חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף קב עמוד ב

ולטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר כו'. נ"ל דהכי קאמר ולטעמיך דחשבית דכולהו בנינו שווין היאך אפשר דר"י סבר אפילו בהנחה בעלמא והא לאו כלום קעביד ועד שאתה תמה עלי לך ותמה על ר' יוסי ביותר מזה ויש כזה ולטעמיך במס' ב"ב:
אלא תלתא בניני הוו תתאי מציעאי ועילאה תתאי בעי צדדי ועפרא לד"ה והיינו דשמואל מציעתא בעי נמי טינא לד"ה עילאה בהנחה בעלמא. כלומר לדברי ר"י ורבנן פליגי עליה דבעי נמי צדדי ועפרא אבל לא בהנחה בעלמא, ובתוס' פירשו דל"פ רבנן עליה דר"י כלל ונסתייעו ממה שמצאו בתוספתא הבונה כ"ש ה"ז חייב רי"א אומר א' נותן את האבן וא' נותן את הטיט הנוטל את האבן ונתנה ע"ג הדימוס והתקינה לבנין אע"פ שלא נתן עליה מן הטיט ה"ז חייב אלמא ל"פ וכולה ר"י הוא, ואינו מחוור לי לפרש כן שאיני סומך על לשון התוספתא בזה מאחר שהביאה בגמרותינו בלשון מחלוקת, ועוד דהתם קתני והתקינה לבנין ואפשר דהיינו צדודי ועפרא, ובירושלמי משונה לשון משניהם דגרסינן התם תני א' הביא את האבן וא' הביא את הטיט המביא את הטיט חייב רי"א שניהן חייבין סבר ר"י מימר אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחלה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב ומיהו התם אמרינן הבנאי שישב האבן ע"ג הדימוס חייב למי נצרכא לרבנן ואפשר דישב היינו עפרא וצדודי כפי פירושינו:
רב אמר משום בונה. ק' להו לרבוותא ז"ל והא אמרינן במס' ביצה אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ויש לנו לתרץ דכי אמרינן אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חליות אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אבל עושה כלי מיקרי ואפשר לפי דעה זו שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מיחייב עליה משום בונה דהו"ל כעושה כלי מתחלתו שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי, והיינו דגרסינן בפ' כירה במנורה של חוליות אסרינן להו אפילו לטלטלה גזירה משום שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בתחלה בשבת וההיא דאמרינן במס' ביצה גבי תריסי חנויות מ"ד טעמא דב"ה משום דאין בנין הכלים ואין סתירה בכלים ואפילו דבתים נמי קמ"ל הותרו סופן משום תחילתן דחנות אין דבתים לא, לאו למימרא דסברי ב"ה יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים אלא ה"ק מ"ד טעמייהו לאו משום שביתת יו"ט קמ"ל דדוקא משום שמחת יו"ט, שאלמלא כן היו גוזרין עליהן בשיש להן ציר באמצע אטו מן הצד ומן הצד אסור דהו"ל מלאכת אומן וכעושה כלי לכתחלה דמו ומשום שמחת י"ט הוא דלא גזרי הלכך בדבתים דליכא משום שמחת י"ט גזרינן, וי"א דכשיש להן ציר מן הצד אסור משום גזירה שמא יתקע שהרי הדלת תסוב על צירה אבל בשיש להן ציר באמצע אינו תוקע שהרי יש לו לפתוח כל היום ואינה סובבת לפיכך לא אסרוהו אלא משום גזירה דמן הצד ואע"ג דגזירה לגזירה ל"ג בכל כה"ג דשכיחא גזרינן גזירה כדמוכח בפ' יו"ט, ויש לפרש דהני נמי בנין בכלים הוא וסברי ב"ה אליבא דעולא יש בנין בכלים והא דאמרינן גבי מנורה זוקפין מנורה משום דלא מיחזי להו זקיפתה בלחוד כבנין שלא נתפרקה כלל והיינו נמי דאמר ר' יוחנן גבי מתני' דתריסין מוחלפת השיטה דסבר לה כעולא, אבל אנן דקי"ל אין בנין בכלים לא מפכינן לה, ומשמע לי נמי דכל היכי דתקע ביתידות חייב משום בונה והיינו דאמרינן בפ' כל הכלים גזירה שמא יתקע כלומר ומחייב משום בונה ולא כמו שפי' רש"י ז"ל משום מכה בפטיש ואפשר דהא דאמר רשב"ג בפ' כירה אם היה רפוי ה"ז מותר משום דס"ל אין בנין בכלים בלא תקיעה הלכך הואיל וכשאינו רפוי לאו אב מלאכה הוא כשהוא רפוי מותר לכתחילה ות"ק אע"פ דסבר אין בנין בכלים בלא תקיעה כדקאמר ואם תקע חייב, מ"מ גזר כל חזרה אפילו כשהוא רפוי לכתחלה שמא יתקע ואלו היה סובר רשב"ג שהמחזיר חייב חטאת ה"נ לאפלוגי בהא דאמר ת"ק אם תקע חייב, ועוד דלא הוי שרי ברפוי לכתחלה כדמקשינן בפ' המצניע מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה, אלא ש"מ קסבר אין בנין בכלים ולפמ"ש הא דאמרינן דמאן דעביד תלתא חייב י"ג חטאות חד מינייהו משום בונה וכך אמרו בירושלמי, עוד יש לי בירור שוב יותר מזה בס' המלחמות:

