לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/שבת/פרק יב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק שנים עשרה - הבונה

מתני' הבונה שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה כו': מסתת - מרבע . את האבן ומתקנה הכל לפי המקום שיש מקומות שרגילין להחליק ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצים חריצים בארץ אשכנז:

המכה בפטיש - גם הוא באבות מלאכות והוא בלעז פי"ק (מעדר) שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש היא:

מעצד - אף הוא כמו קורנס גדול של ברזל לבנין של ברזל:

והקודח - נוקב עץ או אבן בכותל:

כל שהוא - אכולהו קאי אמסתת ומכה בפטיש ובמעצד והקודח:

כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת - שיש מתקיימת כיוצא בו [ואין מוסיף עליה]:

בשבת - אעושה מלאכה קאי:

על הסדן - בלע"ז אינקלימ"א (אינקלומ"א: סדן) :

קורנס - מרטי"ל (פטיש) :

מפני שהוא כמתקן מלאכה - ואע"פ שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן ובגמרא מפרש מאי מתקן:

גמ' דמשתכי - מעלין חלודה המחטין רואי"ל (רדויל"א: חלודה) :

פטפוטי - רגלי כירה כמין כלי ברזל שקורין טרפיי"ד (טריפיי"ד: חצובה (בעלת שלוש רגליים)) מעמידין הכירה של חרס:

מבשלי סממנים לצבוע שחסרה מלאכתן - שצמצמו צמר צביעתן וחסרה למלאכתן והוצרכו לחזור ולבשל סמנין ולצבוע מעט: יורה קטנה גרסינן הכא:

אין עניות במקום עשירות - לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחלתן דיים והותר:

בבירתו - בירה נאה שהוא אוכל ושוכב מקפיד על חור קטן שבה אם מגונה הוא וסותמו בטיט:

דרנא - תולעת:

המצדד את האבן - מושיבה ומצדדה עד שמתיישבת בקרקעית יסוד הבנין יפה מתוך שהוא מצדדה הוא מכינה תחתיה ומושיבה בארץ חייב ואפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהוא דיש מקיימין כן בלא טיט:

הנותן את הטיט חייב - אבל הנותן האבן פטור:

דימוס - שורת אבני חומה אלמא בהנחה בעלמא חייב ואפילו לא צידד ועדיפא הא מדשמואל:

אלא - לאו קושיא תלתא בנייני הוי:

תתא - יסוד החומה תחתית שמושיבין אבנים על הארץ בלא טיט בצדודי ועפר כל עצמו אינו אלא לצדד את האבן שתשב בשוה ולא תטה לכאן ולכאן ויהא עפר סביב לה לסומכה ובההוא אמר שמואל מילתיה וברייתא במיצעא כל הבנין כולו שמן היסוד עד שורה העליונה בעי נמי טינא עם הצידוד:

עילאה - דימוס העליון שאין על גביו עוד דימוס אינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד הלכך בהנחה בעלמא סגי והוא מילתא דרבי יוסי:

משום מאי - איזו תולדה מן האבות הוא:

מכה בפטיש - גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד:

לול של תרנגולין - של עץ הוא וסתום ומנקבו שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו:

משום מכה בפטיש - שהיא גמר מלאכת הלול וכל מידי דהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרי' בפ' כלל גדול (דף עה:):

עייל שופתא בקופינא דמרא - שופתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל להדקו שלא יצא שקורין קאיינ"ל (קוי"ן: טריז) :

קופינא - הוא חור שבראש המר:

מרא - בלע"ז פושי"ר (פושוי"ר: מכוש) :

מסתת - דרך בנין בכך:

ואי אשמעינן בהא - בעושה נקב בלול:

דדמי לבנין - שאף בבנין הבתים עושין נקבים לאויר כדקאמר ועבדי לאוירא חורים וחלונות:

ואי איתמר בהא - בשופתא:

בהא קאמר שמואל - דאי אתרו ביה משום בונה לא מיחייב דלאו בנין הוא:

אחוי בידיה - מכה באגרופו על כפו כמכה בפטיש:

אימא המסתת המכה בפטיש - וה"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:



הקודח - וכל הקודח ע"מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות. קרי נוקב:

