חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו. פי' רש"י ז"ל חלב מהותך היינו חלב משובל ולא מסתבר דבמתני' לגמרי אסרי רבנן דומיא דשארא ועוד נימא חלב מבושל כלישנא דמתני' אלא חלב שהותך ועדיין הוא מהותך ודומה לשמן וחלב מבושל הוא שנתבשל ונקרש וכן מוכח בירושלמי דגרסינן התם רב ברונא אמר חלב נותן לתוכו שמן ותני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוי קרוש מחוי הוא ומדליקין בו ואי בשאינו מחוי אפילו נתן שמן לתוכה אסור רב חנינא ורב ברונא בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בו משמע דחלב שמתיכין אותו ואינו קרוש הוא ראוי להדלקה ועליה איתמר בגגמ' דמימשך בעיניה ובדין היא הוא דבעיניה שרי ואלא דרבנן גזור בה, ובירושלמי לא גזרו, אבל הקרוש שאינו מחוי אפילו נתן לתוכו שמן אסור כדמפורש התם והא דאמרינן א"ב דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי ה"פ דת"ק אמר ולא בחלב אפילו מחוי אפילו ע"י תערובות משמע וחכמים בתראי לא אסרי אלא חלב מבושל שקרש אבל מחוי לא אסרי אלא מותר ע"י תערובות א"נ מבושל דאסרי רבנן בתראי אפילו מבושל ולית להו דרב ברונא וחלב דרבנן קמאי כשהוא כעין חלב שהוא קרוש, אבל מחוי ונעשה כעין שמן שרי בתערובות, משום הכי לא מסיימי, ואי קשיא ונימא כל תנא בתרא לטפויי קאתי כדאמרינן בפ' המוכר פירות, א"ל כיון דאנחום פליגי ולדידיה מהדרי ליה ליכא למימר הכי דהא לטפויי עליה אתי, ואיכא דמפרקי דת"ק תנא חלב דומיא דשאר פיסולי מה התם לית להו תקנתא לעולם ואפילו ע"י תערובות אף חלב לית ליה תקנתא לעולם:
הא דאמרינן כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ק"ל מנ"ל שמותר להשתמש לאורה דלמא אף בשבת אין מדליקין בהן לפי שכבתה זקוק לה ובשבת א"א להזקק לה, וא"ל דס"ל לתלמודא כיון דבשבת א"א להזקק לה לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים מכיון שאפשר שלא יכבו אע"פ שפעמים שכבין לא אכפת לן ושבת למ"ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ"ד כבתה אין זקוק לה כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללו ואם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לד"ה ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אחרים שבשבת לד"ה כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד, אבל קשיא לן מה שפירש רבינו הגדול ז"ל ש"מ כבתה אין זקוק לה מדקאמר מדליקין בהן בשבת דאי כביא לא מצי מדליק בה, ולפי פירושנו אין ראיה משבת דלכ"ע אין זקוק לה אלא מחול מדלא חיישינן דלמא פשע כדפירש"י ז"ל ולפי דברי רבינו אלפס ז"ל יש לדחוק ולומר הא דאמרינן קסבר מותר להשתמש לאורה ומשום דלא ליפלוג אדרב חסדא אבל בחדא אמרינן הכא כלומר בדכבתה ודאי פליגי בלהשתמש לאורה לא פליגי דמותר הוא:
ודאמרינן אסור להשתמש לאורה. כל תשמישין במשמע בין דמצוה כגון סעודת שבת בין דרשות ורב אסר לקמן הוסיף אפילו הרצאות מעות שהוא ענין קל ואינו נראה כנהנה שמרחוק הוא מרצה אותן אפ"ה אסור ומש"ה מתמה שמואל עלה דההוא וכי נר קדושה יש בו, וא"ת סעודת שבת מאי בזוי מצוה איכא והא הוא מצוה, לאו מלתא הוא דכל שאדם משתמש ממצוה זו לאחרת בזוי מצוה היא זו דמיחזי כמאן דלא חביבא ליה הך מצוה ועביד מצוה אחריתא וע"כ לא שרי אלא להדליק מנר לנר משום דתרוייהו חדא מצוה נינהו כלומר מצות נר חנוכה ומין במינו אינו בטל אבל שאר מצות נראות כמבטלות זו את זו ומסתייע הך סברא מדאמרינן בגמ' דבני מערבאי ועוד מן הדא דר' תחליפא שאיל לרב חסדא לא כן אלפן רבי שבת שחל להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור נר חנוכה הרי אינו שכח ומוציא את הפתילות לית טעמא אלא שלא הוצת האור ברוב הדולק, פי' רב תחליפא מקשי לרב חסדא לא כך למדתני רבינו שאפילו שבת שחלה להיות בחנוכה אין מדליקין בפתילות ושמנים שמנו חכמים ואמאי אסור אם טעם איסור הפתילות ושמנים הוא מפני שהאור אינו נמשך אחריו והוא שכח ומוציא את הפתילה כדקאמר התם לעיל הרי שאחר שאסור לראות מטבע לנר חנוכה וכיון שכל לא אתי לאטויי, אלמא מדאסר לראות מטבע כל תשמישין נמי אסור דאי שרי בשאר תשמישין הא אתי לאטויי, וכ"ד רבינו הגדול ז"ל שפסק הלכה כדברי כולם להחמיר וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל שאין כאן בית מיחוש דודאי אסור בכל תשמישין דע"כ הלכה כרב מתנא אמר רב דר' נחמיה ור' יוחנן הכי ס"ל ואביי קבלה בסוף וקרא נפשיה כדלא זכי משום דלא גמרה מעיקרא כי היכי דלא תשתכח מיניה:
ומצאתי למקצת הגאונים ז"ל שאמרו שאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביום שני וכן שאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לה מדורה ושורפה במקומה שהרי הוקצה למצותיו ואם קבלה הוא נקבל ונאמר דלא דמי לעצי סוכה ולנוי סוכה שמותרין אחר החג משום דהתם לא נתנם אלא למצות החג ודעתו עליהן לאחר שבעה, אבל הכא דעתו היה שיכלה כל שמן שבנר דלית הלכתא כר"ש דאמר אדם מצפה אימתי תכבה נרו לכך מכיון שהוא נתנו והקצהו שיכלה במצוה נאסר לו לעולם כמי שהקדישו לשמים ולא דמי לנר של שבת דלכ"ע מותר לאחר השבת דההוא אפילו בשעת מצותו משתמש בו שלכך בא מתחלתו הלכך אין איסור הנאה חלה עליו, ואמת הדבר שלא היה נראה כן לפי שלא נאסר בעוד שהוא דלוק אלא משום ביזוי מצוה וכיון שכבה בדין הוא שיהא מותר שכבר נשלמה מצותו, ואפשר שזה דומה לסוכת החג ונויין שלה שאע"פ שנפלה בחג אסורה דהכי מוכח במס' ביצה בפ' המביא, אבל רבינו הגדול ז"ל כ א"נ לשיעורא כלומר שאם היהה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונראה מזה שאם הותיר בה שמן שמותר אפילו ביום ראשון ולכבותה נמי ולהתספק בשמן מותר שכיון שמותר להשתמש לאורה בעוד שדולקת במצותה כ"ש שאם כבתה מותר ואע"פ שי"ל ה"מ בשמן שהותיר על השיעור אבל כבתה בתוך זמנה אסור לעולם שהרי הוקצה למצוה אינו נראה כן:
הא דדריש רב נתן משמיה דרבא כסוכה וכמבוי משמע לי דרבה גרסי' בה"א דקסבר טעמא דסוכה משום דלא שלטא ביה עינו ומ"ה שייך בנר חנוכה דבעינן פרסומי ניסא ומשלט עינא אבל לרבא דאמר משום דירת קבע מאי שייטא דסוכה גבי נר חנוכה וא"ל סימנא בעלמא נקט שלשה שיעורן עשרים אמרה ובנר חנוכה ודאי הטעם משום דלא שליט ביה עינא דעיקר הטעם דלא אמרינן בסוכה האי טעמא לשאר אמוראי לאו משום דסברי דשלטי ביה עינא אלא דסברי דקרא דלמען ידעו ידיעה לדורות הוא ולא בעינן שלא ביה עינא:
וכי נר קדושה יש בו ואתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו. נ"ל דה"פ דמדאסר רב אשי אפילו הרצאות מעות דליכא משום שמא יאמרו לצורכו הוא דאדלקיה לפום הכי אקשי וכי מצות דברים שבקדושה הן כגון תפלין וס"ת ותשמישיהן שהן אסורין בהנאת תשמיש חול וא"ל רב יוסף וכי דם קדושה יש בו שלא נהג בו במה שירצה והלא תשמישי מצוה נזרקין הן אלא אע"פ שנזרקין לאחר מצותן בשעת מצותן נוהגין בהן קדושה שלא יהיה מצות בזויות עליו ה"נ נוהגין בהן כדברים שבקדושה ואסורין בהן שמוש חול בשעת מצותן ולא משום דדמי בזיון לבזיון מדמי להו אלא כדפרישית וכן הא דמדמי ריב"ל עצי סוכה משמע דקסבר שחל שם שמים על הנר הוא ומשום קדושה דא"ל ר"י היכי תלי תניא בדלא תניא אפילו לדבריו אלא א"ר יוסף משום בזיון הוא שבשעת מצותן אסורין הן וכיון שנאסרו אף זה שבא להסתפק מהן ולסלקן מן המצוה אסור דהא איתקצאי למצוה א"נ שאם בא לאוכלן ולסלקן מהמצוה בזוי מצוה הוא דעביד דבר רשות ממצוה:
זו נר המערבי. פירש"י ז"ל במסכת מנחות דלמ"ד מזרח ומערב היו עומדין קרי נר מערבי האחרון שהוא סמוך למערב יותר מן הכל וכאן חזר בו ופי' שהוא השני של מזרח כדתניא בספרא וכן הוא האמת אבל ק"ל בהאי ברייתא דתניא התם נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקות מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערביים דאלמא אינו מדליק למזרחי ובמס' תמיד תנן בפ"ג מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר ומשמע דברייתא דספרא משבשתא הוא וסמי ברייתא מקמי מתני', וטעמא דמלתא לפי שאין השני שבמזרח נקרא מערבי לעולם אא"כ דולק לו נר א' מזרחי שהוא לזה שבצדו מערבי לפיכך הוא מדליק את המזרחי כדי שיהא השני מערבי לפני ה' וה"ד מדשן את השאר היינו אותן שכבו אבל אותן שלא כבו אינו מדשנן ומוחט את הפתילות ומניחן כמה שהן ובערב הוא נותן בהן שמן אחר כמדה ראשונה חצי לוג ופתילה אחרת ומדליקה והיינו דאמרינן במס' מנחות פרק שתי מדות נראית שכבתה נתדשן שמן ונתדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן אחר ומדליקה פי' מטיבה בשחר ונותן בה שמן אחר ולערב מדליקה אלמא אם לא כבתה לא נתדשנה ואינו נוגע בה אלא בערב וה"נ תניא בספרי יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהיו דולקין לעולם ת"ל מערב ועד בוקר אי מערב ועד בוקר יכבה ת"ל לפני ה' תמיד הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בוקר לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים אלמא בבוקר אינו מכבה ומדשן אלא אותן שכבו אבל בערב מפנה ומדשן ומדליק שאם לא תאמר כן נר מערבי לא הודלק אלא פעם אחת מעולם ונמצאת לפי מדה זו שפעמים שהוא מטיב בערב כגון אותן שלא כבו שחרית וכגון נר מערבי והיינו דתנן במס' יומא גבי תמיד של בין הערבים ומטיב את הנרות ולא הדלקה דוקא כמו שפירש"י ז"ל שם אלא לכך נקרית הטבה שאף הטבה שבה לפעמים שהוא מדשן אותן שלא כבו ונותן בהן שמן אחר ופתילה אחרת ומדליק ואע"פ שאף בשחר מדליק שתי נרות מזרחים אינה נקראת הטבה לפי שעיקר מצות הדלקה בערב שהוא מדליק את כלן וזהו שאמרה תורה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ומצינו בקבלה לבער בערב, אבל ראיתי לר' משה הספרדי ז"ל שאמר שאפי' בבוקר ומדליקן כל אותן שכבו וכן בערב ולא ידעתי מהו:
למ"ד הנחה עושה מצוה צריך להדליק ולהניח הנר דלוק במקומו ולברך באותו הנחה להניח נר של חנוכה ולפום הכי גרסי' לקמן ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי ליה ול"ג ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליקה ומיהו קשיא לי אמאי מכבה כלל הא אמרינן השתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה כלום אלמא למ"ד הנחה עושה מצוה אע"פ שהדלקתה בפסול הנחה כשרה מכשרת ה"נ אמאי מכבה במגביהה וחוזר ומניחה דיו, וי"ל כיון דמאתמול הוא הרואה אומר לצרכה הוא דאדלקה אתמול דלא ידעי השתא למאי הודלקה אתמול, ועוד דבין שהדליקה לשם נר דשבת או לנר חנוכה כל הדלקה דמאתמול לא מתכשרא היום, ועי"ל דלמ"ד הנחה עושה מצוה צריך להדליקה כשהוא בידו ואח"כ יניחה הא אלו הונחו בפסול נפסלה אותה הדלקה לגמרי הלכך צריך לכבותה ולהגביהה ולהדליק ולעשות הנחה בהכשר כנ"ל, ומדקאמרינן אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר אע"ג דלצורך נר מצות חנוכה הוא עושה, משמע לי דלעולם ע"י קינסא אסור ולא שרי אלא מנר לנר דהיינו מצוה ממצוה דאי ס"ד אפילו ע"י קינסא שרי כי הנחה עושה מצוה אמאי אין מדליקין לא יהא נר חנוכה עד שלא הניחו פחות מקינסא, אלא ש"מ ע"י קינסא אסור ונרות דמצוה בפתילות ארוכות מתוקמא וכדאוקימתא דרבא, אבל ראיתי למקצת המחברים האחרונים ז"ל שהתירו אפילו ע"י קינסא ואינה:
ספק דדבריהם לא בעי ברכה. דהיינו דמאי, ה"ק אפילו לא נתעשר אין הברכה שלו אלא מדבריהם וכן לגבי ברכות שבתפלה ספק בש דבריהם הוא ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן ונ"ל דל"פ אהאי טעמא דהא בהדיא אמרינן בברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש ספק אמר אמת ויציב ס' לא אמר אמת חוזר ואומר אמת מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וש"מ דספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא דכיון דתיקנו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם דמיא ממש דומיא די"ט שני דהוא תקנתא דרבנן לא חיישינן לספיקא ובעי ברכה כנר חנוכה אלא משום דכיון דרוב ע"ה מעשרין הן עבוד רבנן הכירא דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן ונ"מ לכמה מילין, ואפשר לומר דלרבא כל שברכה לעצמה מצוה כגון ק"ש ותפלה וברכת המזון ומגילה והלל וספק אמר ספק לא אמר בשל תורה כברכת המזון וק"ש חוזר בשל סופרים כגון תפלה למ"ד דסבר הכי א"נ הטוב והמטיב דאורייתא כגון הפרשת מעשרות כיון שהמצוה דאורייתא והוא צריך לחזור ולעשות המצוה מספק בשל תורה בזה ספר רבא שאף הברכה של דבריהם צריך לעשות עמה ולזה הטעם נטילת לולב יום ראשון ותקיעת שופר וכיוצא בהן בכל ספיקן חוזר ומברך כשם שצריך לעשות המצוה מספק, וזה הלשון צ"ע ובדיקה בתלמוד, אבל רבינו כ' בפ' המילה בהסכמת הגאונים בספק מילה שאין מברכין עליה ומשם נלמוד (מ)[ל]כאן:
נר חנוכה ונר ביתו עדיף. משמע דאף להדליק אמרינן מקדימין נר ביתו לנר חנוכה שכל התדיר והמשובח מחברו קודם לחברו, אבל ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאמר והיכי דקא בעי לאדלוקי נר חנוכה ונר שבת ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת דאי אדליק בשבת ברישא איתסר ליה לאידלוקי דחנוכה משום דקבלה שבת עליה, וכמה רחוק זה הטעם אם אמרו ביה"כ כן אם אמר זמן משום שמוסיפין מחול על הקודש ואוכלין ופוסקין מבע"י ויכול הוא להפסיק ולקבל עליו שלא יאכל מבע"י וכיון שאמר זמן הרי קבלו מעתה, אבל הדלקת נר שבת אם הדליקו מבע"י מה קיבול שבת יש בכך הרי כדי שלא יהא טרוד בערב הוא עושה, א"כ הדליק נר של שבת לא ידליק נר אחרת ואדרבה לא מפני שהוא שבת הוא מדליק אלא מפני שעדיין אינה שבת מדליק וכי גמר הדלקה קונה שביתה, ועוד הרי אמרו בשילהי פרקין שלישית להדליק את הנר הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור אלמא בתר הדלקת הנר מותר לצלות דגים ולהדביק פת בתנור דכולהו ודאי מדלקו וזמן דכלהו אינשי להדלקה ובתר הכי מאן דאדליק גופיה מדביק פת בתנור וצולה דג קטן מדלא הויא תקיעה בתרייתא דהדלקה ש"מ דכל כה"ג לאו קבלה הוא ושרי:
א"ל אביי אלא מעתה בי"ט לישתרי. ואיכא דקשיא ליה ולימא בי"ט ביומיה ממש הוא דקתני, אבל רישא דקתני אין מדליקין גבי שבת כיון דמע"ש הוא מדליק הוי שרי אי לאו משום גזירה דהטייה, ומפרקי רבנן ז"ל דרבה ואביי תרוייהו ס"ל שאין בתרומה משום שריפת קדשים בי"ט שלא אמרו אלא בקדשים שאסור ליהנות מהן בשעת שריפתן דהויא לה הדלקה שלא לצורך אבל תרומה כיון שמותר ליהנות ממנה בשעת שריפה ובדרך הנאתה הוא מבעירה אף בי"ט מותר להדליק בה, והא דאמרינן לקמן מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט אליבא דר"מ איתמר דהא תניא כוותיה, ואע"ג דאיירי עלה אביי ואמר איהו בה טעמא אאין שורפין אמר אבל לאו משום דאיהו סבר לה, דהוא טעמא דמתני' וליכא למימר דאביי לא סבר לה כרבה ולרבה פריך, דאי הוה סבר אביי שיש בשריפת שמן שריפה בי"ט משום שריפת קדשים מאי הוה קשיא ליה עלה דרבה אלא מעתה בי"ט לישתרי הא לא שמיעי ליה מיניה דרבה דלית ביה משום שריפת קדשים דאיהו לא אמר טעמא אלא גבי שבת מפני שהוא מדליק מבערב ואין זה שורף בשבת (כלל) כלום, ובודאי אפשר למימר דאביי סבר שאלו היה בו משום שריפת קדשים אף מבע"י אסור כיון שעיקר השריפה בשבת, ובירושלמי נמי איכא הכי ולא דמיא להדלקת נר דחולין דהכא הבערה גופיה חשיבה ליה מלאכה ולפיכך תאמר דאביי אליבא דרבה אקשי ולאו משום דסבר ליה כותיה, אלא מיהו כיון דחזינא ליה לר"ח דאית ליה משום שריפת קדשים ואפ"ה מבע"י שרי והוא צריך לדחוקי נפשיה ולאוקמי למתני' ביו"ט שחל להיות בע"ש א"א לומר דפליג אביי בהא, דלפוס סוגיין משמע דמלתא דברירא הוא גבייהו לכ"ע דמבע"י לית בה משום שריפת קדשים אע"פ שהוא הולך ודולק בי"ט ובשבת, ובירושלמי פליגי אגמ' דילן והתם נמי פליגי בהך סברא ומסתברא לי דאפילו לרב חסדא דאמר משום שריפת קדשים גזירה דרבנן בעלמא הוא דומיא דשארא אבל מדאורייתא שרי לכ"ע ודאמרי' לקמן מה"מ אאין שורפין קדשים אבל שמן שריפה דמתני' ודאי מדרבנן הוא ולא לחלוק בשריפת קדשים דחזינן לכולהו קראי דמייתי לקמן דליכא לאוכוחי מינייהו אלא קדשים שאין אדם נהנה מהן, וכ"ש לרב אשי דאמר שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דהא לאו דיחוי הוא, ועיקרא דהך שמעתא איתמר בפ' כיצד צולין אשריפת קדשים דעלמא דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בששעה עשר והוינן בה וניתי עשה ונדחי ל"ת אמר חזקיה וכו' שמעתין התם עיקר והכא משום גררא דהתם וגזרינן בעלמא מדרבנן.
ורש"י ז"ל כ' עלה דההוא ואע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת הוא הואיל דהבערת שאר קדשים שאין נהנין נאסרה גם זו לא יצאת מן הכלל, ואיני יודע לטעם זה טעם שאלו היה הכתוב מפרש שאין שורפין קדשים היה אפשר בדרך דילמא למימר שהכל בכלל אבל אם הכתוב מזכיר שלא לחלל י"ט במלאככה שא"צ היאך יהא בכללה מלאכה הצריכה אלא מדרבנן וכדאמרן, אבל בפ' אין צדין מצאתי שכ' רש"י ז"ל אע"ג דהדלקת הנר בי"ט צורך אכילה הוא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא מגזירת הכתוב שאין קדשים טמאין מתבערין בי"ט דרחמנא אמר אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא, פי' לפירושו משום דעיקר כוונתו של אדם בשריפה זו למצווה של גבוה וצורך הדיוט ממילא הוא דאתי ובתוס' מייתי לה מנדרים ונדבות דאיכא מ"ד אין קרבין בי"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה, והתם צורך הדיוט נמי הוא דאכלי כהנים ובעלים חלקן וכיון דעיקר המלאכה לשם המצוה ומינה הוא דמתהני הדיוט אסור, ומאן דשרי טעמא מפ' התם שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם ואע"ם שיש לדון אחר ראיה זו אפשר שהוא כן כדברי רש"י ז"ל:
והא דאמר רבה גזירה י"ט אטו שבת. א"ל לא שייכא גזירתן בי"ט כלל אבל שריפת קדשים בי"ט נמי שייכא שלא יבא להבעיר שלא לצורך, וכיון שבעיקר האיסור י"ט ושבת שוין, אסרו זה עם זה:
מנה"מ. ואי קשיא מהיכי תיתי דשרי דבעי קרא למיסר, א"ל משום דסד"א י"ט ל"ת הוא ואתי עשה ודחי ל"ת מדקא מתרץ רב אשי בהדיא משום די"ט עשה ול"ת ולא מידחי אלמא מעיקרא לא ס"ד הכי אלא ל"ת בלחוד הוא וסברינן דאתי עשה ודחי ל"ת, ואי קשיא אי הכי רבא לימא הכי אמאי אצטריך ליה לבדו ולא מילה דהא איהו ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא כדמקשינן פ"ק דביצה ובפ' כיסוי הדם דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת מכדי י"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי, וא"ל דרבא התם לאו משום האי קושיא הדר ביה ואפשר דלדידיה ה"נ דאתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת די"ט ולא ממעט מלבדו אלא מילה שלא בזמנו דמקיים עשה דידה למחר אבל כיסוי כיון ששחט דחי י"ט לרבא וי"ל דלא קפיד רבא בהא, וכיסוי נמי לא דחי מלבדו, ומיהו לא מהך קושיא מתרץ לה רבא אלא או משום דמסתבר ליה טעמא בתרא או משום דגמ' הוא דמקשיה עליה הך קושיא דמכדי י"ט עשה ול"ת הוא ולא רבא, ומפרשים בתוס' דשריפת תרומה לאו עשה דאורייתא הוא דלא אשכחן אלא דאסמכוה רבנן לשריפת קדשים שנטמאו, וכן משמע מדברי ר"ש מצוה לשרוף תרומה שנטמאת משום דדמיא לקדש, ועוד משום תקלה והכא ה"פ דבעינן מ"ט דמתני' ומפרשינן לפי שאין שורפין קדשים בי"ט וכיון שעשו חכמים שריפת תרומה כשריפת קדשים למצוה אף לאיסור עשאוהו כמותו ולפי שפי' למעלה דגזירת חכמים הוא בשמן שריפה משום שמא יבא לשרוף שלא לצורך, הכא הומ"ל משום הך גזירה ואפילו היה שורפין קדשים בי"ט התם שרי משום דעשה הוא אבל בתרומה דליכא עשה שלא לצורך אסור מן התורה, ולצורך איכא גזירה אלא כיון דהכי הוא דאין שורפין קדשים לעולם נסוב לה טעמא הכי, וכי בעי מנה"מ אשריפת קדשים ממש בעיא, ואפשר שאף שריפת תרומה מצות עשה של תורה ובכלל קודש באש תשרף הוא וכ"נ בירושלמי דהיא עשה דאורייתא, ואיכא דקשיא ליה ותיהוי נמי י"ט ל"ת ושריפת קדשים עשה היכי דחי האי עשה להאי ל"ת הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר וארשב"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחי לל"ת וכיון שכן מ"ט צריכי להנך קראי, ורב אשי נמי ל"ל למימר שבתון עשה הוא ואם באנו לפרש דהכא בקדשים שא"א לשהות כגון איברים ופדרים שניתותרו מעי"ט וכעין פירוקא דאביי שאע"פ שאפשר שמעלן ומלינן בראשו של מזבח כיון דאם ירדו פסולין מ"ע הוא לשורפן היום ולא יפסלו בלינתן ולא יספיק לנו פרקונו זה לטעמא דחזקיה ורבא, דמהתם להכא לא משמע אלא שאין שריפת קדשים שנפסלו שאפשר לשהות דוחה יו"ט, הלכך ק"ל ל"ל קרא, ולדידי הא ל"ק לי משום דלא אמר רשב"ל אפשר לקיים את שניהן אלא כגון ההוא דאקשינן במנחות בפ' התכלת גבי סדין בציצית שאפשר לו לעשות לבן ממינו ולא עבדיה לה צמר ביוצא בזה נאמרה אבל מ"ע שאין לקיימה היום כיון דחביבה מצוה בשעתה וכמו דקאמר הש"ס במנחות אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעה שהרי אברים ופדרין כשרין כל הלילה וע"כ אי אפשר לקיים את שתיהן מיקרי אע"פ שאפשר למחר שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי, והרי עכשיו א"א לקיים שניהן ולהאי פי' הא דתנן אין חותכין לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת ומפ' טעמא בגמ' משום די"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה דשופר ודחי ליה ההוא סוגיא דבתראי הוא ואליבא דרב אתמר, ולאו דצריכין לההוא טעמא דהא מסקינן לקמן בפ' מילה דכי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' הא מכשירי מילה ושופר בעידניה דעבר ללאו לא מקיים עשה ולא כלום וטעמא דשיטפיה הוא לומר דהכי הוא ודאי כדרב אשי:
הא דאמרינן בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. ודאי לאו למימרא דבליל מי"ט אין שורף עד בקר שני דהא אפילו ביום ראשון נשרף אלא משום שאין שורפין קדשים בי"ט ועוד הו"ל למכתב בבקר באש תשרופו אלא ה"ק לא תותירו ממנו עד בקר ראשון והנותר ממנו תשרפו אותו בלילה עד בקר שני קודם שתלכו מירושלים כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך דהיינו בוקרו של שני ומ"מ קרא יתירה הוא לומר שאין שורפין קדשים בי"ט כנ"ל, ורש"י כתב והנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינהו ותשרפוהו ולא נהירא דא"כ משמע דלא ישרף בלילה ומנ"ל דמשום דאין שורפין קדשים בי"ט הוא הרי אפי' במי"ט אינן נשרפין עד למחר דאלמא גזירת הכתוב הוא לשורפן בבקר שני ואין שריפתן סמוך לאיסורן, אלא משמע כדפרישית, ושוב מצאתי בירושלמי כדברי רש"י דגרסינן התם התורה אמרה אין שורפין קדשים בי"ט ואצ"ל בשבת מה חמית מימר כן לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו אחר שני בקרים אחר בקרו של ט"ו ואחר בקרו של ט"ז וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף אחר שני בקרים אחר בקרו של ט"ו ואחר בקרו של ט"ז וזה כלשון רש"י ומה שהוקשה לי מן שריפת הלילה כך הוא ודאי ששם אמרו בפי' מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה שאין שורפים קדשים בלילה, ומתרץ אר"י ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום ובין בלילה כלומר אף שריפת קדשים בזמנן אין נשרפין בלילה לאחר זמנן אפילו בלילה ומקשינן מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה אר"ש בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנו, למדנו בפי' שאין הקדשים נשרפין עד בקרו של ט"ז בט"ו מפני שהוא י"ט ובליל ט"ז שאין שורפין קדשים בתחלה בלילה:
אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט. איכא למידק עולת חול בי"ט מנ"ל הא מקרא לית ליה אלא עולת חול בשבת והיכי גמר י"ט משבת, וא"ל תרי מיעוטא כתיבא וה"ל למיכתב על עולת התמיד כדכתיב בר"ח ודרשינן עולת שבת ולא עולת חול בשבת ודרשינן בשבתו לי"ט זה הנ"ל, ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בתוס' שמעתיקין בה לומר אביי סבר לה כר"ע דאמר בשילהי ואלו קשרים עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי"ט יכול אף ביה"כ ת"ל בשבתו דאלמא עולת שבת קריבה בי"ט, יכול אך ביה"כ ת"ל בשבתו דאלמא עולת שבת קריבה בי"ט ולא עולת חול בי"ט ואצ"ל לעולת חול שאינה קריבה בשבת ואדרשה דר"ע סמך אביי, ועיקר טעמא דר"ע מפורש התם לדברי ר"ע נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וכי אצטריך קרא למישרי י"ט ואי קשיא כיון דעיקר טעמא משום דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וההוא נפקא לן מלכם ולא לגבוה כדמשמע בפסחים ובמס' ביצה לימא אביי הכא לכם ולא לגבוה, אלמא אין שורפין קדשים בי"ט, א"ל קמ"ל רבותא דאפילו עולת חול שא"א לשהויי אינה קריבה בי"ט דאי מלכם ולא לגבוה ה"א ה"מ בנדרים ונדבות שלא נשחט עדיין לפי שלא הותחלו מצותן כלל ואי קשיא היכי קאמר ר"ע כיון דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט כי אצטטריך קרא למישרי י"ט דילמא אע"ג דקיי"ל נדרים ונדבות אינן קרבים בי"ט דנפקא לן מלכם ולא לגבוה דה"מ בנדרים ונדבות שאפשר להשהותן אצל אברים שא"א להשהותן קרבין הלכך כי אצטריך קרא ליה"כ א"ל ס"ל לר"ע דכיון דכ' רחמנא לכם ולא לגבוה לומר שנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט אע"פ שאפשר לנו לומר שלא אסר הכתוב אלא באותן שאפשר להשהותן כיון שי"ל נמי שהכל בכלל מצרך הוה צריך קרא אחרינא למישרנהו לנדרים ונדבות שאי אפשר לשהותן שיקרבו בי"ט וממילא לא הוי ידעינן אפילו לחלבי שבת שקרבין ביו"ט ולא הוה קרא רהיט ושרי יה"כ, הלכך לי"ט אצטריך קראי שקרבין חלבי שבת וממילא למדנו שאפילו נדרים ונדבות שא"א לשהותן אינן קרבין בי"ט והיינו דאביי דאייתי האי קרא כדכתיבנא, ואי קשיא אדר"ע דאמרן דאית ליה לכם ולא לגבוה והא אמרינן במס' ביצה בפ' י"ט רע"א אפילו נפש במה במשמע א"כ מת"ל לכם לכם ולא לגויים לימא נמי הכו ולא לגבוה, א"ל חדא מתרתי נקיט ללמדך שאין נפש גוי במשמע אע"ג שנפש בהמה משמע, ואפשר לפרש דהא דאמר ר"ע נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט ה"ק אינו בדין שיקרבו הואיל שלא מצינו שהתירן הכתוב שי"ט כשבת חוץ מאוכל נפש וקרא לי"ט אצטריך וממילא למדנו איסורן וכן נמי ר' ישמעאל דאמר נדרים ונדבות קרבין ה"נ קאמר דין הוא שיקרבו שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ול"צ קרא אלא למישרי יה"כ:
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. איכא דל"ג הכא דאתיא בק"ו מפני הטעם שאמרתי דלרבא י"ט ל"ת הוא בלחוד ואתי עשה דמילה ודחי ליה בלא ק"ו ועוד דאי מילה שלא בזמנה בק"ו אתיא לא מימעטא מלבדו דהא אצריך לבדו לאין שורפין קדשים בי"ט ועוד שבפ' ר"א דמילה אמרינן מה"מ דמילה אינה דוחה י"ט אלא בזמנה ואמר רב אשי נמי התם שבתון עשה הוא וכו' ואי בק"ו אתיא אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה הכא דחי דהא איכא ק"ו, אבל מה אעשה שהוא כתוב בעיקר הנוסחאות ורש"י ז"ל פי' ק"ו זה שהוא האמור בפ' ר"א דמילה ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת, מילה שלא בזמנה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה ומקשו עלה דהא רבא לית ליה האי ק"ו בפ' ר"א כדא"ל רב ספרא לאו משום חומרא דצרעת הוא אלא משום דגברא לא חזי וכו' ושמעתי שהר"נ ז"ל פי' במגלת סתרים ומה עשיה באוכל נפש שהוא רשות כגון השחיטה והבישול דוחה י"ט מילה שלא בזמנה שהוא מצוה לא כ"ש שתדחה י"ט ואחרים פי' ומה צרעת שאינה נדחית מפני צורך הדיוט נדחית מפני מילה שלא בזמנה י"ט שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול אינו דין שיהא נדחה מפני מילה שלא בזמנה, ואלו ב' הפירושים תשובה אחת להן שאם שחיטה ובישול דוחין י"ט מפני שהוא צרכו של יום ושמחתו בכך וא"א לשהות, תדחנו מילה שלא בזמנה שאין לים עסק בה ואפשר לשהות עוד למחר אלא עיקר ק"ו זה דרבא סבר נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהן י"ג בריתות דוחה י"ט מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות אינו דין שתדחה יו"ט כך פי' רבותינו הצרפתים ז"ל ולפ"ז אפשר לקיים גי' הספרים ולומר דרבא סבר די"ט עשה ול"ת הוא ואפ"ה אצטריך קרא למילה שלא בזמנה משום דאתיא בק"ו, ורב אשי סבר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הלכך ק"ו ליכא וא"ת אי ס"ל לרבא די"ט עשה ול"ת הוא הכא למאי אצטריך לטעמא אחרינא, א"ל דהך מימרא התם אתמר בפ' ר"א דמילה ולמילה שלא בזמנה אצטריכא כדאיתא התם וגמ' הוא דמסדר לה הכא לומר דשריפת קדשים ודאי לא דחי אי מלבדו אי משום עשה ול"ת וסוגיא דמס' י"ט כפשטא אתיא הכי:
שכן פנ"ק עכ"ס. האי דלא חשיב כפרה כלומר שמחוסרי כפרה אוכלין בתרומה משהעריבו שמשן ואין אוכלין בקדשים, משום דמה"ט דפנ"ק עכ"ס הוא דקמה ליה לתנא בדוכתיה כדאיתא בפ' הער והתם נמי לא חשיב איסור הנאה בשעת ביעור:
מ"ח פ"ז. פירש"י ז"ל כהן שנטמא, ולא נהיר דהא איכא בקדש כרת והוא חמיר אלא לזר האוכלה קאמרינן, ודקאמרינן ודאסורים לזרים לומר דגבי קדש אפילו איסור אין בה:
מתו שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא. איכא דק"ל בנפט נמי לימא ר"י הכי שהרי ריחו רע כמו שפרש"י ז"ל מדאמרינן ביומא בא למדוד לו נפט אומר לו מדוד לעצמך והך קושיא מפרקא ליה ממאי דאשכחית בירושלמי גבי קרבי דגים דמקשי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים, קרבי דגים כ"ז שהוא דולק אין ריחו רע כבה ריחו רע עטרן בין כבה בין לא כבה ריחו רע שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות, לפון כן צ"ל אין מדליקין אף אנו נאמר כן בנפט שאינו מסריח אלא כשאדם מנענע דהא תלמוד החנוני יש לו בחנותו נפט ואינו מקפיד וכשבא למדוד א"ל מדוד לעצמך:
הא דאמרינן שהיו מחבאין ממנו כנפי כסותן לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת מתייראין שלא יחשדום במיחוי מצות, שמתוך שהתכלת דמיו יקרים אין לוקחין אותן, ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש ולפיכך אין אתם מטילין בם תכלת שלא יהא אסורה שלא במקום מצוה לא כך שניתי לכם שהלכה כדברי ב"ה שחייב בציצית מן התורה ודרשינן סמוכים למישרי בהו כלאים ולמה אתם חוששין לדברי ב"ש כלל והרי מן התורה הוא חייב ומותר, ואינהו סבור אע"ג דאין הלכה כדברי ב"ש דפטרי ליה מדאורייתא ולא דרשי סמוכין בהא מיהו איכא למיחש ולמגזר משום כסות לילה וכמו שעשו אנשי ירושלים שכל המטיל לו תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהים, ולישנא דגמ' דייקי כדאמרן ולא כדברי מי שאומר שהלכה כדברי ב"ש וטעמא דב"ש משום כסות לילה שאין זה טעמן של ב"ש אלא גזירה חדשה היא שחששו הם, וטעמא דב"ש משום דלא דרש הכא סמוכין ולא דסברי לה נמי מלבן כדפירישית, ואי קשיא הא במשנה תורה כ"ע דרשי סמוכין, א"ל טעמא דב"ש נמי משום דדרשי סמוכין להזהיר על הכלאים בציצית שלא תאמר יבא עשה וידחה ל"ת, וי"מ דב"ש ממעטי להו מכסותך דתניא בספרי כסותך פרט לסדין והם מעמידין אותה כדברי ב"ש ואין זה מחוור לי דהכי מתניא התם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין עד כסותך פרט לסגוס, ונ"ל שכל אלו כלי מטה הם ומשום כסות לילה ממעט להו אצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום קמ"ל כיון שהם מיוחדין ללילה פסולין וכדברי ב"ה היא סתמא וכבר פירשתי השמועה יפה במס' מנחות לסייע לדברי רבינו הגדול ז"ל שחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת וכ"ד רש"י ז"ל וכל הפורש ממנו כפורש מחיים ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל:
סומכוס היינו ת"ק א"ב דרב ברונא ולא מסיימי. פרש"י ז"ל א"ב דרב ברונא דאמר צריך ליתן לתוכו שמן כל שהוא א"נ דאפשר חלב מהותך בתערובת כל שהוא חד מהנך סבר לרב ברונא דחלב ניתר בתערובות אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים ע"י תערובות אבל חלב כלל לא, וזה הפי' איננו נכון דא"כ הני תרי תנאי תרוייהו לית להו דרב ברונא לגמרי אלא מ"ס לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ומ"ס לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא אלא עיקר פ'י דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים וחד מהנך תנאי סבר מדליקין בשמן דגים בעיניה אבל בקרבי דגים לא אלא ע"י תערובות ואית ליה דרב ברונא וחד סבר בשמן דגים ע"י תערובות הא בקרבי אפילו ע"י תערובות לא ולית ליה דרב ברונא א"נ תרוייהו בשמן דגים בעיניה שרי אלא ח"א שמן דגים בעיניה ולא קרבי דגים לעולם וח"א שמן דגים בעיניה אבל קרבי דגים צריך תערובות, ומצאתי בפי' ר"ח ז"ל שכ' כן ואסיקנא לקמן דשאני הני משמן דגים לפי ששמן דגים מזוקק הוא ומדליק הוא ונמשך אחר הפתילה וא"צ תערובות אבל מהותך וקרבי דגים אינן כשמן מזוקק וצריך תערובות:
הא דתנן כל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג'. משום דבעי למימר חוץ מפשתן נקט יוצא מן העץ דהא למעוטי כל שאר בגדים אתא, ולרבא דוקא נקט ג' על ג' אבל לאביי ה"ק כל היוצא מן העץ אינו מטמא חוץ מפשתן ונקט ליה ג' על ג' שהוא שיעור של פשתן ואגב אורחיה קמ"ל בג' על ג' וכדבעינן בסמוך דכ"ע מיהת והא דקתני ומסככין בו ה"ק שכל היוצא מן העץ טהור ומסככין בו חוץ מפשתן דטמא ואין מסככין בו, ופרש"י דכיון דלא קתני חוץ מבגד של פשתן משמע כל דטמא בפשתן אין מסככין דהיינו שתי וערב של פשתן ולקמן אפרש:
שלשה על שלשה דחזו בין לעניים בין לעשירים אתי בק"ו. פי' לאו דוקא בק"ו אלא אתי בתורת טעמא שדינו כדין בגד שלם וכ"מ שאמר הכתוב בגד אף שלשה על שלשה במשמע כיון דחזו לעניים ולעשירים תדע דקאמרינן חד למעטינהו משלש על שלש וחד למעטינהו משלשה על שלשה ואכתי כיון דכולהו צריכי מיעוטי הנ"ל דבגד שלם אינו מטמא דקאמר אף כל בגד ופשתן והוה צריך תלתא חד למעוטי בגד שלם וחד למעוטי שלשה על שלשה וחד למעוטי שלש על שלש אלא ש"מ שלשה על שלשה היינו בגד שלם ועוד דקאמר אביי דהאי או בגד מבעי ליה לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים ואמאי נימא כי אצטריך לשלשה על שלשה דהאי לא אתי בק"ו דשתי וערב בשרצים לא מטמא וקאמר רבא נמי אי ס"ד נגעים חמירי לכתוב רחמנא בשרצים וליתו נגעים ולגמרו מיניה ואמאי אי כ' רחמנא בשרצים ה"א ריבויא לשלשה על שלשה דלא אתו בשרצים בק"ו כדאמרן, ועיקר בגד לבגד שלם וכן נמי כי הדר ביה רב לקמן כי היכי דלא ליפוק דתנא דבי ר' ישמעאל מאידך תנא דבי ר' ישמעאל הול"ל דשלשה על שלשה בשאר בגדים לרשב"א אית ליה לתנא דבי ר"י לית ליה ואו בגד לשאר בגדים שלמים אתא ומנ"ל לרבוי מיניה ג' על ג' אלא ש"מ מכיון דאמרינן דחזו בין לעניין ובין לעשירים לא בעי ק"ו, דבכלל בגד הוא ואין חילוק ביניהם לבגד לם שהרי לא נתנה שיעור לבגד אלא כל שראוי לעניים ולעשירים בגד האמור בתורה:
ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. פירש"י ז"ל ולשלש על שלש בצמר ופשתים מיטמו בק"ו והאי ריבוי לשלשה על שלשה אתא ולשאר בגדים, והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן משום דאמרינן בסמוך ואימא כי אמעטו משלש על שלש אבל שלשה על שלש מיטמו, והוא ז"ל סובר דשלשה על שלשה מריבוי דוהבגד קאמר דאיטמו וכיון שכל שלש על שלש מנ"ל דקא מצרכת ליה מיעוטא בשאר בגדים אלא ש"מ דאתיא בק"ו וזה פי' של תימא שהרי עדיין בין שיניו הוא מה שאמר שלש על שלש לא אתי בק"ו והיאך חזר בו בשתיקה ועוד דא"כ נמי מקשה ידע שיש חילוק בין צמר ופשתים לשאר בגדים דבצמר ופשתים שלש על שלש טמאין דאתי בקל וחומר ובשאר בגדים שלשה על שלשה ומה חילוק בין קושיא ראשונה לשניה ומה תירץ לו בשאמר א"ק צמר ופשתים הרי לא בא המקשה לשוותן ולעקור המיעוט שמיעטן התורה, ויצטרך רש"י ז"ל לפי פירושו דלומר דהאי מתרץ טעמא, וא"ל איהו הכי קאמינא אימא כי אימעטי משלש על שדלש דאתי בק"ו אבל משלשה על שלשה לא וזה דוחק ומ"מ אי אפשר כדאמרן לפיכך נ"ל דמעיקרא קס"ד דליכא מיעוטא בקרא למעט שאר בגדים אלא שאין מפורשין בתורה אלא צמר ופשתים ולפ"ז הקשו ואימא ריבוייא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ולא לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים ויהיו שאר בגדים וצמר ופשתים שוין, ואע"פ שאמרה תורה צמר ופשתים הרי עתשה תורה שאר בגדים כצמר ופשתים מריבוי הכתוב, נמצא צו"פ מן המקרא ושאר בגדים מריבוי כדאשכחן בכמה דוכתי, וא"ת מסתברא קאי אצו"פ מרבה צו"פ, לא היא דאדרבה מסתברא קאי בשלשה על שלשה, דמרבה שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים ומפרקי א"א לרבות שאר בגדים להשוותן לצו"פ שהרי מיעטן הכתוב בפי', וע"כ לא בא הכתוב אלא למיעוט דאל"ה לא לכתוב רחמנא לא צו"פ ולא ריבוי והבגד, והיו כולן באין, והדר אקשיה ואימא כי אימעוט משלש על שלש שנתרבו בצו"פ מוהבגד אבל שלשה על שלשה מיטמו ול"צ ריבוי כיון שהם ראוין בין לעניים בין לעשירים שכיון שנתרבה שלש על שלש בצו"פ אע"ג שכ' מיעוט לשאר בגדים אין אנו מעמידין אותו המיעוט אלא למעט המיעוט שבצו"פ שהוא שלש על שלש, אבל שלשה על שלשה דין הוא שלא נמעט אותו שבא מן הדין שהרי ראוי בין לעניים בין לעשירים וא"צ פסוק לרבות מאחר שאנו מקיימין המקרא שאמר צו"פ וחלקנו בין צו"פ לשאר בגדים וכבר פירשנו דכי אמרינן שלשה על שלשה היינו בגד שלם של שאר בגדים שאין חילוק בין בגד שלם לשלשה על שלשה, ואף לדברי רש"י ז"ל צריך אתה לומר כן:
נפקא ליה מאו בגד. פי' דכתיב בשרצים או ריבוי הוא ואע"ג דאו בגד דנגעים הוה מיעוטא משום דבמיעוטי כתיבי נמצא לרבא אליבא דרשב"א לגבי נגעים נתמעטו שאר בגדים לגמרי דתרי מיעוט כתיבי בהו ולגבי שרצים צו"פ טמאין אפי' ג' על ג' ושאר בגדים לא מיטמו דגלי רחמנא בנגעים אבל שלשה על שלשה בשאר בגדים נתרבה בשרצים מאו בגד ומסקנא דהיינו נמי סבריה דר' ישמעאל בשתי הברייתות, ומיהו לאביי דסבר שרצים מנגעים לא גמרינן לשלש על שלש אידך תנא דבי ר"י דמפיק מאו בגד לשאר בגדים שלש על שלש בטומאת שרצים לית ליה כלל, ואפשר לומר דאפי' אביי לא קאמר הכי אלא לדעתיה דר"ש אבל מודה הוא דלאידך תנא דר"י גמר שרצים מנגעים ולא פריך מדקא מוקי או בגד לשאר בגדים ולא איצטריך לג' על ג' דצו"פ ורבא נמי דקא גמר צופ שרצים מנגעים לר"ש קאמר אבל לר' ישמעאל דלית ליה שלשה על שלשה בשאר בגדים או בגד בשרצים מיבעי ליה כאביי לרבות שלש על שלש בצו"פ ולא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרשב"א לחוד, הלכך א"ל כדאמרן דאביי לאידך תנא דבי ר"י אית ליה ג' על ג' בשרצים תדע דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לטהורי שלש על שלש דצו"פ בשרצים ומת, ומיהו מסתברא ודאי דדוקא בצו"פ אבל שלש על שלש בשאר בגדים לית ליה ולא פליג אדרבא בהך סברא דמוקי מלתא דרשב"א בשלש דשרצים:
כתוב בכל הנוסחאות דתניא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה וכו'. וכתב רש"י ז"ל דלא גרסינן דתניא דא"ה ק' ברייתא לאביי ולדידן ל"ק דאביי מוקי לה לברייתא כאידך תנא דבי ר"י דמרבי שאר בגדים לקמן בשמעתין מאו בגד והך ברייתא היינו ממש ההוא דלקמן דקתני מנין לרבות צמר גמלים והאי דקתני שלשה על שלשה משום דשלש על שלש לית ליה בשאר בגדים גבי שרצים כלל וכן עיקר, א"נ קמ"ל דאפילו לשלשה על שלשה דהיינו בגד שלם צריך ריבוי בשאר בגדים וי"א דבעיקר ברייתא לא תניא אלא הכי אין לי אלא בגד של צו"פ שאר בגדים מנין וכו' ואתיא לאביי כאידך תנא דר"י דמרבי שאר בגדים מאו בגד לגמרי ומטמא אפילו ג' על ג' דסבר לא ילפינן מנגעים ומפיק מאידך תנא דר"י קמא לגמרי וסבר דאתא או בגד לגלוי על בגדים האמורין בתורה סתם שאינן צו"פ ואינן למדים מנגעים בזה, אבל למדין מהן דשלש על שלש כבגד שלם הוא לכל טומאה, אבל רבא מגרי בה ומתרץ לה הכי שלשה על שלשה בשאר בגדים מנין ואיכא בתלמודא טובא כה"ג דאמוראי מוספי בה לפרושי מלתא ובמלתא דאמוראי נמי בשמעתין כ' רש"י ז"ל אחרת בהא דאמרינן ר"פ אף כל לאתויי כלאים ופירש"י ז"ל דלא איתמר פירוקא כלישנא דאמרן אליבא דרבא ומיפלג בין שלש על שלש לשלשה על שלשה, אלא הכי איתמר ר"פ אמר לא מפיק דא, כל לאתויי כלאים אלא שאיני מודה בזה, דהא אפשר לומר דמדחזי ליה לר"פ דמיהדר למימר דלא מפיק ואמר למעוטי כלאים כי איתותב מהאי, הדא אמר דכי לית ליה וכו' ובגמ' לא משמע כן, ול"נ דה"פ דהא וראי ר"פ אמרה מדקאמר אף כל למעוטי כלאים דאי ס"ד להך תנא דר"י לית ליה אפילו שלשה על שלשה בשאר בגדים למעוטי טומאת שרצים אצטריך ול"ל לאהדורי בתר כלאים אלא ש"מ מטומאת שרצים לא מפקינן אלא שלש על שלש דאלו שלשה על שלשה נתרבו מאו בגד כאידך תנא וכיון שכן אף כל דשלש על שלש בשאר טומאה מנ"ל אי מדגלי רחמנא בנגעים, אדרבא מה התם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים א"ו ע"כ אף כל דאמר ר' ישמעאל לשאר דברים משמע כגון כלאים והך דר"פ סיומא הוא לטעמא קמא כדאמרן כי לית ליה להך תנא שלשה על שלשה כו' ואסיק דכלאים דבריתא ואף כל לציצית:
הא דפריך אביי נגעים משרצים לא גמרי דמה לשרצים שכן מטמאין בכעדשים ורבא לא פריך משום דכעדשה באורך ובעובי לרבא לא פחות מגריס כנגע דליתיה אלא שטח ויש בכעדשה לרקע ולחתך ולשנות כגריס, ואביי משעור הנראה פרכי' דכולה מקום נגע בעובי כל הגוף חשיב נגע ולא מצטריך גמרא למיחת להכי ופשיטא ליה כך נ"ל:
הדר ביה רבא מההיא. פי' ולא ס"ל כאביי נמי אלא כדאמרן, ותימא אביי ל"ל למימר דר"ש ור' ישמעאל אמרו דבר א' ודר"י מפקא מאידך תנא דבי ר"י אדרבה הול"ל דרשב"א דוקא שלש על שלש לית ליה ופשיטא דמילתיה הכי משמע ור"י לית ליה שלש על שלש אבל שלשה על שלשה בשרצים אית ליה דמרבה להו מאו בגד כדאידך תנא דר"י, ואפשר משום דס"ל לאביי דההוא או בגד לתנא דר"י בתרא לגמרי מרבה להו לשאר בגדים ואפילו שלש על שלש הילכך ע"כ האי תנא דר"י מפיק מאידך תנא דר"י ומ"ה נמי ר"ש ור"י אמרו דבר א' שאם תאמר שר"ש ור"י לא אמרו דבר א' נמצאו שלש מחלוקות בדבר ולא דייק וא"ל דאביי גופא ס"ל מסברא דנפשיה דשאר בגדים כיון דאפילו משלשה על שלשה אימעוט להו דאין היקשא זו למחצה כדאמר ת"ק דר"י אף כל צו"פ משמע ולא בגדים אחרים כלל הלכך ע"כ מפיק הוא מאידך תנא דר"י דמרביה להו כלל ונ"ל דכ"ע בין לרבא בין לר"פ ור"נ כולהו ס"ל אליבא דתנא דר"י דכ"מ שהוזכרו בגדים סתם אינן אלא צו"פ ור"פ דאמר למעוטי כלאים לא ס"ל דלא מימעט נמי ציצית אלא מודה דשאר בגדים לתנא דר"י אינן חייבין בציצית וכן רבא דאמר למעוטי טומאת שרצים משלש על שלש ל"ד מיעוטא לטומאה אלא אדרבה לטומאה ל"צ מיעוטא כדפרישית ואף כל לציצית או לכלאים איצטריך, ור"פ ור"נ סיומא היא לתרוצי לרבא כי לית ליה וכו' כדפרישית, ומ"מ לדברי כל הפירושים אף כל דר"י כללא הוא שנלמוד כל בגדים סתומים שבתורה מן המפורש מספק מכללא אלא מקום שרבתה אותן תורה כגון שלשה על שלשה לטומאה ובדידה נמי מהני מעוטא דשלש על שלש טמא בפשתים ולא בשאר בגדים אלא שלשה ובציצית ליכא ריבוי ואפילו לרבא והוא דהכנף מין כנף לא מרביה מינה שאר בגדים דכיון שבגדים שנאמרה בתורה סתם צמר ופשתן הן מין כנף נמי צו"פ ולא אתייא אלא לומר דבפי' לבן ממין כנף כדאיתא בפ' התכלת ורבא לא יליף מינה לשאר מינין ראייה וס"ל בלא"ה דשאר מינין חייבין בציצית אלא לתרוצי