דף קג עמוד א

לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה. פי' ול"צ ליפוי והו"ל מלאכה ש"צ לגופה ופטור עליה ור"ש הוא כנ"ל ועוד אכתוב דעת בעל הערוך בס"ד:

דף קג עמוד ב

הא דאמרינן שלא יכתוב אלפין עייני"ן עייני"ן אלפי"ן. פי' רש"י ז"ל מפני שדומין בקריאתן, ואחרים פי' שהן דומין בכתיבתן לפי שגוף האל"ף שהוא הקו האמצעי צריך לכתוב כפוף כגון זה⁽¹⁾ ואם מרחיק הירך שלמטה הימנה ולא יחברנה לה ויעשה הקו האמצעי יותר כפוף מדינו כזה⁽²⁾ ידמה לעי"ן הפוך:
וצדי"ן גמלין. נראה שפי' לא יפריש צדדי של צד"י מגופה שא"כ ידמה ליו"ד גימ"ל כזה⁽³⁾ ואע"פ שהוא דומה יותר לנו"ן משום גמלי"ן צדי"ן אמר כן שאם יעשה ראשה של גימל כפופה כלפי מעלה עושה צד"י כזו⁽⁴⁾ ושוב ראיתי במקצת נוסחאות צדי"ן נו"ן נו"ן צדי"ן והוא הנכון כי הנו"ן יותר עלול להתדמות לצד"י והצד"י לנו"ן צד"י לנון⁽⁵⁾ ונו"ן לצד"י⁽⁶⁾ כשיהיה ראשה כפוף למעלה ובלבד שלא יהא מן המגיהין:
טיתי"ן פופי"ן. פי' שלא יפריש קו הטי"ת האחרון מגופה ותדמה לפה כזה⁽⁷⁾ ומכאן יש ללמוד שהיא כפופה גדון זה⁽⁸⁾ ולא ככתיבת מקצת סופרים הצרפתים שכותבין אותה פשוטה כזה⁽⁹⁾ ומדאמרינן זייני"ן נוני"ן שפי' נו"ן פשוטה ש"מ שהנו"ן ראשה גס ואינו כפוף כוי"ו כזה⁽¹⁰⁾ אלא כגון הזיין לגמרי כזה⁽¹¹⁾ מדלא אמרינן ווי"ן נוני"ן:
ודאמרינן לקמן מ"ט פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל. י"מ שכן דרך כתיבה אשורית המאושרת להיות רגלה של דל"ת נוטה לגבי ג' כגון זו⁽¹²⁾ ולא לגבי הה"א כזו⁽¹³⁾, ולא מחוור אלא לא לגבי גימ"ל ולא לגבי ה"א מכרעה אלא זקופה ועומדת ופי' פשוטה כרעה מפני שרגלה כלפי הגימל ולא כזה⁽¹⁴⁾:
ודאמרינן מ"ט מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש. פי' מ"ט אינה מראה לו פנים כגון זו(ק):
ומדאמרינן כרעיה דקוף תליא ש"מ שהיא עשויה כגון ירכה של ה"א שאינה נוגעת כלל לקו העליון כזו (ק) וש"מ דתי"ו נוגעת כחי"ת דאי לא ליבעי טעמא בתי"ו כדבעינן טעמא בקו"ף ומדאמרינן שי"ן שקר אין לו רגלים ולא קאי ש"מ שהיא עשוי במדרון כגון זה⁽¹⁵⁾ ולא כמו שטעו מקצת סופרים לכופפה כזו (ש), ומפני שצריך ליזהר בכל זה בכתיבת ס"ת ותפילין מזוזות לפיכך כתבתי דברים הללו שכל הטועה בציור האותיות פסול והפסיל הכל:
ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח נמי כשר. ק' ל"ל למימר הכי בלא"ה נמי משכחת לה כגון שהיה דעתו לכתוב שמעון וכתבו במ"ם סתומה שכשר הוא לשמעון ולא קושיא הוא דכיון דעיקר כתיבת שמעון במ"ם פתוחה והוא כ' במ"ם סתומה ולא כתב אלא שם פשיטא דחייב שמתחלת כוונתו נראית יותר לכתיבת שם מכתיבת שמעון אבל שם במ"ם פתוחה ודאי היינו רבותא:

דף קד עמוד א

הא דאמרינן מנצפ"ך צופים אמרום. פי' צופים ר"א ור' יהושע שהם חזרו ויסדום ולפיכך אמרו מנמפ"ך ולא כמנפ"ץ כסדר כתיבתן לסימן הצופים כלומר מן צפך כלומר אלו אותיות שקבלו ישראל מן צופיך, ובירושלמי דמגלה מהו מנצפך ר' ירמיה בשם ר"ש בר' יצחק מה שתקנו לך הצופים מה ענין צופים מעשה היה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד נכנסו תינוקות אמרין נעביד בית ועדה שלא יתבטל אמרין מהו דכתיב מ"ם נו"ן פ"ף צ"ץ כ"ך ממאמר למאמר מנאמן לנאמן מפה אל פה מצדיק לצדיק מכף לכף מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה סימנו אותן חכמים ועמדו כולן בני אדם גדולים בתורה אמרו ר"א ור"י מנהון הוין, ומוחלפת שיטה זו מההיא דמס' מגילה דהכא משמע סתמא דעל הפתוחות אמרו ושם משמע דעל הסתומות אמרו אלא קאי הכא ומקשי קאי התם ומקשי כדפירש"י ז"ל:

דף קד עמוד ב

הא דאמרינן נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו ב' חייב. ק"ל דהא אמרינן נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור, וא"ל דש"ה דבכ"מ השתים נתכוין לכתוב אותה האחת אבל התם לא נתכוין לזרק חוץ למקום השתים, ואיכא דפריק דהכא בשדעתו לכתוב שתים זה אח"ז אלא שנתכוין לכתוב אחת בתחלה ועלו בידו השתים כאחת והוא היה רוצה שיכתוב אותן אחת אחת ולפיכך חייב דהו"ל כנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' ואמר כ"מ שתרצה תנוח זה תי' בעל התוספות ז"ל ואינו נכון, ודאקשינן והתניא פטור ק"ל וליקשי ליה ממתני' דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידו שתי זייני"ן פטור וא"ל בשלמא מתני' ל"ק דעלו בידו שתי זיינין בלא זיונו משמע אבל ברייתא דקתני ועלו בידו שתים משמע שתי אותיות כתיקונן ורש"י ז"ל גורס והתנן פטור, אבל בנסחאות הישנות ובפי' ר"ח ז"ל אשכחן והא תניא: