ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים


דף כד עמוד א[עריכה]

במה בהמה יוצאה וכו'. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו ומידי דמינטרא ביה הוי תכשיט ושרי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי ואסור:

אפסר:    קבישטר"א בלע"ז:

בחוטם:    זמם של ברזל ונוקבים חוטמו ומכניסים אותו בתוכו:

ולובדקים בפרומביא:    מפרש בגמ' חמרא לובא בפגי דפרזלא:

בשיר:    כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסים בה רצועה או חבל ומושכין את הבהמה:

וכל [בעלי] השיר:    כגון כלבים של [ציידים] וחיות קטנות:

יוצאין ונמשכין:    בגמ' מפרש:

ומזין עליהן במקומן:    כמות שהן בצואר הבהמה אם נטמאו:

וטובלין במקומן:    מכניסין את הבהמה במים להטביל את השיר ומוקמינן לה בגמרא [דף נב ב] שעומדים בריוח וליכא חציצה ואף על גב דטבעת בהמה וכלים לא מקבלין טומאה הא פירשו בגמרא [שם] מפני שאדם מושך בהן כלומר שדרך בני אדם לשום ידיהם בין טבעת הבהמה וצוארה כדי למשכה במקום שירצה הלכך הוה ליה כטבעת אדם:

גמ' נאקה חוורתא בזממא דפרזלא:    שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת ולפיכך נוקב את חוטמה ומכניס הזמם לתוכו והוא כמין טבעת:

חמרא לובא:    חמור הבא ממדינת לוב:

בפגי דפרזלא:    פרין כעין שלנו:

פגי:    כמו קנה חמור ובית פגיה קפסנ"א בלע"ז:

של זו בזו מהו:    מה שמותר לבהמה זו מהו שיהיה מותר לבהמה האחרת:

לא למעוטי נאקה באפסר מפני שאינה משתמרת בו כלל והוי משוי שאם היתה שמורה אע"פ שדרכו בשמירה מעולה יותר מותר דהא לובדקים דהיינו חמרא לובא דרכו בפרומביא כדתנן במתניתין ואפילו הכי קתני במתני' בסמוך דלובדקים יוצא באפסר:

אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו':    כמו שכתב בהלכות. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב תרי גווני איכא מנטירותא יתירתא כל נטירותא שאין דרך בני אדם בכך בחול כלל הוי משוי בשבת ואסור והיינו גמל בחטם ובהא אפילו שמואל מודה כדאסהיד הוא משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי ונטירותא דמקצת בני אדם רגילין בהו לא הוי משוי והיינו חתול בסוגר [דף נא ב] דשרי כחנניא ולובדקים בפרומביא לדברי הכל וכיון שכן אין לדחות מאי דפסק שמואל כחנניא מקמי דרב דמאי דאסר רב בגמרא דהיינו פרה במוסרה לדידיה כגמל בחטם דמי ליה הילכך תרוייהו איתנהו והקשו עליו ז"ל הרבה ואני כבר תירצתי הכל בחדושי אבל בכאן אין מקום להאריך:

מאי יוצאין ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין:    פרש"י ז"ל שהרצועה הקבועה בטבעת השיר כרוכה סביב צוארה לנוי בלבד:

או יוצאין נמשכין:    שמושכן ברצועה הקבועה בטבעת השיר:

ושמואל אמר יוצאין נמשכין:    דנטירותא אורחא הוא אבל אין יוצאין כרוכין:

דיוצאין [כרוכים


דף כד עמוד ב[עריכה]

ויוצאים] נמשכין. ואם תאמר היכי שרי הכא כרוכין לנוי והא תניא לקמן [דף נג א] דלא יצא הסוס בזהורית שבין עיניו כלומר שתולין בו לנוי אלמא לנוי בבהמה אסור ובגמרא נמי אמרינן דבין לרב בין לשמואל פרה ברצועה שבין קרניה לנוי אסור יש לומר דלנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי אבל רצועה בקרני פרה וזהורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושין כן לעתים ומשום הכי אסור דהוה ליה כמשוי והכי נמי מוכח לקמן [דף נד ב] דלנוי הרגיל בחול שרי דיהבינן טעמא למאי דתנן אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא הא לאו הכי שרי אע"ג דלא מינטר ביה וליכא אלא נוי בעלמא אבל אחרים פי' דהאי כרוכין דשרי הכא דוקא רפויין שאדם יכול להכניס ידו בין הכריכה לצואר למשוך:

מתני' חמור יוצא במרדעת [בזמן] שהיא קשורה לו:    מפרשי' בגמרא דוקא בשקשורה לו מערב שבת דגלי אדעתיה מעיקרא שהוא צריך לכך כדי לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:

הזכרים:    אילים: לבובין שחוזות כבולות וכבונות מפרש בגמ':

והעזים יוצאות צרורות:    קושרין מטלית תחת דדיהן ולפעמי' קושרין אותו בחזקה כדי ליבש החלב מפני שהחלב מכחישה ופעמים שקושרין אותו בריוח כדי לסמוך הדדין שלא יכבידו עליה כשיתמלאו חלב והיינו לחלב דאסר ר' יהודה משום דכיון דלא מיהדק לאו מלבוש הוא אלא משוי ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי:

גמ' חמור יוצא במרדעת:    ברדא בלעז:

אוכף:    בש"ט בלעז ועליו רוכבין או מוליכין משוי:

מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת:    בחצר מיירי דאי ברשות הרבים פשיטא דאסור דהא בעי' שיהא קשור מערב שבת:

קרסטל:    הוא סל שתולין בצואר הבהמה ומשימין שם אוכל כדי שלא תצטרך לפשוט צוארה ואינו אלא לתענוג בעלמא מיהו בעגלים או סוסים קטנים דארכובותיהן גבוהים וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ולאכול על גבי קרקע שרי בחצר דומיא דמרדעת:

סכין:    שמן למכה:

ומפרכסין:    גלדי המכה בידים:

כרשינין הרבה:    וע"י כך יזיק לה אם לא יריצוה בחצר לחממה:

תניא לא יצא הסוס בזנב שועל:    שתולין לו בין עיניו כדי שלא תשלוט בו עין:

ולא בזהורית שבין עיניו:    שתולין בו מקצת אנשים לנוי:

בכיס שלו:    שתולין לו באמתו לקבל זיבה ולבדוק מנין ראיותיו:

בכיס שבדדיהן:    כדפרשינן במתני':

בחוסם שבפיה:    שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתה נוטלין אותה הימנה:

בסנדל שברגלה:    שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים וטעמא דסנדל משום דלמא משתליף ואתי לאיתויי:

אע"פ שהוא מומחה לאדם:    כיון שאינו מומחה לבהמה דאדם דאית ליה מזלא מסייע ליה מזליה בהמה דלית לה מזלא לא אבל בקמיע מומחה לבהמה יוצאת:

ובכתיתין שעל גבי השבר:    בהמה שנשבר לה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותן שם והן מעמידים את העצם שלא ינוד הנה והנה עד שמתחבר:

ופוקק לה זוג:    אבל כשאינו פקוק אפילו בחצר אסור מפני הענבל שבתוכה שמקשקש ומוליד קול:

פוקק:    בצמר:

זוג:    אשקילא:

ומטיילת בחצר:    אבל ברה"ר לא תצא כדפרישית לקמן דמחזי כמאן דאזיל לחינגא:

מאי לבובין וכו' לבבתני:    קרבתני אצליך מחמת מעשיך הטובים:

עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות:    ולבובין לר"נ בר יצחק [נמי] לישנא דקרובי הוא ומיהו הכא משמש לשון ריחוק שמצינו תיבה משמשת דבר וחילופה כמו [איוב לא] ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח:

ממאי מדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות:    וכי היכי דבסיפא מיירי בענין עליית נקבות על הזכרים


דף כה עמוד א[עריכה]

רישא נמי בכי האי גוונא מיירי אלא דרישא כדי שלא יעלו וסיפא כדי שיעלו:

שית זונה:    נוטריקין שחוזות:

שית:    בית הבשת:

שמכבנין:    קושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף:

למילת:    לעשות מצמרו כלי מילת:

באנפי נפשה:    ולא אפלוגתא דמתני':

אבל מי מפיס:    מי מטיל גורל ומבחין אי זו ליבש ואי זו לחלוב והרואה אותן צרורות ליבש אומר לחלוב הוא ואתי למשרי תרוייהו:

מתני' לא יצא הגמל במטולטלת:    מטולטלת כמין כר מלא מוכין שנותנין לו תחת זנבו ואית דמפרשי מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור:

ולא עקוד ולא רגול:    מפרש בגמרא שעוקדים ידיהם עם רגליהן בחבלין שלא יברחו:

ולא יקשרו גמלים זה בזה וימשוך:    האחד כדפריש בגמ':

אבל מכניס חבלים לתוך ידו:    אם רוצה להוליכן לנהר להשקותן מכניס חבל כל אחד ואחד בידו ומוליכן:

ובלבד שלא יכרוך:    החבל על ידו ובגמ' מפרש טעמא:

גמ' בזנבו ובחטוטרתו:    דכיון דקשור בשניהם לא נפיל:

חטוטרתו:    חרובא שיש לכל הגמלים בגביהם:

בשליתה:    דכיון דכאיב לא מנתחא ליה:

עקידת יד ורגל:    אחד מן הרגלים ואחד מן הידים מחבר ומאסר ביחד:

כיצחק בן אברהם:    כדכתיב [בראשית כב] ויעקוד את יצחק בנו כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד עם רגל ונפשט צוארו לאחוריו:

ידו על גבי זרועו:    אחת מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהיו לו אלא שלשה רגלים לברוח:

לחינגא:    לשוק למוכרו חינגא על שם שסובבין את השוק במחולות:

עד כאן לא שנו אלא לענין כלאים:    האי לא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל:

אילימא כלאים דאדם:    כריך להו סביבות ידיו ורגליו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהם מושכים שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד:

והתנן אדם מותר:    עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא לשני [מיני] בהמות יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים:

כלאים דחבלים:    שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוי כלאים וידיו מתחממות באחיזתן וקסבר תנא דמתני' דבר שאין מתכוין אסור:

התוכף:    בגדי צמר ופשתי':

תכיפה אחת:    כגון ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר א':

אינו חיבור:    דכתיב [דברים כב] צמר ופשתים יחדו לא אסרה תורה אלא יחדיו דהיינו חבור המתקיים יפה:

שלא יכרוך ויקשר:    כריכה וקשירה בשתי תכיפות ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל הך סוגיא לא הביאה אלא לפרוש' למתניתין דהא קי"ל דבר שאין מתכוין מותר ואפילו לענין כלאים [כלאים פ"ט מ"ה] דמוכרי כסות וכלים מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:

אמר שמואל ובלבד שלא יוציא:    ראש החבל מתחת ידו למטה טפח דדמי כמי שנושאה ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמל:

הלכה למעשה אתא לאשמועינן:    דהבא לימלך אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור:

והתניא ובלבד שיגביה אפסר מן הקרקע טפח:    אבל כל כמה דבעי נפיק מתותי ידיה:

בחבלא דביני ביני:    שבין ידיו לגמל ובההיא קאמר דכמה דבעי להוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתראה הבהמה נמשכת דאי לא לא מתחזי נטירותא דבהמה אלא למשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:

מתני' אין חמור יוצא במרדעת וכו' בזוג:    אשקיל"א:

סולם ורצועה:    וכל הנך דמתני' מפרש בגמרא:

קופר:    שרץ הוא ונימיו חדין כמחט וקורין לו אריסיון וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה שרצים:

ולא ברצועה שבין קרניה:    דמשוי הוא:

גמ' שאינה קשורה לו מערב שבת:    דלא גלי


דף כה עמוד ב[עריכה]

אדעתיה מעיקרא שהיא צריכה לכך שיהא לה למלבוש:

פקוק:    סתום:

לחינגא:    לשוק לימכר:

בי לועא:    שקושרין לה כנגד הלחי:

דלא הדר חייך לה:    שלא תוכל להחזיר צוארה לצד המכה לחככה בשיניה לכך תולים בצוארה דפין וחשובים הן מכתיתין שעל גבי השבר ואי נפלי חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה:

דלא ליחלפן:    בתרנגולי חבריהם:

דלא ליתברו מאני:    שקושרין שתי רגליהם יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז:

דלא ליחמטן אליותיהן:    שלא תלקה אליה שלהן בסלעים:

דרנין:    תולעין:

קיסמא דריתמא:    קיסם של רותם שמניחין בחוטמה ולהכי קרי להו חנונות דעבדין להו מילתא דמרחמין עלייהו:

בר נירא:    עול קטן שנותנים לעגל בצוארו כדי שיהא רגיל לכוף ראשו כשיגדל:

דלא לימצויה יאלי:    שלא יינקוה העלוקות שבמים ששער עור זה כמחטין ואין העלוקות קרבות להן:

מתנו בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא:    ארבעתם ביחד:

חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יהונתן:    יש שמחליפין ר' יוחנן ומכניסין ר' יהונתן:

בכל העולם כולו:    בכל ישראל כגון מלך או נשיא שאפשר לו למחות שיראים מפניו ומקבלים את דבריו:

סליקו להו במה בהמה