רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף מז עמוד ב[עריכה]
במה טומנין ובמה אין טומנין כו' אין טומנין בגפת.
אוקימנא בגפת של שומשין וכל שכן בגפת של זיתים דמסיק נמי הבלא אסיק' אמר רבא אנוחי כוזא דמיא אפומא דקומקומא משום דמיא צונן ומוליד חימום.
דף מח עמוד א[עריכה]
ואסר נמי למפרס סודרא אפומא דכובא ולאנוחי נטלא אגביה דסודרא משום (דשארי) [דשיורי] הכוס מתחזין בסודרא וקפיד בנשירא דסודרא וסחיט ליה ולא דמי לפרונקא שהיא מטלית קשורה בפומא דכובא כדגרסי' בפ' דר' אליעזר אומר תולין (ד' קלט.) אמר רבא האי פרונקא אפלגי דכובא שרי ולא חייש דניחזי כמו מסננת אפומא דכולא כובא אסיר דהא עביד (אבל) אהל כמסננת. ואמאי שרי רבא התם אפלגי דכובא ליחוש שמא יסחוט המטלית. ושנינו מטלית לא קפיד בנשירותא מלשון (לקמן שבת קמו:) מי שנשרו כליו בדרך שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם סודר קפיד בנשירותא הילכך האי אסור והאי שרי:
פי' מוכין סמרטוטין. בגדים מקוצצין כדתנן בנגעים פרק י"א בגד מוסגר שנתערב באחרים כולן טהורין קיצצו ועשאו מוכין טהור. מוכין אסיקנא כי הא דתניא אין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת בי"ט ואין צריך לומר בשבת נשרו מחזירין אותן בשבת [ואין צריך לומ' ביו"ט].
דף מח עמוד ב[עריכה]
אמר רב הפותח בבגד בית הצואר בשבת חייב חטאת מפני שהוא מחובר בבגד אבל מגופת החבית שאינה מן החבית עצמה מותר לפתחה בשבת.
רמי ליה (ר' יוחנן) ר' ירמי' לר"ז שלל הכובסין כו' עד המקל שעשאו יד לקורדום כו' פירוש הכובסין שוללין יריעות זו עם זו כדי שיהו נוחין לכביסה ואינה תפירה אלא שלילה מלשון (מו"ק כב:) על המתים כולן שולל לאחר שבעה ומשני ליה ר' זירא מקל שעשאו יד לקורדום כיון שמשלים מלאכתו זורק אותו מקל לבין העצים אבל שלל של כובסין אע"פ ששלמה כביסתם רוצה בשלילותן שמא יטנפו יחזור ויחוורום:
מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו אמר רב ר"מ היא ונדחה ופשוטה היא:
ת"ר מספורת של פרקין. פי' שמתפרק זה מזה וכן איזמל של רהיטי. חיבור לטומאה ואם נטמא אחד נטמא האחר ואינן חיבור להזאה.
פרשה רבא דבר תורה בשעת מלאכה. כלומר בשעה שגוזז בהן חיבור הן לטומאה ולהזאה.
דף מט עמוד א[עריכה]
שלא בשעת מלאכה אינן חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו שאם נטמא הא' שלא בשעת מלאכה נטמא גם האחר בכל מקו' שהוא. ודוק' אם הוא (מחברן) מחובר עדיין משום טומאה שבשעת מלאכה. וגזרו נמי על הזאה שאם יזה על הא' אפילו בשעת מלאכה לא נטהר האחר אע"פ שהוא מחובר עמו משו' הזאה שלא בשעת מלאכה. פי' אם יראה שהזה בשעת מלאכה על האחד ונטהר גם האחר יטהר הוא כשיזה על האחד אפילו השני שלא בשעת מלאכה:
פי' מירטא דביני אטמא העמר שבין הירכות של בהמה כיון שתמיד השתנתה שותת בין ירכותיה יש בו לחלוחית לעולם ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו צמר כסות יש בו לחלוחית:
תפלין צריכין גוף נקי. קיי"ל כרבא דאמר שלא יישן בהן:
ר' יהודה אוסר. אוקימנא בנעורת:
טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. פירוש שלחין עורות גלשין שנגזז (כצמר) [הצמר] ועדיין לא נעבדו:
דף מט עמוד ב[עריכה]
אבא שלחא פירש פושט עורות היה וקבלנו מרבותינו דהלכתא כר' יוסי דקיי"ל מעשה רב ואמר ר' ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן. נמצא כי עשה מעשה כשמועתו דתניא עורות של בעל הבית מטלטלין אותן. של אומן אין מטלטלין אותן. ר' יוסי אומר זה וזה מטלטלין הלכך עורות של אומן הואיל וראויין לישב עליהן ואין נפסדין אינו מקפיד עליהן ומותר לטלטלן.
אבל נסרין של אומן הואיל ואם ישב עליהן נפגמין הלכך קפיד עליהן ואסור לטלטלן:
אמר ר' חנינה הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד עבודות המשכן. ותניא כוותיה אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן כיצד הן זרעו וקצרו והעלו קרשים מקרקע לעגלה אתם לא תזרעו ולא תקצרו כו' הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו'. וא"ר יונתן בן אלעזר כנגד מלאכת ומלאכה שבתורה והן ס"א. כשתוציא ג' מלאכות הכתובין בויכולו השמים וד' שכתוב בהן ועשית ויעשה ותעשה ולרגל המלאכה וי"ג שכתב כל מלאכת עבודה הרי כ"א נשארו מ' ובכללם ששת ימים וכו' לא תעשה מלאכה. ולמה (זכה) כי בפירוש אמרו בתלמוד א"י שבא זה הכתוב להשלים ל"ט מלאכות בתורה ויש מי שמוציא מכלל אלו מ' ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו. ונשארו ל"ט ויש מי שמוציא והמלאכה היתה דים ולדברי הכל נשארים ל"ט מלאכות:
פיס' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן.
דף נ עמוד א[עריכה]
וקיי"ל כרבא דאמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן דהא ר' נמי תני כוותיה. ורבינא דהוא בתראה אוקמה למשנתנו בשל הפתק. פי' הפתק לשון יוני הוא. כגון אוצר המוטל לסחורה. כדתנן בע"ז (ל"ט:) החגבים הבאים מן הסלילה אסורין ומן ההפתק מותרין ותני' (שם מ:) חגבין והקפלוטאות הבאים מן ההפתק ומן האוצר ומן הספינה מותרין.
כדתנינן גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן אם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מותר:
חריות של דקל שגררן לעצים ונמלך עליהן לישיבה. אוקימנא ר' חנינא בן עקיבא אומר צריך לקשר. ר' שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשר. אמר רבה בר בר חנה הלכתא כרשב"ג ואע"ג דאמר רב יקשור הא אמר שמואל יחשוב כרבה בר בר חנה. ודר' אסי נמי דאמר כי האי תנא דתני יוצאין בפיקריון ובציפא כו' פי' פאה נכרית והוא שיער שעושה בקפח והקרח נותנן בראשו ונראה כי אותו שיער שבקפח שיער ראשו הוא ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום דיו והא דאמר רב אסי עדיפא מדשמואל. ונמצא רב לגבייהו יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים:
הא דאמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר כבר פרשתי' במס' י"ט ולא (אכרע בהא מילתא) [בר מיעבדא ביה מעשה]:
דף נ עמוד ב[עריכה]
נימא כתנאי בכל חפין את הכלים כו' מלשון אשה חופפת וסורקת כו' ברחיצת ידים דקא אמרי' אבל רוחץ פניו ידיו ורגליו הא תנא דסבר משום השרת נימין מדולדלות. אליבא דר' יהודא מוקים לה בקטן וסריס ואשה דלית להון שיער אבל הלכה כר' שמעון דאפי' גברי בעלי שיער שרו וכן עפר לבינתה שרי למימשא ביה ידיה. ויש מי שמפרש לבינתה מלשון (ש"ה ג) מור ולבונה וכן כוספא דיסמין. וכן בראדא דהיא תילתא אהלא.
תילתא סיגלי. תילתא אסא הני כולהו לענין רחיצת ידים בהן. וקיי"ל דבכולהי הני שרי אבל רובא אהלא רב נחמיה לא הוה שרי וכ"ש כולה (אוכלין וכ"ש בשבת) לפצוע זיתים וכיוצא בהן לרחוץ בהן ידיו בחול אסור משום הפסד אוכלין. וכ"ש בשבת שאסור. וזה שאמר שמואל עושה אדם כל צורכיו בפת לית הלכתא כוותיה והאוסר ידיו לרחוץ (כרב אדא) [בברדא] סבר ליה כי האי תנא דתניא מגרר אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו בשביל צערו. ואם לייפות עצמו אסור.
והמתיר סבר לה כר' שמעון בן גמליאל דאמר רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל כבוד קונו משום שנאמר כל פעל ה' למענהו:
מתני' ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל כו'.
אסיקנא הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר סליקוסתא שהיא אגודה של חבצלת וכיוצא בה אמר רב הונא דעצה בחול או בטיט וחלצה והרויח בטיט מע"ש כדי שתהא נכנסת ויוצא בגומא מותרת (כולה) [לטלטלה] בשבת וכן אמר שמואל בסכינא דנעיצא ביני אורבי כמו שאמר בסליקוסתא.
דף נא עמוד א[עריכה]
ומותבינן עליה הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצתן מגולין אין חושש משום כלאים דלא ירק באילן הוא ולאו משום שביעית דלאו זריעה היא וכן משום מעשר ונטלין בשבת דלאו מחובר לקרקע אינון. ועלתה בתיובתא לשמואל.
וקיי"ל כי הא מתניתא דמותבינא מינה ש"מ דסליקוסתא אע"ג דלא ארווח בגומא שרי וכ"ש סכין דנעיצה בין הנדבך ובין הקנים. וזו הלפת טומנה להתרכך כגון טמינת פגא בתבן:
ממלא קיתון כו' ואסיק' מותר להטמין את הצונן אפי' בדבר שדרכו להטמין [כי] הא דאמר רב נחמן לדראי עבדיה אטמין לי את הצונן ואייתי לי חמין דאחים קפילא ארמאה.
דף נא עמוד ב[עריכה]
ואסי' אע"ג דקיי"ל דשרי להטמין את הצונן וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים. אדם חשוב לא איבעי ליה למיעבד הכי:
ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד ר"ש ב"ג אומר נוטל הסדינין ומניח [את] הגלופקרין כו' פשוטה היא ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל ומניחין מיחם ע"ג מיחם וקדירה על גבי קדירה וקדירה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדירה וטח פיהן בבצק. ולא כדי שיחמו אלא כדי שישתמרו כו' רבי התיר להטמין את הצונן כו':
הדרן עלך במה טומנין .