קראי אתא, והיינו דאקשי בריש מס' יבמות והא תנא דר"י ל"ל לרבא ופריק סד"א וכו' ואמאי והא אמרינן בשמעתין דתנא דר"י למעוטי שרצים אתא א"נ למעוטי כלאים הלכך טעמא דכ' רחמנא צו"פ, הא לאו הכי ה"א כלאים בציצית אסר רחמנא, ואע"ג דכתיב כנפי בגדיהם בגדים שנאמרו בכאן סתם אינן צו"פ דוקא אלא כדרבא ומאי קושיא, אלא ש"מ כדפי' דתנא דר"י בכ"מ ממעיט להו דל"מ בגדים ואע"ג דאפשר לאוקמי לההוא אליבא דרנב"י דאמר הכא דתנא דר"י למעוטי ציצית אתיא, כיון דרבא גופיה לא אמרה ומקשינן מינה התם בסתמא ש"מ דלד"ה תנא דבי ר"י מתפקא מדרבא וכ"ש למאי דפרי' דהא רנב"י אתייא לתרוצי דרבא דהכא ועוד דחזינן סוגיא דשמעתא דבהתכלת דפשיטא להו דתנא דר"י מפיק מדרבא ומימעא מיניה ציצית הילכך כיון דאשכחן ליה לתנא דר"י דאמר דוקא צו"פ ולא אשכחן תנא דפליה עליה בהדיא ואינך תנאי א"ל דלא מפקי מיניה הילכתא כוותיה, ור"נ הכי ס"ל בפ' התכלת ואע"ג דאמרינן בריש מס' יבמות התינח לתנא דר"י לרבנן מא"ל אליבא דרבא ורחב"א ור"י קאמרינן דסברי דפליגי רבנן עליה אבל לדידן ל"פ ולא מוקמי פלוגתא ביני תנאי שלא לצורך, ויש מי שאמר דלית הלכתא כתנא דר"י דאיתוקם בשיטה דאמר אביי רשב"א ותנא דר"י אמרו ד"א ולאו מלתא הוא דאביי לפרושי מילתייהו אתי ולאו לאוקימנהו בשיטה וכיוצא בה אמרו בפסחים בפ' כ"ש אמר אביי ר"ע וריב"ב ור"א כולהו ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה והא ודאי אפילו לאביי הלכה פסוקה הוא ולא מקריא שטה, ומיהו לאביי דאמר הף תנא דר"י מפיק מהנך תנאי את"ל דכי מרבה שאר בגדים לטומאת שרצים לגמרי משוי להו כצמר ופשתן ודאי לגבי ציצית כולן חייבין, דמאי חזית דמקשי לנגעים נילף מבגד האמור בשרצים שכולן בכלל, אלא הך סברא דאביי הוא ורבא לית ליה וכ"ש דאיכא למיסמך אאידך תנא דר"י ואדרשב"א, ועוד שכבר פירשתי למעלה והוא הנכון לפרש דאביי גופא אליבא דהך תנא נמי בגדים שנאמרו בשרצים סתם היינו צו"פ והן הן שמטמאין בשלש על שלש דאמרינן בנגעים וכשריבה הכתוב שאר בגדים לשלשה על שלשה ריבה אותן, הילכך ציצית צו"פ הוא דמן בגד האמור בתורה נלמוד ולא מריבוי דאו דכתבינהו רחמנא במקום א' ועוד דלקמן דרשינן מינה לאריג כ"ש ולכן ודאי עיקר בגד הכתוב בתורה צו"פ הוא אלא אם נתרבו שאר בגדים, הא כ"מ שלא ריבה אותן הכתוב כלל אינן אלא צו"פ בלבד, וגבי ציצית ליכא ריבוי לפיכך פסק רבינו הגדול ז"ל כר"נ דאמר שיראין פטורין מן הציצית דתניא כוותיה בתנא דר"י והיא האמת:
הא דאמרינן רשב"א וסומכוס אמר דבר א'. נראה שפרש"י ז"ל מפרש מפני שהן פוסלין לסוכה כל שמטמא בנגעים אע"פ שאינו מטמא בשרצים, וק"ל א"כ אפילו נמי פליגי רבנן עלייהו לקולא פליגי עלייהו והא אמרינן במס' סוכה בהוצני פשתן פסולה באניצי פשתן כשרה בהושני איני יודע, ומפרשינן בגמרא דלא פשיטא להו להכשיר אלא לא תרי ולא דייק ולא נפיץ אבל תרי וכ"ש דייק ולא נפיץ ואע"פ שאינו טווי ולא ראו ליטמא בנגעים כלל אלא נ"ל דלרשב"א מסככין בטווי דשאר מינין ולאביי אפילו בשלשה על שלשה קאמרינן הכא ר"ש דבעי ממש ראוי להטמא לגבי סוכה וסומכוס אמרו דבר א' דאלו רבנן כיון שהתחילו בו לתקנו לטווי כגון דתרי א"נ תרי ודייק ואפילו בשאר מינין אין מסככין דלאו פסולת גורן ויקב הוא אי נמי מדרבנן וההוא תפתר כרבנן:
הא דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פירש"י ז"ל כגון קנבוס ולמעלה כתב קנבוס וצמר גפן, ובצמר גפן ק"ל דיוצא מן הפרי הוא ולאו בכלל יוצא מן העץ הוא דתרי גוונא נינהו יוצא מן העץ לחוד ומן הפרי לחוד כמוכח לעיל בשמנים ועוד אין לך פתילה מושכת בשמנים כצמר גפן, ובין בקנבוס ובין בצ"ג קשה לי הא דאמרינן לעיל ולא בלכש דהוא עמרניתא דאזרא ומשמע דוקא בלכש אבל בעמרניתא אחריתא מדליקין אלא משמע שאין יוצא מן העץ אלא דבר שכותשין עצו ועושה פתילה כגון קנבוס וצמר גפן עצו לחוד וצמר שלו נתלש ממנו כן נראה לי, ורבינו תם ז"ל פי' דקנבוס דצמר גפן לאו יוצאין מן העץ אלא מיני זרעים הם כדאמרינן במס' מנחות לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי וה"נ מוכח בפרק כיצד מברכין דאמרינן כל היכי דאי שקלת ליה לפרחא הדר אילנא ומפיק גוזא בפה"ע ואין כן בקנבוס ובצ"ג ובמיני זרעים יש שמדליקין אלא פשתן הוצרך להתיר מפני שקראו הכתוב עץ ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב'):
הא דקתני אינו מטמא טומאת אהלין. בשעשה ממנו אהל וחברו בקרקע דהו"ל כבית הא במטלטלין כל המאהילין מטמאין והכי מוכח בכמה מקומות:
אתיא אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן. פי' כל מה שבמשכן נקרא אהל קרוי אהל ליטמא טומאת אהל ואשכחן פשתן דאקרי אהל כדכתיב משכן אהל מועד מכאן שהפשתן מטמא טומאת אוכלין אבל מהאי קרא גופיה דויפרוש את האהל ללא גמר לפשתן דהאי אהל של יריעות עזים הוא ואיהו נמי מיטמא כדאמרינן לקמן ומה נוצה של עיזים והיינו נמי דאקשינן אי מה להלן קרשים כלומר מה מצינו במשכן שהקרשים קרוים משכן וכל שנקרא משכן נקרא אהל כדכתיב משכן אהל נימא אף לענין טומאת אוכלין יהיו אהל ויטמא טומאת אהלים, ואין לשון זה מחוור ולא נכון כלל אלא י"ל מדכתיב ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו' קא מסדר ליה אדנים קרשים ובריחים ועמודים ולמעלה מהם יריעות דשש היה פורש עליהן שהן קרוין משכן והיה לו לכתוב ויפרוש את המשכן וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן, מ"ה אר"א דהאי קרא בפרשת יריעות דשש מיירי ומקרא מסורס הוא וה"ק ויפרוש את האהל ויפרוש על המשכן כלומר פרש האהל דהוא משכן כלומר יריעות דשש ופי' עליהן אהל אחר יריעות ועזים, והא דמייתי לה ממשכן אהל מועד משום דמשמע משכן של אהל דהוא יריעות ועזים כדכתיב לאהל על המשכן כן נ"ל:
אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים למאי הלכתא. פירש"י ז"ל דמאי דהוה הוה ולא מחוור לי דהא אמרינן מאי הוה עלה דתחש ורב יוסף נפק מיניה למילף דתחש בהמה טהורה היה ואפשר דאי לאו להלכותיו איתמר לא הול"ל לא הוכשרו אלא הול"ל בהדיא תחש שהיה בימי משה בריה טהורה הוא:
והא דאקשינן תפילין בהדיא כתיב בהו. ק"ל דלמא היא גופא אתי רב יוסף לאשמועינן טעמא דבתפילין וספר תורה מתנא תנא בהדיא אין כותבים על עור בהמה טמאה וכו' וטעמא משום תורת ה' בפיך ונ"ל דרב יוסף מן תחש גמיר ומיניה קאמר לא מצינו שהוכשרו למלאכת שמים דהוא מלאכת המשכן אלא עור בהמה טהורה בלבד ומ"ה אקשינן הני בהדיא כתיבי ולא מתחש אתו והא דקאמרינן בתר הכי מאי הוה עלה דתחש בעיא בתר פשטא הוא וכיוצא בה לקמן בפ' במה בהמה יוצאה ואחרות בתלמוד ומסקינן לרצועות דתשמישין נינהו ואינו גוף קדושה ולא אתי מתורת ה' בפיך ואע"פ שאין הלכה דהא גמירי שחורות ולא טהורות אלא מתחש דהוא משמש לקדש גמרינן ומיהו בהא דאמרן אלא לרצועותיהן ק"ל והא יו"ד ודל"ת של תפילין הלמ"מ וכיון שהשם כתוב ברצועות מותר בפיך בעי כדבעינן משום שי"ן של תפילין ואפשר דמרצועות דיד קאמר ועיקר קשר של תפילין קשר של ראש שיש בו רובו של שם כדאמרינן וראית את אחורי מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין ואמרינן נמי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש לפי שרובו של שם כתוב ברצועותיהן מבחוץ וצ"ע וא"ל שי"ן דהוא כתובה קיימת הוי כתורת ה', ד' ויו"ד דקשרים הן, לא:
אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר. כך נמצאת הגי' בספרים שלנו וק"ל דהא ר"י דבר שאינו מתכוין אסור ליה בכ"מ גבי בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם ואע"פ שהוא כגדולים דלא אפשר ותנן נמי כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שכובשת קתני כל וקתני כלים דומיא דעגלה שהיא גדולה וטעמא שכובשת הא בעושין חריץ אסור ובמקצת נוסחאות מצאו מחלוקות בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור ומפרשי ליה משום דה"ל פסיק רישיה ולא ימות ומיהו התם בי"ט אוקי מתני' דקתני גבי עגלה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים דלא כר"ש ולא קאמר דפסיק רישיה ולא ימות הוא, וי"ל עגלה של קטן כלי קטן מקריא א"נ התם משום דזמנין שכובשת אבל ממה שהשמיטה רבינו והגאונים לא כתבוה נראה שאין הגירסא כן:
הא דאמרינן במאי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי ליה. פירש"י ז"ל דה"ה לשאר פטורי דמתני' ויש לפרש שיודע היה שבגוים ולסטים ורוח רעה יש בהם סכנה שכן דרכן לעולם וספיקן נמי מתירין ולא הוה קשיא ליה בהו למיתני מותר משום דקס"ד דמשום חולה תני בשארא פטור ומ"ה קשיא ליה אי בחולה שיש בו סכנה בכולן היה בו לשנות מותר אי בחולה שאין בו סכנה לא הו"ל למתינייא בהדי שארא והו"ל למיתניא בהא חייב ובשארא מותר:
הא דאמרינן בהגדה הלכות הקדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה פירש"י ז"ל הקדש מסור לכל אדם להקדש ואין חוששין במטלטלין שלהן שמא הקדישום וכן בתרומה נאמנין לומר הפרישו תרומה ומעשרות ואע"ג דתיקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתם, ורבותי פירשו הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקודש שע"ה נאמן עליו, וק"ל אי מדרבנן קאמר לא הול"ל תרומות ומעשרות דרבנו לא האמינוהו אלו דברי רש"י ז"ל אבל בירושלמי מצאתי כך רשב"ג אומר הלכות הקדש חטאת וההכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לע"ה הלכות הקדש דתנינן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן חטאות דתנינן הכל נאמנין על החטאות ההכשרות דתנינן ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן:
הא דתנינן עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. פירש"י ז"ל דהני תרתי שייכי למימר בלשון שאלה שכבר עשו אבל בנר לא שייך למימר בזה הדלקתם דדבר הנראה לעין וקא חזי אי אדליק אי לא אדליק ובירושלמי גרסינן הכי לא צירכא דלא הדליקו את הנר עשרתם ערבתם אמר רבי חני בר אדי שאני מחמיר עלה בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בתמורה פי' ומ"ה מקדים עשרתם ערבתם:
אמר רבא א"ל שנים צא וערב עלינו. פירש"י ז"ל עירובי תחומין, וקשה לי והא אמרן דספק חשיכה וס' אינה חשיכה אין מערבין עירובי תחומין ואפשר שאין מערבין אבל אם עירב עירובו עירוב ור"ח ז"ל פי' בעירובי חצרות וכן עיקר והא קמ"ל שאע"פ ששנים אמרו לא' לערב לא אמרינן ממ"נ ואע"ג דדמיא למאי דאמרינן בעלמא בבאין לישאל בבת אחת שניהן טמאין הכא בין השמשות ספיקא הוא ועירובין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ואל אמרינן בכה"ג ממ"נ:
ה"ג ר"ח ור"י אלפסי ז"ל וכ"כ במקצת נסחי מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י גזירה שמא ירתיח. פי' לפי שהוא מניח קדרתו שאינה רותחת כ"כ והוא מוציאה מרותחת הרבה אף היא בא ומרתיחה לכתחלה ועוד דכיון שהוא מטמין בדבר המוסיף אלמא ברותחת ניחא ליה וזמנין דפסק רתיחתה ומרתח לה איהו, ואקשינן א"ה בה"ש כלומר בה"ש דמתני' בדבר שאינו מוסיף ליתסר דכיון דשהה עד הערב ומטמין ברותח ניחא ליה לאורתא ודילמא נמי מצטריך ומרתח לה, ופריק סתם קדרות בה"ש רותחות הן ולא תפסוק רתיחתן בשעה קלה, ואי למחר בעי לה הא לא איכפת ליה ברותחת כיון דמטמין בדבר שאינו מוסיף לצורך מחר ודבר שאינו מוסיף גזירה משום רמץ שאף הוא אינו מוסיף הבל משום דהו"ל כקטומה ופחות ממנה לפי שהם גחלים עוממות מוטמנות בתוף האפר וא"ה אסור משום גזירה דלמא אתי לחתויי בגחלים כ"פ הראב"ד ז"ל וכן רב אלפסי ז"ל בהילכותיו שזה שתמצא בשאר ספרים אין טומנים בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא ירתיח, אל תסמוך עליו לפי שהוא שבוש גדול לפי שדבר שאינו מוסיף אינו מרתיח וא"כ איך נגזור עליו, אבל ראיתי מי שכתב פי' השמועה לפי גרסתו גזירה שמא ירתיח מאליו ויצטרך לגלות עד שתנוח רתיחתה ויחזיר ויטמין בשבת ואקשינן א"ה בה"ש ליגזור כלומר שלא יטמין בה"ש בדבר המוסיף הבל לצורך מחר ופריק כבר הם מרותחות והוא לא יטמין עד שיגלה אותן ויוציא זוהמתן מהן ואין לחוש ומותר, וזה חידשו שאין הדעת מקבלו שיהא מבע"י אסורה ובה"ש מותר ודברי רבינו הגדול ז"ל סתומין אבל מטין לזה הדעת, שוב מצאתי בירושלמי בריש במה טומנין בלשון הזה לפי שהדברים הללו רותחין ומרותחין והוא נוטלן והן חשין לתוך ידו והוא מחזירן והן מוסיפין רותחת לפיכך אסור לטמון בהן ע"כ וזה מפורש כדבריו וא"ת ואם מגלה נמי וחוזר וטומן בשבת מה איסור יש אם צריך וזה משמע לקמן בטומן בשבת מגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת, התם בדבר שאינו מוסיף וכיון שנטלן מבע,י כבר הסיח דעתו מאותו בישול אלא שיהא משומר היכלך נוטל ומחזיר אבל בדבר המוסיף אם מגלה ומרתיח וחוזר ומטמין כתחלת הטמנה הוא ואיכא גזירה דחתוי גחלים ומגיס, אבל זה שאמרנו בגמ' דילן א"ה בה"ש נמי נגזר דהיינו בה"ש דשריא במתני' בדבר שאינו מוסיף, לפי שבזה נמי יש לחוש מתוך שהוא מסלק קדירה מעל גבי כירה עם חשיכה והיא רותחת ומטמין שמא תרתיח ויצטרך לגלותה וחוזר ומטמין לכתחילה בשבת דהא לא הות טמונה בשבת כלל, ופריק כבר הם מרותחות ויוצאות זוהמתן מבע"י ואין חוששין שמא בזמן מועט ירתיח ויצטרך ליטלן שהרי דבר שאינו מוסיף אין חוזר ומרתיח ומ"מ גזירה שמא יטמין ברמץ לדבר שאינו מוסיף קשה דרמץ ודאי מוסיף דכל שמחמם את הצונן נקרא מוסיף: