חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קמג עמוד ב[עריכה]

נתפזרו לו פירותיו בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה:    כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיה כגון שנתפזרו לו בחצרו אחת הנה ואחת הנה, אבל במקום אחד מלקט לתוך הסל כמו שאמרנו בגמרא בענין הא דתנן בפרק נוטל (קמב, א) כלכלה והאבן בתוכה ולישדינה לפירי ולישדיה לאבן ולנקטינהו. והרמב"ן ז"ל פירש כגון שנפלו לו בחצרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר, והיינו דנקט חצרו. וקצת נראה כן מן התוספתא (פי"ז, ה"ו) דתניא התם: פירות שנתפזרו מלקט אחד ואחד ואוכל, נתערבו לו עם פירות אחרים, בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו, בררן אלו לעצמן ואלו לעצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות, הרי זה חייב.

ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות:    ואי קשיא לך הא דתנן (ב, א) ביצה שנולדה ביום טוב בית הלל אוסרין, וקא מפרש טעמא התם (ג, א) רבי יצחק גזירה משום משקין שזבו, והא הכא מודו רבנן לרבי יהודה בשאר פירות דלאו בני סחיטה נינהו, וכל שכן בביצה דהוה להו למישרי דלא שייך בה סחיטה. יש לומר דלרבי יצחק סבירא ליה דאפילו בשאר פירות פליגי עליה, ומשמע דרבי יוחנן נמי הכי סבירא ליה הכא, ורבי יוחנן ורבי יצחק אמרו דבר אחד כדאיתא התם. ועוד יש לי תירוץ אחר בו כבר הארכתי במקומו בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא (יג, א ד"ה כולהו).

הא דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין וכו':    פירש רש"י ז"ל: שזב מהן כמו נהרות המושכין, ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שנמשך מהן שמן, ואי נמי שמשכו שמן. ועוד דאם איתא ליקשי מינה לרב ועולא ורבי יוחנן דכולהו סבירא להו דחלוק היה רבי יהודה אפילו בזיתים וענבים, ואילו הכא קתני בהדיא זיתים שמשך מהן שמן וכו', בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה, אלמא דמודה לחכמים בזיתים וענבים וכדאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ולפיכך פירשו בתוס' שמשך בעל הבית מהן משקין תחלה ואחר כך הכניסן לאוכלין, ואמרי לך רב ועולא ורבי יוחנן דדוקא בשמשך מהן משקין תחלה ואח"כ הכניסן לאוכלין הוא דאסר רבי יהודה, משום דכיון דמעיקרא יהיב דעתיה למשקין וסחטן אע"פ שנמלך עליהן לבסוף לאוכלין אפילו הכי אי שרית ליה היוצא מהן יהיב דעתיה וסחיט, אבל אם הכניסן מתחלה לאוכלין בכי הא ודאי פליג רבי יהודה, ורב יהודה אמר שמואל סבר דהוא הדין למכניסן מתחלה אפילו לאוכלין.

וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן חלב האשה וכו':    ואי קשיא לך ומנא ליה דהא מתניתין רבי יהודה היא. כבר נשמר רש"י ז"ל וכתב דכל שכן אי רבנן קתני לה, דהשתא אפילו לרבנן דמחמרי שרו בסתם ר' יהודה דמיקל לא כל שכן, ותיקשי בין לרבנן בין לרבי יהודה.

דף קמד עמוד א[עריכה]

והא דאמרינן נמי השתא ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום הוא, תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לא כל שכן:    פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דהוה ליה לאקשויי זיתים וענבים אזיתים וענבים, דקתני לעיל ברבי יהודה לאוכלין היוצא מהן (מותר) [אסור], אלא אלומי אלים ליה לקושיא וכו' דהכא אפילו בסתם נמי שרינן וכל שכן כשהכניסן לאוכלין, ובמאי דמפרקינן ומפרשינן לרצון בסתמא, שלא לרצון דגלי אדעתיה דאמר בפירוש לא ניחא לי, איתרצו כולהו קושיי, דטפי עדיף אומר בפירוש לא ניחא לי במשקין ממכניס לאוכלין.

אבל הרמב"ן ז"ל פירש דמדרבנן לא קשיא ליה כלל, משום דכיון דאסרי רבנן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלין היוצא מהם אסור, שמע מינה דלאו משום דמשקין נינהו, אלא משום דגזרינן בהו משום שמא יסחוט, אטו זיתים וענבים דהא דמו למשקין, וכן בזיתים וענבים לרבי יהודה כיון דהכניסן אפילו לאוכלין אסר, אי אפשר דמשום דחשיב להו משקין הוא, אלא משום גזירה שכיון שדרכן לסחוט אותן וממליך עליהם אסורין משום שמא ימלך עליהן לסחטן, א"נ לרבי יהודה משום נולד, דאיהו אית ליה מוקצה דנולד בכל מקום, אלא בתותים ורמונים דשרי רבי יהודה לאוכלין ואסר למשקין ולסתם שמע מינה דמשקין נינהו בסתמא דסתם כמפרש למשקין דמי, ומשום הכי קא מקשה מק"ו דתותים ורמונים ומדרבי יהודה ולא מזיתים וענבים ומדרבנן. וא"ת לימא ליה מתניתין רבנן היא ולא תיקשי. לא קשיא דהא עדיף תירוציה טפי, ועוד דלגבי משקין ולא משקין לא פליגי, ומדרבי יהודה נשמע לרבנן דסתם משקין הוו, עד כאן. והוא הנכון שבשמועה זו.

חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון:    פירוש: כדמפרש ואזיל דדם מגפתה טמא.

וחלב הבהמה מטמא לרצון ואינו מטמא שלא לרצון:    כתבו בתוספות דצריך עיון מאי שנא חלב בהמה דבעי תחלתו לרצון, וכן בסלי זיתים וענבים כדאיתא בסמוך, ומאי שנא מים דלא בעינן תחלת נביעתן לרצון, דמי גשמים לא בעינן רצון אלא בשעת (נביעתן ו)ירידתן על הפירות. ותירצו דהתם במסכת מכשירין (פרק ח', משנה ח') משמע דאף במי גשמים בעינן תחלת נביעתן לרצון. והכי תנינן לה בפרק בתרא דמסכת מכשירין בהא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן: אמר להם לא אם אמרתם בסלי זיתים וענבים שתחלתן אוכל וסופן משקה תאמרו בחלב שתחלתו וסופו משקה, אמר ר"ש עד כאן היתה תשובה, מכאן ואילך היינו משיבין לפניו, מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה ואינן מטמאין אלא לרצון, אמר לנו לא אם אמרתם במי גשמים שהרי אין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות, ורוב החלב לאדם. ומשמע מהכא דלרבנן כל המשקין אינן מטמאין אלא כשהיה תחלתן לרצון חוץ מחלב האשה בלבד, וטעמא משום דדם מגפתה טמא.

שכן דם מגפתה טמא:    פירש רש"י ז"ל: וחלבה כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב, ודם מגפתה סתמא שלא לרצון והוא יטמא. והקשה עליו ר"ש ז"ל בפי' המשנה אשר לו במסכת מכשירין (פ"ו, מ"ח) דאם כן למה צריך תרי קראי במסכת נדה בפרק דם הנדה (נה, ב) לדם וחלב ואפילו יהיו אותן קראי אסמכתא בעלמא. ועוד מה משיב רבי עקיבא מחמיר אני בחלב, שהרי דם וחלב חדא מלתא נינהו. ועוד בפרק כל היד (נדה יט, ב) אמרינן אין דם ירוק מכשיר לרבנן, ואמאי מי גרע מחלב. ועוד למה לי קרא בתוספתא דשבת (פ"ט, הי"ד) לדם הדוה שמכשיר מדכתיב (ויקרא יב, ז) מקור דמיה וכתיב (זכריה יג, א) יהי' מקור נפתח לבית וגו'. ולפיכך הוא ז"ל פירש דמשום שיש חומרא באשה קאמר, שאפילו דם מגפתה טמא, ובשלא הקיז לשתיה קאמר דאי איתקז לשתיה אפילו בבהמה נמי מכשיר וכדתנן התם במכשירין, וטעמא משום דאחשביה.

שאני סלי זיתים וענבים דכיון דלאיבוד קיימי מעיקרא אפקורי מפקר להו:    ואם תאמר והא הבוצר לגת הוכשר ואפילו בקופות שאינן מזופפות (לעיל טז, א). ויש לומר דהתם משום גזירת בוצר בקופות מזופפות הוא, ובמפרש לבצור גזרו ולא בסתם.

דף קמד עמוד ב[עריכה]

מי דמי ערביא אתרא הוא:    כלומר אתרא דגמלים היא וכיון שיש שם רוב גמלים שפיר קא מקיימי, דכל מקום שגמליהן מרובין צריכין לקוצין ומקיימין אותן, אבל רמונים אין דרכו של אדם לסוחטן, ובית מנשיא שסוחטין הרמונים בטלה דעתן אצל כל אדם.

הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו:    קשיא לי דכיון דלרב נחמן לא חשבינן ליה משקה אלא משום דאחשביה, אם כן מאי טעמא דרבנן דאסרי אפילו כשהכניסן לאוכלין. ויש לי לומר דקסברי רבנן דכיון דיש מקצת בני אדם שסוחטין אותן כבית מנשיא, איכא למיגזר בהו דלמא האי נמי חשיב ליה משקה, ואי שרית ליה כשיצאו מעצמן ואפילו כשהכניסן לאוכלין, יהיב דעתיה וסחיט.

הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוי ליה משקה:    וא"ת אם כן פגעין ועוזרדין נמי לא יסחוט והיכי שרי להו תנא דברייתא, דהא התם נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוה ליה משקה. כבר פרש"י ז"ל דקסבר רב נחמן דברייתא הכי קאמר סוחטין בפגעין ובעוזרדין כדי למתקן אבל לא להוציא מהן משקה, אבל רמונים ותותים כיון דאיכא מאן דסחיט להו כבית מנשיא, יהיב דעתיה וסחיט להוציא מהן משקה. ונמצא לפי פרש"י ז"ל דאפילו פגעין ועוזרדין אסור לסוחטן בתוך קערה להוציא מהן משקה. ואינו מחוור.

ויש מי שפירש דתותין ורמונים וכבשין סתמן [לאו] למשקה, הא בשסחטן ואחשבינהו (ו)הוי ליה משקה כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי להו כבית מנשיא, אבל פגעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, והלכך סוחטין אותן לכתחלה ואפילו לתוך הקערה והיינו דשרי להו תנא דברייתא. וזה נכון. וכן פירש מורי הרב רבינו יונה ורמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כסתמא דברייתא דסוחטין לכתחלה בפגעין ובפרישין ובעוזרדין.

הא דאמר רב פפא משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה:    לא למימר דאתי לאפלוגי אעיקר מאי דקא פסיק רב נחמן ואמר הלכה כשל בית מנשיא, דאפשר ודאי דהתם כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, אלא אמאי דקא מדמי לה לההיא דאמר רב חסדא הוא דפליג לומר דההיא דרב חסדא טעמא אחרינא אית ליה, ורבא נמי דאית ליה כהאי סברא דרב פפא בסמוך לא פליג אהא דרב נחמן, אלא אאוקימתא דאביי בלחוד דלא משכח לאוקומי מתניתין אלא כר' יעקב, דרב נחמן ואביי קיימי בהא בחדא שיטתא דאינו פוסל את המקוה בשינוי מראה אלא משקה בלחוד, ורב פפא סבירא ליה דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל בשינוי מראה, ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל בדינא דרב נחמן לענין סחיטת תותים ורמונים ובמשקה היוצא מהם, לא פליג עליה כלל.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה:    אפילו קאמר דדבר הלמד מענינו הוא, דהא הכא גבי שבת קיימינן ועד השתא בסחיטת פירות בשבת ובמשקין היוצא מהן עסקינן, ואף על גב דבמתניתין ובברייתא מודו בין רבנן בין רבי יהודה דאין סוחטין אפילו בתותים ורמונים לכתחילה וכל שכן בזיתים וענבים, ואפילו בשהכניסן לאוכלין ויצאו מעצמן קאמר לעיל רב יהודה גופיה משמיה דשמואל דמודה להו רבי יהודה לחכמים, הכא שאני שסחטן לתוך הקדרה שיש בה אוכל, וקסבר דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, והוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל דשרי לכתחילה.

ועוד דתניא לקמן (קמה, א) סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת, וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת, ואוקימנא לה בין לרב בין לשמואל בין לרבי יוחנן דוקא כשסחטן לגופן, אבל למימיהן בין לרב בין לשמואל פטור אבל אסור, וזיתים וענבים חייב חטאת, ולרבי יוחנן בין כבשין בין שלקות למימיהן חייב חטאת כסוחט זיתים וענבים, ההיא נמי בסוחט לתוך הקערה היא מתניא, אבל לתוך הקדרה מותר. ותדע לך דהא שמואל דשרי הכא אפילו לכתחילה ואפילו זיתים וענבים לתוך הקדרה, קאמר התם דאפילו כבשין ושלקות למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים חייב חטאת. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות.

הא דדייק רב חסדא מדשמואל ואמר מדברי רבנו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה:    פירשו הגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות דוקא ביום טוב אבל לא בשבת, ואע"ג דאוקימנא ההיא דשמואל אפילו בשבת, לא דייק מינה רב חסדא דתהוי נמי חליבת עז דהיא חיה ואי אפשר לאוכלה ביומה בשבת כסחיטת ענבים שאפשר לאוכלן כמות שהן, אלא לענין קדרה וקערה קאמר והאי כדיניה והאי כדיניה. ור"ת ז"ל כן כתב דהא דרב חסדא דוקא ביום טוב, ומשום דכיון דאפשר לו לאכול אפילו העז הוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל, לכשתמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל בשבת כיון דאי אפשר לשחוט ולאכול העז בעצמה, אפילו תמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. מכל מקום הוי ליה בשעה שהוא חולב כבורר אוכל מתוך הפסולת וחייב משום בורר.

אבל גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים הסכימו דאפילו בשבת קאמר. וכן ודאי נראה, שאלולא כן הוה ליה לרב חסדא לפרושי כי היכא דלא נטעה במלתיה, כיון דההיא דשמואל בשבת היא אמורה, ואי משום טעמא דר"ת ז"ל, לא היא, דהכא לאו אוכל מתוך פסולת הוא דהא חזיא ליה למיכל אלא דמשום איסורא דשבת דרכיב עלה, ואפילו ביומיה נמי חזיא לעכו"ם ולחולה, הלכך הכא לאו בורר הוא אוכל מתוך פסולת אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, ומשום מוקצה נמי ליכא אף על גב דבהמה לא חזיא, דשמואל כר"ש סבירא ליה דלית ליה מוקצה ולא נולד. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה.

ועוד כתב ז"ל והוא הנכון דאין מוקצה שקפץ מעצמו אסור אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג ממילא הותרה, כדאמרינן (ביצה ב, ב) בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה. אלא שנראה להוסיף על דבריו דלאו דוקא שוחט, אלא גופה של בהמה אפילו מתה מעצמה אף ע"פ שלא עבר על השבת וממילא הותרה כדאמרינן בביצה, אפילו הכי אסורה להאכילה לכלבים ומשום מוקצה, וכדברי האומר (ביצה כז, ב) מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, אלא דהתם טעמא אחרינא היא, דכיון דאי אפשר לו להכינה ולהתירה ביומה לגמרי מקצה לה מדעתו דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו, אבל כל מידי דאפשר ומצוי לבא ביומו בלא איסור לא מקצה ליה מדעתו, והיינו טעמיה דביצה שנולדה ביום טוב דעלמא, והיינו טעמיה דחולב עז לתוך הקדרה.

דף קמה עמוד א[עריכה]

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה:    והוא הדין דהוי ליה לתרוצי הכין בהדיא הא דמותיב רמי בר יחזקאל זב שחלב את העז בחולב לתוך הקערה, אלא לארווחה דמתניתין קאמר כלומר דאפילו בחולב לתוך הקדרה היא מתניתין, ומשום טפה המלוכלכת על פי הדד וקושטא דמלתא קא מתרץ.

גירסתו של רש"י ז"ל: אמר רב פפא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו כאוכל:    ופשטא דמלתא לכאורה ודאי הכי אזלא שפיר, ומכל מקום לענין פסק הלכה לא קיימא לן הכי, אלא כרב יהודה אמר שמואל, ורבינא נמי הכי משמע דסבירא ליה מדמותיב ומפרק לה, וההוא דרמי בר יחזקאל נמי תרצוה בגמרא כשמואל דמשמע ודאי דבעלי הגמרא הכין סבירא להו, ורבי זירא אמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב כותיה דשמואל דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה. וגירסת הגאונים ז"ל נכונה מזו, שהם ז"ל גורסין דכולי עלמא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, וה"פ מר סבר דמשקה ההולך לאבוד משקה הוא, כלומר רבי יהודה דאמר הוכשר דאע"ג דמשקה הבא לאוכל בעלמא כאוכל, הכא כיון דהולך לאיבוד שהאש שורפו ואינו נשאר בתוך האוכל לאו כאוכל הוא אלא כמשקה דעלמא שאינו בא לתוך אוכל, ומר סבר אע"ג דהולך לאבוד לבסוף מכל מקום השתא מחליק בהם את הפת וליפותו הוא דקא עביד הלכך כמשקה הבא לאוכל דעלמא הוא ואוכל הוא. והשתא לא אתיא הא דרב פפא דלא כהלכתא.

למימיהן פטור אבל אסור:    פירש רש"י: משום דאין המשקה הזה מגופן אלא משקה שנבלע בהם, והלכך אינו כמפרק אבל אסור גזירה אטו זיתים וענבים. והקשו עליו בתוס' מדאמרינן לעיל בפרק תולין (קמא, א) לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דלמא אתו לידי סחיטה, וכן אסרו לעיל (קמג, א) ספוג בזמן שאין לו בית אחיזה. אלא פירושא משום דסבירא לן כתנא דבי מנשיא דאמר לקמן בסמוך דדבר תורה אינו חייב אלא דריכת זיתים וענבים בלבד משום דרובן למשקין, והלכך כשסוחטן הוי ליה כדריכת זיתים וענבים, אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין, יהיב דעתיה וסחיט, בטלה דעתו אצל כל העולם ואפילו צריך לו לא חשיב משקה אלא אוכל.

רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה:    ולענין פסק הלכה, כללא דכולה שמעתין סוחטין בפרישין ובפגעין ובעוזרדין וכל כיוצא בהן שאין דרכן של בני אדם לסוחטן, לפי שאינו אלא כמפריש אוכל אצל בני אדם, והלכך אילו רצה סוחט ואפילו לתוך הקערה דלאו משקה כלל. וזה כדעת הגאונים ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל, והדברים נראין כן באמת כדברי הגאונים ז"ל.

אבל דברים שדרכן של בני אדם לסחוט אותן לעתים אסור לכתחילה כתותים ורמונים שהרי יש קצת בני אדם שסוחטים אותם ואינו מפסידן, אבל היוצא מהן מותר והוא שהכניסן לאוכלין דקיימא לן בשאר פירות כר' יהודה וכדפסיק ר' יוחנן, ושום ובוסר ומלילות וחלות דבש דתנן (לעיל יט, א) השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך רבי עקיבא אומר לא יגמור ואמרינן בשלהי פרק קמא דמכלתין (שם) במחוסרין דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסור, היינו משום דהני טפי קיימי לסחיטה מפגעין ופרישין, והרי הם כתותים ורמונים, והלכך לכתחילה אסור, ועוד דלרבי יוחנן אפילו בשלקות וכבשין ודג לצירו לתוך הקערה חטאת הוא דמחייב, והלכך לסבריה דרבי יוחנן אפילו חיוב חטאת נמי איכא.

זיתים וענבים היוצא מהם אסור ואפילו הכניסן לאוכלין, דקיימא לן בהא כרבנן וכדפסק ר' יוחנן, ועוד דאמר רב יהודה אמר שמואל דאפילו ר' יהודה מודה בהן לחכמים, אבל מותר לסחטן לכתחילה לתוך הקדרה, דמשקה הבא באוכל כאוכל דמי. ולענין כבשים ושלקות לגופן כולי עלמא לא פליגי דשרי, ואפילו לתוך הקערה למימיהן, אע"ג דר' יוחנן מחייב חטאת לא קיימא לן כותיה, אלא כרב ושמואל דתרווייהו אומרין אינו חייב חטאת, והוי ליה תרי לגבי ר' יוחנן דקיימא לן כותייהו. ועוד דתנא דבי מנשיא דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. אבל למימיהן דרב שרי לשלקין וכבשין פטור אבל אסור ושמואל אמר בתרוייהו פטור אבל אסור, קיימא לן בהא כשמואל משום דבענין איסורא שמואל ורבי יוחנן קיימי בחדא שיטתא וליכא בינייהו אלא חיוב חטאת, הלכך קיימא לן כותיה דשמואל דפטור אבל אסור מיהא.

וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, והלכך דג לצירו דקשרי רב ואפילו לתוך קערה לא קיימא לן כותיה, דרב אזיל בה לטעמיה דשרי שלקות אפילו לכתחילה בין לגופן בין למימיהן, והלכך אפילו דג לצירו לתוך הקערה אסור לתוך הקדרה מותר, ואין צריך לומר לחלוב לתוך הקערה בין בשבת בין ביום טוב אסור, ואפילו לינק מבהמה ביום טוב דהוי מפרק כלאחר יד אסור אלא במקום צער כגון גונח וכיוצא בו כדאיתא בכתובות בפרק אף על פי (ס, א), אבל לתוך הקדרה ביום טוב מותר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, וכדאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואפילו בשבת נראין הדברים שהוא מותר, אלא שכבר הורו הגאונים לאסור ולהם שומעין הלכה למעשה.


דף קמו עמוד א[עריכה]

מתני': שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות:    פירש רש"י ז"ל: משום שאין במקלקל שום איסור שבת. ואינו מחוור בעיני, דאי משום מקלקל לכתחילה מי שרי. ויש לומר כיון דבעלמא במקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת מותר לכתחילה. אלא דאכתי קשיא שהרי ביום טוב פרק המביא (ביצה לג, א) גבי ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' אמרינן תני חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, פירש עצי בשמים, ופריק אמר ר' זירא אמר ר' חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין. ואקשינן מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ואם איתא מאי קושיא, שאני הכא דמקלקל הוא וכיון דבעלמא פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה.

ובתוס' הקשו על משנתנו דהכא מההוא דתנן בעירובין בפרק בכל מערבין (לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב, ר"א אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב, ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה, ורבנן סבור כל הכלים ניטלין בשבת לצורך גופן ור"א סבר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולא שרינן לשבור את המגדל. ומשום כך אמרו דמתניתין דהכא במוסתקי, כלומר בחבית של חתיכות מחוברות במוסתקי דהוא כלי רעוע ולא שייך בכי האי כלי בנין וסתירה, וכדאוקמוה התם במסכת ביצה פרק המביא, ואע"ג דלא מוקמינן לה התם בהכין אלא לר"א, מכל מקום גם לרבנן נמי על כרחין אצטרכינן לאוקומה בהכין, אע"ג דרבנן לא מחייבי חטאת בקוטם את הקיסם בין לחצות בו שיניו בין לפתוח בו את הדלת, מכל מקום הא אמרינן דבין כך ובין כך פטור אבל אסור, ואילו הכא שריא לכתחילה.

ואף פירוש זה אינו מחוור בעיני, מדאמרינן בגמרא דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא, לפתחא קמכוון ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוון ושפיר דמי. ועוד דאם איתא הא דאמרי (ביצה שם) רבה בר רב הונא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לנא אלוותא אלוותא אע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני, כמאן תרמייה, והתם אוקימנא להא כרבנן (והתם) [ו]מדמינן ההיא להא דחבית ולא מתוקמא לעולם אלא כרב יהודה, אלא משום דלא תקשי מתניתין לר"א כלומר דלא נימא דלית ליה לר"א מתניתין דשובר את החבית אצטריך לדחוקה ולאוקומה למתניתין במוסתקי, אבל ההיא דאלוותא אלוותא לעולם רבנן ולא ר"א, ואם איתא דמתניתין לרבנן נמי דוקא במוסתקי דרב יהודה כמאן. אלא נראה דבין כך ובין כך אפילו בלא מוסתקי לרבנן שרי דלעין יפה קא מכוון, אבל בנותן עירובו במגדל היינו טעמא משום דהתם במגדל גדול מיירי דהוי כמו אהל ושייך ביה בנין וסתירה, הא במגדל קטן לא שייך ביה טעמא דבנין וסתירה, והיינו טעמא דחבית. וכן פרש"י ז"ל שם בעירובין, וכן מוכח כל אותה סוגיא (ש)שם, דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומותר לשוברו, אלא טעמא דמגדל משום דאין לו דין כלי.

[גמרא:] הא דמותיב מברייתא דקתני: מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף:    תמיהא לי אמאי לא מותיב ממתניתין דקתני שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שובר דודאי לאו לפתחא קא מכוון, וכדקתני בהדיא ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.

דף קמו עמוד ב[עריכה]

בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו:    פירש רש"י ז"ל: כדין קבר דגזרו חכמים לטמא את סביביו ד' אמות גזרו שמא יאהיל ולא יבין. ובתוס' הקשו עליו שהרי בסוטה בפרק משוח מלחמה (מד, א) אמרינן בהדיא דהיכא דמסיימי מחיצאתא לא גזרינן. ומשום הכי פירשו הם ז"ל כההיא דביצה (ביצה י, א) מת בבית ולה פתחים הרבה כולן טמאים, נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין, והכי נמי בזמן שלא פרץ פצימיו הרי הוא כפתוח ואינו מטמא כלים שתחת זיזין שבסביבות הבית אלא מה שתחת הזיז שעל אותו הפתח, אבל פרץ פצימיו אז אינו ראוי ליצא באותו פתח יותר מבשאר מקומות, והלכך כל הכלים שתחת כל זיזין הסביבות טמאין.

[מתני':] מי שנשרו כליו בדרך:    פירוש: מי שנפלו כליו במים מלשון פירות הנושרין ואינו לשון שריה, כמו שפרש"י ז"ל, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק משילין (ביצה לה, ב) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן התם מי שנשרו כליו במים.

דף קמז עמוד א[עריכה]

[גמרא:] המנער טליתו:    פירש רש"י ז"ל מפני האבק ומשום מלבן. ובתוס' הקשו דלא מצינו לבון בכיוצא בזה. אבל ר"ח ז"ל פירש מנער את הטלית מן הטל כההיא דרבה דבסמוך ומשום מכבס, ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה, ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוון שאינו כבוס גמור.

טלית מקופלת:    פירש רש"י ז"ל לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש. ומה שיצא רבי לשדה והניח שני צידי טליתו על כתפו, לאו בענין זה היה, דטלית מקופלת היינו כששני צידי הטלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו כגון שאנו מתעטפין בטליתות, אבל ההיא דרבי לא קפל אלא הצדדין שלפניו בלבד והיה סבור שזה מותר, וחזר בו מסהדותיהו דהני רבנן. ומכאן יש לאסור בחתנים שלנו שלא יצאו בטליתותיהם ברשות הרבים עד שישלשו. וכן אסר מורי הרב ז"ל.

הא דאמר רבי אלעזר אסור לעשות מרזב בשבת:    ופירש רבי זירא כיסי בבלייתא, פירש הריא"ף: שטליתו מופשלת הנה והנה וחלל כנגד השדרה שהוא כעין מרזב, וכן פירש בערוך (ערך מרזב). והקשו בתוס' שאין זה דומה לכיס. ורש"י ז"ל פירש שמסלקין בגדיהן מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותן כלפי מעלה פרוצ"ש בלע"ז ומחזיקין אותן בחוטין ונראין כיס ומרזב ואסור משום תקוני מנא, ורב פפא נתן כלל בדבר שכל שהוא לכנופי ולהעמיד כך תמיד מתוקנין אסור, אבל להתנאות לפי שעה מותר. וגם זה אינו מחוור בעיני. דאין ענין לשמועתנו, דהכא באיסור הוצאה איירינן לומר מה שאינו דרך מלבוש ואסור לצאת בו משום משוי, ולא איירי באיסור תקוני כלי. והם [התוס'] פירשו כיסי בבלייתא שמקפלין טליתן מן הצדדין על כתיפן ועושין קפולין הרבה זה על גב זה זה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתיים, ואינו דרך מלבוש אלא כמשוי ואסור לצאת בו, ואמר רב פפא אדעתא לכנופי כלומר שמקפלו כמו שיכול כדי לרוץ מהר אסור דזה דרך משוי, אבל להתנאות שאין מקפלו כל כך אלא מעט כדי להתנאות בטליתו שפיר דמי דדרך מלבוש בכך, וכן פירש מורי הרב ז"ל. ואין זה דומה לטלית מקופלת, כי טלית מקופלת היינו שראשי הטלית כלומר שפוליה מקופלים ומונחים על כתפו, אבל זה אינו מניח השיפולים ממש על כתפו אלא שמקפל צדדי הטלית מכאן ומכאן.

[מתני':] הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו:    הא דקתני נסתפג, לאו דוקא נסתפג, אלא אפילו לכתחילה מסתפג בהן וכדקתני אבל עשרה בני אדם מסתפגין, ואין בין יחיד למרובין אלא שיחיד לא יביאנו דלמא משתלי וסחיט, וברבים לא חיישינן דכל חד וחד מדכר לחבריה, אבל לענין מסתפג הוא הדין ליחיד, דאי לא, ליתני לא יסתפג ואם נסתפג לא יביא ובהדיא תניא בברייתא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון.

וקשיא לי למה לא אסרו להסתפג דלמא סחיט וכדאמרינן בפרק אלו קשרים (קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו הראשונה קודם שיעקור רגלו שניה מותר, ואם לאו אסור, ואתקיף עליה רבא היכי ליעביד, לינחות זמנין דמיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה, והתם חיישינן אפילו אדלמא אתווסאן מאניה, כל שכן הכא דמסתפג בהן ממש. ועוד ההיא דריש פרק טומנין (מח, א) דפרס דסתודר אפומא דכובא, ונזהיה (רבא) [רבה] משום דדלמא סחיט. ויש לומר דלא אסרו להסתפג ברוחץ דאם כן אתה אוסר עליו אפילו רחיצה, שאין דרך לרחוץ בלא להסתפג ואין הדבר עומד, ובמקומות אחרים נמי התירו לצורך, כגון שומר פירות שהתירו לו לעבור עד צוארו במים (יומא עז, ב), ואינו צריך להגביה בגדיו, ואדרבא אמרו ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו.

הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא:    כתב הריא"ף ז"ל: ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שמנה שרצים (קט, א) רוחצין במי גרר ובחמי טבריא, אלמא רוחצין לכתחילה. ותירץ דהרוחץ לאו אחמי טבריא קאי אלא אמי מערה, ולא תני טבריא אלא לגלויי אמי מערה, מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין, ומי מערה אמאי לא שרי לכתחילה משום דמטללא כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ, ב) מערה מרבעא ומטללא, הלכך נפיש הבלא דידיה ואתי לידי זיעה ומשום הכי אסור לכתחילה. ואין זה מחוור. שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה, דלא נאסרה זיעה אפילו בחמי האור אלא משום גזירה דרחיצה כדאיתא בפרק כירה (מ, א) וכיון דרחיצה דחמי טבריא מותרת כל שכן הזיעה בהן. ועוד דאי מי מערה דחמי טבריא קאמר, מאי קאמר מני רבי שמעון, דהא אפילו רבי יהודה לא פליג אלא בחמי האור, אלא מי מערה דחמי האור קאמר, שכן דרכן להחם מערב שבת וכדי להעמיד חומן מניחן במערה דמטללא, ולעולם מי טבריא אפילו מטללא נמי דלגמרי התירו חמי טבריא, וכמו שאמרו בפרק כירה (שם) ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא, ומשמע דלגמרי התירו. וכן דעת מורי הרב ודעת הרמב"ן ז"ל.

דף קמז עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן: רבי היא דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש כו':    איכא למידק ומאי ראיה והא התם אחריני הוו בהדיה, וכדתניא היינו מעלין שמן ואלונטית, ולא אסרו אלא ביחיד. ותירצו בתוס' ז"ל דמסתמא כיון דסבירא ליה כותיה בחצר וגג וקרפף שהוא כרשות אחד, מסתמא הוא הדין נמי דסבירא ליה כותיה בהא נמי וביחיד היה מביאו. ולי נראה דכיון שהיה עמו לא היו נוהגין בפניו שלא כדבריו שלא לכבוש את המלכה עמו בבית.