין שמועה זו בפרק מי שהוציאוהו גוים:
גמ' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה ונתקשה בעינינו הדבר מכמה פנים וכולן נכוחים למבין. ועוד מפני מה כשנתפרקו אפי' על הארץ למה מניחין אותן ובין לצורך גופן ובין לצורך מקומן שרי. ואנו פירשנו מה שקבלנו. ולפי שהוא מלאכת שמים הזכרנו דברים ודברי זולתנו שאמרו מוטלות ומושלכות לארץ היו לא כתבנו הפירכא שעל הדברים הללו. וראינו סיוע על הטעם שהזכרנו כי קבלנוהו וסוגיין של דברים הללו בפרק המוצא תפילין שגזרום רבותינו בענין תוספת אהלים. כלומר טעם אחד הן. ולולי כן הקושיא היה מקשה מהן:
סיינא. כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן יתר. ואנן ראינוהו פעמים רבות ועושין אותו להאהל על הפנים שלא יכם השמש. וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד חשוב כאהל ואסור:
הא דתנן גוד בכיסנא מותר פי' חמת שיש עליה חוטין או משיחות קשורין מצדדיה מותר לנטותה בשבת באותן היתידות המוכנין לה. אמר רב בשני בני אדם מותר אבל באדם אחד אסור. כי צריך לתת חוטי הצד האחד ולפיכך אסור שנמצא נוטה אהל. וזה שאמר אביי בכילה שיש בגגה טפח שאסור לנטותה בשבת אפילו בעשרה בני אדם אי אפשר דלא מימתחא ביה פורתא פשוטה היא.
והא דתניא כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה ב' אסור לטלטלה. כירה זו כלי מתכות היא וכל זמן שתורת כלי עליה מותר לטלטלה לצורך מקומה. לפיכך אם נטלה אחת מירכותיה עדיין כלי היא שיכולה לעמוד בג' אבל אם ניטלו ב' בטלה מתורת כלי שאינה יכולה לעמוד בשתים. רב אמר אפילו אחת אם ניטלה אסור לטלטלה גזירה שמא יתקע והלכתא כרב:
אמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך וגו' ושאר השמועה פשוטה היא. והא דרב אדא בר אהבא דאמר ליה לרבא ליחזייה לתנור כמאן דמלי טומאה ותהוי פת ראשונה הכא הוא מפורש בפסחים בסוף פ"א:
וזה שהשיב רב מנשיא לבני בי בשכר על הכילה ועל הכשות בכרם ועל המת ביו"ט כולן לאיסור לפי שאינן בני תורה. מהא שמעינן שאפילו דברים המותרים כגון אלו וכדומה להן המסורין לעם הארץ אין אדם רשאי להורות להן להיתר אלא יחמיר עליהן לאיסור.
וזה שאמר מתעטף אדם בכילה וכוסכיא ויוצא בה לרה"ר פי' כוסכיא חוטין ומשיחות שעליה. הלכה היא דקא מקשינן עלה מדרב הונא דאמר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה כגון שתלה ציצית בג' כנפי הטלית והניח הרביעית אותן חוטי הציצית כיון שאינה מצוייצת בד' כנפות שלה אינה חשובה ציצית דמצוה. וכחוטין דעלמא הן חשובין והיוצא בה חייב חטאת ופרקינן ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי שלב האדם רוצה בקיומן כי בדעתו שיתלה הרביעית וילבשנה. אבל כוסכיא לגבי כילה אינו צריך להן ובטלי:
והא דאמר רבה בר בר חנה מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אליבא דרבנן שאסורים לתלות ולשמר לכתחלה ואע"פ שהיא אסורה והוא דתלה לה רמונים כרב אשי ואע"ג דאמרינן מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד וכו' התם בשכר במועד לא מוכחא מלתא הכא במשמרת מוכחא מילתא ולשמר הוא תולה ואם תלה בה רמונים אין ואי לא לא. והא דאמרו ליה לרב אשי על רב הונא בר חיון.
ואמרי לה בר חילון דהוה שקיל ברא דתומיא ומנח בבירזא דדנא פי' שהיה נוטל ראש שום ונותנן בנקב של חבית שיוצא ממנו היין ולא היה מסתפק מאותה חבית אלא חבית שבאוצר והיה מערים וסותם הנקב בראש השום והיה אומר להצניע ראש השום אני צריך ועוד היה הולך וישן במעברא וכו' אמר להו רב אשי הערמה מדרבנן היא והערמה לכתחלה ת"ח לא עבדי:
ונותנין המים על השמרים בשביל שיצלו אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא.
ואם בין הגתות הוא שעדיין היין תוסס ואינו צלול טורד אדם חבית יינה ושמריה בשבת ואינו חושש ואפילו אליבא דרבנן וליכא דפליג בהא ומסננן את היין בסודרין אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא. פי' שלא ימשוך קצות הסודר למעלה וישאר כמו גומא באמצעיתו.
ובקפיפה מצרית. ואמרינן משמיה דרב שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. שכן מצינו באהלי טומאה טפח:
וכל מקום שיש בו חלל טפח כאהל חשוב ואין עושין אהלי עראי לכתחלה בשבת:
פראנקא. פי' כסוי בפי הקנקן ויש בו נקבים קטנים קטנים. לסנן בו היין כאשר יציקוהו בקנקן. אם יהיה זה הכיסוי בחצי פי הכלי אינו מסנן. ואם הוא בכל הפה של כלי הרי הוא כמסננת ונראה כמשמר היין במשמרת:
וי"א פרונקא מטלית של בגד שעשאו לכסוי כובא כדאמרי' בתחלת במה טומנין ומ"ש מפרונקא דמר ואומר עוד בע"ז פרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות פש ליה חמרא בכובה צייריה בפרונקיא פי' נשאר לו יין בכלי קשר פי הכלי בסמרטוטין:
לא ניהדוק צבתא בפומא דכוזא משום דמחזי כמשמרת. פי' צבתא בפומא דכוזא מוך חדש וכדומה לו והוא מלשון מצאי צבתים או כרוכות וי"א לוף של דקל וכדומה לו:
ונותנין ביצה במסננת של חרדל תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון.
פי' לצבעו להתראות בו גוונא של ביצה מאכל המרס. פי' זה המאכל ממורס הוא כדתנן (נתן) [נטל] את הדם ונתנו לממרס בו על הרובד הרביעי וי"א מאכל חמורים הוא כלומר אינו מאכל ב"א אלא מאכל חמורים הוא:
חרדל שלשו מע"ש חלקו עליו רב ושמואל ור' יוחנן ור' אלעזר ודבריהן פשוטין הן ומר זוטרא דהוא בתרא אמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דתניא חרדל שלשו מע"ש למחר מניחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב.
שום שריסקו מע"ש למחר נותן לתוכו פול או גריסין ולא ישחוק אלא מערב. וממשיך את האמיתה לתוכה מאי אמיתה נגחה.
אנומלין יין ושמן ודבש ופלפלין אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון:
אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותן לתוך החומץ ומיבעיא לן שרה מאי. ומסקנא שרה אמר אביי איסורא מדרבנן וא"ר יוחנן מתניתין יחידאה היא והוא ר' יוסי אבל חכ"א בין בחמין בין בצונן אסור וסוגיא דשמעתא אם שרה מאתמול לשתות חלתית בשבת מותר. אבל לשרותו אסור אפילו בצונן. ואם שרה קודם השבת ועכשיו בשבת חושש אם לא ישתה מסתכן מותר לו לשרות בתוכו ולהניחה בחמה:
לכסכוסי כיתונתא. פי' לרכוכי קא מיכוון ושרי או דלמא לאולודי וכו'. פי' לקבץ מקצת הבגד של פשתים לתוך ידו לשופו מפני שרוחצין הבגד ומתייבש בשמש או ברוח עומד אנסו פי' קשה ורוצה לרככו נותן הבגד לתוך ידיו ומוליך ומביא ידיו עד שיעשה הבגד ההוא כמו קפולין קטנים כמין קמטין כי הא דא"ר זירא בפ' חבית (שבת דף קמז) מאי מרזב כגון כסכוסי מאני דמתחזי כמרזב וכי הא דתנן בפ' האשה שהיא עושה צרכיה:
צריכה לכסכס ג' פעמים על כל דבר ודבר ואמרי' בגמ' בעי ר' ירמיה אמטויי חד ואיתויי [חד] או דלמא אמטויי [חד] ואיתויי [תרתי] תיקו:
וכן עוד מפורש בתלמוד א"י בענין מוליך ומביא שבלולב. מהא שמעינן דכיסכוס כעין שפשוף הוא ומתקבץ הבגד פי' יתכמש ונראה קמטין קמטין וכשלובשו מתפשט וכדאמרינן אמר רב כהנא ואיתמא רב יהודה טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים. ומרקדי להאי כיתונתא. שמעינן מנה דסודרא ליתיה כתינתא ולא יתכן לומר שהוא צמר שאם הוא צמר איך אומר לו היה לך ללמוד פשתים מצמר. והדבר רחוק ביניהם ואינה אלא צמר גפן שזה קרוב לזה ופשט רב חסדא דלרכוכי מיכוון ושרי.
אמר רב חסדא הא כיתניתא משלפה לדילא מקניא:
פי' למשוך הבגד ששוטחו בקנה להנגב ונעשה נגוב וישאר הקנה במקומו. ולא מטלטלין מותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור שהקנה אינו כלי להטלטל בחצר. אמר רבא ואם כלי קיואי מותר. פי' אם הוא הבגד שטוח בכלי האורג וכלי האורג נקראין כלי קיואי כדאמרינן בפרק ואלו קשרים שחייבין עליהן.
אתמר אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלו בשבת ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אבל לא את העמודים ותוב בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון כו'.
האי תלא דבשרא פי' יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו זולתו [שרי לטלטולי] אבל העץ שתולין בו דגים. כיון שהדגים ריחם רע וקשה אין תולין בו דבר אחר ומסיחין דעתן ממנו ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור:
מדנהר אבא. שם מקום הוא:
ציפיתא חדתא. פי' מחצלת חדשה בזרא בחדא ידא. כגון אבן שאין לה דמים ולא צורך. ומפני שהסתירה מהן נתייקרה בעיניהם ופייסוהו להראותה להן:
מתני' אין שולין את הכרשינין ולא שפין כו' גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדים כו'. פי' גורפין המאכל של בהמה מלפני הפטם ומאכל שאר בהמות מסלקין לצדדין דברי ר' דוסיא חכמים אוסרין ואיבעיא לן רבנן ארישא פליגי והיא גורפין [או] אסיפא פליגי והוא שמסלקין לצדדין ואמרינן ת"ש וחכ"א אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין. ש"מ רבנן אתרווייהו פליגי.
אמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי ואפי' בזה חכמים אוסרין אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור לגרוף הקש שע"ג המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו:
אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור. יש מי שאומרים לא יגררה ויש מי שאומרים מותר לגררה ממעלה וכבר פירשנו דברי רב נחמן בפרק כל הכלים.
אמר רב יהודה [הני] פלפלי [מידק] חדא חדא בקתא דסכינא שרי למידק. פי' ביו"ט אבל בלדכן אסור דהא אין מפיגין טעמן והוה ליה למידק מעיו"ט. רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא והלכתא כרבא ביו"ט ויש מי שמתיר כי האי גוונא אפי' בשבת:
טיט שע"ג רגליו הלכתא כמר בריה דרבנא דאסר בין בקרקע ובין בכותל ולא שרי אלא בקורה בלבד.
ואמר רבא לא לצדד איניש כובא בארעא דלא אתו לאשויי גומות ואמר רבא לא ליהדוק איניש אודרא בפומיה דשישא דלמא אתו לידי סחיטה. פי' לא ידחוק אדם מוכין שרויין בפי אשישא שמא יבא לידי סחיטה טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ או מגררו בצפורן כסכסו כבר פירשנוהו למעלה.
וכל אלו שאמר רבא אסור אחד בשבת ואחד ביו"ט לא שנא וגירור מנעל הלכה כדתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.
ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. אבל סך את רגלו בשמן ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא. פי' ספרה.
ואינו חושש ואמר רב חסדא לא שנו אלא אם נתן שמן מעט שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור. [אבל] לצחצחו אסור וכ"ש לעבדו. וכן הלכה:
ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול. פי' של אדם גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט רפוי שמשתרבב מן הרגל כמו שאמור אם יטעום עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה מיכן [ואמר לקמן] (קלב) ששפתותיהן של זקנים מתרפטות ואין יכול לקפוץ שפתותיו לטעום החך המאכל וכן עוד לא תצא אשה במנעל חדש בשבת אא"כ יצאה בו שעה אחת מבע"י:
תני חדא שומטין מנעל מע"ג האימום בשבת. אימום זה דפוס של מנעל ואליבא דרבנן שאומרין מנעל שע"ג אימום כלי הוא ומקבל טומאה. ותניא אידך אין שומטין הא לרבי אליעזר דאמר מנעל ע"ג אימום אינו כלי ואינו מקבל טומאה דתנן בסדר טהרות בבא בתרא פ' סנדל עמקי וכיס של שנצות מנעל על האמום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. פי' ר' אליעזר מטהר סבר מנעל על האמום אינו כלי לפיכך אינו מטמא ובשבת אסור לשומטו וחכמים שמטמאין סברי מנעל על האמום כבר נגמרה מלאכתו וכלי הוא לקבל טומאה. וכיון שהוא כלי מותר לשומטו בשבת והלכה כחכמים ואקשינן עלה הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור כגון האימום וכיוצא בו מכלי אומנות מלאכה בין לצורך מקומו מותר לטלטלו שפיר לטעמייהו דרבנן דסברי שומטין מנעל מעל אמום בשבת אלא (לאבין) [לרבא] דאמר לצורך גופו בלבד שרי אמום מאי לצורך גופו איכא דשומטין ומפרקינן הכא במאי עסקינן ברפוי כלומר מנעל זה רפוי הוא על האמום ואינו צריך להגביהו אלא מושך המנעל מעליו ונשאר האמום במקומו דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר וחזרנו להקשות על זה הפירוק לרבא ופשוטה היא ופריק רבא הא ר' יהודה משום ר' אליעזר היא כלומר אפילו ר' אליעזר שאמר אין שומטין סבר הני מילי כשהוא מהודק דצריך לטלטוליה ולאשמוטיה אבל אם היה רפוי שמושך המנעל והאמום נשאר במקומו מותר לשומטו אבל חכמים סבירא להו אע"פ שאינו רפוי אלא מהודק אם אינו לצורך גופו מותר לטלטלו לצורך מקומו:
הדרן עלך רבי אליעזר אומר תולין.