ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות בשבת ובגמרא מפרש דהכנסות נמי קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות:
שתים שהן ארבע בפנים: לאותן העומדים בפנים. שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבעל הבית ובפ' הזורק (דף צו ב) נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול וגו' לא תפיקו מרשות היחיד להביא נדבה למחנה לויה ויום שבת היה כדיליף התם ואמרינן התם אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתן ועל זדונן כרת ועל התראתן מיתה ככל מלאכות שבת:
שהן ארבע: ומדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש לה ואזיל: ושתים שהן ד' בחוץ. לאותו העומד בחוץ: שתים מן התורה. הוצאה והכנסה דעני וב' מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור אבל אסור כדיליף בגמ' (דף צב ב) שנים שעשאוה פטורין:
פשט העני את ידו: וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מינה וליכא קפידא במילתא כדאמרינן בריש נדרים [דף ג א] דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזימנין מאי דסליק מיניה:
ונתן לתוך ידו וכו': דעביד עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:
או שנטל מתוכה והוציא: והניח ברשות הרבים דעבד ליה עקירה והנחה:
העני חייב: שעשה מלאכה שלימה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ:
ובעל הבית פטור: פטור לגמרי דאף לכתחלה מותר דהא לאו מידי עביד והכי מפרש בגמרא:
ומקשו הכא היאך מותר לכתחלה והא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול וכי תימא כיון דבלאו בעה"ב יכול הוא ליטול ולהניח בקרקע לית ביה משום לפני עור כדמוכח בפ"ק דע"ז [דף ו ב] דאוקימנא ההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר דמתסר משום לפני עור כגון דקאי בתרי עברי נהרא שאי אפשר לו לנזיר לשתות יין אלא על ידו משמע הא לאו הכי שרי ליתא [דאין] ודאי דבלאו הכי ליכא איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור ואיך יסייענו בידים ואפילו תימא דכי קתני פטור דהיינו פטור ומותר כדכתבינן כגון דהעני הוי נכרי דלא שייך ביה לפני עור לא תתן מכשול והא דקתני העני חייב סימנא בעלמא אם היה ישראל חייב אפ"ה איסורא דרבנן איכא דהא תניא בסוף פרקין [דף יט א] דנותנין מזונות לפני הנכרי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו משמע דדוקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו בפנים משמע דאסור דנראה כנותן לו ע"מ להוציא וי"ל לעולם בנכרי ומיירי כגון שהחפץ של נכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרוייהו [ישראלים] מתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה מיירי:
פשט בעה"ב את ידו וכו' בעה"ב חייב: הרי שתים מן התורה בפנים:
והעני פטור: פטור ומותר כמו שפירשתי למעלה:
פשט העני וכו': דעביד ליה עקירה:
ונטל בעה"ב מתוכה: והניחה בפנים דעביד ליה בעה"ב הנחה:
או שנתן לתוכה: דעביד ליה עקירה:
והוציא: העני והניח בחוץ:
שניהם פטורין: שלא עשה האחד מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחלה שמא יבואו לעשות כל אחד מלאכה שלימה הרי שתים מדבריהם אחד לעני בחוץ ואחד לבעל הבית בפנים וכי תימא שתים הם לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית בגמרא פריך לה ומשני [דף ג א] פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב פטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב ונחלקו בפירושה שרש"י ז"ל פירש דפטורין דאתי בהו לידי חיוב חטאת היינו עקירות שהן תחלת המלאכות דאיכא למיגזר שמא יגמרנה אבל הנחות לא קא חשיב ואחרים פירשו אדרבה הנחות קא חשיב דהנחה היא דמייתי בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חידושיה דתנא דאשמועינן שהוא פטור אע"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קא חשיב דפשיטא דפטור דלאו מידי קא עביד וזה נראה עיקר בגמרא:
ומקשו הכא למה התחיל תנא ביציאות הא מתניתין דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת דתנן בפרק כלל גדול (דף עג א) הוה ליה למתני ברישא ואילו התם קתני הוצאה לבסוף והיכי אקדמה הכא י"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האסורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני [דף יא א] לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לכשתחשך והדר [תני] במה טומנין לפי שאפילו ספק חשיכה ספק אינו חשיכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תנא כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא חייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ערב שבת עם חשיכה ואע"פ ששנה [שם] ולא יקרא לאור הנר [דף יז ב] ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט במחטו נקטינהו לומר שכשם שגזרו שלא יצא החייט כך גזרו בהם והיינו נמי שהתחיל לשנות [דף ט ב] לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה אע"פ שאינו מאיסורי שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא החייט במחטו:
גמ' הטעינו חבירו: שהיה גופו ברה"י והטעינו חבירו דאיהו לא עקר מידי:
אוכלין ומשקין: אורחא דמלתא נקט דבר הצריך לשבת דדרך בני אדם להתעסק בהם בשבת:
עקירת גופו: שעקר רגליו מן הבית לאחר שנטען:
ואינו דומה לידו: כדתנן פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה דפטר ביה תנא דמתני' אף לעני שהוציאה:
ידו לא נח: על גבי קרקע הילכך כי הוציאה לא עקר מידי:
גופו נח: על גבי קרקע והויא עקירה:
ומקשו הכא אי משום ידו לא נח פטרת ליה לעני כי נתן לתוך ידו של בעל הבית או נטל מתוכה נמי ליפטר דליכא עקירה והנחה יש לומר דלא אמרינן ידו לא נח אלא כשגופו ברשות אחד וידו ברשות אחר אבל כשגופו וידו עומדים ברשות אחד כיון דגופו נח ידו נמי כמאן דניחא דמי:
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא: גמרא גמירי לה הכי דכל דלית ביה ארבעה על ארבעה לא מקרי עקירה והנחה מיהו דוקא ברשות הרבים א"נ ברשות היחיד לענין אדם שעומד שם שאינו רשות היחיד עצמה אבל ברשות היחיד עצמה כקנה נעוץ ברשות היחיד לא בעינן מקום ארבעה אלא אפילו מעל גבי משהו וכדאמר רב הונא לקמן [דף ז ב] נעץ קנה ברשות היחיד וכו' וכמו שאכתוב עליו בס"ד:
ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה: ואם תאמר למה לן האי טעמא תיפוק ליה דמחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין (דף צט א) אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת ופרכינן והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא
תימא הכי הא דאמר רבא זרק בפי הכלב או בפי הכבשן וכו' תירץ רבינו תם ז"ל דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה כמו השתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי הכלב או בפי הכבשן שרוצה שיאכלנו הכלב או שישרף העץ בכבשן אבל הכא דאינו חושש אם יקבלנו בידו או בכנף בגדו ליכא למימר מחשבתו משויא ליה מקום:
ומקשו הכא דבעינן ברשות הרבים הנחה על מקום ארבעה היכי דמי אי למטה מג' לא צריך דכל פחות משלשה כקרקע דמי וכדאמרינן בגמרא [דף ה א] בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ואי למעלה מג' ולמטה מעשרה כרמלית הוי ופטור ואי למעלה מעשרה רשות היחיד הוא ותירץ הראב"ד ז"ל משכחת לה בבעלי חיים גבוהים מג' שעומדים ברה"ר שאין חולקין רשות לעצמן אי נמי בעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוי כרה"ר כדאמר לקמן [דף ח א] ואי דאית ליה ארבעה מיהת מיחייב ואי לא פטור וזה שלא כדעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל שכתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפים עליו אפילו בשאינו רחב ד' מיירי כדבעינן למכתב קמן בס"ד:
תניא היתה ידו מלאה פירות וכו' אסור להחזירה לחצר אחרת: כדמשני ואזיל אפי' אותה חצר אחרת היא שלו אי נמי של אדם אחר ועירבו:
התם לא אתעבידא מחשבתו: שנתכוין לפנותם מחצרו ולא נתקיימה הילכך לא גזור אבל חצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזרינן דילמא מפיק לה זימנא אחריתי ושדי להו להנך פירי ברה"ר ובגמ' מוכח דדוקא בשוגג הוא דשרי לאותה חצר אבל במזיד אפי' לאותה חצר אסור ולפי שיטת רש"י ז"ל בגמרא בין שהוציא ידו מבעוד יום בין שהוציאה משחשכה כל שהוציאה במזיד אפי' לאותה חצר אסור להחזירה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שבת דאף על גב דאמרינן בסמוך דהדביק פת בתנור במזיד התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה והכא נמי הוה לן למשרי להחזירה לאותה חצר אפי' הוציאה במזיד כדי שלא יפלו הפירות מידו ויבא לידי איסור סקילה ליתא דלא דמי דאילו בההיא דהדביק פת בתנור אי לא שרינן ליה לרדותה על כרחין אתי לידי חיוב סקילה שעל כרחו תגמר אפיית הפת אבל הכא אי בעי נקיט להו לפירי בידיה ולא רמי להו לרה"ר הילכך לא דמיין אבל בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם דה"נ מילתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לינקוט פירות בידיה הילכך במזיד דהכא ודהתם כל שלא נתקיימה מחשבתו דהיינו אותה חצר דהכא ורדייה דהתם שהוא מוציא הפת מן התנור קודם שתאפה ולא נתקיימה מחשבתו שרי ומאי דמשמע הכא דבמזיד אפילו לאותה חצר אסור כגון שהוציא ידו מבעוד יום שאי אפשר לו לבא לידי חיוב סקילה:
אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור וכו' התירו לו לרדותה: אע"ג דרדיית הפת אסורה היא מדבריהם התירו לו שירדנה קודם שתאפה כדי שלא יתחייב סקילה משום אופה שהוא אב מלאכה וכתב הגאון ז"ל הא מילתא מקשו בה רבנן וכו' כדכתיב בהלכות וכתב עליו הרז"ה ז"ל אין לקושיא זאת לא טעם ולא ריח שאילו היתה מלאכה היאך היינו דוחים מלאכה מפני מלאכה אלא ודאי מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה ולא היה דבר זה כדאי לכתבו אלו דבריו ז"ל והרמב"ן ז"ל למד עליו זכות בספר מלחמותיו ולפי שאיני מסכים בכל מה שכתב הוא ז"ל איני כותב דבריו שלא להאריך ואכתוב דעתי שהוא מקצתו כדבריו הנך רבנן הכי פרכי ודאי רדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו ותנא דבי (שמואל) דאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה לאו לאפוקינהו ממלאכה דאורייתא קאמר דהא לא אצטריכא ליה דכולהו מלאכות ממשכן ילפינן להו ורדיית הפת לא הוית במשכן וכדאמרינן בפרק כלל גדול (דף עד ב) שבק תנא דידן בשול סמנים דהואי במשכן ונקיט אופה בתמיה אלמא דאפיית הפת לא הוית במשכן ותקיעת שופר נמי לא אשכחן לה במשכן ולמפטר מאי דלא הוי במשכן לא צריך מיעוטא אדרבה לחיובי צריכינן דתיהוי במשכן אלא ודאי תנא דבי (שמואל) הכי קאמר כיון שהכתוב אמר כל מלאכת עבודה דמשמע מלאכה גמורה אף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה דאי לא תימא הכי מאי קא מקשינן לקמן בפרק כל כתבי [דף קיז ב] אברייתא דקתני דשכח פת בתנור מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין דפרכינן עלה מדתני דבי (שמואל) נימא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא שבות דרבנן מיהא איכא והתם נמי לא משנינן הכי אלא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן ובודאי שזה הלשון מוכיח מתוכו דרדיית הפת לאו שבות גמור הוא ועוד דמשמע מיניה נמי דאם אפשר לשנויי בסכין משנינן ואי לא עבדינן במרדה דכי האי לישנא גופיה אמרינן בפ' מפנין (דף קכח ב) רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן התם ודאי אי לא אפשר בשערה מביאה בידה וה"נ דכוותה וכיון שכן מאי קאמרינן הכא קודם שיבא לידי איסור סקילה דהא רדייה לאו שבות היא אלא עובדין דחול היא א"א לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד ליה כדבעי' זו היא קושי' הראשונים ז"ל ופריק לה הריא"ף ז"ל דנהי דודאי הכי הוא דרדיי' הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו מיהו לעובדין דחול (לא) דמו ולא שרינן
אלא לכבוד שבת כי התם א"נ כדי שלא יבא לידי איסור סקילה כי הכא (והתם) א"א לשנויי משנינן ואי לא אפשר רודה במרדה וכי אמרי' נמי דכי אפשר לשנויי משנינן ה"מ היכא שנאפה הפת באיסור דהתם בשכח הפת בתנור עסקינן שהשההו שם באיסור מפני שלא עמד שם כ"כ מבעוד יום שיקרמו פניה הא אילו עמד שם כל כך [נראה] דשרי כדתנן לקמן בפירקין [דף יט ב] אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה וכו' אלא כדי שיקרמו פניה דמשמע הא כדי שיקרמו פניה נותנין בכי האי גוונא כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו דלא אשכחן דנבעי שנוי אלא בשכח פת בתנור דעבד איסורא וכן נראה לי מדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות שבת וטעמא דמילתא משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום שרו כי אורחייהו והיינו נמי דאמרינן בפרק בתרא דראש השנה [דף לב ב] גבי תקיעת שופר דמתעסקין עם התינוקות כדי שילמדו ואפילו בשבת ואי הוו שבות גמור לא שרינן ליה במקום מצוה דבשופר גופיה אמרינן [שם] אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה אלא ודאי מפני שאינו שבות גמור כל שהוא צורך היום מותר כדרכו וכל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי וכל שיש בו צורך היום ונעשה באיסור כי ההיא דשכח פת בתנור דבפרק כל כתבי וכן נמי ליכא צורך היום אלא דאיכא למיחש שלא יבא לידי איסור סקילה אם אפשר לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד כי אורחיה זהו הדרך הנכון בעיני בדברים הללו ואין זה דרך הרמב"ן ז"ל שהוא אוסר לרדות במרדה אפי' הדביק פת בתנור מבעוד יום בהיתר שיש שהות ביום כדי שיקרמו פניה:
תנו רבנן המוציא מחנות וכו': חנות רשות היחיד:
פלטיא: רחבה והיא רה"ר:
דרך סטיו: מקום אצטבאות שיושבין שם סוחרים ותורת כרמלית עליו דלאו להלוכא היא כרה"ר:
חייב: הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא:
ובן עזאי פוטר: כדמפרש דקסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרשות היחיד ומונח בכרמלית ונעקר מכרמלית ומונח ברה"ר ואם תאמר וכיון דס"ל הכי מעביר ד' אמות ברה"ר לבן עזאי היכי משכחת לה דחייב לימא כל היכא דאזיל כעומד דמי והרי היא כמי שהונחה על כל אמה ואמה בירושלמי [דפרקין הל"א] מקשו לה הכי ומשני דמשכחת לה בקופץ כדאמרינן בגמ' דילן א"ר יוחנן מודה בן עזאי בזורק כלומר דמודה בזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב דהא לא נח בכרמלית מידי. ונראה מדברי רב אלפסי ז"ל שהביאה להא דרבי יוחנן דסבירא ליה דהלכתא כבן עזאי [כיון דרבי יוחנן מפרש מאי דמודה ביה בן עזאי] וליתא דרבי יוחנן פרושי הוא דמפרש ליה אבל לדידיה כרבנן סבירא ליה ותדע לך דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר [דף ה ב] המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואילו לבן עזאי כי האי גונא חיובי מיחייב דכיון דסבירא ליה מהלך כעומד דמי כשנמלך עליהן להוציאן מיחייב כאילו עמד והכי אמרינן בהדיא בפרק אלו נערות (דף לא א) דאמרינן התם הכא במאי עסקינן כגון שנטלו על מנת להצניעו ונמלך עליו להוציאו ומקשינן וכי האי גוונא מי מחייב והא אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן המפנה חפצים וכו' ומסקינן אלא הא מני בן עזאי היא אלמא רבי יוחנן לא סבירא ליה כבן עזאי והכא פרושי בעלמא הוא דמפרש הילכך כרבנן קיימא לן דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב וכן פסק הר"ם במז"ל בפ' ארבעה עשר מהלכות שבת:
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת: כולהו מפרש להו:
גדר: כותל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הוי ראשו רשות היחיד:
סרטיא: מסילה שהולכין בה מעיר לעיר:
פלטיא: רחבה של עיר שמתקבצין בה לסחורה:
ומבואות המפולשין: מבואות של עיר שהן רחבים שש עשרה אמה שהן מפולשין משני ראשיהן לפלטיא:
ענוש כרת: בלא התראה:
ונסקל: בהתראה:
בקעה: שדות הרבה:
אצטוונית: שלפני החנויות שיושבין שם סוחרים:
והכרמלית: לקמיה פריך אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית דקאמר תנא לעיל ולשון כרמלית מלשון ארמלתא שאינה לא בתולה ולא אשת איש אף כאן אינה לגמרי כרה"י ולא כרה"ר אינו לא כרשות היחיד משום דדמיין לרה"ר שאין להם מחיצות ולא כרה"ר שאין דומין לדגלי מדבר דלאו להלוכא דרבים עבידי:
ואין נושאין ונותנין לתוכן כלומר אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות משום דדמיין לרה"ר וגזור רבנן בה אטו רה"ר וזהו כרמלית האמורה למעלה:
חצרות של רבים: שפתוחין לחצר בתים הרבה וחצר פתוחה לרה"ר ובני בתים יוצאין דרך החצר לרה"ר:
ומבואות שאינן מפולשין: שראשו אחד סתום וחצרות הרבה פתוחות לו ובני החצרות יוצאין דרך המבוי לרה"ר:
עירבו מותרין: עירבו כל הבתים בפת וכן לענין מבוי אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד מותר להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי:
לא עירבו אסורין: להוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי (לא עירבו אסורין) מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות כולם ונמצא מוציא מרשותו לרשות חבירו וגזרו רבנן מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רה"י דעשו סייג לתורה להרחיק האדם מן העבירה שלא יוציא מרה"י לרה"ר והא מילתא לאו מחילוק ארבע רשויות היא דבין עירבו בו בין לא עירבו בו רשות היחיד הוא והמוציא מתוכו לרה"ר חייב:
אדם עומד על האסקופה נוטל מן העני העומד בחוץ ונותן לו וכו': וזה מקום פטור המוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחבה ד' כדמפרש לקמן ובטל אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד:
ובלבד שלא יטול וכו': דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לרשות הרבים וגזרה זו דלמא אתי לאקולי ולאפוקי להביא מרה"ר לרה"י:
אבל ים ובקעה וכו': כענין אמר מר הוא:
אטו כולהו: הנך ים ובקעה ואצטווני' לא זו היא כרמלית הנזכרת במנין ארבע רשויות והא קתני אינן לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין וכו' ש"מ זהו רשות שלישית:
לא נצרכה והכרמלית דקתני אלא לאוסופי כרמלית אחריתי כגון קרן זוית שכנס בית שלו בתוך שלו והניח מקרקעו [סמוך] לרה"ר ולא ניחא תשמישתיה. שאין יכולין ליכנס לה דרך הלוכן:
גרסי' בגמ' [דף ז א] כי אתא רב דימי א"ר יוחנן בין העמודים נדון ככרמלית מ"ט כיון דלא מסתגיא להו בהדיא ככרמלית דמיא אמר ר' זירא אמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית מאן דאמר בין העמודים כ"ש איצטבא מ"ד איצטבא אבל בין העמודים זמנין דדרסי ליה רבים ופסק הרמב"ם ז"ל כרב יהודה דבין העמודים כרה"ר דמיא בפ' ארבעה עשר מהלכות שבת וכתבו בתוספות שאע"פ שאין בין עמוד לעמוד שש עשרה אמה דינו כרה"ר כיון דבני רה"ר בוקעין שם וחוץ לבין העמודים רחב ששה עשר אמה ואחרים פוסקי' כר' יוחנן:
כי אתא רב דימי אמר אין כרמלית פחותה מארבעה: כלומר רחב ארבעה ואי לא מקום פטור הוא ומותר להוציא ממנו לרה"י ולרה"ר:
אמר רב ששת ותופסת עד עשרה: בגובה כדמפרש ואזיל דעד עשרה הוי כרמלית אויר של בקעה או של ים תופס את שמו עד עשרה אבל למעלה מעשרה אין שם כרמלית על אוירו בדבר שאינו מסוים כגון שזרק דבילה שמינה ונחה בפני הכותל של כרמלית למעלה מעשרה א"נ קולט מן האויר של כרמלית למעלה מעשרה מותר להוציא לכתחלה משם לרה"י ולרה"ר דאין שם כרמלית עליו דכי היכי דאויר למעלה מעשרה ברה"ר לאו רה"ר הוא כדתנן [לקמן דף ק א] למעלה מי' כזורק באויר גבי כרמלית נמי לאו כרמלית הוא ובדבר המסוים כגון ראש עמוד וגב לבינה ליכא לאוקומא דאי אית בה ארבעה היכי אמרי' למעלה מעשרה לא הוי כרמלית אלא מקום פטור והא אפי' עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ד' רה"י הוא ואי דלית בה ד' למטה מי' מי הוי כרמלית הא אין כרמלית פחותה מארבעה ואי בדקאי בכרמלית וכיון דלית ביה ד' הוי שם אויר הכרמלית עליו א"כ מצינו חומר בכרמלית מרה"ר דאילו ברה"ר כי האי גוונא מקום פטור ומותר לרה"י ולרה"ר ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד י' מקולי רה"ר הוא הילכך לא מתוקמא אלא באוירא אלו דברי רש"י ז"ל ואחרים כתבו דאפילו בדבר המסוים איכא לאוקמא וכגון שאינו רחב ד' וקאי בכרמלית דהוי כרמלית דנהי דאי קאי כי האי גוונא ברשות הרבי' מקום פטור הוא בכרמלית מצא מין את מינו וניעור כדאמרי' בפרקא קמא דעירובין (דף ט א):
אמר רב גידל וכו': בית שאין בו עשרה חלל וקירויו משלימו לעשרה על גגו מותר לטלטל בכולו. דהוה ליה רשות היחיד:
בתוכו אין מטלטלין בו: אלא בארבע אמות דכיון דלא חזי לדירה הוה ליה כרמלית:
ואם חקק בו ארבעה על ארבעה: שחקק באמצעית קרקע הבית ארבעה באורך וברוחב והשלימו במקום חקק לחלל עשרה עד הקרוי:
מותר לטלטל בכולו: בכל הבית אפילו שלא במקום חקק:
מאי טעמא הוי חורי רשות היחיד: כל הבית שלא במקום חקק הוי חורי רה"י כמו כותלי רשות היחיד ובהם חורים כלפי רשות היחיד שהן כרה"י והני נמי כיון דכנגד החקק רשות היחיד גמור אינך הוו פאות של תשמישי רשות היחיד:
והקשה ריב"א ז"ל אמאי לא בעי מחיצות תוך שפת החקק בפחות משלשה כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף ד א) לענין סוכה שאינה גבוהה וחקק בה כדי להשלים שאם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה ותירץ דשאני סוכה דבעינן שיהו מחיצות [שלימות] סמוכות לסכך דדפנות ילפינן התם [דף ו ב] מבסכת בסכת בסכות הילכך בעינן פחות משלשה כדי שיהו סמוכות לסכך שכנגד החקק אבל לענין שבת לא בעינן מחיצות אלא כדי שלא יהו רבים בוקעים שם וכיון שחקק זה מחיצות עשרה מקיפות אותה מבחוץ לא חיישינן אם הם סמוכות לחקק או מרוחקות ממנו וקי"ל הכי אע"ג דהך מחיצה עשרה היא בין חקק ומחיצה קי"ל דמצטרפין דרב חסדא דאמר בריש פ' המביא תניין (דף טו ב) גדוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין אידחיא ליה התם ואפסיק התם הלכתא בהדיא דמצטרפין והיינו נמי דאמר רבי יוחנן בפרק הזורק (דף צט א) בור וחולייתה מצטרפין לעשרה ותניא כוותיה:
חורי רשות הרבים: חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו אלא רשות הן לעצמן וכשהן למעלה משלשה מיירי והלכתא כרבא וכיון דלאו כרשות הרבים דמו וכו' כדכתיב בהלכות:
אמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י וכו' אפילו גבוה מאה אמה חייב: מהא שמעינן דברה"י לא בעינן מקום ארבעה וכן כתב רבינו חננאל ז"ל ואם תאמר והא בסוגיין דלעיל [דף ד א] פרכינן והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה ומוכחא ההיא סוגיא דאפילו ברשות היחיד בעינן הכי מדאמרינן [דף ה א] תינח ברה"י מקורה וכו' י"ל דכי אמרינן הכא דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה דוקא כגון דנעץ קנה שהוא ברשות היחיד עצמה אבל באדם שהוא ברשות היחיד שאינו רשות היחיד עצמה בעינן הנחה על גבי מקום ד' וכמו שכתבתי למעלה:
אמר אביי זרק כוורת וכו': כוורת עגולה היא. ופירש הרב אלפסי ז"ל דרחבה ו' עם הדפנות
קאמר ור"ל חומש לדופן זה וחומש לדופן זה פש ליה חמשה טפחים וג' חומשים בחללה כדי לרבע בו ד' על ד' ואע"ג דגבוה י' דקאמרינן בהדי שוליה הוא התם היינו טעמא משום דגדוד ה' ומחיצה ה' מצטרפים אבל עובי הדפנות אינו מצטרף לרוחב:
אי אפשר לקרומיות של קנה: קרומיות השתי הגבוהין מחבריהם של ערב ועולין למעלה מי' שהוא אויר מקום פטור וכיון דלא נייחא כולה ברה"ר לא הויא הנחה לאחיוביה:
כפאה על פיה וזרקה: פירש"י ז"ל דאשאינה רחבה ו' קאי:
ז' ומשהו חייב: אם גבוהה ז' ומשהו עדיין הוא חייב וכ"ש פחותה מכאן אלא אפי' גבוה ז' ומשהו דאיכא למימר בה לבוד הואיל ומחיצותיה למטה אפ"ה חייב דכי מטיא לפחות מג' סמוך לקרקע ואמרינן לבוד אכתי כולה באויר רה"ר הוא וחייב ודוקא כשאינה רחבה ו' דאילו רחבה ששה כי מטיא פחות משלשה סמוך לקרקע שהיא כמונחת הויא לה רשות היחיד ופטור:
ז' ומחצה פטור: והוא הדין לשני משהויין דפטור דכי מטיא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצותיה והרי היא כמונחת ונמצאו שוליה למעלה מעשרה ואינה נוחה כולה ברשות הרבים ובשלא כפאה ליכא למימר דפטור דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות והא מילתא בין לאביי בין לרבא דאביי נמי מודה דבעינן הנחה כולה ברשות הרבים אלא דאביי לא חשיב קרומיות אבל בהא מודה דבלאו קרומיות ישנה למעלה מעשרה:
לתוכן עשויות: להניח בהם דבש ולא לכופן כלפי מטה הילכך אין כאן תורת לבוד כך פירש רש"י ז"ל. אבל בתוספות אמרו דכיון דלא אמרינן לבוד אלא בכפאה על פיה לפי שאין אומרים לבוד אלא במחיצות ודאי לא מקריין מחיצות אלא כשהן מחיצות [למקום] חשוב דהיינו ד' על ד' אבל כשאין ברוחב ד' על ד' אין שם מחיצות עליהן דנימא בהו לבוד הילכך מדפטרינן בז' ומחצה מדין לבוד על כרחך ארחבה ששה קיימינן וכי תימא אם כן ז' ומשהו נמי ליפטר שע"י לבוד נעשית רשות לאו קושיא היא שכיון שאין לבוד אלא במחיצות בעינן שיהא בהן עם הלבוד עשרה [מלבד השולים] וזו שאינה גבוהה אלא שבעה ומשהו עם השולים אפילו כי אמרת בה לבוד אין במחיצות עשרה הלכך לא אמרי' בה לבוד אבל שבעה ומחצה פטור שהרי כי אמרי' בה לבוד יש במחיצות עם הלבוד י' מלבד השולים הלכך אמרי' בה לבוד ונעשית רשות היחיד ולפי פירוש זה מחצה דוקא מפני השולים ולא סגי לן בשני משהויין:
אמר עולא עמוד תשעה ברה"ר: דוקא נקט תשעה דחזי לכתופי ואינו לא גבוה ולא נמוך כדמפרש ואזיל ופירש"י ז"ל אף בשאינו רחב ארבעה וכן דעת הר"ם במז"ל והיינו טעמא דלא בעינן בכי הא ארבעה על ארבעה דדרך בני אדם לכתף בו אף בשאינו רחב כל כך והרי הוא כידו של אדם דאמרינן לעיל [דף ה א] שהיא חשובה כד' על ד' אבל הראב"ד ז"ל פי' דוקא ברוחב ד' ודוקא כשמכתפין עליו אבל אין מכתפין עליו לא אע"פ שראוי לכתף עליו כדמוכח בעירובין (דף לג א) גבי אילן העומד חוץ לד' אמות ונתכוין לשבות בעיקרו דמייתי עלה הא דעולא:
גומא מאי: גומא עמוקה תשעה מי אמרינן מנחי בה בני רה"ר חפצים שבידם עד דהדרי ואתו דרך שם ושקלי להו וכיון שעשויה לתשמישן של רבים מי הויא כרה"ר או לא:
רבא אמר גומא לא מ"ט תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש: הילכך לאו צורך רבים הוא:
א"ר יהודה האי זירזא דקני וכו': וכמו שפי' הרב אלפסי ז"ל בהלכות וכתבו בתוס' דדוקא רמא וזקפה דכשהניח ראש הא' חוץ לארבע אמות עדיין ראש השני תוך ארבע אמות ואע"פ שחזר ומשליך ראש השני חוץ לד' אמות מ"מ לא עשה מלאכתו בבת אחת אבל אי מיגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לד' אמות או מרה"י לרה"ר חייב כדאמרינן בפרק אלו נערות (דף לד ב) גבי היה גונב כיס בשבת שאם היה מגרר ויוצא איסור שבת וגנבה באין כאחד וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכות שבת ואומר ריב"א ז"ל שאם מגלגל חבית ד' אמות ברה"ר או מרה"י לרה"ר חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל אבל המגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור שאי אפשר שלא תהא נחה קצת בנתים:
אדם עומד על האסקופה וכו' מקום שאין בו ארבע על ארבע: מקום [פטור] מסויים שיש לו רוחב קצת וגבוה הוא ג' ועומד סמוך לרה"ר וסמוך לרה"י והכי מוקים לה בעירובין בגבוה ג':
ובלבד שלא יחליפו: והכי נמי קתני לעיל [דף ו א] ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית:
אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות וכו' אמר רב יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקי' חציו מקורה: כלומר לאו במבוי
שהכשירו בלחי שהלחי אינו מתיר אלא מחודו הפנימי ולפנים הלכך אפילו פתח פתוח הוי כלחוץ אלא במבוי שהכשירו בקורה עסקינן וקורת המבוי שיעור רחבה טפח כדאיתא בפרק קמא דעירובין [דף יג ב] והאסקופה ועובי הפתח רחבים הם יותר מטפח נמצא חציו של עובי הפתח מקורה וחציו שאינו מקורה וכגון שהניח הקורה כלפי פנים לצד המבוי הלכך פתח פתוח כלפנים מחודה החיצון של קורה ולפנים וסבר לה כמ"ד מותר להשתמש תחת הקורה אי משום דהיכרא מלבר כדמפרש בעירובין אי משום דקורה משום מחיצה ואמרינן חודה החיצון יורד וסותם:
פתח נעול: והדלת שוקף בפני האסקופה הפנימית וכל האסקופה חוץ לדלת כלחוץ ואפי' תחת הקורה דכיון דנסתם המבוי בטלה לה קורה וליכא למימר יורד וסותם דכל מחיצה שאין בחללה ארבע אינה מחיצה ולא שייכא בה תורת גוד אחית ולהכי לא אוקמה באסקופת בית דסתם בית פתח שלו יש לו משקוף מלמעלה ונמצא עובי הפתח כולו מקורה ואפי' פתח נעול אמרינן בה יורד וסותם שהרי יש בחלל עוביו ארבע דסתם עובי החומה אין פחות מד' כך פרש"י ז"ל ואם תאמר ולרבא דאמר בפ"ק דעירובין [דף ט א] דכי אמרי' דלחי אינו מתי' אלא מחודו הפנימי ולפנים היינו דוקא בדפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו ונעור אבל פתוח לרה"ר בין הלחיים מותר לוקמא להא דהכא כרבא בפתוח לרה"ר ובמבוי שהכשירו בלחי ובגמ' מוכח דלא הוה מצי לאוקמא אלא במבוי שהכשירו בקורה י"ל דלא הוי מצי לשנויי הכי דאי פתוח לרה"ר ואליבא דרבא אפי' פתח נעול כלפנים דרבא סתמא קאמר:
ומכל מקום נמצינו למדין דכל שיש בתקרת האסקופה ד' אפי' פתח נעול מותר להשתמש באסקופה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אבל כשאין קורה שעליה רחבה ד' וכשהפתח פתוח מותר להשתמש בחודה החיצון של קורה ולפנים אבל מה שנשאר מן האסקופה מגולה אסור להשתמש ובזמן שהפתח נעול אסור להשתמש אפי' תחת הקורה זה הוא דעת רש"י ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דכיון שהקורה היא על מקצת האסקופה היא מושכת מה שבחוץ לפנים כל זמן שהפתח פתוח והיינו דאמרי' חציו מקורה וחציו אינו מקורה וקרויו כלפי פנים ולאו דוקא חציו אלא שאין הקורה מגעת לשפת החיצונה של האסקופה ואעפ"כ כיון שהכשר המבוי בקורה ומקצת האסקופה תחת הקורה יש כח בקורה המתרת למשוך אף מה שבחוץ לפנים כל זמן שהפתח פתוח אבל בזמן שהפתח נעול נחלקה האסקופה ונעשה מה שבפנים כלפנים ומה שבחוץ כלחוץ ואין הטעם הזה עולה באסקופת הבית לפי שהבית המחיצות הן שמתירין אותו ולא הקירוי לפיכך אין כח בקירוי הבית למשוך מה שבחוצה לו להיות כלפנים ממנו שאין הקירוי בבית מועיל כלום להתיר ובירושלמי גרסינן מה אתון קיימין אי במקורה אפילו נעול כולה כלפנים אלא הכא אנן קיימינן בחציה מקורה וחציה אינו מקורה עכ"ל הר"ז הלוי ז"ל ואיכא אוקימתא אחריתי בגמ' דמוקמי לה באסקופת בית:
גרסי' בגמ' [דף ו א] ואם היתה אסקופת (מבוי) [בית] גבוהה י' ורחב ד' הרי זו רשות לעצמה: וסיפא דמילתא דברייתא דאחרים היא:
הרי זו רשות לעצמה: ואין מטלטלין בה אפילו מן הבית ואע"ג דשניהם רשות היחיד ואמרי' עלה בגמ' מסייע ליה לרב יצחק בר אבדימי דאמר ר"י בר אבדימי אומר היה ר"מ כלומר דהוא אחרים כדאמרי' בהוריות (דף יג ב) כ"מ שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת כגון עמוד ברשות היחיד גבוה י' ורחב ארבעה אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברה"ר והכי פירושו כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת דשניהן רה"י אלא שזה גבוה וזה נמוך כגון עמוד ברה"י וכו' אסור לכתף עליו מן החצרות גזרה משום תל ברה"ר גבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י ואיכא חיובא דאורייתא לכתף מרה"ר עליו ולא נחלקו על זו בגמרא כלל ואומר ר"י ז"ל דאפ"ה לא נקטינן כותיה דאף ע"ג דקי"ל כרבי מאיר בגזרותיו אפילו לגבי רבים כדמוכח בריש אע"פ [דף נז א] גבי הא דאמר ר' מאיר אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה הכא אין הלכה כר' מאיר דבפרק כל גגות [דף צא א] מסקינן בהדיא הלכה כר"ש דאמר אחד גגות וא' חצרות רשות אחת הן אלמא שרי לטלטל מגג לחצר אע"פ שהגג גבוה י' מן החצר ועמוד נמי לא שנא וזהו טעמו של הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מן ההלכות:
מתני' לא ישב אדם לפני הספר: להסתפר:
סמוך למנחה: קודם שיתפלל. שמא ישכח ולא יתפלל ובגמ' מפרש האי סמוך למנחה או מנחה גדולה או מנחה קטנה והא בכולהו יומי אסור והא דתניא הכא משום דדמיא להא דתנא גבה [דף יא א] לא יצא החייט במחטו ערב שבת סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך:
ולא יכנס אדם סמוך למנחה לא למרחץ וכו': טעמא דכולהו שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה:
ואם התחילו: א' מכל אלו אין מפסיקין אלא יגמרו ויתפללו ומיהו דוקא בדאיכא שהות ביום להתפלל לאחר מכאן וראיה לדבר מדאמרי' בגמ' [דף י א] במנחה לא שכיח שכרות אלמא דאי שכיח מפסיקין ובפרק לולב הגזול (דף לח א) נמי מוקמינן הא דתנן הכא אין מפסיקין בדאיכא שהות ביום:
ומפסיקין לק"ש: דאיתא מדאורייתא:
ואין מפסיקין לתפלה: ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא ואוקמא דאתאן לדברי תורה שאם היו עוסקין בתורה אין מפסיקין לתפלה בהנהו גווני דנפרש בגמ' בס"ד:
והא דתנן הכא ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר דאין מפסיקין דאי דוקא התחילו קודם שהגיע זמן קאמר כי פרכינן בפ' לולב הגזול (דף לח א) גבי הא דתנן התם מי שבא בדרך ולא היה לולב בידו לכשיכנס לביתו נוטלו על שולחנו ואמרינן עלה למימרא דמפסיקין ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דכי תנן הכא אין מפסיקין דוקא בשהתחילו קודם שהגיע זמן המנחה לישני ליה התם היינו טעמא דמפסיקין לפי שהתחילו לאכול משהגיע זמן נטילת לולב דמצפרא זמניה הוא אלא ודאי כי תנן הכא אם התחילו אין מפסיקין אפילו
התחילו משהגיע זמן קאמר ומשום הכי פריך שפיר ולקמן נמי בגמרא מוכח הכי עלה דהא דאמרי' למ"ד תפלת ערבית רשות וכמו שנכתוב עליה בס"ד:
הלכך נקטינן דבמידי דלא מיחייב ביה אלא מדרבנן כתפלה אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיובא כיון דאיכא שהות בתר הכי אינו מפסיק ובמידי דמיחייב ביה מדאורייתא כק"ש כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא מפסיק אע"ג דאיכא שהות בתר הכי והיינו דתנן ומפסיקין לק"ש וסוגיין נמי בפ' לולב הגזול [דף לח א] מוכחא דכל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק:
ומיהו ה"מ בדאתחיל בתר דמטא זמן חיובא או סמוך לה אבל אתחיל מקמי הכי אפי' בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק דהא קדוש היום דאורייתא הוא ואפילו הכי תנן בפ' ערבי פסחים (דף ק א) במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין: כלומר אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא ר"י לא פליג אמתני' דמפסיקין לק"ש ולא אמתני' דתנן בפ' לולב הגזול (שם) יטול על שולחנו והתם אמר דאין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטיא זמן חיובא ואע"ג דאסיקנא התם אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש התם היינו טעמא משום דקדוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אין מפסיקין:
גמ' האי סמוך למנחה אסיקנא דסמוך למנחה גדולה הוא: משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים משום דחצי שש וחצי שבע אינה ניכרת נטייתה של חמה ומחצי שבע ולמטה נוטה ברקיע למערב וסמוך לה חצי שעה דהיינו מתחלת שבע:
ואפילו בתספורת דידן: שאין שוהין בו כל כך וכ"ש בתספורת בן אלעשה שהיה מסתפר בענין שהיה ראשו של שער זה בצד עיקרו של זה והיה צריך שהות גדול:
שמא ישבר הזוג: של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר:
שמא יתעלפה: שכן חלושי הלב מתעלפין במרחץ:
דילמא חזי פסידא בזביניה: שמא נתקלקלו העורות:
ומטריד: ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל:
דילמא אתי לאמשוכי: ימשך אחר סעודתו וישתכר ויעבור זמן תפלה:
וסתר דינא: שיסתרו מה שפסקו ויחזרו בהן אחור וחוזר להיות תחלת דין:
והוי יודע שזה הלשון שכתב הרב אלפסי ז"ל היינו לישנא בתרא בגמ' וא"ל רב אחא בר יעקב ומקמי הכי איכא לישנא אחרינ' דאתמר סתמא בגמ' דאמרי' דהאי תספורת דמתני' דוקא בתספורת בן אלעשה ומרחץ לכולה מילתא דמרחץ ובורסקי לבורסקי גדולה ולאכול סעודה גדולה ולדון בתחלת דין אבל תספורת דידן ומרחץ להזיע בעלמא ובורסקי לעיוני בעלמא ולאכול סעודה קטנה ולדון בגמר דין כל הני דוקא סמוך למנחה קטנה הוא דאסור אבל (לאכול סעודה) סמוך למנחה גדולה שריין והרב אלפסי ז"ל פוסק לחומרא כלישנא בתרא הילכך אפי' סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסירא:
אבל בתוס' מקילין בדבר ואומרים דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב אחא בר יעקב כלישנא דגמרא קי"ל הילכך סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אסירא ואם התחילו אין מפסיקין סעודה קטנה עד סמוך למנחה קטנה שריא מכאן ואילך אסירא וכל שהתחילו לאחר מכאן כיון שהתחילו באיסור מפסיקין דבגמ' מתמהינא אי סמוך למנחה קטנה קאמר היכי תני ואם התחילו אין מפסיקין לימא תיהוי תיובתיה דריב"ל דאמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה אלמא ס"ל דכיון שהתחילו לאחר מנחה קטנה מפסיקין ואע"ג דלא מתמה תלמודא בהכי אלא מדריב"ל והא דריב"ל אדחיא ליה בדוכתיה בפרק תפלת השחר [דף כח ב] אפילו הכי כיון דמסיק סתמא דתלמודא הכי משמע דדוקא באיסור טעימה הוא דלא קי"ל כותיה אבל קבע סעודה אסור ואפסוקי נמי מפסיקין זהו דעתם בתוס': והר"ז הלוי ז"ל מיקל יותר ואומר דכיון דאי לאו מדריב"ל הוה מוקמינן מתני' בסמוך למנחה קטנה ודריב"ל אידחיא ליה בדוכתה נקטינן מתני' כפשטה סמוך למנחה קטנה דאין מתחילין אפילו סעודה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין הא במנחה גדולה אפילו סעודה גדולה שריא:
וסעודה גדולה וקטנה דקאמרינן יש מי שפירש דבשל כל אדם שמין בין סעודה גדולה דידיה וקטנה דידיה אבל בתוס' פירשו דסעודה גדולה היינו סעודת אירוסין ונשואין וסעודה קטנה סעודת כל אדם וכן נראה עיקר:
מאימתי התחלת תספורת: דנימא שוב אין מפסיקין כדתנן אם התחילו וכו':
מעפורת: סודר ונותנו על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו:
משיעביר מעפרתו ממנו: והוא ראשון להפשטת בגדים:
משיקשור בין כתפיו: את בתי זרועותיו:
הא לן והא להו: בני בבל היו חוגרים עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירה ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן והתרת חגורה קודם נטילת ידים:
למאן דאמר תפלת ערבית רשות: בפרק תפלת השחר (דף כו ב) מפני שהוא כנגד הקטרת חלבים ואיברים שאין מעכבין כפרה ומיהו אף על גב דרשות היא בכדי לא מבטלין לה דמצוה מיהא איכא דומיא דהקטרת חלבים ואיברים דנהי דלא מעכבא מיהו מצוה איכא ומשום הכי אמר דכיון דלאו חובה הוא היכא דשרא המייניה לא מטרחינן ליה להפסיק אלא יגמור ואח"כ יתפלל:
ולמאן דאמר חובה מטרחינן ליה: בתמיה והא תפלת המנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין:
מהא נמי משמע דכי תנן אין מפסיקין אפילו התחיל משהגיע זמן תפלה קאמר דאי לא מאי פריך:
לא שכיחא שכרות: אין דרך להשתכר מבעוד יום לפיכך יגמור ויתפלל אבל בלילה עשויין להשתכר בסעודתן וכתב הרב אלפסי ז"ל והאידנא נהוג כולי עלמא מנהג חובה ואע"ג דשרא המייניה מטרחי' ליה וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא שרא המייניה אבל התחילו לאכול ממש אינו מפסיק אע"ג דשויוה חובה מיהו לק"ש שהיא מדאורייתא מפסיקין כדכתבי' במתני' וכתב הוא ז"ל בשם רבו הר"ר יונה ז"ל דעביד הכי קורא אותה בלא ברכותיה ואחר כך גומר סעודתו וקורא אותה בברכותיה ומתפלל:
בגמ' [דף י א] פרכינן טריחותא למיסר המייניה (וצלויי) ועוד ליקום הכי וליצלי ומשנינן משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל כלומר התנאה לפניו:
ומהא שמעינן דאפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון מיהו דוקא לענין תפלה דהיינו שמנה עשרה אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין בבלאי הוו שרו המייניהו ומברכין המוציא וברכת המזון:
רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי: נותן אנפילאות חשובין ברגליו:
שדי גלימיה: משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב:
ופכר ידיה: חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו:
חיי עולם:
תורה:
חיי שעה: תפלה צורך מזונותיו ורפואה ושלום:
מסרהב: ממהר לעמוד:
משנתעטפו הדיינין: דיינים מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם:
הא דעסיקי ואתו בדינא: בדין אחר שכבר הם מעוטפים וכשנגמר אותו הדין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הוי התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענותיהן דהכא ליכא למימר משנתעטפו:
ביני עמודי: שעליית בית המדרש נכונה עליהם:
חליש לבייהו: מצטערים שלא עסקו אותו היום בתורה: תנא
להו חייא בר רב: שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא מקצת היום ומה שנאמר במשה מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובקר:
מקום שבני אדם עומדין לבושי': מרחצאות שלהם שלשה חדרים היו לו פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה אחת מיגיעת המרחץ:
שאלת שלום: מפרש לקמן משום דקודשא בריך הוא איקרי שלום:
מקום שעומדין ערומין אין כאן שאלת שלום וכו': ואפי' הרהור אסור בו אבל בבית האמצעי הרהור מותר וכן אם נשאל על דבר הלכה אומר אסור או מותר אבל אסור לומר עיקר הטעם והכי מוכח בפרק כל הצלמים [דף מד ב] בעובדא דמרחץ של אפרודיטי וכתבתי שם בס"ד:
ויקרא לו ה' שלום: ויקרא לו גדעון להקב"ה ה' שלום:
הימנותא: להזכיר אמונה בבית הכסא:
אבל במתנה דלא עבידא לאגלויי צריך להודיעו: מתנה פלונית אתן לך מיהו ה"מ מתנה לעשיר אבל לעני אדרבה מתן בסתר יכפה אף:
משקל שני סלעים מילת: היינו כתונת הפסים וב' סלעים לאו דוקא ל"א כתונת הפסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת:
קושקשי ואברורי: בירניות ומגדלים שעושין לחוזק:
עיגלא תליתאה: שלישי לבטן:
לוזיף מר וליפרע מי לא סבר לה וכו': יש שלמדו מכאן שאפי' קבל עליו תענית ואמר יום זה לווה ופורע דאי לא תימא הכי היכי א"ל בהדיא לוזיף ומנא ליה דלא אמר יום זה והכי נמי משמע מדאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו א) דאפי' באומר סלע זו לצדקה כל שלא באתה ליד גבאי לווה ופורע וכן דעת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל אבל יש מי שאומר דביום זה אינו לווה וכי אמרינן לווה אדם תעניתו ופורע דוקא כשקבל עליו סכום תעניות ולא פי' ימים ידועים ואחר כך פי' להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים דכיון שאותו יום אינו מעיקר הנדר וכשהוא לווהו עדיין נשאר עיקר נדרו קיים בכה"ג לווה ופורע אבל אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לווה והכא דרך מוסר היה מחזר שיאכל אצלו ואמר לו שמא לא יום זה אמרת ותלוה ותפרע והכי מוכח בירוש' בפ' קונם [הל"א] דדוקא ביום סתם הוא דלווה אבל ביום זה לא דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב אמר בשם רבנן והוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ והביאו הרב [אלפסי] ז"ל בהלכותיו בפ"ק דתעניות ומשמע דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיוכל להתענות יום אחר תחתיו דלווה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לווה ופורע משלים והתם נמי מייתי לעיל מינה ההיא דלווה אדם תעניתו ופורע:
קודם חצות לא ישלימו. מתני' היא בפ' סדר תעניות [דף יט א] גבי היו מתענים וירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו תעניתם:
ואין מפסיקין לתפלה: אוקימנא בד"ת שאם היו עוסקין בתורה אין מפסיקין לתפלה כתוב בספר המאור דאף על גב דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות הוא כדכתבי' לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד"ת אפילו בדליכא שהות קאמר דלד"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי כשם שהיו עוקרין בעיבור השנה שהיו עוקרין בה את הכל מפני חשוב העיבור ודוקא בחברים כגון ר"ש בן יוחאי והיינו דקאמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה ואי בדאיכא שהות כגון אנו למה מפסיקין וכי אסור לעסוק בתורה קודם שיתפלל אלא ודאי כדכתיבנא:
מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא: משתחשך:
ולא יפלה את כליו: מבער כנים מבגדיו כדמתרגמי' בערתי פליתי:
ולא יקרא לאור הנר: בספר ולאור הנר דקתני אתרוייהו קאי אלא יפלה ואלא יקרא דתרוייהו לאור הנר אסור שמא יטה הנר להביא השמן אל הפתילה שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת:
החזן רואה: מלמד תינוקות דתינוקות מותרין לקרות לאור הנר דאימת רבן עליהם ולא אתו לאטויי:
וכיוצא בו: לעשות הרחקה לעבירה אמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה מתוך שמתיחדים בא לבעול זבה שהיא בכרת:
גרסי' בגמרא בפ' בתרא דעירובין (דף צט: ובמכילתין יא א) לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה כלומר דלא יעמוד אדם ברה"ר ויושיט פיו וראשו לרה"י לאחוז כלי לשתות גזירה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת:
וגרסינן תו בגמרא [דף יא: ובעירובין שם] אבעיא להו כרמלית מאי אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פירושא בכרמלית כגון בקעה דמדרבנן הוא אסור להכניס ולהוציא לה מהו לעמוד ברה"ר או ברה"י ויושיט ראשו לכרמלית וישתה ואמר אביי היא היא כלומר כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסור' ורבא אמר היא גופא גזרה כלומר אפי' יוציא את הכלי מתוכה לרה"י או מתוכה לרה"ר גזרה דרבנן בעלמא היא ואנן ניקום ונגזור הושטת ראשו אטו הושטת כלי:
ולענין הלכה קי"ל כרבא הלכך עומד אדם בכרמלית ומטלטל ברשות היחיד או ברשות הרבים וכן נמי עומד ברשות היחיד או ברה"ר ומטלטל בכרמלית וכן נמי הא דתנן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברה"ר וישתה ברה"י אמרינן עלה בפרק בתרא דעירובין (שם) אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו ודברי הכל כלומר דאפילו רבנן דפליגי עליה דר"מ התם ואמרי עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה"ר ברה"ר ומטלטל ברה"י בחפצים הצריכין לו מודו דאסור שמתוך שהן צריכין לו יבא למשכן אצלו וקיימא לן כרבנן מדאמרינן התם אמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר' מאיר:
ונמצא פסקן של דברים: עומד אדם ברשות היחיד ושותה ברה"ר אי נמי איפכא כל ששותה בחפצים שאינן צריכין לו אבל שותה בחפצים שהן צריכין לו אסור אלא אם כן הכניס ראשו ורובו וה"מ מרה"ר לרה"י או איפכא אבל מאחד מן הרשויות לכרמלית א"נ מכרמלית לאחד מהם שותה אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שבת:
אבל בתוספות מפרשים דכי אמרינן התם בחפצים הצריכין לו ודברי הכל טעמא קא יהיב דחפצים הצריכין כולי עלמא מודו דלא יעמוד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים אי נמי איפכא והכא [המשקים] חפצים הצריכין לו נינהו כיון שהוא צריך לשתות ולפי זה לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י אי נמי איפכא אפילו שותה בכלים שאינן צריכין לו:
תני דבי שמואל יוצא אדם בתפליו ערב שבת עם חשיכה: ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך:
והיה על מצחו תמיד: קרא יתירא הוא לכך דרשינן דהא כבר נקבע לו מקום דכתיב והיה על מצח אהרן:
למשמש בבגדו: שלא יהא כרוך בו שום דבר פן יוציאנו:
הלכתא רבתי: דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת:
תנו רבנן אין פולין ברה"ר וכו': אפיקטויזין קיא ויש אומרים ג' מלות הן אפיק טפי זון (איוב כא) שורו עבר ולא יגעיל מתרגמינן יפק טפי זון:
ברה"ר בחול: מפני הכבוד של עוברים שלא ימאסו:
מולל וזורק: בשבת מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו:
ובלבד שלא ימלול: דסבירא ליה כר' אליעזר דאמר הורג כנה כהורג גמל וחייב חטאת הילכך גזרינן מלילה כדי שלא יהרוג:
אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפי' בחול: פי' לאו למימרא דרב הונא סבר דאסור להרוג המאכולת בשבת אלא ה"ק אמר רב הונא בהני תרי תנאי דפליגי קיימא לן כמאן דמיקל וטפי נמי הוה יכלינן למשרי דהיינו הריגה אלא דזהו כבודו אפילו בחול הילכך אע"ג דהריגה שריא משום כבודו אית ליה לאימנועי והני תרי תנאי דח"א מולל וזורק וח"א נוטל וזורק כר"א ס"ל אלא דמר גזר מלילה אטו הריגה ומר לא גזר ור' אליעזר כב"ש סבירא ליה דאמרי אין הורגין דרבי אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי ב"ש כדמוכח בהדי' בירושלמי בפ"ק דביצה [ה"ד] דאף על גב דרבי אליעזר תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי היה ורבן יוחנן תלמידו של הלל וכדאיתא בפרק יש נוחלין [דף קלד א] שמא חזר ושמש את שמאי או אחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן הלכך לא קיימא לן לא כרבי אליעזר ולא כהני תרי תנאי אלא כב"ה דשרו וכדאיתא בסמוך והיינו דרבה ורב ששת מקטעי להו ורב נחמן נמי מפקיד ליה לבנתיה דליקטלינהו כדאיתא בגמרא וכל הני עובדי בשבת הוו והכי מוכח בירושלמי והך מאכולת דשרינן כנה היא דבכנה פליגי בה רבנן עליה דר' אליעזר משום דילפינן מאילים [דף קז ב] מה אילים דפרים ורבים אף כל דפרה ורבה וכנה אינה פרה ורבה אבל פרעוש אפי' רבנן מודו דאסור להרוג משום דפרו ורבו וכדאיתא בפרק שמונה שרצים [שם] ומהו פרעוש ומהו כנה יש מי שאומר דכנה היינו שחורה הקופצת כדכתיב והך את העפר והיה לכנים ודרך שחורה הקופצת לצאת מן העפר והך היא דשריא ליהרג אבל פרעוש היינו כנה הרוחשת אסורה ליהרג אפילו לרבנן ואינו נראה לר"ת ז"ל מדאמרינן במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובפ' שני דנדה (דף כ ב) נמי אמרינן שלחה ליה מסרוקיתא מקטלא כלמי וכלמי תרגום של כנים אלמא כנים לאו היינו שחורה הקופצת דההיא אין דרכה להיות בראש אלא ודאי כנה דשרי היינו הרוחשת ופרעוש דאסירא היינו הקופצת וכ"ת אותה הקופצת למה היא אסורה והרי מן העפר היא נעשית ואינה פרה ורבה יש לומר דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושים ככנה וכיוצא בה אבל כל
המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י"א מהלכות שבת ולפי זה הא דאמרי' בפרק שמונה שרצים (דף קז ב) והרי פרעוש דפרה ורבה הכי קאמר שדינו כפרה ורבה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דפרעוש שאסור בגמרא מין אחר הוא והוא פרה ורבה אבל שחורה זו הקופצת הנקרא בערבי אלברגו"ת כיון שאינה פרה ורבה לכתחלה מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הוא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ולפי דעתי שזו קולא יתירה:
תניא ר"ש בן אלעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת: כינה:
וב"ה מתירין: כדמפר' טעמא בשמונה שרצים מאילים מאדמים דמשכן מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכנה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר דבהני מילי פליגי ב"ש וב"ה:
אין משדכין: מלשון שקט ומנוחה שהאשה מוצאת בבית בעלה כדכתיב (רות א) ומצאן מנוחה אשה בית אישה ומתרגמינן (שופטים ה) ותשקוט הארץ ושדוכת ארעא ואסור משום ממצוא חפצך:
וב"ה מתירין: דקסברי חפצך ולא חפצי שמים:
ואין מנחמין: משום דמצטער עם המצטערים:
אומר שבת היא מלזעוק: פירוש אינו יכול לבקש רחמים עכשיו שעל ידי כן יעורר בכי ויצטער אלא אומר להם דברי תנחומין שלא יצטערו:
יכולה היא שתרחם: אם תכבדנה מלהצטער בה:
בתוך חולי ישראל: שמתוך שכוללו עם הרבים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים:
שבנא איש ירושלים: אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא:
ורחמיו: של הקב"ה:
שבתו בשלום: נוחו בשבתכם בשלום:
בקושי התירו: מפני שמצטער:
בתפיחה: חולה:
זמנין א"ל בלשון הקדש וזמנין א"ל בלשון ארמי: והא לאו לענין שבת נקטה:
דשכינה עמו: ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד:
סועד: סומך בתשות כחו:
אלא מתעטף: מאימת שכינה כאדם היושב ואין פונה לצדדין:
וכתבו בתוספות דכי אמרינן לא ישב על גבי מטה דוקא כשהחולה יושב נמוך וכדי שלא ישב גבוה מראשותיו של חולה:
ואמר רבה ואפילו גבוה וכו': דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור רבנן לא פלוג במלתייהו:
הא ב' קורין: שאם יבא להטות יזכרנו חבירו:
בשני ענינים: בשתי פרשיות הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו:
במדורה: מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכין להם אין זה מכיר בבוא חבירו להבעיר ולהטות:
אדם חשוב הוא: שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו:
כאן בשמש קבוע: שרי מפני שאינו צריך עיון הרבה ואע"פ שאפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו שאינו צריך גם בם עיון מרובה אסרו מפני הנקיות הקלו כאן:
כאן בשמש שאינו קבוע: אסור מפני שצריך עיון מרובה:
הא בדנפטא: שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי לאטויי ורש"י ז"ל גורס גירסא אחרת אבל גירסא זו הסכים הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת אלא שאסר לשמש שאינו קבוע אפי' בשל נפט ולא נתבררו לי דבריו:
מסדר הוא ראשי פרשיות: מריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה:
דאימת רבן עליהן: ואין פושטין יד לשום דבר אפי' בחול אלא על פי רבן:
איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו: מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי:
מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור: לגבי אשת רעהו ודאי ליכא לספוקי דאסור. אף אשתו נדה וכי תימא כיון דמקשינן אשתו נדה לאשת רעהו נימא דכי היכי דאשת רעהו מיתסר ביחוד אף אשתו נדה נמי. איכא למימר דמדרשא דסוגה בשושנים נפקא לן דיחוד שרי כדאיתא בסנהדרין (דף לז א) ועוד דכל זמן שלא בעל דיצרו תקפו דומיא דאשת רעהו אפילו באשתו נדה אסור כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף ד א):
וכתב בספר בעלי הנפש אמרו רבוואתא נדה כל ימי טומאתה אסור' למיכל על פתורא דגברא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה ואע"פ שאין הטעם מפורש בכאן לאסור אותה מן השולחן כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת אבל על שולחן אחד מותרת: יש לסמוך דבריהם ממה שאמרו בברייתא בגמרא כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו והתם ודאי על שולחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למיגזר ביה עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שולחן אחד כי הך. מיהא אתחזי לן שאם הפריש מפה אחרת לעצמו אף על פי שהיא אוכלת על השולחן מותר דהא איכא היכרא להרחקה והכי נהוג עלמא נמי
בבשר וגבינה ע"כ:
תנא דבי אליהו וכו': ושמש ת"ח. להסבירו סתומות המשניות וטעמיהן והוא הנקרא תלמוד:
בימי ליבוניך: כשסופרת שבעה נקיים:
מטה חדא הואי: רחבה דליכא קירוב בשר:
סינר: שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה וא"ת האי תלמיד ששמש תלמידי חכמים הרבה היאך היה מיקל יותר בימי ליבון מבימי נדות והא אמרינן [לקמן דף סד ב] בנדותה תהא עד שתבא במים יש לומר בימי ליבון דאמרינן הכא היינו משכלו שבעת ימים מתחלת ראיית נדתה דמדאורייתא טובלת מיד וטהורה דלנדה לא בעינן נקיים ובנות ישראל הוא שהחמירו על עצמן לישב על כל ראיה שבעת ימים נקיים והאי תלמיד היה מטביל אשתו לסוף ימי נדות של תורה ולאחר טבילה זו היא מותרת לגמרי מן התורה ומדרבנן הוא דאסורה עד שנשלמו לה שבעת ימים נקיים וגדרן של חכמים בלבד הוא שפרץ בהן לקירוב בשר ולפיכך נשכו נחש:
מתני' ואלו מן ההלכות שאמרו וכו': מפרש בגמרא דאאין פולין ואין קורין לאור הנר קאי שמתחלה היו חולקין בדבר ב"ש וב"ה והוו שרו ב"ה ואח"כ כשהיו בעליית חנניה נמנו ורבו כלומר שבאו למנין ונמצאו של ב"ש מרובין:
שמונה עשר דבר גזרו בו ביום: כולהו מפרש להו בגמר':
ב"ש אומרים אין שורין דיו סמנין וכרשינין: סמנין לצבע כרשינין למאכל בהמה:
וב"ה מתירין: משנתן את המים מבעוד יום:
אונין: אגודות של פשתן ונותנין אותן בקדרה ומתלבנין:
שיהבילו: שיתחממו:
העין: הצבע שיקלוט אותו מבעוד יום:
וב"ה מתירין: לתתה מבעוד יום ויהא קולטת הצבע כל הלילה ומפרש בגמרא [דף יח א] דטעמא דב"ש דאסירי משום דס"ל דאדם מצווה על שביתת כליו שלא יעשו מלאכה בשבת וב"ה לית להו שביתת כלים אלא שביתת בהמה בלבד. והך פלוגתא בתרייתא לב"ש לא איצטריכא דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב"ה נקטה דס"ד אמינא נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמ"ל דלא משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמרא [דף יח א] ובכל הנך בבי דאיפליגו בית שמאי ובית הלל איכא צריכותא כמו שאפרש בכל אחד ואחד בס"ד ובגמרא מקשינן אם כן לבית שמאי נר שדולק בשבת וקדרה שהתבשיל מתבשל בה ליתסר ופריק דמפקר להו אפקורי ואז אינו מצווה על שביתתן ואף על גב דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה כדאיתא בנדרים בסוף פרק אין בין המודר (דף מה א) הכא לא בעינן דכיון דלאפרושי מאיסורא הוא מסתמא מפקיר להו בגמר דעתו וכתבו בתוספות [כאן דף יח ב] שאין לסמוך על זה להשאיל לנכרי בהמתו ולהפקירה דהכא שאני מפני שאי אפשר בענין אחר והרשב"א ז"ל כתב דהא דהכא משום הפקר ב"ד נגעו בה דלב ב"ד מתנה עליהם להפריש העם מאיסורא ובנר וקדירה התנו מפני צורך שבת אבל בבהמה לדידן לא שייך האי טעמא:
ואמרי' תו בגמרא [דף יח א] מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו ואמר רב יוסף ר' היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל א"ל אביי דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה התם אלא קמח דבר גבול הוא אבל דיו דלאו בר גבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב ד"ר ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ומהך סוגיא שמעינן בהדיא דטפי איכא לחיובי בנתינת מים במידי דלאו בר גבול הוא מהיכא דהוי בר גבול דבמאי דלאו בר גבול הוא בעינן למימר דבנתינת מים ליחייב:
ומכאן תשובה על מה שפרש"י ז"ל ביו"ט בפרק המביא (דף לב ב) בהא דאמרינן וקטמא שרי דשרי לתת לתוכה מים ולשרוק בה פי התנור משום דלאו בר גבול הוא וליתא דסוגיין מוכחא דאדרבה כל שכן דמיחייב לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קאמר וקטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי וקמ"ל דלא גזרי' דילמא אתי לגבל:
גמ' ת"ר פותקין מים לגנה: פותקין פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה:
מוגמר: לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין את הבגדים שיהא ריחן נודף:
גפרית: תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנם בגפרית והן משחירות וניכרות ובלע"ז ניאי"ל:
קילור: תחבושת לעין ואספלנית רטיה לשאר הגוף ואוקימנא לב"ש דאית להו שביתת כלים אפי' בכלי דלא עביד מעשה כיורה דמתני' וכ"ש בריחים דקא עבדי מעשה אבל ב"ה לית להו שביתת כלים אפי' היכא דעבדי מעשה הילכך לב"ה אפי' ליתן חטים לתוך הריחים מבעוד יום והם טוחנין והולכין בשבת שרי ובגמרא פרכינן אם כן דהא מתני' ב"ש קתני לה מ"ט שרי במוגמר וגפרית והא לב"ש אית להו שביתת כלים אע"ג דלא קא עביד מעשה ומפרקינן כגון דמנחי אארעא שאינן מונחין הגחלים בכלים אלא על גבי קרקע:
הלכך לפי שטה זו מותר לתת את החטים לתוך הריחים מע"ש והן טוחנין והולכין כל השבת כולה ולא חיישינן אע"פ שמשמעת את הקול והך היא אוקימתיה דרב יוסף בגמרא וזו היא דעת ר"ת ז"ל אבל במקצת נוסחי ההלכות כתוב וי"א מפני שמשמעת את הקול והך היא אוקימתיה דרבה בגמרא דאמר דמאי דקתני [ואין] נותנין חטים לתוך הריחים אפי' ב"ה מודו בה לפי שמשמעת את הקול ואוושא מילתא ורבינו חננאל ז"ל פוסק כן כרבה:
והאי קילור דאמרי' הכא דמניחין אותו על
גבי העין מע"ש מכלל דבשבת אסור היינו דוקא בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך להניחו בשבת איכא למיחש שמא ימרח אי נמי משום שחיקת סמנין אבל קילור רך וצלול אפילו בשבת מותר להניחו על גבי העין כדאמרינן לקמן פרק שמנה שרצים [דף קח ב] שורין קילורין מערב שבת ומניחין על גבי העין בשבת דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו במים וליכא למגזר משום שחיקת סמנים:
ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין מיני קטניות הן וצריכין בישול יותר:
בכדי שיעשו: כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:
יחתה בגחלים: למהר בישולם:
סליק בהו קוטרא: של עצים ומחממין את הבגדים שעשן העצים קשה להם:
לא מגלי להו: משטח פי התנור:
ביורה עקורה וטוחה: מכוסה בכיסוי שלה וטוח' בטיט סביב דכולי האי מדכר ולא אתי למיגס בה דבגמ' פרכינן הכי ודילמא מגיס ופרש"י ז"ל וחייב משום מבשל וה"נ אמרינן בפ' המביא (ד' לד א) אחד נותן את האור וא' נותן את העצים ואחד נותן את הקדרה וא' מגיס כולן חייבים כלומר דמגיס חייב משום מבשל. ומשנינן ביורה עקורה וטוחה:
ומדאמר ביורה עקורה וטוחה ש"מ דאפי' בעקורה איכא משום מגיס ואיכא משום מבשל אבל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש להכי ומיהו ה"מ בקדרה אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו שאע"פ שקלטו העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו והכי מוכח בירושלמי:
והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדרה חייתא שפיר דמי להשהות בתנור לכתחלה מבעוד יום דכיון דחייתא לאו אדעתא למיכלה באורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לו שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמוסין שאין כל הלילה וכל היום די להם:
ובשיל שפיר דמי: מבושל כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חתויי:
שדא ביה גרמא חייא: דלאו אדעתיה למיכלה לאורתא:
והאי בשיל ולא בשיל דאמרינן הכא דאסור פירשו בתוספות דהיינו שהתחיל להתבשל ולא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי אבל כל שהגיע למאכל בן דרוסאי בשיל מקרי ותו לא חיישינן ביה שמא יחתה בגחלים וכדאמרינן לקמן [דף לו ב] תניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה וכך פירש רב האי גאון ז"ל בפרק כירה אבל לפי דעת הרב אלפס ז"ל בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל להתבשל ועד שנתבשל כל צרכו ואפילו שנתבשל כל צרכו נמי כל שמצטמק ויפה לו אסור דהא דאמרינן לקמן גבי אין צולין בשר בצל וביצה [דף כ א] וכו' וכמה אמר ר' אלעזר אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי התם בשהן עצמן מונחין על האש דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך אותן וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לההיא דרב אף על פי שפסק בפרק כירה שאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה כל שמצטמק ויפה לו ודלא כחנניא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות שבת וכן דעת הרמב"ן ז"ל ויש לר"ז הלוי ז"ל בדברים הללו דעת שלישי: ויתבאר הכל בפרק כירה בס"ד:
והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה דמשום הכי לא גזרינן לעיל באונין של פשתן האי בשרא דגדיא דקשי ליה זיקא וכו' ולא אתי לגלויי פי התנור ליטול לכיסויו ולחתות:
דגדיא [ולא] שריק דברחא ושריק בתרוייהו איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא: וכתב הרי"ף ז"ל דרבוותא ז"ל פסקו כי האי לישנא בתרא דרב אשי כלומר דאפילו בברחא ולא שריק שרי ולא גזרינן ביה שמא יחתה בגחלים ומקשינן בגמרא ולרב אשי דשרי והא תנן [דף יט ב] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרקינן בבשרא אגומרי. כלומר [שאינו] בתנור דאפילו כסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות וא"ת ולרב אשי דלא אסר אלא בבשרא אגומרי תקשי ליה מתני' דאין נותנין את הפת לתנור וכו' ותו דתנן [שם] משלשלין את הפסח וכו' ואמרינן טעמא בגמרא משום דבני חבורה זריזין הם משמע הא לאו הכי אסור י"ל דמיירי כגון שהתנור פתוח דהוי כבשרא אגומרי:
נמצא לפי דעת זה דכל שהוא בתנור והתנור מכוסה אף על גב דלא שריק אפילו בבשרא דברחא דלא קשי ליה זיקא שרי אבל הרי"ף ז"ל הכריע כדברי מי שפסק כרב ירמיה מדפתי הילכך כל מידי דקשי ליה זיקא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי לא קשי ליה זיקא שריק שרי לא שריק אסור והכי מוכיח סוגיין בגמ' דאמר גבי הא דתנן משלשלין את הפסח וכו' [דף כ א] מ"ט משום דבני חבורה זריזין הן אלמא טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי לא והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ומפרקינן התם מנתח הכא לא מנתח כלומר וכיון דלא מנתח לא קשי ליה זיקא ומשום הכי דוקא משום דבני חבורה זריזין הן ולרב אשי כי לא מנתח מאי הוי אע"ג דלא קשי ליה זיקא שרי אלא ודאי סוגיין כרב ירמיה מדפתי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות שבת ולפי שטה זו ברחא ולא שריק אפילו חי אסור ולא דמי לקדרה חייתא דאמרינן לעיל דשריא משום דבצלי עסקינן וכיון שהוא מתבשל מהרה אפילו חי לא מסח דעתיה מיניה ואתי לחתויי והיינו דמייתי עלה ההיא דאין צולין בשר בצל וביצה דמיירי בצלי וכ"כ ה"ר בעל הלכות ז"ל אבל הרז"ה ז"ל פוסק כרב אשי משום דבתרא הוא מיהו ס"ל ז"ל דבמידי דלא קשי ליה זיקא כלל כגון עוף או גדי שלם מודה רב אשי דאסור מסוגיא דלקמן דאמרינן התם לא מנתח:
מתני' ב"ש אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות אלא כדי שיצודו מבעוד יום: הך פלוגתא נמי לב"ה איצטריך דסד"א כי לית להו לב"ה שביתת כלים ה"מ היכא דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דקא עביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפח נקשר ואוחז העוף סד"א דבכה"ג מודו בה קמ"ל דלא שאני להו לבית הלל בין היכא דקא עביד מעשה להיכא דלא עביד מעשה:
בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו [ואין מגביהין עליו משוי על כתיפו: דנראה (כהולך) בשבת אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא
המקום קרוב שיוליכנו שם מבעוד יום] על החמור והך פלוגתא לא שייכא בהני דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים ובין לב"ש ובין לבית הילל איצטריך דב"ש אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קא עביד וב"ה לא חיישי להכי ושרו:
בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן וכו': הך פלוגתא בין לב"ש ובין לב"ה איצטריך לב"ש לומר דבכדי שיעשו מבעוד יום מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע"פ שלא נעשו מבעוד יום כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ"ל נמי דכי אית להו לב"ש שביתת כלים ה"מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלים מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב"ה נמי איצטריך דאע"ג דבכלים של ישראל קא טרח נכרי בשבת שרי:
ובכולן ב"ה מתירין עם השמש: פי' בתוס' ודוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמרא [דף יט א] גבי אגרות וב"ש אסרי אע"פ שקצץ וכי פרכי' בגמרא והלא קצץ לב"ה פרכינן וכמו שפרש"י ז"ל והא דשרי קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים שהנכרי עושה מלאכתן בביתו ולא מינכר שהם של ישראל אבל קבלנות דבנין שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל שהוא תוך התחום אסור וכדאמרינן בפרק מי שהפך [דף יב א] מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבת וכתבתי בפ"ק דע"ז בס"ד ולא כדברי ר"ת ז"ל שהיה סובר להתיר אפילו קבלנות של בנין ממתני' דהכא אפילו (חוץ) [תוך] לתחום והיה אומר דההיא דפרק מי שהפך באבל דוקא היא ואין הדברים מכוונים ואף הוא ז"ל לא סמך עליהן ומסתברא לי דכל שקצץ אף ע"פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק כל כתבי [דף קכב א] נכרי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי ישראל להשתמש אפילו בשבת:
גמ' תנו רבנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי כו': שאלה שייך בדבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה:
אלא כדי שיגיע הנכרי לביתו מבעוד יום: ואף על גב דבדידיה קא טרח מחמירין בית שמאי משום דמיחלף בשלוחו ומיירי בכלים דלאו בני מלאכה נינהו כגון חלוק אבל במידי דבר מלאכה הוא לבית שמאי אסור משום שביתת כלים:
לבית הסמוך לחומה: של עיר האחרת שהנכרי דר בה שהרי יכול להניחה שם:
מפתח ביתו: של ישראל:
הן הן דברי כו': לא בא רבי עקיבא לחלוק על דברי בית הלל אלא לחלוק על תנא ששנה כן מחלוקתן שאמר אליבא דבית הלל לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כן:
תניא בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי וכו': אע"ג דלא שייכא במילי דשבתא משום גררא דהנך נקטה:
תנו רבנן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר וכו': כיוצא בו נותנין מזונות לפני העובד כוכבים בחצר פירש אפילו לב"ש אבל שאר חפצים אסירי אפילו לב"ה דלא שרו ב"ה במתני' דלעיל אלא בע"ש אבל בשבת לא ופרכינן בגמ' [עובד כוכבים] הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל כלומר דקמ"ל דאע"ג דעובד כוכבים לא רמי עליה שרי וא"ת וכיון דעובד כוכבים אין מזונותיו עליך כדאמר הכא ובפ' י"ט שחל (דף כא ב) נמי דאמר התם מוציא אני את העובד כוכבים שאין מזונותיו עליך אפי' לתת לו מזונות ליתסר כדאמר בפ' בתרא [דף קנה ב] דאין נותנין מזונות לפני חזיר משום דאין מזונותיו עליך אלמא אין טורחין אלא לדבר שמזונותיו עליך תירצו בתוס' דכיון [גיטין סא א] דמפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה ביו"ט דהוי איסורא [דאורייתא] לא חשיב מזונותיו עליך והיינו ההיא דפ' י"ט שחל והראב"ד ז"ל מחמיר בדבר לאסור כל היכא דמצי לאשתמוטי משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותיו עליך והא דקי"ל [ביצה כא ב] מזמנין את הנכרי בשבת לאו דספינן ליה אנן אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן:
גרסינן בגמ' [דף יט א] ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש וברביעי ובחמישי מותר כיוצא בו אין משלחין אגרת ביד נכרי מע"ש וברביעי ובחמישי מותר אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה יוסף החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם והשמיטה הרב אלפס ז"ל נראה שהוא סובר דכב"ש דאית להו שביתת כלים אתיא ולא קי"ל כותייהו ולא מחוור דא"כ אפילו בד' ובה' ליתסר וכבר השיגו הר"ז הלוי ז"ל אלא ודאי ככ"ע אתי ובכלים שאין עושין בהן מלאכה כגון מטה וחלוק וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת אבל בד' ובה' מותר ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחדש הא שכירות יום אסור וכדתניא בפרק הזהב (דף נח א) השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת היה שכיר חדש שכיר שנה נוטל ממנו שכר שבת ואפי' הכא בע"ש אסור דכיון שלמחר הוא משכים בו למלאכתו ובאין ממנו לבית החשבון מיתחזי כשכר שבת וכיוצא בו דקתני מיירי בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום ויום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך ובכה"ג בע"ש אסור דכיון שהוא שוכרו לימים והוא שוכרו בע"ש כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך אבל בד' ובה' מותר הואיל ואינו מקפיד עמו מתי ילך:
ת"ר אין משלחין אגרת ביד נכרי בע"ש אא"כ קצץ לו דמים: דכיון דקצץ לו דמים בשכרו בדידיה קא טרח וב"ש לא מודו בקצץ דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא אשמועינן מילתא דבית הלל דבלא קצץ לא פליגי דאסור:
כדי שיגיע לביתו: של מי שנשתלחו לו:
לבית הסמוך לחומה: לחומת העיר שנשתלח שם:
והלא קצץ: ואמאי אסרי ב"ה הא אמרינן לעיל דשרי:
והא אמרת רישא אין משלחין: אלא אם כן קצץ:
ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת: האריך בה הרב אלפסי ז"ל בהלכות ובתוספות פירשוה לפי שאסור
לעבור במים במעבורת אפילו בתוך התחום משום דהוה ליה כשט ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין והיינו דגרסינן בפרק תולין [דף קלט ב] חזי מר האי צורבא מרבנן דאזיל ונאים במעברא ועבר להך גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי אמר ליה הערמה מדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה אלמא דלכתחלה שלא בהערמה אסור ובהערמה נמי דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. לפי פירוש זה ולפי דברי הרב אלפסי ז"ל ג"כ יש לתמוה על מה נהגו העם עכשיו להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת ועל דרך זה התיר הרמב"ן ז"ל מפרשי ימים שיכנסו בים בשבת ולפרוש מן הנמל ואין חוששין משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך שלשה ימים לא אמרו אלא בישראל שוכר כל הספינה שכל המלאכה הנעשית בה אינ' נעשית אלא בשבילו אבל בספינה שרובה נכרים וישראלים מועטים נכנסים בה כיון דרובה נכרים על שם הנכרי היא נעשית וכדאמרינן בפ' כל כתבי (ד' קכב א) במסבה שרובה נכרים והדליק נכרי את הנר שמותר לישראלים שבה להשתמש לאורה:
ולפיכך נוהגין עכשיו שמתכנסין לתוך הספינה מע"ש ומסדרים שם שולחן ומדליקין את הנרות לקנות שם שביתה ואחר כך חוזרין ונכנסין לה בשבת ועושין כך מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום ויהא אסור לזוז בתוכה מד' אמות שלו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואע"ג דקי"ל דהלכה כר"ג [דמהלך את כולה] אפי' בדיר וסהר אע"ג דלא שבת באויר מחיצות ה"מ בנתנוהו נכרים בדיר וסהר דאניס הא לדעת לא עשאום כארבע אמות אבל כיון שנכנס לה מע"ש נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהיה שביתתי וכיון דקונה שם שביתה שובת באויר מחיצות מבעו"י הוא ומהלך את כולה דכד' אמות היא אצלו:
גרסינן בפרק לולב וערבה (דף מד ב) וכו' לא אמרן אלא לביתיה: דכיון שאינו בבית מכינין מעט לצורך השבת ולא הוה ליה מידי למיכל בשבת:
אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך: כלומר אמאי דנקט אושפיזיה כלומר דכיון דבעל הבית שם שאין דרך ליכנס לאושפיזא אם אין שם בעל הבית הילכך מכינין הרבה:
לא נצרכה אלא אפילו לביתו: כלומר לא מבעיא לבי אושפיזא שלא היו מצפין שיבא שיכינו בשבילו אלא אפי' לביתיה דאיכא למימר הכינו בשבילו שמא יבא אפ"ה לא דזימנין לא חיישי כולי האי וכעובדא דרב כהנא:
גרסי' בעירובין (ד' מה א) אמר רב יהודה אמר רב וכו' לספר: מקום המבדיל בין גבול ישראל לגבול ארץ העמים:
יוצאין עליהן שמא: ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש לפניהם:
מתני' אמר רשב"ג וכו': כלי לבן שהם קשין ליכבס וצריך שלשה ימים ומחמירין היו על עצמן כב"ש. והאי דלא קתני הא מילתא גבי שלשה דברים שהיה רשב"ג מחמיר כדברי ב"ש בפרק ב' דיום טוב (דף כא ב) משום דהתם לא איירי אלא במילי דיו"ט אבל במילי דחול לא איירי:
ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו': אפילו ב"ש דאית להו [דף יז: במשנה] שביתת כלים מודים שטוענין את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעגולי הגת מבעוד יום והמשקה זב והולך מאיליו כל השבת ומשום הכי מודו ב"ש בהא מילתא משום דאי נמי עביד לה בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרינן (לקמן דף קמה א) דסחיטת זיתים וענבים אב מלאכה היא ה"מ בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק היין מקליפתו שהוא תולדה דדש אבל הני מכיון שנתן קורה על גבי זיתים ועל גבי ענבים מבעוד יום הרי הן מרוסקין ומכאן ואילך בלא קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ומשום הכי שרו ב"ש דהא ליכא בה מלאכה גמורה דתיתסר משום שביתת כלים:
גמ' מאן תנא דכל מידי דאתו ממילא שפיר דמי: כלומר מאן תנא דכיון שריסקן ליכא תו חיוב חטאת אפילו אי
סחיט בידים ומש"ה אפילו לבית שמאי שפיר דמי לטעון מבעוד יום ויהא המשקה זב והולך כל השבת:
בוסר: ענבים בתחלתן כשהן דקים מוציאין מהם משקה לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב לחומץ:
מלילות: שבלים שלא בשלו מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו:
שריסקן: האי שריסקן כולל רסוק ודיכה דשלש מלאכות יש בדברים הנידוכין להוציא מהן משקה רסוק ודיכה ושחיקה ובמתניתין איירי בשלא עשה בהן מבעוד יום אלא ריסוק שהקורה והעגולין מבעוד יום אינן אלא מרסקות אבל הכא מיירי שריסקן בידים שפיר עד שהן מרוסקין ונידוכין ואין מחוסרין אלא שחיקה וקתני ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך כלומר יגמור אפי' בידים ומינה ילפינן דלר' ישמעאל במחוסרין דיכה נמי אי סחיט להו לא מחייב בהו חטאת דאם איתא דמחייב בהו חטאת לא הוה לר' ישמעאל למשרי בשאין מחוסרין אלא שחיקה והוה ליה למגזר אטו מחוסרין דיכה ומדלא גזר ש"מ דס"ל דמחוסרין דיכה נמי דומיא דמתני' אי סחיט להו בידים ליכא חיוב חטאת ומש"ה קתני מתני' דאפילו לב"ש טוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת דליכא משום שביתת כלים דהא אפי' עביד בידים לא מיחייב חטאת:
ר' עקיבא אומר לא יגמור: דס"ל דבמחוסרין דיכה מיחייב חטאת ודלא כמתני' ומש"ה אפילו בשאין מחוסרין אלא שחיקה גזר אטו מחוסרין דיכה:
במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי: דלא יגמור בידים:
והני נמי כמחוסרין דיכה דמו: הני דמתני' שאין הקורה עושה בהן מבעוד יום אלא רסוק:
הורה ר' יוסי ב"ר חנינא כר' ישמעאל: דכשאין מחוסרין דיכה יגמור בידים והר"ז הלוי ז"ל הקשה על הרב אלפס ז"ל שהביא להא דרבה בר בר חנה א"ר יוחנן דבגמרא משמע דפליגא אדרבי יוסי בר' חנינא ובמה שפירשנו נתקיימו דברי הרב אלפסי ז"ל יותר מבמה שנכתב בזה בספר המלחמות:
שמן של בדדין וכו':
רב אסר: דאית ליה מוקצה וכר' יהודה ושמואל שרי דלית ליה מוקצה וכר"ש:
עז לחלבה: עז העומדת לחלבה וכן רחל העומדת לגדל גיזים ותורי דרדייא העומדים לחרישה:
ותמרי דעסקא: העומדים להוליכם לסחורה במקום אחר:
מתני' אין צולין בשר בצל וביצה וכו':
חררה: עוגת רצפים (מ"א יט):
כדי שיקרמו פניה: לאו פנים המדובקין בתנור אלא העליונים שהם נמהרים לקרום מפני האור העומד כנגדו ור' אליעזר בן יעקב פליג עליה דבעינן שיקרמו אף פניה התחתונים כך פרש"י ז"ל דר' אליעזר לחומרא קאמר ובירושלמי [מכילתין סוף הל"י] משמע דלקולא קאמר דגרסינן התם מודה ר' אליעזר בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניה בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעיא קרימה מעליא וקי"ל כר' אליעזר בן יעקב כדאמרינן [גיטין דף סז. יבמות מט: וכ"מ] משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:
גמ' כמאכל בן דרוסאי: לסטים היה ומבשל בשולו שליש:
איתמר נמי: דמאכל בן דרוסאי חשוב בשול:
כל שהוא מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בגמרו משום בשולי נכרים אפילו נטלו הנכרי מעל האור ואחר כך החזיר אותו שרי:
וכבר כתבתי למעלה [בדף ו' ד"ה והאי] שלדברי הרב אלפסי ז"ל לא שרינן לשהות כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אלא בצלי שהוא מונח על האש אבל בקדרה לא:
מתני' משלשלין את הפסח וכו': והוא נצלה והולך משתחשך ואף על גב דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי משום דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לאחתויי בגחלים:
ומאחיזין את האור: מעט בעצים:
של מדורת בית המוקד: שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהיו הכהנים צריכים להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא:
בית המוקד: לשכה היה שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת בה תמיד מפני שמהלכים יחפין על גבי רצפת שיש בעזרה וכדתניא בזבחים [דף כד ב] הואיל ורצפה מקודשת דכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקודשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה:
בגבולין: צריך אדם לבער מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובו:
ר' יהודה אומר כו': אם היתה מדורת פחמים אינו צריך לאחוז בהן את האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת ואין
צריך לחתות בה:
גמ' מאי רובו אמר רב רוב כל אחד ואחד: רוב כל עץ ועץ ולא תימא כיון שאחז ברוב העצים מותר:
ושמואל אמר כדי שלא יהא צ"ל הבא עצים דקים ונניח תחתיהן: להבעיר את אלו:
עץ יחידי: שהוא עבה:
רוב עוביו: שיכנס האור ברוב עביו מתוכו:
רוב היקפו: מבחוץ:
קנים צריכין רוב: מדורה של קנים צריכה רוב משום דמיבדרן:
אין צריכין רוב: דכיון דניצת האור במקצתן הולך ואוחז בכולן וכן גרעינין:
חותלות: כלים שעושין מלולבי תמרים:
אדרבה איפכא מיסתברא: דבלא אגדן אין צריכין רוב לפי שאין כבין אלא דולקים והולכין אבל אגדן צריכין רוב לפי שיש לחוש שמא יכבו לפי שאין השלהבת יכולה ליכנס בהן וכן נמי גרעינין שנתנן בחותלות לפי שצבורים יחד ובגמרא נמי אמרינן דהמדליק את הפתילה נמי צריך שידליק ברוב היוצא:
ארבע מדורות אין צריכין רוב: דמיד שהתחילו לידלק נדלקין כולן והולכין:
גפת: פסולת של זיתים ושל שומשמין:
רבב: שומן:
קירה: שעוה:
גבבא: מה שמגבבין מן השדה:
סליקו להו יציאות השבת