ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
במה מדליקין ובמה אין מדליקין. לעשות פתילה כל הני דמתני' מפרש בגמרא:
לא בזפת ולא בשעוה: לאו לענין פתילה קאמר אלא לתתן במקום שמן וכל הני דמזפת ואילך פסול שמנים הם:
וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל: בגמרא פריך היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב דשרי בגמרא חלב מהותך ע"י תערובת שמן כל שהוא ולא מסיימי כלומר שאינו ניכר מי האוסר ומי המתיר:
גמ' עץ בעלמא הוא: ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה:
עמרניתא: כמין צמר יש בין קליפתו לעץ:
כיתנא דדייק ולא נפיץ: דכיון דלא נפיץ אין השמן נמשך אחריו:
נפיץ: באותן מסרקאות של ברזל:
גושקרא: על שם שהוא פסולת של משי העשוי ככובעים והוא בית התולעת דפסולת מקרי גושקרא וגם פת סובין נקראת כן במסכת גיטין [דף נו א]:
אחוונה: ערבה ויש כמין צמר בין קליפה לעץ:
שברא: מין עשב ארוך:
אוכמתא דארבי: ספינה המתעכבת במקום א' במים גדל ירקרוקות סביב שוליה מבחוץ:
תנא עד כאן פסול פתילות: עד בירוקה שעל פני המים פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים שלא יתן חתיכות זפת או שעוה בנר במקום שמן:
שעוה איצטריך ליה: לפי שרגילין לעשותה כמין פתילה ארוכה והפתילה בתוכה כמו שאנו עושין מהו דתימא בפתילה נמי [קא סבר] דאפילו כעין נרות שעוה שלנו יהא אסור להדליקן:
קמ"ל: מכאן ואילך פסול שמנים שאינו אסור אלא בשנתן השעוה והזפת בנר כמין שמן אבל בשחברן יחד ועשה מהן פתילה מותר דנמשך הוא יפה אחר הנר ומכאן יש להתיר נרות שעוה בשבת וכן התירו בתוספות וכן דעת ה"ר יונה ז"ל אבל חכמי נרבונה היו אוסרין והיו מפרשים כן מהו דתימא לפתילה נמי לא שאפילו שם נר שעוה בנר של שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים דכיון שיש בו שמן מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולא מיחוור שאם אסור להדליק בלא שמן אפילו הניחו בשמן נמי אסור כדאמרי' לקמן [דף כא. ע"ש] דעירב דבר שמדליקין בו עם דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין אלא ודאי כי לא הניחו בשמן נמי שרי כך העלו התוספות אבל נמצא בתשובות רבינו שרירא גאון ורב אלפסי ז"ל דנר של שעוה אסור להדליק בו וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:
כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה: היסק גדול שהאחד מבעיר את חבירו:
לא אסרו אלא לעשותה פתילה לנר בלבד: כדמפרש טעמא בסמוך:
עוף אחד יש: ומחלבו נותנין בנר ודולק:
משחא דקזא: שמן העשוי מגרעיני צמר גפן שקורין קוטון:
לפי שהאור מסכסך בהן: אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סכסכה אבניו [ב"ק ד"ו א]:
אין נמשכין: ואתי להטות:
שמן כל שהוא: הניתן בתוכו ממשיכו אחר הפתילה:
לפי
שאין מדליקין. בעיניה גזרו הא אטו הא ל"א שאין דולקין היטב:
אבל להקפות מותר: פירש הרב אלפסי ז"ל להעבות ראש הפתילה כדי להרבות אורה ורש"י ז"ל פי' להקפות שאינו מדליק הפתילה פסולה אלא סומך עליה הפתילה כשרה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל [מ"ב ו] מתרגמינן וקפא פרזלא וכתב הרשב"א ז"ל שתימה הוא על מה סמכו בדורות הללו לכרוך צמר גפן על גבי גמי ולהדליק בעששיות של זכוכית אלא שאפשר לומר שלא אסרו אלא אותן שראויין להדליקן בפני עצמן ולפיכך גזרו על ידי תערובות אטו בעיניהו אבל דבר שאין ראוי להדליק בו בפני עצמו כורכין עליו דבר שמדליקין בו דליכא למיגזר אטו בעיניה דלא חזו לאדלוקי:
אמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך: פרש"י ז"ל דהיינו חלב מבושל ולא מסתברא דבמתניתין אסרו חלב מבושל דומיא דשארא כלומר אפילו על ידי תערובת ועוד נימא חלב מבושל כלישנא דמתני' אלא חלב מהותך הינו מחוי שלא נקרש עדיין ומשום הכי שרי בתערובות של שמן כל שהוא טפי משאר שמנים שאסרו חכמים משום דחלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אפילו בעינייהו נמי ממשכי אלא דרבנן גזרו בהו אטו חלב שאינו מהותך ואטו קרבי דגים שלא נימוחו ואי אסרי להו נמי אפילו על ידי תערובת הויא לה גזירה לגזירה:
הלכות חנוכה שמע מינה אסור להשתמש לאורה: פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל ואם איתא דשרי לאישתמושי תשמיש מצוה בנר חנוכה האיך מדליקין נר חנוכה בשבת בכל השמנים והרי כשישתמש בה בסעודת שבת אתי לאטויי אלא ודאי כדאמרן והא דאמר רב לקמן [דף כב א] אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי אלא לומר דאפילו ריצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור והכי מוכח בירושלמי וכן נראים דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהלכות מגלה וחנוכה וזה שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל וא"ת והא אמרי' [דף כב א] דאבוהון דכולהו דם כלומר דמדכתיב ושפך וכסה ודרשינן במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל כדי שלא יהו מצות בזויות עליו ילפינן שאסור להסתפק מנויי סוכה ושאסור להשתמש כנגד נר חנוכה משום בזוי מצוה ואי אפילו תשמישי מצוה קאמרינן מאי בזויי מצוה איכא דהא אמרינן בגמ' (שם) דלרב דאמר אין מדליקין מנר לנר אי טעמיה משום בזויי מצוה כל היכא דקאמר מדליק משרגא לשרגא ממש שלא ע"י קנסא שרי דכיון דמצוה ממצוה קא מדליק ליכא משום בזויי מצוה וה"נ מאי שנא י"ל דעד כאן לא שרינן אלא להדליק מנר לנר משום דתרוייהו חדא מצוה כלומר מצות נר חנוכה ומין במינו אינו בטל אבל שאר מצות נראה כמבטלות זו את זו:
שמע מינה כבתה אין זקוק לה: לחזור להדליק ונשאל הרשב"א ז"ל אם לאחר שהדליק בה לתקנה וכבה אותה בשוגג אם חייב לחזור ולהדליק ואם מברך פעם שנית והשיב ז"ל מסתברא שאינו חייב להדליקה דהוה ליה ככבתה שאין זקוק לה דהדלקה עושה מצוה וכבר הדליקה ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצות הדלקה כבר עברה:
מצותה משתשקע החמה: לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם זמן זה דשבת יוכיח שצריך להדליק קודם שקיעת החמה לרבה דאמר בשלהי פרקין (דף לד ב) דמשתשקע החמה הוי בין השמשות אלא עיקר מצותה קאמר ואם רצה להקדים מקדים אבל מדברי בעל הלכות ז"ל נראה דדוקא נקט משתשקע החמה ובערב שבת נמי מדליק אחר שקיעה וכרב יוסף דאמר דמשתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום:
דאי לא אדליק מדליק: כלומר אבל לאחר שיעור זה אינו מדליק וכתבו בתוס' דדוקא בדורות שלהן שהיו מדליקין מבחוץ אבל עכשיו שמדליקין בבית מבפנים בכל שעתא ושעתא זמניה הוא דהא איכא פרסומי ניסא לאותן העומדים בבית ומיהו לכתחלה מצוה להדליק משתשקע החמה משום דזריזין מקדימין למצות:
אי נמי לשיעורא: פירש הרב אלפסי ז"ל שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק מן השמן וכל שכן הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא (דף ל ב) ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק
למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה ורש"י ז"ל פירש לשיעורא שצריך שיתן בה שמן כשיעור הזה:
תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו: נר אחד בכל לילה [לאיש ובני ביתו והמהדרין את המצוה עושין נר אחד בכל לילה] לכל אחד מבני הבית:
כנגד ימים הנכנסין: העתידין לבוא:
כנגד פרי החג: דקרבנות בפרשת פנחס שבכל יום היו מתמעטין והולכין שביום ראשון היו מקריבין י"ג פרים ובשני י"ב וכן בכל יום ויום היה ממעט אחד:
ימים היוצאין: שיצאו כבר וזה שעומד בו נמנה עם היוצאין:
מעלין בקדש ולא מורידין: מקראי ילפינן במנחות פרק שתי הלחם (דף צט א) וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מגלה וחנוכה דמהדרין מן המהדרין עבדי נמי הדור הראשון דהיינו נר לכל אחד ואחד אם היו אנשי הבית עשרה בליל ראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים ובתוס' אמרו דלא משמע הכי דאם כן ליכא היכרא לימים היוצאין שהרואה יחשוב שכמנין זה יש בני אדם בבית:
תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה וכו': מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברה"ר אלא בחצירו שבתיהם היו פתוחים לחצר:
ואם היה דר בעליה: שאין לו מקום בחצר להניחה שם מניחה מבפנים כנגד חלון הסמוכה לרה"ר ובשעת הסכנה שגזרו על המצות מניחה על שולחנו [ואף על פי] דמאן דחזי סבר האי נר לאו דמצוה הוא אלא נרו הוא:
אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה: נראה לי דנהי דרבא מודה דאסור להשתמש לאורה וכיון שכן פשיטא דצריך נר אחרת הכא ה"ק דאף על גב דבשעת הסכנה כיון (שכן) דמניחו על שולחנו על כרחו משתמש לאורה אפילו הכי צריך נר אחרת לעשות היכרא בדבר:
ואי איכא: מדורת אש לא צריך נר אחרת לפי שמשתמש באור המדורה ויש היכר שהנר של מצוה היא:
אם אדם חשוב הוא: שאינו רגיל באור המדורה: צריך
נר אחרת להשתמש: דאי לא ליכא היכרא:
מאי חנוכה: כלומר על איזה דבר קבעוה:
ולא מצאו אלא פך אחד וכו': ונטמא כל שמן שבמקדש חוץ מזה שלא נטמא שהרי חתום היה וכלי חרס אינו מטמא מגבו ולהיסט לא חיישינן אע"ג דנכרים מטמאים בהיסט כזב לפי שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו חתום בחותם של כהן גדול אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו:
עשאום ימים טובים בהלל ובהודאה: ולא שאסורים במלאכה שלא נקבעו אלא לקריאת הלל ולומר על הנסים בהודאה ויש מי שכתב שלפיכך קראום חנוכה כלומר חנו בכ"ה ומש"ה היו שמנה ימים מפני שהיה להם שמן טהור רחוק ד' ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה:
גרסי' בגמרא [דף כא ב] תנן התם גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב: גמל טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה למטה מעשרה דאי ס"ד למעלה מעשרה נימא ליה היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו: דלמא אי מטרחינן ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה. וכתב ר"ח ז"ל דקיי"ל כרבינא דלא שבקינן מאי דאפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאדחי בגמ' בדרך דלמא בעלמא וכן פסק הר"ר יונה ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל אבל הר"ם במז"ל לא כתבה:
אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי [תנחום] נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה: דלא שלטא ביה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא:
כסוכה וכמבוי דתנן בהו בהדיא בעירובין ובמס' סוכה דפסילי:
בטפח הסמוך לפתח: שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם:
מימין: בכניסתו לביתו מימינו: מזוזה קיימא לן [מנחות דף לד א] בימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה (כרעא) דימינא עקר ברישא ויש מי שכתב דאי ליכא מזוזה מניח נר חנוכה בימין כדרך כל מצות:
אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה: למנות וכבר כתבתי למעלה דרבותא אשמעינן דאפילו רצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור אבל ה"ה דאפילו תשמיש דמצוה נמי אסור:
כל מילי דמר: רבה בר נחמני שהיה רבו:
מדליקין מנר לנר: מנר חנוכה לנר חנוכה ואפילו על ידי קינסא שרי דהא אסיקנא בגמרא דטעמיה דרב דאמר אין מדליקין משום ביזוי מצוה ודוקא על ידי קינסא הוא דאסר דאילו מנר חנוכה לנר חנוכה בלא קינסא ליכא ביזוי מצוה ומינה דשמואל אפילו על ידי קינסא שרי וזו היא השטה המחוורת בגמרא ולא כן דעת הרמב"ן ז"ל שכתב דלמסקנא ע"י קינסא אסור והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מהלכות מגלה וחנוכה ומדליקין מנר חנוכה לנר חנוכה וכתב עליו הראב"ד ז"ל ועל ידי קינסא ומחלוקתם תלויה בדקדוקי סוגיות הגמרא וכמו שכתבתי בחידושי ואין כאן מקום להאריך:
ומתירין מבגד לבגד: מתירין ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות [דף מא ב] מפרש טעמא דמאן דאסר:
והלכה כר' שמעון בגרירה: דאמר דבר שאין מתכוין מותר:
ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ: והוי תולדה דחורש או דבונה:
אמר רבא היה תפוס נר חנוכה ועומד: משהדליקה עד שכבתה ועומד לאו דוקא אלא כן לשון התלמוד:
לצרכו:
להשתמש וליכא היכר מצוה וניסא:
בפנים: בבית והוציאה לחוץ כדאמרי' לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ:
האי נר חנוכה דאדלקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום מ"ט דהדלקה עושה מצוה: והיינו דמברכין להדליק בלבד הלכך הדליקה חרש שוטה וקטן אף על פי שהניחה גדול לא עשה ולא כלום מיהו כתב בעל העיטור ז"ל דאם הגיע לחינוך מותר והכל תלוי במנהג כדאמר בירושלמי דמגלה מכאן ואילך התקינו שיהו קטנים קורין לרבים:
שאף הן היו באותו הנס: שגזרו יונים על כל הבתולות הנישאות שיבעלו להגמון תחילה וע"י אשה נעשה נס דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה:
אמר רבי יוחנן א"ר יהושע ב"ל עששית שהיתה דולקת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה: אלמא הדלקה עושה מצוה ופרש"י ז"ל אע"פ שהדליקה למצות חנוכה בע"ש למוצאי שבת צריך לכבותה ולהדליקה למצות הלילה וכן מצינו בנר מערבי [לעיל דף כב ב] אע"פ שהיתה דולקת מכבה ומטיבה ומדליקה בתחילה:
אמר רב ששת אכסניא: אורח אע"פ שאין לו בית דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה:
כי הואי בי רב: שהייתי אכסנאי ללמוד תורה:
בתר דאנסיבנא: ופעמים שהייתי אכסנאי:
עלי: בשבילי:
גו ביתאי: בביתי:
אמר רב חייא בר אשי וכו': הרואה נר חנוכה צריך לברך. העובר בשוק ורואה באחת החצרות נר דולק. ומסתברא דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לאו הכי לא שלא מצינו יוצא במצוה שיתחייב לחזור ולברך על הראיה:
מכאן ואילך המדליק מברך שתים ורואה מברך אחת: לפי שאין לברך זמן אלא ביום ראשון דמשהגיענו לתחלת הזמן הגיענו: ובגמרא אמרי' היכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך ומקשינן מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו ומשתתפים בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשו'. כלומר שאין צריך לברך על הפרשתו ולפיכך יכול להפריש אותו אע"פ שהוא ערום ואי אמרת כל בדרבנן בעי ברכה כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחנך קדוש וליכא ומתרצים אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה כלומר דאפילו מעשר ודאי ברכתו אינו אלא מדבריהם הלכך בדמאי הוה ליה ספק דדבריהם ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן ומשמע לכאורה דרבא ה"ק היינו טעמא דלא מברכין בהפרשת דמאי משום דדמאי אפילו ספק נמי לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין הן ומדפריק רבא הכי משמע דסבירא ליה דספק דדבריהם בעי ברוכי:
ומכאן למדו קצת מן המפרשים ז"ל דנהי דבהדיא אמרינן בפרק מי שמתו [דף כא א] דספק של דבריהם לא בעי מהדר וברוכי ה"מ היכא שהברכה עצמה היא המצוה כספק קרא ק"ש וספק אמר אמת ויציב דשקלי' וטרי' בהו התם אבל בברכת המצות שעיקר המצוה דאורייתא כגון הפרשת מעשרות כיון שהמצוה דאורייתא והוא צריך לחזור ולעשות המצוה מספק אף הברכה אע"פ שהיא של דבריהם צריך לעשותה עמה ולפי זה ספק נטל לולב ספק לא נטל ביום ראשון שהוא מהתורה כיון שהוא צריך לחזור וליטול צריך גם כן לברך אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק רבי אליעזר דמילה גבי נולד כשהוא מהול דאיכא ספק ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית שאינו מברך עליו וכן כתב משמיה דרבינו האי גאון ז"ל אף על פי שעיקר מילה דאורייתא אלמא ס"ל ז"ל דכל ספק של דבריהם אפילו במצוה דאורייתא אינו מברך ולפי זה ספק נטל לולב אפילו ביום ראשון חוזר ונוטל ואינו מברך ולפי דבריהם תירץ הרמב"ן ז"ל דהאי דאיצטריך ליה לרבא למימר רוב עמי הארץ מעשרין הן היינו משום דאי לאו מהאי טעמא כיון דרבנן תקון דמאי הוה ליה ודאי דדבריהם ולא ספק:
ומאי דמברכין בנר חנוכה להדליק בלמ"ד ולא על הדלקת הנר כדעבדינן בנטילת לולב אפרש במסכת פסחים [בפ"ק סי' ת"ש ע"ש בר"ן] בס"ד:
אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים: שיש לבית שני פתחים פתוחים לחצר צריכה שתי נרות נר לכל פתח משתי רוחות ומפרשינן בגמרא דהיינו טעמא משום חשדא דבני מתא דזמנין דחלפי בהא ולא חלפי בהא ואמרי כי היכי דבהא לא אדליק באידך נמי לא אדליק ומסתברא דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחד פתחא:
נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם: שאם היו שני בני אדם דרים בחצר אחת ומדליקין בחצר מבחוץ עולה לשניהם אי נמי למהדרין שעושין נר לכל אחד ואחד:
עשאה כמדורה: שהאש מתחברת באמצעיתה ואינו דומה לנר וכתב הרב בעל העיטור ז"ל מסתברא דהני מילי בשלא הרחיקם זה מזה אבל הרחיקם זה מזה כאצבע אינו נעשה כמדורה ויצא:
אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה ונר ביתו: נר ביתו בשבת והוא עני שאין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות שלום ביתו עדיף דהכי אמרינן לקמן [ד' כה ב] ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך:
בתר דבעיא הדר פשטא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא וא"ת והיכי דחינן קדוש היום דאורייתא משום נר ביתו ונר חנוכה יש לומר דלא דחי' ליה דהא אפשר לקדושי אריפתא [פסחים דף קו ב] אלא דאי לא משום שלום ביתו ופרסומי ניסא מצוה מן המובחר [עדיף] טפי בחמרא כדאמרינן [שם א] זכרהו על היין בכניסתו:
ומדאמרי' דנר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו: כתב הרמב"ן ז"ל משמע לי דאף להקדים מקדימין נר ביתו לשל חנוכה שכל התדיר והמשובח מחבירו קודם לחבירו [זבחים דף פט א] אבל ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאומר והיכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת דאי אדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה וכמה הוא דחוק זה הטעם אם אמרו ביום הכפורים כן [בעירובין דף מ ב] כשאמר זמן משום דמוסיפין מחול על הקדש ואוכלין ופוסקין מבעוד יום ויכול הוא להפסיק ולקבל עליו שלא יאכל מבעוד יום וכיון שאמר זמן הרי קבלו מעתה אבל הדלקת נר בשבת אם הדליקו מה קיבול שבת יש בכך הרי כדי שלא יהא טרוד בערב הוא עושה אם כן הדליק נר זה [בערב] שבת לא ידליק נר אחרת ואדרבה לא מפני שהוא שבת מדליק אלא מפני שעדיין אינה שבת וכי גמר הדלקה קונה שביתה ועוד הרי אמרו בשלהי פרקין [דף לה ב] שלישית להדליק את הנרות הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור אלמא בתר הדלקת הנר מותר לצלות דגים ולהדביק פת בתנור דכולהו ודאי מדליקין וזמן דכולהו אינשי היא להדלקה ובתר הכי מאן דאדליק גופיה מדביק פת בתנור וצולה דג קטן מדלא הויא תקיעה בתרייתא דהדלקה וש"מ דכל כי האי גוונא לאו קבלה היא ושרי אלו דבריו ז"ל ואינן נראין לי דמאי דקאמר דביום הכפורים היינו משום דמוסיפין מחול על הקדש ויכול הוא להפסיק ולקבל עליו שלא יאכל מבעוד יום הא ודאי כשם שרשאי לעשות כן ביוה"כ כך הוא רשאי להפסיק ולקבל עליו בערב שבת שלא יעשה מלאכה מבעוד יום דכשם שיש תוספת ליוה"כ כך יש תוספת לשבת כדאמרי' בפרק בתרא דיומא (דף פא ב) כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש ומאי דקאמר שלא מפני שבת הוא מדליק אלא מפני שעדיין אינה שבת הוא מדליק אין ודאי הכי הוא אלא מיהו חזינא בכולהו תנאין שמנהג
חכמים היה שהמלאכה האחרונה שהיו עושין בע"ש היתה הדלקת הנר שאפילו תפילין שהנחתן מצוה היו חולצין קודם שידליקו את הנר וכדתניא בברייתא בסוף פרקין [דף לה ב] ו' תקיעות תוקעין ערב שבת וכו' שלישית להדלקת הנר דברי רבי נתן רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ופרש"י ז"ל ורביעית להדליק את הנר וכן משמע דלא פליג אתרתי קמייתא דהתם ועוד מדאמרינן התם בסמוך שניה להדליק את הנר כמאן דלא כר' נתן ודלא כר' יהודה הנשיא אלמא בתחלה היו חולצין תפיליהן ואחר כך מדליקין את הנר וכבר הקשו בתוספות מדאמרינן בסוף פרק ארבע מיתות (דף סח א) דרבי אליעזר חלה ונכנס הורקנוס בנו אחריו לחלוץ תפיליו גער בו אביו ויצא בנזיפה ואמר לו היאך מניחין איסור סקילה כלומר הדלקת הנר ועוסקין באיסור שבות אלמא הדלקת הנר קודם לחליצת תפילין ותירצו דשאני התם דמשום חליו אחרו מלהדליק את הנר לפי שהיו טרודין בו עד סמוך לחשיכה ולכך היה לו לעסוק באיסור סקילה קודם ואדרבה משם יש ראיה דחליצת תפילין קודמת מדרצה הורקנוס לחלוץ תפיליו קודם הדלקה אלמא יודע היה שכך היו רגילין. וברייתא נמי בסוף פרקין מוכחא שהמלאכה האחרונה שהיו עושים בערב שבת היתה הדלקת הנר דקתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ודאי שאדם יכול להטמין יותר סמוך לשבת מלהדליק את הנרות דהא תנן בפרקין [דף לד א] ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות אבל מערבין וטומנין את החמין וכיון שכן איפכא הוה ליה למתני הדליק המדליק וסילק המסלק והטמין המטמין אלא ודאי היינו טעמא משום דרבנן הכי תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה ושלא יעשה אחריה מלאכה כלל והיינו טעמא לפי שהדלקה מלאכת מצוה היא לצורך שבת וכדאמרינן לקמן [דף כה ב] הדלקת נר בשבת חובה ונמצא שהיא כתחלת שביתה וכקבלתה ובהא נמי מתרצא הא דאמרינן בסמוך [דף כג ב] דביתהו דרב יוסף הוה מאחרה ומדלקה אמר לה רב יוסף תנינא וכו' וקשה לי דודאי דביתהו דרב יוסף לא הוה מדלקה בין השמשות דהא תנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין ובודאי מוסיפה היתה מחול על הקדש שהרי שבתות וימים טובים מחוייבים הם בכך וכיון שכן מאי קאמר לה רב יוסף תנינא לא ימיש הרי כבר היתה מוסיפה מחול על הקדש אבל נ"ל דודאי קודם לבין השמשות היתה מדלקת שלא היתה מכנסת עצמה לספק איסור סקילה אלא מיהו הוה סבירא לה שאין צריך להדלקת הנר תוספת לפי שלא נתנה תורה תוספת אלא למלאכות של חול אבל הדלקת הנר מלאכה של קדש היא לצורך שבת ותחלת שביתה היא שלפיכך תקנו חכמים שתהא מלאכה אחרונה הלכך הוה סבירא לה דלא יצטרך בה תוספת דאדרבה כמה דמאחר ליה טפי עדיף ואמר לה רב יוסף דאפילו הכי צריכה היא תוספת והיא סברה לאקדומי כלומר לעשות לה תוספת גדול כשאר המלאכות כולן אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים:
וכיון דכל הני שמעתתא מוכחי שחכמים תקנו שתהא הדלקת הנר מלאכה אחרונה מי שמדליק את הנר כבר הוא גומר בדעתו שלאחר מלאכה זו לא יעשה שום מלאכה אחרת ואין לך קבול שבת גדול מזה ומאי דקא מייתי ראיה מדתניא בשלהי פרקין [דף לה ב] שלישית הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן וכו' לאו ראיה היא כלל דהאי ושוהה לאו אמדליק קאי אלא אתוקע קאי דהכי קתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן כלומר כמה יהא תוקע זה שוהה בין תקיעה שלישית לתקיעה אחרונה שאי אפשר לומר שלא ישהה אלא כדי סילוק והטמנה והדלקה שאין הכל מטמינים ומדליקין כאחד ועוד שיש מי שאינו מטמין אלא קדירה אחת ויש שמטמין הרבה וכן בהדלקה ומש"ה קאמר שהתוקע שוהה בין תקיעה שלישית לרביעית כשיעור שיהא נצלה ביניהן דג קטן או להדביק פת בתנור ויקרמו פניה ונתנו שיעור בין תקיעה שלישית לד' אף על פי שלא נתנו שיעור בין ראשונה לשניה ובין שניה לשלישית לפי שבתקיעות ראשונות עוד היום גדול ואין קפידא בשיעוריהן אבל תקיעה שלישית צריכה שתהא סמוך לחשכה מפני הדלקת הנר שאסור להקדימו ואדרבה ההיא מוכחא דלבתר הדלקה לא עביד מלאכה כלל מדקתני הדלקה בתר הטמנה וכמו שכתבתי למעלה וכיון דרבנן תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה ודאי מי שמדליק בע"ש כבר הוא גומר בדעתו שלא יעשה מלאכה לאחר מכאן ונמצא מקבל שבת לאחר הדלקתו כדברי בעל הלכות ז"ל:
אמר רבא הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים: דכתיב [משלי ו] כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה בא אור תורה:
אבין נגרא: חרש עצים:
חזא דהוו רגילי בשרגי: שרגא דשבת ושרגא דחנוכה ומשום הכי אמר דתרי גברי רברבי נפקי מהתם ולקמן גרסינן דהוו רגילי בשרגא כלומר דשבת בלחוד ומשום הכי אמר גברא רבה נפיק מהכא ובתוס' כתבו דהכא גרסינן דהוו רגילי בשרגא פירוש הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא ולקמן חזא דהות רגילא בשרגא פי' האשה לבדה משום הכי קאמר דחד גברא רבה נפיק מהכא:
דביתהו דרב יוסף מאחרה ומדלקה: נר של שבת סמוך לחשיכה:
לא ימיש: קרא יתירא ולהך דרשא אתיא דהא כתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן:
משלים לעמוד האש: שהיה עמוד האש בא קודם ששקע עמוד הענן:
לאקדומי: בעוד היום גדול:
תנינא: אני שונה שלא יקדים דלא מינכרא שהוא לשבת:
דרחים: אוהב:
הויין ליה בנין רבנן: ואהבתו עליהן כאב על הבן:
ואי לאו בר הכי הוא: שאינו רגיל לעסוק בתורה:
לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב: משום שאסור ליהנות מהן והויא לה הבערה שלא לצורך כלל ושמן של תרומה נמי אע"ג דבשעת הדלקתו מותר ליהנות ממנו כדאיתא בגמרא אפ"ה גזרינן תרומה אטו קדשים כך פי' רבינו יצחק ז"ל ועיקר: הלכך ביום טוב שחל להיות בערב שבת אין מדליקין בשמן שריפה (ביום טוב) לפי שהוא צריך להדליק בערב שבת שהוא ביום טוב ואי שרית ליה אתי למשרף קדשים ביום טוב:
מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון: בתפלה פשיטא ליה דמזכיר דכיון דבצבור היא איכא פרסומי ניסא אבל ברכת המזון שהוא ביחיד מיבעיא ליה:
אינו מזכיר: כלומר לא חייבוהו חכמים להזכיר:
איבעיא להו מהו להזכיר של ראש חדש בברכת המזון וכו': או דלמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן וא"ת והא אמרינן בפרק ג' דמגלה (דף כב ב)
כל שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח ומועד קורין ארבעה אלמא אין עושין מלאכה בר"ח יש לומר דלאו משום איסורא קאמר אלא משום מנהגא בעלמא שלא נהגו לעשות בו מלאכה:
ערבית שחרית ומנחה וכו': ואומר מעין המאורע בעבודה דהיינו יעלה ויבא:
ואם לא אמר מחזירין אותו: וכי אמרינן דמחזירין אותו בר"ח הני מילי שחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אין מחזירין אותו דהכי אמרינן במסכת ברכות (דף ל ב) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החדש אלא ביום:
שני וחמישי מאי עבידתייהו: הוה משמע ליה של כל שבתות השנה ומאי עבידתייהו להזכירם ולחלקם משאר ימות השנה:
של תעניות: שהיו גוזרין על הגשמים שני וחמישי כדאיתא במסכת תעניות (דף י א):
ושל מעמדות: כלומר בימים של מעמדות שהיו מתענין ארבע תעניות בשבת שני ושלישי ורביעי וחמישי:
ואומר מעין המאורע: בשומע תפלה דהיינו עננו:
ערבית: ליל כניסתו אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום וה"נ אמר רב הונא במס' תעניות [דף יא ב] יחיד שקבל עליו תעני' אע"פ שאוכל כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית וכתב רש"י ז"ל דאנו אין רגילין להתפלל תפלת תענית אפילו בשחרית שמא יארע לו אונס או חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו אבל בתוספות אמרו דליכא למיחש להכי דאפילו יארע לו כן אינו שקרן כיון שבשעה שהתפלל בתענית היה וראיה לדבר מדקיימא לן [תענית דף יב ב] לווה אדם תעניתו ופורע ולעיל בפ"ק [דף יא א] נמי אמרינן לוזיף מר וליפרע אף על פי שכבר התפלל תפלת תענית אלמא כל כי האי גוונא לאו שקר מיקרי:
ואם לא אמר אין מחזירין אותו: דלאו דאורייתא נינהו:
ואין בהם הזכרה בברכת המזון: של ערבית כניסתו וכל שכן יציאתו שכבר עבר היום:
איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה במוספין: בתפלת המוספין דשבת וראש חדש שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הנסי' בהודאה:
בד' תפלות: ערבית ושחרית ומוסף ומנחה וכיון שתפלת מוסף חובת היום היא אינה פחותה משאר תפלות היום:
והא דאמר רב גידל אמר רב ר"ח שחל להיות בשבת וכו' לית הלכתא כוותיה מדר' יהושע בן לוי: זה הוא דעת הרב אלפסי ז"ל והוא סובר כן מדאמרינן בגמרא [דף כד ב] ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וסובר הרב ז"ל דאהא דרב גידל אמר רב נמי קאי וכן דעת רש"י ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תפלה אבל רבינו יצחק ז"ל כתב דהא דרב גידל לא מידחיא דאפילו ר"י בן לוי מודה בה דאינו צריך להזכיר של ר"ח בנביא כיון דנביא בר"ח ליכא כלל משא"כ בדריב"ל [דתפלה כל יומי איתא] דמתוך שמזכיר שבת בד' תפלות צריך להזכיר גם כן בנעילה ובכי האי גוונא נמי דחינא לה בגמרא [דף כד א] וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל וכן נהגו וכתב הרב רבינו יונה ז"ל לדברי הרב אלפסי ז"ל דנהי דאדחיא דרב גידל ומזכיר אפילו הכי אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר בה מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ראש חדש דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש אבל המפטיר בנביא במנחה ביום הכפורים
שחל בשבת חותם אף בשל שבת כדרך שחותם בהפטרת שחרית:
שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית: המתפלל ברכה אחת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו:
משום סכנה: סכנת מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהם ביישוב וכל שאר לילי החול היו עוסקין איש איש במלאכתו וכשגמר מלאכתו מתפלל תפלת ערבית בביתו ולא היו באין לבית הכנסת אבל בלילי שבת היו באין לבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהר לבוא ושוהה עד אחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור:
והני תמניא יומי דחנוכה וכו' ואר"ש בן יהוצדק וכו' ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ושל עצרת אמרינן בערכין (דף י א) מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא ומהדרינן חג חלוק בקרבנות פסח אינו חלוק בקרבנות שבת דחלוק בקרבנות לימא לא אקרי מועד ר"ח דאיקרי מועד לימא לא אקדיש בעשיית מלאכה וכתיב (ישעיה ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה לילה שאין מקודש לחג אין טעון שירה ור"ה ויוה"כ לימרו משום דר' אבהו דא"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה וכו':
ובשאר יומי בר מהני דהיינו ששה של פסח בגולה וראש חדש אין היחיד גומר בהן את ההלל ועלייהו אמרינן בפ' היה קורא (דף יד א) ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק וכתב הרב בעל הלכות ז"ל דכי אמרינן ימים שאין היחיד גומר היחיד דקאמר לאו דוקא דאפי' רבים נמי לא גמרי ליה אלא כל שאין ישראל מקובצים יחד קרי יחיד ומש"ה קרי להו יחיד דכי מכנפי כולהו ישראל בעינן למימר הלילא על כל צרה וצרה שנגאלין ממנה וראיה לדבר דהא רב [תענית דף כח ב] כי אקלע לבבל וחזא דהוו קרו הלילא כדאמרי' לקמן סבר לאפסוקינהו ואע"ג דבציבור הוה ותו שמעינן מינה דלאו דוקא אינו גומר ולומר דבדלוג מיהא קורא דהא רב סבר לאפסוקינהו ואם איתא דבדלוג חייבין לקרות אמאי בעי לאפסוקינהו עד דישמע אי מדלגי' ביה או לא אלא ודאי כי אמרי' ימים שאין היחיד גומר היינו משום דבבבל ממנהגא קורין אותו בדלוג אבל אין הכי נמי דמדינא אינו חייב לומר אותו כלל אבל הרמב"ן ז"ל כ' בספר הלקוטות דששה ימים של פסח ור"ח לאו חד דינא אית להו משום דששה ימים של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבין למקרי הלילא בדלוג ועלייהו אמרינן בפ' היה קורא [דף יד א] ימים שאין היחיד גומר את ההלל (בין פרק לפרק) פוסק כלומר כקריאת שמע ודוקא מפני הכבוד הא לאו הכי לא וכדאמרינן התם ברב בר שבא דאזיל לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ליה לשאל בשלומיה ואמרינן משום דלא חשיב עליה דרבינא כלומר דלא חשיב מפני הכבוד דלאו רביה ולא גדול בחכמה הוא אבל הלל דראש חדש אינו בכלל זה אלא בין צבור בין יחיד אינן גומרין ולא קורין מתקנת חכמים משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה וכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה כדאיתא בערכין (דף י ב) הילכך בששה ימים של פסח קורין בדלוג ומברכין והיינו דרב בר שבא לא פסק ליה רבינא ואם איתא דלא מברכין אמאי לא פסק ליה אבל בראש חדש קורין ממנהגא ואין מברכין שאין מברכין על המנהג וכן כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו כדאמרינן [סוכה דף מד ב] בערבה חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא אבל אחרים אומרים דדוקא על חביטת ערבה דאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין אבל בהלל דראש חדש מברכין ובכיוצא בזה כלל גדול אמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך צבור נוהגין ונהוג כן ומנהג הוא שמברכין על ההלל:
תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כלומר ה"מ [דתלי במנהגא] בצבור אבל כל יחיד ויחיד לא ומ"ה אמר [יחיד] דאפילו בבבל לא יתחיל כלל ואם התחיל גומר אבל צבור אפילו לכתחלה מתחילין ואחרים אומרים אפילו לבני א"י קאמרינן דכיון שלא נהגו לא יתחיל בין יחיד בין רבים וכדפרישנא לעיל ומיהו אם התחיל גומר:
ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דלבני בבל קאמרינן וכללא דכל ה"מ דאזלינן בהו בתר מנהגא:
מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב: היינו שמן של תרומה שנטמא ופרכינן בגמרא הא תנא ליה רישא אין מדליקין בשמן שריפה ואוקמינן ביום טוב שחל להיות ערב שבת ומשני מה טעם קאמר מפני מה אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:
בעיטרן: פסולתא דזיפתא שבתחלה זב הזפת עב ואחר כך זב הצלול ונקרא עיטרן וכיון שהוא צלול נמשך אחר הפתילה אלא שמפני כבוד השבת הוא שאין מדליקין בו דמתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא:
פקועות: דלעת מדברית:
נפט: שמן שריחו רע וכדאמרינן בסוף פרק אמר להם הממונה (דף לט א) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך שאין אדם אדם רוצה לסייעו:
גמ' שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה: שאין סעודה חשובה אלא במקום אור. ואיכא מאן דדייק מדקרי ליה חובה שמע מינה אינה טעונה ברכה כדאמרינן התם [חולין דף קה א] מים ראשונים מצוה אחרונים חובה ואינן טעונין ברכה והכא נמי דכוותיה וכתב רבינו תם ז"ל דשבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוו אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר חובה של מצות עונג שבת היא הילכך טעון ברכה ומה שאמרו עוד טעם אחר שאין צריך לברך לפי שאם היתה מודלקת ועומדת אין צריך להדליק לא מחוור דהא כסוי הדם נמי [שם דף פז א] אם כסהו הרוח פטור מלכסות ואפ"ה מברך. וכן נולד כשהוא מהול איכא מאן דאמר [שבת קלה ב] דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ואפי' הכי אמרינן בשלהי פרק ר"א דמילה (דף קלז ב) דהמל מברך וכן כתב רב עמרם ז"ל בסדורו ועוד אומר רבינו תם ז"ל שאפילו היה הנר מודלק ועומד צריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר:
רחיצת ידים ורגלים ערבית: בערב שבת:
בסדינין המצוייצין: סדינין של פשתן ובהן ציצית של תכלת והן של כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין [יבמות דף ד א] לא תלבש שעטנז גדילים
תעשה לך:
מחבין כנפי כסותן: לפי שלא היה תכלת בסדינין שלהם:
בית שמאי פוטרין: מן התכלת דלא דרשי סמוכין ובדין הוא דליתני אוסרין אלא האי דקתני פוטרין משום דסבירא להו דכלי קופסא חייבין בציצית והכא פטירי ולא שייך למיתני בהו אוסרין:
ובית הלל מחייבין: דדרשינן סמוכין:
ואינהו סבור תלמידיו שהיו אוסרין סבור נהי דהלכה כבית הלל דחייבין מדאורייתא מיהו מדרבנן גזור בהו משום כסות לילה שמא יש לו כסות המיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות (דף פט ב) פרכינן וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשנינן שב ואל תעשה שאני זו היא שטת רש"י ז"ל:
ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו שטלית של פשתן אין מטילין בו תכלת משום גזרה אבל במינו דהיינו לבן חייב ולפי זה הא דאמרינן בפרק התכלת [דף מא א] דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקיטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה לאו למימר דבסדינא לא היה מטיל לבן אלא הכי קאמר ציצית מן המובחר דהיינו בתכלת מה תהא עליה והני תלמידי נמי לבן היה בכנפי כסותן אלא שמפני שהיו גוזרים על התכלת משום כסות לילה היו מחבין אותן מרבן שהיה מטיל בהן אף תכלת ולא היה חושש לגזירה זו וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות ציצית והרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות ציצית שהסדין חייב בלבן אבל בתוספות אמרו דודאי בית שמאי אף מן הלבן היו פוטרין אותו וטעמייהו דגזרינן משום כסות לילה וכיון שהיה נפטר בכך מן התכלת אף מן הלבן היו פוטרין אותו שאם הייתי מחייבו בלבן יבא להטיל בו תכלת והיינו דקתני לישנא דפוטרין משום לבן דליכא למימר דנקט פוטרין משום כלי קופסא וכדפירש רבינו שלמה ז"ל דהא קי"ל [מנחות דף מא א] דטלית חובת גברא הוא וכלי קופסא פטורין מן הציצית ובית שמאי משום גזרה הוא דפטרי ולאו משום דלא דרשינן סמוכין דהא אמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ד א) דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש אלא ודאי טעמייהו דב"ש משום גזרה היא ואינהו סבור בהא כבית שמאי דמסתברא להו טעמייהו משום כסות לילה ונמצא לפי שיטה זו שאין מטילין בסדין ציצית כלל וכן דעת רבינו תם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל:
ומדנקט תלמודא הכא האי טעמא דהיינו משום כסות לילה ולא נקט טעמא אחרינא דשמא יקרע סדינו וכו' וכדאתמר התם בפרק התכלת [דף מ ב] משמע דקי"ל כר' שמעון דפוטר כסות לילה מן הציצית והכי נמי משמע בפרק היה קורא (דף יד ב) דאמרינן התם דבמערבא לא היו אומרין פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל ואמר אביי התם דכיון דאינהו הוו מתחילין אנן נמי מתחילינן וכיון דמתחילינן מסיימינן אלמא כולהו מודו דאין מצות ציצית בלילה הילכך הויא לה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות והיינו דאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף לג ב) מצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב וסוכה וציצית והא דאמרינן בפרק קמא דסוכה (דף יא א) דרב יהודה ורב עמרם הוי רמי תכלתא אפרזומא דאינשי ביתייהו היינו טעמייהו משום דסבירא להו דלילה זמן ציצית והוי לה מצות עשה שלא הזמן גרמא ולא קיימא לן כוותייהו:
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו' שמא יסתפק ממנו: ויקח ממנו לסוך בו ידיו וחייב משום מכבה:
שהוא עף: ונדבק בכותל הבית ומדליק הבית:
אין מדליקין בטבל טמא: וכ"ש בטהור:
מה תרומה טהורה: שהיא לאכילה:
אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך: ומקמי הכי אסור שהרי טבל במיתה לאוכל:
אף תרומה טמאה: אע"פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אסור להסיקו בטבלו:
מתני' כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן: פרש"י ז"ל כגון קנבוס וצמר גפן אבל ר"ת ז"ל הקשה עליו דקנבוס וצמר גפן לא יוצאין מן העץ הן אלא מיני זרעים הם כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ זוטא (דף טו ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי וה"נ מוכח בפרק כיצד מברכין (דף מ א) דאמרינן כל היכא דאי שקלת ליה לפירא הדר אילנא ומפיק גוזא בורא פרי העץ ואין צמח קנבוס וצמר גפן עושין כן ועוד שהדבר ידוע שאין שום פתילה מושכת בשמנים כצמר גפן אלא ודאי אין קנבוס וצמר גפן בכלל כל היוצא מן העץ:
וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלין: שאם עשה מהן אהל והמת תחתיו
הוי כשאר בית ואינו צריך להטביל האהל עצמו דאין מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו:
אלא פשתן: שהאהל עצמו טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמרא יליף דבפשתן קא משתעי קרא ומיהו כי קאמרינן דבשאר דברים אין האהל עצמו טמא דוקא כשהוא מחובר לקרקע דהוה ליה כבית הא במטלטל כלי' המטלטלין המאהילין טמאין והכי מוכח בכמה דוכתי:
פתילת הבגד שקפלה: כדרך שגודלין פתילות:
הבהבה על השלהבת: כדי שתהא מוחרכת ותדליק יפה:
ר' אליעזר אומר טמאה היא: שאם יש בה שלש על שלש מקבלת טומאה דקפולה אין מבטלה מתורת בגד:
ואין מדליקין בה: כדמפרש טעמא בגמרא דקסבר ר"א שאין מדליקין לא בפתילה שאינה מוחרכת ולא בסמרטוטין שאינם מוחרכין לפי שאין דולקין יפה ואתי לאטויי:
ר"ע אומר טהורה היא: דס"ל לר"ע דקפולה מבטלה מתורת בגד:
ומדליקין בה: אע"פ שאינה מוחרכת ולא חיישינן דלמא אתי לאטויי:
גמ' בשלמא לענין טומאה בהא פליגי וכו' האריך בה הרב אלפסי ז"ל הרבה בהלכותיו
ולפי שאין בדבריו ענין למעשה כלל לא ראיתי להאריך:
מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' בשביל שתהא מנטפת: ויתקיים הנר שהשמן מטפטף כל שעה לאור הנר וטעמא משום גזרה שמא יסתפק ממנה וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה: ואפילו אותה שפופרת: היא של חרס. דמאיסא ליה גזרינן:
ואם חברה היוצר מתחלה מותר: דתו ליכא למיחש דמשום איסורא דשבת בדיל מיניה אבל כי לא חברה ואינו כלי אחד לא מתחזי ליה דאיכא משום מכבה:
ויתן ראש הפתילה: השני שהוא יוצא דרך הנקב שבנר לשאוב השמן ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק:
ור' יהודה מתיר: דלא גזר ולא קיימא לן כר' יהודה:
גמ' תנא אם חברה: בעל הבית בסיד או בחרסית מותר:
כעין יוצר: שחברה שפיר:
מתני' המכבה את הנר וכו': מפני נכרים פירוש מפני פרסיים שהיה להם יום איד שאין מניחין להדליק נר אלא בבית ע"ז:
ומפני לסטים: שלא יראו שיש שם שום אדם ויבואו עליו:
מפני רוח רעה: הבאה לפניו וכשאינו רואה נוח לו:
פטור: כדמפרש בגמ':
גמ' סוגיא דשמעתא וכו': ואם חולה שאין בו סכנה הוא לר' שמעון. דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור דהאי כבוי נמי אינו צריך לגופו:
ולר' יהודה דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב: חייב עליה חטאת:
מתני' כחס על הנר וכו': כשהוא חס על הנר ומשום הכי כבה אותו. אי נמי כשהוא חס על השמן או על הפתילה חייב. דסבירא ליה לת"ק דאע"ג דהאי כבוי אינו צריך לגופו חייב עליו וכר' יהודה:
ור' יוסי פוטר בכולן: דקסבר ר' יוסי מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה:
חוץ מן הפתילה: ומוקי לה בגמרא (דף לא ב) בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעוד יום דכבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בו כשיבא להדליקה והיינו דקתני מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש לעשותה עכשיו פחם אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי:
מתני' על שלש עבירות וכו' בשעת לידתן: בגמ' מפרש טעמא מאי שנא בשעת לידתן:
גמ' בחדרי בטנה: מקום הדם:
רביעית דם: חיי אדם תלוי' בו:
ראשית קראתי אתכם: כדכתיב ראשית תבואתה [ירמיה ב]:
על עסקי ראשית: הזהרתי אתכם חלה כדכתיב ראשית עריסותיכם [במדבר טו]:
הריני נוטל נשמתכם: ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בב"ר היא אבדה חלתו של אדם שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלויין בה:
נפל תורא לארץ: העומד לשחיטה הכל אומרים חדדו הסכין עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו כך זו הואיל ואיתרע מזלה מזומן פורענותה:
מנכין: פוחתין:
קטונתי מכל החסדים: הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית עמדי:
אדם יוצא לשוק: שפגעין מצויין שם ומריבות:
דומה כמי שנמסר
לסרדיוט וגריע מעולה לגרדום לידון להוליכו לפני שופט:
חש בראשו: חששא בעלמא מיחוש קל:
ונתנוהו לקולר: הוי טפי מנמסר לסרדיוט וגריע מעולה לגרדום לידון שאין דנין שם אלא להריגה על סרחון חמור וצריך פרקליטין גדולים:
עלה למטה: שחלה הרבה עד שצריך לעלות וליפול למשכב:
ואלו הן פרקליטין של העולה למטה בבית דין של מעלה תשובה ומעשים טובים:
אם אין לך לשלם: עולות והקדשות שתדור:
משכבך: אשתך:
אל תתן את פיך: בנדר:
לחטיא את בשרך: לחייב את בניך:
לפני המלאך: גזבר של הקדש:
כי שגגה היא: בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם:
על קולך: בשביל קול נדריך:
בעון ביטול תורה: ויש אומרים בעון ביטול מזוזה וי"א בעון ביטול ציצית לכולהו יהיב טעמא בגמ':
בכנף איש יהודי: בשכר הכנף יחזיקו י' אנשים מכל לשון הרי שבע מאות לשבעים לשון וארבע כנפות יש לו הרי אלפים ושמנה מאות:
שנאת חנם: שלא ראה בו דבר ערוה שיהא מותר לשונאו והוא שונאו:
מריבה רבה: מדה כנגד מדה:
ובניו ובנותיו מתים כשהן קטנים: ואהבתם ניטלת ממנו והיינו נמי מדה כנגד מדה:
במכונס: באוצרות יין ושמן ומתוך כך מארה בשערים שמוכרין ביוקר:
בחלה: בעון חלה: והפקדתי. כמו לא נפקד ממנו איש כלומר אמעט את שעריכם שכנסתם כבר:
השמים נעצרים: ומתוך שאין גשמים יורדין היוקר הווה:
והשכר אבד: עינוי הדין: שמאחרים הדיינין מלדונו ולא לשם שמים אלא מאחר שהוברר להם משהין אותו:
עוות הדין: שמעוותים אותו מדינו:
קלקול הדין: שלא היו מתונים בדין לעיין כל צרכו ונתקלקל מאליו:
חרב ובזה רבה וכו': דכתיב נקם ברית ואין ברית אלא תורה כדכתי' אם לא בריתי יומם ולילה וכתיב והגית בו יומם ולילה וכתיב חרב דע"י חרב דהיינו משלחת גירוי המלחמה הביזה באה וכתיב ושלחתי דבר הרי דבר וכתיב בשברי לכם מטה לחם משען לחם הרי הבצורת וכתיב בסוף הקללות יען וביען במשפטי מאסו הרי ענוי ועוות וקלקול בכלל:
שבועת שוא: ל' הבל המשנה את הידוע כגון על האיש שהוא אשה:
והדרכים משתוממים: מאין עובר:
אלא באלה: ויש במשמע בין שוא בין שקר וכתיב בשבועת שקר וחללת ובשבת ובחלול השם נמי כתיב בהו חלול וגמרינן משבועה:
חלול השם: אדם גדול שבני אדם לומדין ממנו ואינו נזהר במעשיו ונמצאו הקטנים מחללין את התורה על ידו ואומרין זה מבין שאין ממש במצות ונמצא השם מתחלל:
אין אני שוכן: חורבן הבית במשמע שאין משכני בתוכם:
כי את כל התועבות וגו': בפרשת עריות כתיב:
ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם: דהיינו ע"ז וכתיב בתריה ואתכם אזרה בגוים וכתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה הרי שהן גולין ואויביהם יושבין במקומם:
בשבתותיה: שמיטין ויובלות ואתם בארץ אויביכם ולעיל מיניה כתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה:
לא ישמח: הרי צרות וגזרות ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם הרי צועקים ולא נענין:
בעון נבלות הפה: כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה ועוד לשון ועד כל שנותיו של אדם ע' שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה:
הכל יודעין כו': ולא הוצרך אדם לפרש למה נכנסה כלה לחופה והמנבל את פיו בכך אפי' וכו':
שוחה עמוקה: מוכנת לפי זרות:
זעום ה' יפול שם: בזעמו של הקב"ה הוא שוכן שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומעו קרוי זעומו של הקב"ה:
הממרק עצמו: מפנה לבו לכך ממרק עצמו משאר עסקיו להתעסק בעבירה:
סימן לעבירה הדרוקן: בשרו מתקשה ועב ונפח:
משך ידו: הקב"ה מהיות את לוצצים:
לא יגורך רע: לא יגור עמך רע וגבי מספר לשה"ר כתיב דכתיב בההיא פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו':
וגרסינן במס' ערכין וכו':
נורא בבי פלניא. דמשמע עשיר הוא וכל שעה אור מצויה בביתו לבשל תבשילין:
דמתאמרא קמי מרה: שהמרגל אומרה בפני האומר:
חזרתי לאחורי: לראות מי עומד אחרי שאף בפני הבעלים אני אומרה אלמא לאו לישנא בישא חשיב: ל"א שאם באו בעלים ואמרו לי למה אמרת כן לא חזרתי בי לומר לא אמרתי אלא בפניהם הודיתי:
דמתאמרא באפי תלתא: שהבעלים אמרוה באפי תלתא:
לית בה משום לישנא בישא: המגלה אותה אינה לשון הרע שגלה דעתו זה תחלה שאם תגלה אינו חושש דמידע ידע דסופה ליגלות:
דחברך חברא אית ליה: וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע:
קללה תחשב לו: אותה ברכה קללה היא לחבירו:
ושמעי אינשי ואכסני ליה: שמתאכסנים אורחים אצלו עד שמכלין את ממונו:
שמתוך טובתו בא לידי רעתו: שהאחרים שומעין שזה משבחו ואומר הלא מדת כך וכך יש בו:
צרות עין: שצרה עינו באחרים ואינו מהנה שכניו מכליו כלל אף על ידי שאלה:
אותו אצמית: ואוקימנא לעיל דהיינו נגעים:
אל יכרת מבית יואב: מפני שהרג את אבנר:
הואל: השבע ששלחך אלישע וקח ככרים:
ובחזקתו: בעוזיה משתעי:
מי שייחד ביתו לו: כלומר אינו מכניס לביתו וכו':
למה נסמכה וכו': בפרשת ואתה תצוה נסמכה פרשת המלואים לבגדי כהונה:
ואין אפוד ותרפים: בזמן שאין אפוד הוי עון ותרפים:
דבר שבקול: פעמוני המעיל הם נשמעין:
על מעשה קול: לשון הרע:
אהנו מעשיו: שנתקוטטו על ידו ואי קשיא אמאי לא מותיב לה משפיכות דמים וגלוי עריות דקאמר לעיל נגעים באים עליהם והכא תני דבגדי כהונה מכפרים יש לומר הא דתני בגדי כהונה מכפרים לאו עליה דידיה אלא על אחרים דעל ידי שפיכות דמים נענשין העולם דכתיב כי הדם הוא יחניף ובגלוי עריות כתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה אבל לשון הרע לא אשכחן דמיענשי ביה אחריני:
שבחשאי: קטורת נעשית בהיכל בחשאי כדתניא במסכת יומא (דף מד א) היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה:
ויכפר על מעשה חשאי: לשון הרע בחשאי הוא:
קשיא שפיכות דמים כו': דקאמר לעיל בגדי כהונה מכפרים על אחרים וקא חזינא דעגלה ערופה מכפרת על האחרים דעל ההורג אינה מכפרת דקי"ל בסוטה (דף מז ב) שאם נתערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג מנין שהוא נהרג ת"ל ולארץ לא יכופר וגו':
קשיא לשון הרע: דלעיל קתני דבגדי כהונה מכפרין:
דלא ידיע מאן קטליה: מכפרת:
בר קטלא הוא: כל כמה דלא מיקטיל לא מכפרי אחריני דכתיב ולארץ לא יכופר וגו':
הא בצנעא: דמעשה חשאי הוא דקטרת מכפרת:
בפרהסיא: דמעשה קול הוא מעיל מכפר:
הוא הבדיל: שעל לשון הרע באו עליו נגעים:
פטיט: לשון קול יוצא בחשאי יבא קרבן פטיט שהצפרים צועקים כל שעה:
מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: שאם ימהר להזכיר יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות:
עשרתם: פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר:
ערבתם: עירובי תחומים וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא והא קא חזי אי אדליק אי לא אדליק:
גמ' וידעת כי שלום אהלך: זו נר של שבת כדאמרינן לעיל [דף כה ב] ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר דשבת:
ופקדת נוך: זה עירוב שהוא דבר הצריך לנוה לטלטל מבית לבית:
ולא תחטא: זה מעשר כלומר שלא לאכול דבר שאינו מעושר
כדכתיב ולא תשאו עליו חטא:
סוף בא לידי שלש עבירות גלוי עריות: כשהגיע זמן טבילה [בעת] צנה היא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה:
שפיכות דמים: כפילגש בגבעה או פעמים שבורחת מפניו ונופלת ומתה:
וחלול שבת: פעמים שמדלקת נר בשבת ומבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע:
מתני' ספק חשיכה: כגון בין השמשות:
אין מעשרין את הודאי: דתיקון מעליא הוא ואף על גב דתקון שבות בעלמא הוא קסבר גזרו על השבות אף בין השמשות:
ואין מטבילין את הכלים: דהוי נמי שבות כדאמרינן במסכת ביצה [דף יח א] שנראה כמתקן כלי:
ואין מדליקין את הנרות: כל שכן דספיקא דאורייתא היא וזו ואין צריך לומר זו קתני:
אבל מעשרין את הדמאי: דלא דמי למתקן דרוב עמי הארץ מעשרים הן:
ומערבין: עירובי חצירות:
וטומנין החמין: נותנין בקופה של מוכין להיות חומן משתמר בתוכן אבל משחשיכה ודאי אין טומנין כדמפרש בגמרא:
גמ' אוקימנא: דמערבין עירובי חצירות משום דחומרא בעלמא הוא:
אבל לא עירובי תחומין: דהוי תקון מעליא דאסמכוה רבנן אקראי ואפילו למאן דאמר תחומין דרבנן כדאמרינן בעירובין מקום ממקום ומקום מניסה וכו' והיינו דתנן לעיל דצריך לומר ערב שבת עם חשיכה ערבתם דמשמע עם חשיכה אין בין השמשות לא ומשום עירובי תחומין תנא הכי:
אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' מה נפשך אי בין השמשות יממא הוא בתרא ליקני: שהרי קנה לו עירוב כשקדש היום. קמא לא ליקני שהרי נאכל עירובו קודם שקדש היום:
ואי בין השמשות לילה הוא קמא ליקני: שהרי בשעה שנאכל כבר קדש היום:
בתרא לא ליקני: זה שהונח עליו בהש"מ:
בהש"מ ספיקא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא: ולגבי קמא אמרי' דבין השמשות ליליא הוא ולגבי בתרא אמרינן דיממא הוא:
והאי צא וערב עלינו פרש"י ז"ל עירובי תחומין ולא מיחוור דהא תנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מערבין וכי תימא ה"מ לכתחלה אבל דיעבד עירובו עירוב ליתא דהא תנן בפ' בכל מערבין [דף לה א] נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבע"י אינו עירוב משחשכה ה"ז עירוב מספק ר' יהודה ור"מ אומרים הרי זה חמר גמל ר' יוסי ור' שמעון אומרים ספק עירוב כשר ועד כאן לא מכשרי ר' יוסי ור"ש אלא כגון תרומה ונטמאת דאמרי' העמד תרומה בחזקתה והשתא הוא דנטמאת וכדאי' בגמ' התם (ד' לו א) ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר אלמא כל היכא דליכא חזקה לא מכשרינן ספק עירוב ובין השמשות ספיקא הוא וליכא חזקה ולפיכך עיקרן של דברים כדברי ר"ח ז"ל שפי' הא דאמרינן הכא שניהם קנו עירוב בעירובי חצירות קיימי' אבל בעירובי תחומין לא:
אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא ירתיח: כלומר אם נתיר לטמון בדבר המוסיף הבל מבעוד יום שמא תרתיח הקדירה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת שהוא אסור ואקשינן אי הכי בין השמשות ליגזור שלא יטמין בדבר המוסיף לצורך מחר ופרקינן סתם קדרות בין השמשות רותחות הן כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען וכיון שנחו שוב אינן רותחין כך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות שבת. ואם תאמר ואפילו יבא לידי כך שיגלה ויחזור ויטמין בשבת מה בכך דהא משמע לקמן דהיכא שטמן מערב שבת מגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת לאו קושיא היא דהתם בדבר שאינו מוסיף וכיון שאינו מתחדש חום בשבת אינו כתחלת הטמנה אבל בדבר המוסיף שכל שעה ושעה מתחדש חומו והולך כתחלת הטמנה היא וכן מוכיח בירושלמי. אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר היאך אפשר שבדבר המוסיף יהא אסור מבעוד יום ובין השמשות יהא מותר לפיכך יהא אפשר לפרש לפי גירסא זו דכי פרכינן אי הכי בין השמשות נמי ליגזר לא קאי אדבר המוסיף אלא אמאי דשרינן במתניתין בבין השמשות דהיינו בדבר שאינו מוסיף והכי פרכינן בין השמשות בדבר שאינו מוסיף נמי ליחוש שמא ירתיח שמתוך שהוא מסלק קדרה מעל גבי כירה עם חשיכה והיא רותחת ומטמין שמא תרתיח ויצטרך לגלותה וחוזר ומטמין בשבת לכתחלה דהא לא הות טמונה בשבת כלל ופריק התם קדירות בין השמשות כבר הן מרותחות ויצאה זוהמתן מבעוד יום ואין חוששין שמא בזמן מועט ירתיח ויצטרך ליטלן שהרי דבר שאינו מוסיף אינו מרתיח:
אמר רבה מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ: פירוש דרמץ דבר שאינו מוסיף הוא וזהו שקשה בגירסא זו דודאי רמץ דבר המוסיף הוא לפיכך נראית יותר גירסת רש"י ז"ל שהוא גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא ירתיח כלומר שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה באור ואמר רבה מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ דרמץ דבר המוסיף הוא:
ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומרא לשני ימים: כלומר שלש ספקות יש בו דשמא יש בו משניהם ומפרש בגמרא דנפקא מינה לענין טומאת זב דקיימא לן בעל ראיה אחת טמא טומאת ערב בעל שתי ראיות טמא טומאת שבעה ופטור מן הקרבן בעל שלש ראיות טמא טומאת שבעה וחייב קרבן ותניא בתוספתא [ספ"ק דזבין] שאם ראה אחת בין השמשות עולה לשתי ראיות לפי שהוא כשני ימים והיינו דאמרינן הכא מטילין אותו לחומרא בשני ימים דאמרינן שמא מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה ועולה לו לשתי ראיות. ספק כולו מן היום נפקא מינה למ"ש. ספק כולו מן הלילה נפקא מינה לערב שבת:
וכל זמן שפני מזרח מאדימין: מפרשינן בגמרא פנים המאדימין את המזרח דהיינו מערב וסימניך כוותא כלומר כחלון זה שחמה נכנסת בו ומאדמת הכותל שהיא כנגדה:
הכסיף: השחיר:
תחתון של כפת הרקיע הסמוך לארץ:
עליון: גובה של כפה אינו ממהר להכסיף:
חצי מיל: זהו שיעור אורך בין השמשות:
כהרף עין: כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה:
זה נכנס: הלילה נכנס והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה וכשהן מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי יום מעליא הוא:
הא גופא קשיא: פני מזרח מאדימין עדיין לא הכסיף אפילו תחתון:
כרוך ותני: שני דברים בכרך אחד:
ומפרשינן בגמרא דלרבה הוי שיעור בין השמשות תלתא רבעי מילא:
ורב יוסף אמר משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום: ומפרשינן בגמרא דלרב יוסף שיעור בין השמשות תרי תלתא מילא ונמצא ששיעורו של רבה גדול משל רב יוסף חלק אחד משנים עשר:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת: כלומר לענין ערב שבת עבדינן כר' יהודה דמקדי' ליה לבין השמשות דיליה מקמי ר' יוסי:
והלכה כרבי יוסי לענין תרומה דלא אכלי כהנים וכו': וה"ה דקיי"ל כוותיה לענין מוצאי שבת דהא מדחיישינן לר' יוסי לענין תרומה כל שכן לענין מוצאי שבת והאי דנקט תרומה לרבותא נקטה דאפילו לענין תרומה דליכא איסור סקילה חיישינן לדר' יוסי וכל שכן לענין מוצאי שבת:
בר משדה קנין ומחצה: נחלקו בהן רבה ורב יוסף שדה בפרק השותפין [ב"ב דף יב ב] גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא וכו' קנין בפ' יש נוחלין דאמרינן התם [שם דף קיד א] קנין מאימתי הוא חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין מחצה בפרק מי שמת [שם דף קמג א] ההוא דאמר ליה לדביתהו נכסאי ליך ולבניך אמר רב יוסף קני פלגא דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו הלכך משתשקע החמה איקדיש יומא ואסור בעשיית מלאכה כרבה דהיינו תלתא רבעי מילא ואם תאמר דהכא משמע דמשתשקע החמה ועד צאת הכוכבים ליכא אלא תלתא רבעי מילא ואילו בפסח שני [דף צד א] תניא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין ותניא נמי התם ר' יהודה אומר עביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם [בינוני] ביום עשרה פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין אלמא לרבי יהודה משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים שהוא לילה ד' מילין תירץ ר"ת דשתי שקיעות הן דמשתשקע החמה דשמעתין היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דתניא בפסחים היינו מתחלת שקיע' החמה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא שמתחלת שקיעה עד זמן בין השמשות שהוא סוף השקיעה שלשת מילין ורביע והכי מוכח בירושלמי שאין בין השמשות מתחיל עד סוף השקיעה דגרסינן התם [בריש פ"ק דברכות] רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בין השמשות אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות פי' רבי חנינא משבש לה לברייתא דקתני רבי אומר סוף גלגל חמה ומכאן למדנו שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא מתחלת השקיעה עד זמן בין השמשות שלשת מילין ורביע וכתב הרמב"ן ז"ל שזה הזמן הנזכר בכל התלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקדש שאי אפשר לומר שיהא בעוד שהשמש זורחת על הארץ דהא תנן וכולן בית הלל מתירין עם השמש ואי אפשר גם כן שיהא בזמן בין השמשות שהרי תוספת אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי ובשני בהש"מ חטאת (שמנה) [ממ"נ] אלא ודאי זמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא שלשת מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצת ממנו בלבד עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקדש ואם תאמר תינח תוספת בתחלתו אבל תוספת ביציאתו היכי משכחת לה שזמן בין השמשות אינו ראוי לתוספת שמן הספק הוא נאסר ומבין השמשות ולהלן לילה גמור הוא ועד איזו שעה יהא מוסיף והולך י"ל כענין שאמרו בירושלמי דברכות [שם] דגרסינן התם ובלבד דיתחמן תלתא כוכבים דדמיין כחדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת:
אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן וכו': כבר פירשתי למעלה שאף לאחר שנסתלק השמש מעל הארץ הוא יום גמור כשיעור שלשה מילין ורביע ואותו זמן הוא ראוי לתוספת ואם רצה מוסיף כולו מחול על הקדש ואם לא רצה להוסיף ממנו אלא מקצתו רשאי הלכך מאן דקים ליה שיעורא דרבנן אפילו לאחר שנסתלק השמש מעל הארץ אם רצה להדליק מדליק ומשום הכי אמר ליה רבא לשמעיה דלדידהו דלא קים להו בשיעורא דרבנן מצוה עליהם להדליק את הנר אדאיכא שמשא אריש דקלי:
במתא חזו תרנגולים: שיושבין על הקורות סמוך לחשכה:
ובדברא חזו עורבי: כלומר שיסתכלו בעורבים אימתי יכנסו לקניהם:
אי נמי אדנאי: עשב הוא שבבקר היא סתומה ומזריחת השמש ואילך נפתחת מעט מעט ובחצי היום היא פתוחה לגמרי ומכאן ואילך היא סותמת מעט מעט וכל זמן שהיא פתוחה אפילו מעט יום הוא:
תנו רבנן שש תקיעות: אף התרועות במנין שסדר שלהם תקיעה ותרועה ותקיעה:
לבטל את העם ממלאכה שבשדות: מלעדור ומלחרוש ותוקעין אותה מבעוד יום כדי שיהא שהות ביום ליכנס לעיר ולקנות צרכי סעודה ולהכינם:
כדי לבטל עיר ממלאכה: ממקח וממכר:
שלישית לחלוץ תפילין: והדלקת הנר ברביעית:
כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור: ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש:
ותוקע ומריע ותוקע: והרי שש:
ושובת: חל עליו שם שבת:
סליקו להו במה מדליקין