בשלמא לרב - דאמר נקב הוי בנין האי נמי בנין הוה כל שהוא ואע"פ שימלאנו הרי הועיל לבנין שקודח החור:

חד חורתא - קדח חור:

אלא לשמואל - דאמר נוקב לאו בונה הוא בשלמא נקב דלול איכא למימר מכה בפטיש אבל זה שעומד לסתום לאו גמר מלאכה הוא:

דבזעיה ברמצא דפרזלא - במסמר ארוך של ברזל:

ושבקיה בגוויה - לתלוש בה:

דחק קפיזא בקבא - בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן:

מאמן ידיו - מרגילם ומכוונם להכאה הראוייה למלאכה מכה גדולה או מכה קטנה:

מרדדי טסי משכן - לציפוי קרשים:

עושין כן - מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כן:

מתני' מקרסם - קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו:

מזרד - זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו:

אם לתקן - את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר:

ביצה קלה - כגרוגרת מביצת תרנגולת שקלה היא לבשל מכל הביצים:

גמ' לביזרא דקרא - לזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע"ג דשנינו (לעיל דף צ:) לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה:

עולשין - עשב שקורין קרישפ"ל (קרישפיל"א: עולש [לא מצאנו את המלה במילונים, אך ברור שמדובר בירק "מסולסל" (ראה ברכות נח: ונדרים סו:), וסביר מאד שהוא מה שאנו קוראים היום עולש]) :

זרדין - מין קנים הם ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם נתקשו מעט ראויין למאכל בהמה יבשו עומדין להסקה:

אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו - הרי הקרקע מתייפה מאליו:

באגם - שאין צריך ליפות:

בארעא דחבריה - לא איכפת ליה ליפות:

מתני' בין משם אחד - שתיהן אלפין:

משתי שמות - אלף בית:

משתי סמניות - אחת בדיו ואחת בסיקרא:

בכל לשון - של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה:

משום רושם - סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים ואתא ר' יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב:

מצינו שם קטן כו' - הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע"ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר חייב:

גמ' הא מני רבי יוסי היא - דלא בעי כתיבה אלא רושם בעלמא ובשמאלו רושם מיהא הוה:

והן שני שמות - כגון הנך דנקט במתני' שאינן שוות:

הא ב' אותיות והן שם אחד - כגון שש מששך או תת מתתנן או חח מחחים לא מיחייב מדלא נקט רבי יהודה חד מהנך:

אחת - כולה במשמע:

כל השם - התיבה קרוי שם:

בית אחד בנפה - לאחר שהסיך נצרים של שתי עושה באריגת ערב נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה והן קרוין בתים והם עונבין את השתי כדרך רכיבתו ועומד האריג ובית אחד אין מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים:



ת"ל אחת - שתהא מלאכה שלימה במקום אחד:

שם משמעון - ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו:

אפילו לא כתב - מתיבה גדולה:

אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת - והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה תחילה:

שכיוצא בה מתקיימת - ולקמיה פריך היינו ת"ק:

ר' יוסי אומר - מפרש למילתיה לקמן:

היינו ת"ק - שש תת:

וכ"ת אלף אלף דאאזרך - שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא:

כיון דאיתא בגלטורי - קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי"ן (לטינית) של מינין קלוטרוס (קלטירי"ש: סימנים (של כישוף)) ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר:

המגרר - כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק:

הקודח כל שהוא - קצת הנקב ואע"פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני:

כל שהוא - מן הצורה:

את כולו - כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת:

כל השם - כל התיבה:

מ"ט דר' יוסי - היכי דריש ליה:

אחת מאחת - אחת ה"ל למכתב ולשתוק וכתב מ"ם יתירה [ומהנה יתירא]: הנה מהנה א"נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ"ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע"פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה:

אחת שמעון - כלומר דריש מ"ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב:

מאחת שם משמעון - כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא: הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות:

אחת שהיא הנה - דאמרן לעיל ה"ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע"ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא:

הנה - שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא:

מי דמי כו' - זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ"ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא:

וכתבתם - דתפילין ומזוזה:

תם - שלם כהלכתה:

אלפין עיינין - יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן:

ביתין כפין - דומין בכתיבתן:

גמין צדין - דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה:

זיינין נונין - פשוטין:

כפופין - כף פה צדי נון:

פשוטין - הכפולות שלהן פשוטות:

ממין סמכין - מ"ם סתומה שדומה לסמך:

סתומין - מ"ם סתומה:

פתוחין - מ"ם פתוחה:

כתבה - לספר תורה:

כשירה - בדילוגין אריח ולבינה:

מכאן רמז כו' - כלומר מ"ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם:



עלויי קא מעלי ליה - שהיתה מם סתומה בלוחות אבל מם פתוחה לא היתה בלוחות כדמפרש מנצפך צופים אמרום וכיון דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים לא אפשר לאוקומיה אלא בסתומה דהואיל והכתב היה נראה משני עבריהם היה לה ליפול אם לא שבנס היה עומד אבל פתוחה אין בה נס ע"כ מנצפך דרבי ירמיה דאמר צופין אמרום בפתוחים קאמר יש שמקשין סוגיא זו על סוגיא דאמר במגילה דרמינן הא דר' ירמיה אהא דרב חסדא אלמא תרוייהו בסתומין ואין זו קושיא שכן דרך הש"ס מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמקום אחר מהפכו לפי הקושיא ואי הוה בעי התם לתרוצי כי איתמר דרב חסדא בסתומין ודר' ירמיה בפתוחין הוה מתרץ ליה אלא תירוצא מעליא שני ליה התם וה"נ:

מיהוה הוה - תרוייהו ולא ידעי הי באמצע תיבה כו':

ונקרא מבחוץ - האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמועינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מם וסמך בנס:

נבוב בהר סרו - לא היו בלוחות אלא תיבה בעלמא נקט:

אלף בינה - למוד תורה:

מ"ט פשיט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת - ולא לגבי בי"ת:

מ"ט פשיט כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל - ולא לגבי ה"א שמושכה קצת לצד גימ"ל:

דלימציה ליה - עני נפשיה ולא יטריחנו לבעל הבית לרוץ אחריו:

ה"ו - כמו אני והו (סוכה דף מה.) שמות הם:

ומטיב לך - היינו טי"ת:

ירושה - היינו יו"ד:

כתר - היינו כף:

לעולם הבא - היינו למד:

מאמר פתוח ומאמר סתום - יש דברים שנתן רשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה:

נאמן כפוף - אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא:

סימנים - של סדר שמועות דתנא או אמורא בגירס' דלא תשכח אחת מהן כגון אלו שבש"ס:

פה פתוח - בשעת המכנסים פזר:

פה סתום - בשעת המפזרים כנס אם יש גדול ממך:

במנוד ראש - ברתת וענוה יתירה:

מ"ט מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש - לישנא דמעליא הוא שאחוריו של רי"ש לגבי הקו"ף שאין הקב"ה רוצה להסתכל בפני רשע:

תגא דקו"ף - כמין זיי"ן שעושין בסופו של גג קו"ף:

כרעיה דקו"ף תליא - שאינה נדבקת עם גגה:

ליעול בהך - יקיף תחת רגלי הקו"ף ויכנס בפתח של ימין:

מסייעין אותו - ומכינין לו פתח:

הוא יליץ - מעצמו יליץ לא יסייעוהו ולא ימנעוהו:

ואם לענוים - ולמדה טובה הוא נמשך:

יתן חן - יסייעוהו מן השמים:

מקרבן מיליה - אותיות קרובות שלשתן קרובות כסדרן של אלפא ביתא.

אמת מרחקן מיליה - זו בתחילת אל"ף בית וזו באמצע וזו בסוף:

אחד כרעא - כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד:

אמת מלבן לבוני - מושכבין תחתיה אותיותי' כמין לבינה דאל"ף הרי יש לה ב' רגלים ומושבה טוב ורגל השני רחב:

אתאוה לו - בתמיה וכן כולן:

ע"כ מדת הרשעים - כן הוא נדרש אצל רשעים:

אם את בוש - מלחטוא:

גר דק גור בדוק - נפשך תהא צרורה תחת כסאי ודוק שמים:

לים כל - גיהנם קרוי ים כל לפי שהרוב הולכים שם:

אמר שר של גיהנם - לים שלי תן את כל העולם ואפילו ישראל:

אמר ליה אח"ס בט"ע גי"ף - אלפא ביתא היא אצל א"ת ב"ש וכולן סדורות בספר יצירה:

אני אחוס עליהם על שבעטו בגיף - בניאוף:

דכ"ץ - נוטריקון: דכים כנים צדיקים:

אין לך - גיהנם חלק בהן בישראל:

ומרזן שת - ואומר שר של גיהנם זונני מזרעו של שת. כל העובדי כוכבים וישראל:

אל בם - אמר לו הקב"ה לא יהא לך חלק בהם:

ג"ן ד"ס - אמר הקב"ה אוליכם לגן הדס לגן עדן:

ה"ע ו"ף - הנני עף ברעב:

ז"ץ ח"ק - הללו זרעו של יצחק הם ולא אתנם לך:

ט"ר י"ש כ"ת - שמור לי והמתן יש לי כתות אחרות:



מתני' על שני כותלי זויות - אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע:

על שני לוחי פנקס - פנקס של חנוונים כעין אותן של סוחרים שיש להם לוחים הרבה חקוקין וטוחין בשעוה:

על שני לוחי פנקס - רבותא אשמועינן דאע"ג דלאו אלוח אחד הם אם נהגין ונקרין זה עם זה שכתובין על שני שפתי הלווחין סמוכים זה לזה חייב:

הכותב על בשרו - בדיו:

המסרט - במכתב או בסיד:

במשקין - כמו מי תותים שמשחירין:

או במי פירות - כל פירות:

באבק דרכים - בטיט לשון אחר באבק דרכים באצבעו שרט כמו אותיות בעפר נגוב:

באבק הסופרים - עפרורית של קסת הסופר:

לאחר ידו - בגב ידו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב:

מרפיקו - אצילי ידיו:

כתב אות אחת סמוך לכתב - אצל אות הכתובה זיוג אות להשלימה לשתים:

כתב ע"ג הכתב - העביר הקולמוס על אותיות הכתובים כבר וחדשם:

נתכוין לכתוב חי"ת - ודילג הקולמוס ולא נראה הגג של חי"ת אלא שני הרגלים ונראה כשני זיינין:

על שני כותלי הבית - שאינו במקצוע:

על שני דפי פנקס - שעשוי עמודים כמגילה וכתב אות בעמוד זה ואות בזה ואינו יכול לקרבן אלא אם כן יחתוך הפסק שביניהם וה"ה לכותלי הבית רחוקין זה מזה ותנא ברישא שני כותלי הבית דסתמא אין נהגין זה עם זה והדר תנא שני דפי פנקס וה"ה לכותלי הבית ולא זו אף זו קתני:

כתב אות אחת על שם נוטריקון - שעשה סימן נקודה עליה לומר שלהבין בה תיבה שלימה כתבה:

גמ' סמא - אורפימינ"ט (צבע צהוב (העשוי מזרניך גפרי)) :

סקרתא - אימני"א (מיני"א: צבע אדום (העשוי מתחמוצת העופרת)) צבע אדום שצובעין בה תריסין:

קומא - גומא שרף אילן:

חרתא דאושכפי - ארמינ"ט (אדרימינ"ט: צבע שחור (העשוי מנחושת גפרתית)) :

כתבו - לגט:

במי טריא - י"א מין פרי וי"א מי גשמים:

אפצא - מי עפצים גל"ש (גלי"ש: עפצים (גידולים טפיליים בעלה האלון)) :

באבר - בעופרת ומשחיר כשהוא משפשף עופרת על הקלף:

בשחור - פיחם:

שיחור - אדרמינ"ט (אדרימינ"ט: צבע שחור [ראה לעיל]) :

הוציא כשפים - שלא היה יכול להוציאן כתובים שהיו החרטומין בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת:

שוטה היה - שטות היה בו לעשות מה שאין דרך בני אדם עושים ומסר נפשו על הדבר:

[הוספה מחסרונות הש"ס: חסרונות הש"ס/רש"י על הש"ס/שבת/פרק יב]

א' על האריג - חוט א' ארג על קצת אריג:

וטעה ולא הטיל בו דלת - ונמצא שם נכתב במקומו אבל לא בכוונה:

מעביר עליו קולמוס - לכוונת שם על כל אותיות כאלו הוא כותבו:

והשלימה לספר - אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים:

מחוסר מעשה דקריבה - אינו מקרבן אלא על ידי קציצה המפסיק ביניהן וכי קאמר רב אמי כגון כתב אחת על שפת לוח זו בטבריה ואחת על שפת לוח זו בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבה בעלמא:

ועשאו שני זיינין - והספר לכך צריך:

רבא אמר כגון שנטלו לתגא דדלית - דלא הוי אלא הגהת אות אחת ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה (איוב יא) והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב ואפי' לרבנן:



ועלו בידו שתים - היינו נמי מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין:

הא - דתנן פטור:

דבעי זיוני - שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות (דף כט:):

מלך נתתיך - נשיא אלהים אתה (בראשית כג):

אנכי - מדלא אמר אני:

אנא נפשי - אני בעצמי:

אמירה - שהיא נעימה:

כרמל - גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו:

מתני' אחת שחרית ואחת בין הערבים - כיון דהו"ל שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות:

גמ' יש ידיעה לחצי שיעור - לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר:

פרק שלוש עשרה - האורג


מתני' רבי אליעזר - אתא לפרושי שיעור אורג שמנו באבות מלאכות (לעיל דף עג.) דתנן התם שני חוטין:

בתחילה - אם זו תחלת אריגתו של בגד:

ואחת על האריג - אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת דמצטרף עם השאר:

בתי נירין - שנתן ב' חוטין של שתי בנירה שקורין ליצי"ש (ליצ"א: ניר [וראה לעיל סו:]) :

בנירין ובקירוס - מפרש בגמרא:

בנפה ובכברה - הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט א' [של ערב] בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקנו:

גמ' כי אתא ר' יצחק תני - מתני' הכי ר"א אומר האורג ב' חוטין בתחלה ולא פליג ר"א ארבנן אלא באחד על האריג:

להאי גיסא - אלימי ג' ולא ב' משום דשנים סתרי דמתוך עוביין אינן נדבקים יפה זה בזה וקטיני בשנים מיחייב:

ואמרי ליה להאי גיסא - אלימי שנים חייב:

דידיעי - דבר הנראה הוא אבל קטיני בשנים פטור:

ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין - יש שאורגין סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור שלשה בתי נירין והאורג בו שני חוטין חייב:

למה זה דומה - כלומר להכי מחייבי באריג קצר כי האי ולא אמרי כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד:

דומה לאורג צלצול קטן - חגורה קצרה שאינה רחבה יותר משלשה בתי נירין:

על הגס - אריג הרבה:

על האימרא - תחלת הבגד שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא:

ובשפה - לאורך השתי כולו עושין אותו:

תרתי בבתי נירא וחדא בנירא - ב' פעמי' מרכיב לחוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ"א (פייצ"א: גְּדָד (קצה חוט השתי, הנקשר לכובד עליון של הנול)) :

ואחת בנירא - ופעם שלישית מרכיבו על חוט הנירא שקורין ליצ"א (ניר [וראה לעיל סו:]) המורכב על הקנה:

מצוביתא - ביריעת גרדין האורגין ברגל הוא וקורין לימיי"ש (ליאיי"ש: דושה (במתקן הטווייה של הגברים) [אינה מופיעה בכתבי היד אלא רק בדפוס סונצינו, ומכאן שאינה מאת רש"י]) והיא במקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים שקורין פריש"א (דוושה (במתקן הטווייה של הנשים) [אינה מופיעה בכתבי היד אלא רק במהדורת בומברג, ומכאן שאינה מאת רש"י]) :

הא תנינא ליה באבות מלאכות - ולמה לי למיהדר ולמתנייה הכא הואיל ולא לפרושי בה מידי אתא בשלמא אורג משום פלוגתא ושתי בתי נירין לאשמועינן בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה וסל דלא תנא לה התם:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_יב"