רש"י על הש"ס/שבת/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נז א (עריכה)

פרק שישי - במה אשה

מתני' במה אשה יוצאה - דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות:

לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה - שקולעת בהן שערה:

שבראשה - אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא:

ולא תטבול בהן - משום חציצה:

עד שתרפם - שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער:

טוטפת וסרביטין - מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה:

בזמן שאין תפורין - עם השבכה שקורין שקופיי"א (קויפ"א: שביס עשוי רשת) אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה:

כבול - מפרש בגמ':

לרה"ר - אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין (דף סד:) שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:

עיר של זהב - כמין נושקא (סיכה, מכבנה (נראה שזו סיכה המשמשת תכשיט, אך ראה לעיל נד.)) ומציירין בה כמין עיר:

קטלא - מפרש בגמרא (לקמן דף נט:):

חותם - צורה לחתום בה איגרת או כל דבר סגור:

שאינה נקובה - כגון אישפיגל"א (אישפינגל"א: סיכה (ראה לעיל נב:)) :

ואם יצאת אינה חייבת חטאת - דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא:

גמ' טבילה מאן דכר שמה - מה ענין טבילה אצל הלכות שבת:

ושריא להו - ומתרת אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן עצמו:

תיכי חלילתא - שרשרות של חוטין חלולות ועגולות:

מהו - לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילה מצוה או לא הוי חציצה:

כל שהוא אריג לא גזרו - לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר:

לאחוותי דלא קפדן עלייהו - ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא:

דמיטנפי - שנטנפו הנך תיכי בטיט:

הא נמי אריג הוא - והא קאמר לא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ (עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי:

ואלו חוצצין באדם - משום דתני התם אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם:

של צמר ושל שער אין חוצצין - דלא מיהדק על גבי שער:

הבנות קטנות - ואורחא דמילתא נקט:

וכולן בראשי הבנות שנינו - לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי:

למעוטי מאי - אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו:

אילימא למעוטי - חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי:

ודמאי - הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער:

על גבי קשה - שער:

ע"ג רך - בשר:

מיבעיא - בתמיה הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק:

לפי שאין אשה חונקת עצמה - להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין:

בחוטין שבאזניהם - שנותנין שם שלא יסתם הנקב:

חבקין - ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן:

חבקין - לשון קילקלי וחבק (לקמן דף סד.) צינגל"א (חבק (רצועת בטן לסוס וכיו"ב)) לאסור בו סוס:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נז ב (עריכה)


בקטלא עסקינן - בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולטת ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה:

מכלל דפליגי - בתמיה והא ת"ק לא איירי בשערה שמע מינה בשער מודה דלא מיהדק על גבי שער:

דילמא - האי דאדכר שער:

כשם קאמר להו - כשם שאתם מודים לי בחוטי שער אודו לי בחוטי צמר:

חומרתא דקטיפתא - קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט:

ותיהוי כקמיע מומחה - דקתני מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מומחה שפיר דמי:

אפוזייני - פרונטי"ל (פרונט"ל: ציץ, נזר (תכשיט המונח על המצח)) של זהב:

שבכה - קופיי"ה (קויפ"א: שבוס עשוי רשת) דאי שלפא ליה מיגליא ראשה:

המקפת - את הפדחת מאזן לאזן:

המגיעים עד לחייה - על ראשה כורכתו ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן:

אי כבלא דעבדא תנן - חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד ובההוא קתני מתני' דשפחה לא תצא בו:

אבל כיפה של צמר - ככובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו:

שפיר דמי - דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא:

או דילמא כיפה תנן - דלא תצא דחיישינן דילמא שלפא ומחויא מתחת השבכה ואינה מגלה וכל שכן כבלא דעבדא:

בכבול ובאסטמא - לקמיה מפרש מאי אסטמא ומדקתני כל שהוא למטה מן השבכה ש"מ כיפה תנן:

כליא פרוחי - מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה ע"י מצנפת קצרה:

כליא - מונעת אותן שערות מלצאת:

אין בה משום כלאים - שעשויה כמין לבד שקורין פולטר"א ([[:קטגוריה:{קטן (פילטר"א: (מצע|{קטן, (פילטר"א: (מצע]][[קטגוריה:{קטן (פילטר"א: (מצע]])} ואינה טוויה:

ואינה מטמאה בנגעים - מהאי טעמא גופיה דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נח א (עריכה)


אין בה משום עטרות כלות - דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.):

ושמואל אמר - כבול דמתני' כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו:

חותם שבצוארו - הוא כבלא דעבדא והיו עושין אותו משל טיט:

דעביד ליה רביה - אית ליה אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו בידו. מיפסק. החותם ונשבר ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין:

ומקפל ליה - הטלית על כתפיו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבינו שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי:

חייב חטאת - דאינו תכשיט אלא בזמן שלובשו דרך מלבוש:

כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי - היו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים להראות שהן כפופין לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי מרתתי ומקפלי להו:

דלא קפדי עלך - אם תלך בלא חותם:

יוצא העבד בחותם שבצוארו - ובשל טיט דלא קפיד עליה לאתויי ואי משום דמירתת מאי חורבא נפקא מינה משום אימתא דרביה לא מייתי ליה בידיה דהא לאו הוכחה היא דעבדות אלא כשישנו על צוארו או בכסותו:

וזה וזה אין מקבלין טומאה - דלאו לנוי עביד שיהא טמא משום תכשיט ואע"ג דבשל מתכת מוקמינן לה להא לקמן מיהו לאו לנוי דיליה הוא אלא לגנאי וכלי תשמיש נמי לא הוי:

זוג - לנוי עביד:

ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו - לקמיה מפרש טעמא:

מקבלין טומאה - שתכשיט הוא:

שבכסותה - עושים לסוסים מעילין שלא יטנפו:

לא תצא - כדאמרינן באידך פרקין (ד' נד:) דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא:

אין מקבלין טומאה - דאין תכשיט לבהמה:

לא אידי ואידי דעבד ליה רביה - דאע"ג דכבול דמתניתין אוקימנא בדעבד איהו לנפשיה התם הוא דאיכא לאוקמיה בסתם חותמות של טיט דאי מיתבר אין מקפיד עליו להביא שבריו לבית אדונו הלכך ליכא לאוקמיה בדעבד ליה רביה דאי עבד ליה רביה לא הוה מיתסר דכל זמן שלא נפסק לא שקיל ליה מצוארו משום אימתא דרביה ואי מיפסק לא קפיד עליה בעליו משום פסידא דליכא פסידא הלכך לא מייתי ליה אבל הך לא איכא לאוקמא בשל טיט כדמסתברא לקמן מסיפא הלכך אפילו עבד ליה רביה נמי אסור דאי מיפסק קפיד עליה משום פסידא ומירתת עבד ומייתי ליה בידיה:

דבר המקפיד עליו רבו - אם יאבד לא יצא דאי מפסיק מייתי ליה:

מסתברא - דבשל מתכת קאי מדאיצטריך למיתני אין מקבלין טומאה וטעמא משום דלאו לנוי עבידא:

הני הוא דלא מקבלין טומאה - משום דלאו כלים נינהו הא שאר כלי מתכות מקבלין:

כלים דידהו - דמתכות:

אלא אי אמרת - כלים דידהו כלי העשוי מטיט כזה שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס אלא כלי אדמה מי מקבל טומאה בתמיה:

כלי גללים - צפיעי בקר שעשה מהן כלי:

דמיחא מומחא - שארגו בבגד ותו לא מיפסיק:

לא גזרו - לצאת בו ודרב הונא לענין אריג כי האי גוונא נמי איתמר דאשמעינן דלא חיישינן תו לדלמא מיפסק:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נח ב (עריכה)


ושל דלת טהור - דלת מחובר לבית הוא שהוא חבור לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה וזוג העשוי לו בטיל לגביה כדאמרי' בריש פרקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו:

של דלת ועשאו לבהמה טמאה - מכאן ולהבא ואע"פ דלא עבד ביה מעשה אלא שחישב עליו ותלאו ותלייה לאו מעשה היא שכל הכלים יורדים לידי תורת טומאה במחשבה שלו:

של בהמה ועשאו לדלת טמא - ואפי' מכאן להבא יקבל טומאה שאין חיבורו מעשה עד שישנהו מכמות שהיה:

שאין עולין מטומאתן - מתורת טומאה שירדה להן ואע"פ שעדיין לא נטמאו משנמלך עליהן אין עולין מלקבל טומאה אלא בשינוי מעשה:

עינבל - בטדי"ל (בטיי"ל: ענבל (לשון הפעמון)) שעשוי בתוכו להשמיע קול:

אי מנא הוא - דתכשיט חשיב ליה:

עינבל משוי ליה מנא - בתמיה משום העינבל מי הוי תכשיט:

אין - עינבל משוי ליה מנא ולא משום תכשיט אלא משום כלי:

כל דבר שיבא באש - בכלי מתכות משתעי במעשה מדין:

אימא מציעתא - זוג דאדם:

מי מקבל טומאה - אפי' דאדם:

העושה זגין למכתשת - שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיי"ל בכריתות (פ"א ד' ו) שהקול יפה לבשמים:

ולעריסה - שהתינוק שוכב בתוכה שקורין בירצ"ה (ברי"ץ: עריסה) ותולה בו זגין לקשקש כדי שישמע התינוק וישן:

ולמטפחות ספרים - כשנושאין אותן לבית הכנסת שהתינוקות של בית רבן קורין שם מקשקשין הזגין והתינוקות שומעין ובאין:

ולמטפחות תינוקות - שתולין בצוארן:

ניטלו עינבליהם כו' - (אם ניטלו קודם שנטמאו תורת טומאה עליהם ומקבלין טומאה כדמפרש טעמא לקמיה מעיקרא כי אין להם עינבל דקתני טהורין דעדיין לא נגמרה מלאכתן אבל משירדה להם תורת טומאה לא בטל שם כלי מעליהם בנטילת העינבל) ואם ניטל לאחר שנטמאו עדיין טומאתן עליהן דלא הוי ככלי שנשבר ובטל מתורת כלי ליטהר מטומאתו:

הדיוט - שאין צריך אומן:

הזוג והעינבל חיבור - כשהן יחד הרי הן כלי אחד נטמא זה נטמא זה הזה על זה טהור זה וכיון דקרי ליה חיבור שמע מינה דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואף על גב דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדריה לאו שלם הוא:

וכי תימא - דהאי חיבור דקאמר הכי קאמר אפי' מפורדים קרינן ליה חיבור ואתא לאשמעי' דאם נתפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן:

הא תניא - גבי ההיא:

מספורת של פרקים - ששני סכינים שלה מתפרדין:

ואיזמל של רהיטני - פלינה (פליינ"א: מקצועה) של אומנים תריסים שנותנים האיזמל לתוך בין שני עצים העשוין לכך ולאחר מלאכתו נוטלו ומצניעו:

חיבור לטומאה - ואם נטמא זה נטמא זה:

שלא בשעת מלאכה - הואיל ואין צריכין להיות מחוברין הוו להו כשני כלים ואין חיבור ואף על פי שמחוברין דע"כ שלא בשעת מלאכה דומיא דשעת מלאכה קאמר ובשעת מלאכה מחוברין הן אלמא במחוברין עסקינן וגזרו לחומרא על הטומאה דליהוי חיבור ועל הזאה דלא ליהוי חיבור ומשום הכי קתני חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה לעולם:

אלא אמר רבא - לא תימא הואיל והדיוט יכול להחזיר דודאי חד מנא הואי כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור וכי מיפרדי הוי כלי שניטל מקצתו ואינו מקבל טומאה העינבל לעצמו אבל הזוג טמא לעצמו דלא בטל ליה מתורת כלי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נט א (עריכה)


הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס - ומשמיע קול כבתחלה ולא בטל ליה ממלאכה ראשונה והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון דקיי"ל דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו והשתא איתרצו כולהו דבהמה טהורה בלא עינבל כדקתני במתני' קמייתא דלאו מנא הוא ובעינבל טמא כדאוקמינן בבתרייתא דעינבל משוי לה מנא ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא דלתכשיט הוא ולא בעי עינבל והיינו דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה ודקטנים דלקלא עביד קבולי הוא דלא קביל בלא עינבל כדקתני אין להם עינבל טהורים בשלא היה לו עינבל מעולם לא נגמרה מלאכתן נטלו עינבלין בין לפני טומאה בין לאחר טומאה טמאים דלא נשתברו כשיעור:

ה"ג לה בת"כ וכל הכלי אשר ישב עליו - רישא דקרא וכל המשכב וגו' יכול כל כלי במשמע ואפי' אין עשוי לישיבה:

תרקב - חצי סאה פי' תרי וקב:

ת"ל אשר ישב - מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי ובכל הספרים כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו וקרא אחר הוא ומפרשים אותו התלמידים מדכתיב היושב על הכלי אשר ישב עליו שתי ישיבות ריבה הכתוב ללמדך דבמיוחד לישיבה קאמר ולא היא דשתי ישיבות דקאמר טובא צריכי כדמפרש התם יושב אע"פ שלא נגע אלא ישב או נתלה ולא נגע טמא דאיצטריך למיכתב גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואע"פ שלא נגע ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו אע"פ שלא נגע ועוד בת"כ לאו אההוא קרא קתני לה:

ר' אלעזר אומר במדרסות כו' - בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה בין בסוף טומאה כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה ראוי לישיבה והרי עתה אינו ראוי לכך הלכך טהור מן המדרס ואע"ג דאית בכל חד שלש על שלש והוי כלי לקבל טומאה מיהו מתורת אב הטומאה טיהר לו:

ואין אומרים - לענין אב הטומאה של טומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא שאין מעין מלאכה ראשונה טמא ולא אמרי' עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה וכיון דלא חזי להכי יהא טהור וכ"ש דבתחלת טומאה אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה דנימא אם אינו מיוחד למת לא יקבל טומאת מת דהא כלי מעשה כתיב:

אומר כו' - דאי לא עביד מעין מלאכה ראשונה טהור ועל כרחיך לא איתמר דר' יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו כדפרישית דליכא לפרושא כי ההיא דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת דהא כתיב (במדבר יט) והזה על האהל ועל כל הכלים:

איפוך קמייתא - דר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן:

סנדל של בהמה - שלא ליזוק בפרסותיה באבנים:

למאי חזי - אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה:

מניחו ברגליו - הוא בעצמו אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו אי לאו דראוי לנעילה לא הוה מטמא ליה ר' יוחנן:

איכא בינייהו דמאיס - לרב לא מטמא דאין ראוי לשתות ורב סיכה לית ליה קסבר אין מוליכין שמן למלחמה לסוך וה"ה בין רב (בין) לר' יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס:

בין ר' חנינא וכו' איכא בינייהו דיקיר - כבד ואין ראוי בו לברוח:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נט ב (עריכה)


כדעבד ליה ר' עקיבא לדביתהו - במסכת נדרים (דף נ.):

כלילא - על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס זהב שקורין לימ"א (למ"א: טס, להב (לוח דק של מתכת)) ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב שקורין פריז"ש (פריי"ש: (נזר) מקושט (בחוטי זהב)) :

דניסכא - טס העשוי כולו מניסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך:

דאסיר - מגו דחשיב גזירה דילמא שלפא ומחוייא:

דארוקתא - רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות:

אניסכא - דאית ביה עיקר ומחויא ליה ומר סבר ארוקתא הוא עיקר דידיה ולא חשיב ליה ולא מחויא ליה:

כולי עלמא לא פליגי דשרי - דארוקתא עיקר:

בפירוש אמרת לן משמיה דרב - לפני חלייך קודם ששכחת תלמודך:

כלילא שרי - אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתא בדניסכא אבל בארוקתא מודה רב ואיכא לאוקמי לדידיה בארוקתא:

גברא רבה אריכא ומטלע - לוי איטלע דאחוי קידה קמיה דרבי:

נח נפשיה דרבי אפס - במסכת כתובות בהנושא (קג:) אמרינן דכי שכיב רבי אמר רבי חנינא בר חמא ישב בראש ולא קיבל עליו ר' חנינא שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ויתיב רבי אפס ברישא ומתוך שהיה רבי חנינא חשוב לא נכנס לבית מדרשו והיה יושב בחוץ ומשום כבודו ישב לו לוי אצלו:

וקאתי להכא - שלא היה רבי חנינא גדול הימנו לא בתורה ולא בשנים ולא ניכף ליה לוי ובא לכאן:

לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה - שהרי זקן ממנו:

קמרא - אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו:

מידי דהוה אטלית מוזהבת - דהוי תכשיט ושריא ולמישלף ואחויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו:

אאבנט של מלכים - שעשוי כולו דניסכא וכל ישראל בני מלכים ראוים לו:

תרי המייני קאמרת - הא ודאי משאוי הוא ואסור לשון תלמידי רבינו יצחק נ"ע [ובתלמידי] רבינו הלוי מצאתי מותר והראשון נראה לי משום דגבי הצלת דליקה מנינן לר' יוסי שמנה עשר כלים והתם חד חגור הוא דמנינן בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) ואי שני חגורות שרי לכתחילה נימני התם תרי:

רסוקי - חתיכת מעיל רחבה:

אי אית ליה מפרחייתא - רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו:

שרי - דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי:

מפרחייתא - פינדצ"א (פינדנ"ץ: סרטים, כתפיות (להדק בגד על הגוף)) בלע"ז:

מנקטא פארי - מושטניצ"א (לבובה (חתיכת בד המקשטת את בית החזה, שהיא קשורה בשרוכים ובה חוטי זהב)) והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב וי"מ כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס אוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע צוארה והוא של זהב לוי"ה:

נזמי האף - אבל נזמי האוזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:

ולא בטבעת שאין עליה חותם - קתני מתניתין דאם יצאת פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דילמא משלפא ומחויא הוא דמיתסר:

הא יש עליה חותם חייבת חטאת - דלאו תכשיט הוא והוי משאוי:

נזמים - נזמי האוזן:

וטבעת בין שיש כו' - כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו':

הא רבי נחמיה - דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא חייבת חטאת דחותם לאשה לאו תכשיט הוא דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה והא דקתני תכשיט הוא רבנן דאמרי גופה של טבעת עיקר ואדעתא דטבעת נפקא ביה וטבעת ודאי תכשיט הוא:

טמאה - דטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי מתכות:

היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה - דהוה ליה פשוטי כלי עץ:

הלך אחר סמלוניו - ואם של מתכות הם טמא:

סמלוניו - העול שלהם לא היה פגום כשלנו אלא חלק ונוקבים בו שני נקבים וביניהם כעובי עורף השור ותוחבין בהן שתי יתדות והם סימלונין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ס א (עריכה)


בקולב - הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרין תחובין בו ותולין בהן אבנטים ורצועות למכור:

בערסה - אישתרייד"א (אישתדיר"א: מאזניים (באיטלקית. נראה שהמילה אינה מרש"י)) בלע"ז והן מאזנים גדולות לשקול צמר ושעוה ונחשת והן של עץ:

הלך אחר שלשלותיו - שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות:

המעמיד - גוף הטבעת מעמיד החותם והעול מעמיד את סמלוניו והקולב את מסמרותיו והסולם את שליבותיו שהרי בהם קבועים והערסה הוא עץ ארוך שהקנה שקורין ייש"א (יש"א: מוט, אסל של מאזניים) והלשון תחוב בו והשלשלות קבועות בקנה וכולן העץ ארוך מעמידן שהוא פליי"ל (קנה המאזניים) ששתי כפות המאזנים תלויות בב' ראשין:

רבא אמר - ברייתא דקתני וטבעת הוי תכשיט בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה ולצדדין קתני:

טומאה אשבת קרמית - הא דקתני וטבעת בין שיש עליה כו' לאו ארישא קאי דקרי ליה תכשיט נשים אלא הכי קאמר וטבעת שאמרו שנטמאת בין שיש עליה חותם דלאו תכשיט הוא מיהו כלי מעשה הוא בין שאין עליה חותם דהוי תכשיט וכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם:

למאי חזיא - לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת:

אוגרת בה שערה - היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה:

ותיהוי כבירית - דתנא מתניתין (לקמן דף סג.) בירית טהורה מלטמא ויוצאין בה והיא כמין אצעדה שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה להדקן שלא יפלו על רגלה:

טהורה - דלאו תכשיט היא אלא תשמיש לבתי שוקיה והוי כטבעת הכלים דאמרן טהורות בפרקין דלעיל ויוצאין בה שצריך לה עם בתי שוקיה ולא הוי משאוי ויוצאין דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי והאי מחט נמי לצניעות דשער באשה ערוה ולא מחויא ואמאי לא תצא לכתחילה:

חולקת - לכאן ולכאן באמצע ראשה שקורין גריוו"א (גריו"א: פסוקת, שביל (בשערות)) בלע"ז:

ובשבת למאי חזיא - הרי בשבת אינה חולקת שערה:

טס של זהב יש לה על ראשה - האחד והשני עוקץ הוי:

בחול חולקת שערה - בעוקץ:

ובשבת - תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה השני מונח על פדחתה:

מתני' סנדל המסומר - של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון (העץ עם העור שלמעלה הימנו ויש לו שתי פיות ותוחב רגלו בו) ובגמרא מפרש מאי טעמא גזרו ביה:

ולא ביחיד - ולא בסנדל יחיד:

בזמן שאין ברגלו מכה - בש"ס ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידי' בשכחת שבת ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה:

ולא בתפילין - כדמפרש טעמא בגמרא (לקמן דף סא.):

ולא בקמיע - שכותבין וטוענין לרפואה:

שאינו מן המומחה - אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

שריון קסדא ומגפיים - מפרש בגמרא:

אינו חייב חטאת - דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה:

גמ' שלפי הגזירה היו - בני אדם הנשמטים מן הגזירה היו:

הנכנס יכנס - הרוצה ליכנס יכנס שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואה:

והיוצא אל יצא - שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויבינו שאנו כאן:

נהפך סנדלו - שיש לו שתי פיות ויכול לנועלו מב' צדדין אבל ניכר מי הוא לפנים ומי הוא לאחור וכשנועלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו הוא יוצא וניכר מקומו בקרקע:

והרגו זה את זה - בדחיקתן שהיו סנדליהן מסומרין כעין אותם שעושין לרגלי הסוסים ראשיהן עבים:

אל יצא - האיש בשבת כדמפרש לקמיה דבשבת היה מעשה ומעין המאורע אסרו:

אלמה תנן - במסכת ביצה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ס ב (עריכה)


משלחין כלים ביו"ט בין תפורין בין שאינן תפורין אבל לא סנדל המסומר - אלמא לאו בר מנעלי' ביו"ט הוא דהא קתני התם כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו:

איכא כינופיא - שאין עושין מלאכה ונקבצין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כי ההיא מעשה דהוה כינופיא:

דאיסורא - בעשיית מלאכה:

ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא - בפרק חומר בקדש גבי נושא מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה שנמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית' של ספינה ונטמאו וקאמרי רבנן דגזרו שלא יעביר אדם מי חטאת בספינה ולא על הגשר ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ופליג ר' חנינא ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה ולא גשר ושאר נהרות דגזירה שגזרו מחמת מאורע אין להם לגזור אלא מעין המאורע:

דשאני משאר נהרות - ברוחב או בעומק:

אלא לחזק - שמסמרותיו נעשו לחזק העקב שקורין שול"א (סוליה) עם הפנתא שקורין אינפייל"א (אינפייני"א: פֶנֶת (העור העליון של הנעל)) אבל לנוי מותר דלא גזרו אלא מעין המאורע והנהו לחזק היו כסתם מסמרים דסנדל:

שתים מכאן - לצד חיצון אחד בראשו לצד האצבעות ואחד לצד עקיבו ושתים מכאן לצד פנימי לעבר בין הרגלים:

תרסיותיו - רצועותיו:

סנדל הנוטה - שתחתון שלו אינו שוה שעב מצד זה ודק מצד זה וכשדורס נוטה לצד הדק וצריך להגביהו שיהא שוה לצד שכנגדו:

איפה - שם חכם ובנו של ר' רחבה דפומבדיתא הוה:

תפרו מבפנים - שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל תפרו פורדרי"ץ (פודרי"ץ: ממולא, מכוסה מבפנים (בשכבה של חומר אחר)) בלע"ז:

מותר - שמעתי מרבי יוחנן וטעמא לא ידענא:

מותר - לקבוע בו מסמרים מבחוץ:

עשאו - למסמר כמין כלבוס בלע"ז טינפיילו"ן ([[:קטגוריה:{קטן (קרס דו|{קטן, (קרס דו]][[קטגוריה:{קטן (קרס דו]])} שני ראשין חדין וכפופין ונועץ שני ראשים בעץ כדאמרי' בסוטה (יט:) כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה:

מותר - הואיל ונשתנה משאר מסמרים דלא גזרו אלא מעין המאורע:

חיפהו - מלמטה:

אבל מטלטלין אותו - דתורת כלי עליו:

אוסר - דילמא אתי לנועלו:

נשרו רוב מסמרותיו כו' - לקמן מפרש לה:

מותר - הואיל ונשתנה מכמו שהיה דמעין המאורע גזרו:

עשאו - לראש מסמר רחב כמין טס או שעשאו חד כמין יתד:

אע"ג דאישתאר טובא - ובלבד שיהיו מעוט:

שנגממו - מלמעלה ורשומו ניכר בתוך העץ אפילו טובא דהא מינכר שאינו כברייתו:

שנעקרו - לגמרי שאין ניכר שהיה בו יותר ד' או ה' [אין] טפי לא לוי"ה ולשון חבירו איפכא:

נוטה שאני - שכולן צריכין לו להשוותו ואין אחד מהן לחזק:

השתא דאתית להכי - לחלק בין נוטה לשאין נוטה:

לרבי יוחנן נמי - דקפרכת לעיל מינה ואמרי דאמר כמאן איכא נמי לתרוצי לעולם כרבי נתן ונוטה שאני דהתם מתיר עד שבע אבל אין נוטה ה' ותו לא:

מסתברא טעמא - דאסור לטלטל שמא ינעלנו:

בבלאי שרי איסורי - דר' חייא מבבל הוה כדאמרינן בסוכה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה:

עד דאתא רבי חייא - כשעלה מבבל לארץ ישראל ובא דרך סוריא מפומבדיתא:

חסר תרתי - נפלו שתים ממסמרותיו בדרך:

לסורא חסר - (תרתי) דומה אצל דומה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סא א (עריכה)


הא יש ברגלו מכה - איכא למידק דנפיק ביחיד והשתא בעי תלמודא בהי מרגליו נפיק:

סנדל לשם צער עביד - שלא ינגף ביתדות הדרכים ויצטער הילכך כשרואין אותו צולע ויודעין שיש ברגליו מכה אין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים ולא נועלו אלא משום מכה ודיו בזה לבדו וללשון רבותי אי נמי מחכו עלה דלא חזו למכה לא שליף לה דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה:

לשום תענוג עביד - אדם איסטניס ורך ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת שהוא איסטניס וזו מכתה מוכחת עלה ומבינין שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכי עליה:

עשיתו מכה - ורבי יוחנן סבירא ליה דהנועל סנדלים נועל של שמאל תחילה ואח"כ של ימין וקס"ד דהכי קאמר ליה א"כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו והנני יוצא ביחיד ועשית את זו של ימין כאילו היתה בה מכה אלמא קסבר באותה שיש בה מכה נועל:

ודילמא כר' חייא סבירא ליה - דאמר באותה שאין בה מכה נועל והכי קאמר ליה א"כ הריני יוצא ביחיד בזו של ימין ועשית את רגלי של שמאל כאילו יש בה מכה דאצא ביחיד באותה שאין בה מכה:

ואזדא ר' יוחנן - דאמר עשית מכה דשמעינן מינה דאי הוה נעיל דימין ברישא תו לא הוה נעיל דשמאל בתריה לטעמיה דאמר דשמאל חשיבא:

תפילין בשמאל - כדילפינן במנחות (דף לז.) מעל ידכה מלא יד כהה דהיינו שמאל שהיא כהה לענין תשמיש:

הוה הדר ביה - ולא עבדינן כר' יוחנן:

אין הלכה - וכרבי יוחנן בעינן למעבד:

יוצא ידי שניהם - עביד כתרוייהו:

וסיים דשמאליה וקטר - נמצא נעילת ימין קודמת לשמאל כי מתניתא וקשירת שמאל לשל ימין כר' יוחנן:

חולץ של שמאל - דזהו כבודו של ימין בכולהו גרסינן של ימין ברישא חוץ מחולץ:

לא תימא כו' - בפרק בתרא דעירובין (ד' צה:) מייתינן פלוגתייהו בגמרא:

דילמא - שקיל להו מרישא אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות:

דמומחה גברא ומומחה קמיע - שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא ג' אנשים והקמיע מומחה שריפא כתב זה ג' אנשים א"נ שכתב אדם זה ג' מיני קמיעים של ג' מיני חלאים לג' אנשים היינו איתמחי גברא בכל קמיעים שיעשה לעולם ומומחה קמיעה שנעשית [קמיע זו] לג' אנשים מחולי זה בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר נעשה הקמיע מומחה:

אלא כיון דאיתמחי גברא - בג' מיני קמיעות לג' בני אדם אע"ג דלא איתמחי קמיע שלא ריפא קמיע זה אדם מעולם:

מן המומחה - משמע מאדם מומחה:

ולא קתני בזמן שאינו מומחה - דליהוו משמע דקפיד אמומחה קמיע עצמו קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרויין קמיע:

ולא שנכפה - כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת:

נכפה - היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו בראשו במוחו ומפילו:

אלא שלא יכפה - שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סא ב (עריכה)


בשיר - אצעדה:

מפני מראית העין - דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה אלא לתכשיט ולאו תכשיט הוא אלא מחמת דאגת חולי:

והתניא כל שריפא ג' בני אדם - ולעיל קתני כל שריפא ושנה ושילש ואפילו אדם אחד:

הא לאמחויי גברא כו' - הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם שלשה מיני חלאים ואיירי בג' מיני קמיעין שאינן דומין זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה בכל קמיעים שיעשה לעולם כדאמרינן בב"ק (דף לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהן:

והא - דקתני כל שריפא ושנה ושילש מיירי בחולי אחד וכתבו זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לשלשה ולאיתמחויי קמיעא מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה על יד אדם זה או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם:

תלתא קמיעי - ג' מיני לחש:

תלתא תלתא זימני - כל לחש ריפא שלשה פעמים ואפילו אדם אחד:

אתמחי גברא - בכל קמיעות לעולם שהרי הומחה בשלשה מיני קמיעים:

ואתמחי קמיע - שלשה קמיעין הללו נעשים מומחים מיד כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג"פ ואין לומר מזל הרופא גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו ואין לומר נמי החולה גרם שמתרפא על ידי קמיעין שהרי בשלשה אנשים הוחזק:

קמיעא לא אתמחי - לבא מיד רופא אחר:

חד קמיע לתלתא גברי - לחולי אחד:

קמיעא איתמחי - מיד כל אדם:

גברא לא איתמחי - לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה:

תלתא קמיעי - של שלשה מיני חולי:

קמיעא ודאי לא איתמחי - מיד אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם אחת:

מזליה דהאי גברא - מלאכו של חולי זה דמקבל קמיעא וא"ת ממתני' דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאיתמחי קמיעא ולא אמרינן מזליה הוא לא דמי התם חד קמיעא הוא וליכא למיתלייה במזלא דגברא אלא בקמיע הני ודאי בגברא תלוי או ברופא או במתרפא הלכך מיבעיא לן במאי ניתליה:

לאצולינהו - בשבת לחצר המעורבת כשאר כתבי הקדש:

הברכות - שתקנו חכמים כגון תשעה של ר"ה שיש בהן מלכיות וזכרונות ושופרות:

מענינות - מפרשיות הרבה שכותבין בהן את מקראות של רפואה:

היה כתוב שם יגוד - יקוץ מקום השם ויגנזנו: סתם בית הכסא שלהן בשדות:

שיש בו סכנה - אי שקיל ליה מיניה דשרי למיעל בהן לבית הכסא משום פיקוח נפש:

אף על גב דנקיט ליה בידיה - תכשיטו הוא הלכך אי נמי מייתי ליה ד' אמות בידים לא מחייב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סב א (עריכה)


שלא יאחזנו - דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש:

במכוסה עור - דליכא גנותא אי מעייל לבית הכסא ולא בעי למישקליה:

חולץ תפילין - ואע"ג דמכוסה עור שהארבע אגרות שהפרשיות כתובות בהן תחובות בדפוסין של עור:

התם משום שי"ן - שעשויה מעור החיצון עצמו קומט בו ג' קמטין כעין שי"ן משדי והדלי"ת והיו"ד עשויין בקשר שקושר הרצועה אחת לצפון ואחת למזרח כמין ד' ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו"ד וכופאה בעוד העור לח והיא כפופה לעולם:

זרדא - ברוני"א (שריון (מין כותונת מכוסה בחתיכות מתכת)) :

סנוארתא - כובע עור תחת כובע המתכת:

פזמקי - אנפלייאות של ברזל במלחמה:

מתני' בכוליאר - מפרש בגמרא וכן כובלת:

פלייטון - בלסמ"א (בלשמ"א: משחה לרפואה (מלה במלה: שמן אפרסמון)) משחא דאפרסמא:

חייבת חטאת - קסבר לאו תכשיט נינהו:

גמ' אמר עולא וחילופיהן באיש - אטבעת קאי דטבעת שיש עליו חותם אם יצא פטור ואם אין עליו חותם ויצא חייב חטאת:

בשקין - שמתכסין בהן מפני הגשמים שקין מלבוש שק:

אלא כל אדם - אלמא אע"ג דלא רגילי ביה מגו דלגבי האי תכשיט לגבי האי נמי תכשיט הוא:

המוצא תפילין - בשבת בשוק או בדרך:

מכניסן - לעיר דרך מלבוש:

זוג זוג - כדרך שהוא לובש בחול אחד בראש ואחד בזרוע וחולצן וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסן וכן כולן:

ואחד האשה - ואע"ג דלאו תכשיט דאשה נינהו מגו דהוו תכשיט לאיש שרי אף לאשה:

לילה זמן תפילין הוא וכן שבת - הלכך לעולם זמנם הוא ואין להם זמן קבוע שתהא מצותן מצות עשה שהזמן גרמא להפטר נשים מהן הלכך נקט לילה ושבת משום דפלוגתא בתרווייהו ואי הוי סבירא ליה לרבי מאיר בחד מינייהו דלאו זמן תפילין הוא נמצא זמן קבוע לתפילין והוו להו נשים פטורות:

נשים חייבות - הלכך תכשיטין הן לה:

והא הוצאה כלאחר יד הוא - אמתני' קאי והוצאת טבעת שמוציאתה דרך מלבוש באצבע וזה שאינו תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש:

גזברית - ששולחת חותמות תמיד לממונין תחתיה לאמר תנו כך וכך מעות לפלוני והרי חותמה בידה הלכך רגילה היא להניחה באצבעה ומיהו תכשיט לא הוי לדידה דאין דרך נשים בכך ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך:

איש מאי איכא למימר - דקאמר עולא וחילופיהם באיש דמחייב אטבעת שאין עליה חותם והא הוצאה כלאחר יד הוא שאין דרכו להוציא בזו דרך מלבוש:

לקופסא - אישקריינ"ה (אישקרי"ן: קופסה (בעיקר לתכשיטים)) בלע"ז כדי להצניעה שם וי"מ שהקופסא חתומה בו וכשפותחה חוזרה וחותמת בה ולא נהירא דאם כן מנחתה באצבעה עד שמחזירתה לבעלה מיבעי ליה:

אצל אומן לתקנה ומניחה באצבעו - אלמא דרך הוצאה היא:

מכבנתא - נושקא"ה (נושק"א: סיכה, מכבנה (ראה לעיל נד.)) ע"ש שמכבנת וקושרת מפתחי החלוק:

חומרתא דפילון - קשר שקשור בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלע"ז בלסמ"ו (בלשמ"ו: שמן אפרסמון (זוהי הצורה האיטלקית של המילה לעיל. לפי בלונדהיים (ב' ע' 124), גם היא מרש"י)) ואשה שריחה רע טוענתו עליה:

ורבנן סברי תכשיט הוא - הלכך אם יצאת פטורה ומיהו לכתחלה לא תצא דילמא שלפא ומחויא:

למרמיה - להניח בצוארה כמו שקיל ורמי:

ה"ג ואשה שריחה רע לא שלפא ומחויא - שגנות הוא לה:

והתניא ר' אליעזר פוטר - והכא שרי לכתחלה:

הא - דקתני פוטר:

כי קאי אר' מאיר - בההיא מתנית' לא איירו רבנן אלא ר"מ לחודיה וגבי חיוב דר"מ שייך למיתני רבי אליעזר פוטר ואע"פ שהוא מתיר לכתחלה:

הא כי קאי ארבנן - במתנית' דלעיל דאיירו רבנן בה ואמרו פטור פריש ר' אליעזר בהדיא למילתיה לאיפלוגי עלייהו ואמר יוצאה לכתחלה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סב ב (עריכה)


ומאי רבי מאיר - היכא אשכחן דאיירי בה רבי מאיר בלא רבנן ופליג רבי אליעזר עליה:

בד"א - דרבי אליעזר פוטר והאי פוטר היינו מותר לכתחלה כדאוקימנא:

כשיש בה בושם - פלייטון יש בההוא חומרתא העשויה כקמיע דכיון דיש בה בושם תכשיט היא לזו שריחה רע ולמשלף ואיתויי נמי לא חייש כדאמרן דגנות הוא לה:

אבל אין בה בושם - חומרתא לחודא לאו תכשיט הוא וחייבת:

זאת אומרת - הא דקתני אין בה בושם חייבת אלמא דקסבר רבי אליעזר המוציא אוכלין בשבת בכלי פחות מכשיעור דלא מיחייב על הוצאת אוכלין פחות מגרוגרת כדלקמן (דף עו:) חייב מיהא על הכלי ולא אמרינן הכלי טפל להן ולא מיחייב עליה שלא נתכוין להוציא אלא משום אוכלין ופלוגתא היא על סתם משנה השנויה בפרק המצניע (לקמן דף צג:) דקתני פטור אף על הכלי:

דהא אין בו בושם כפחות מכשיעור דמי - שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאינו כל שהוא הוי ריחה פחות מכשיעור (הוא) וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מיחייב דפחות מכשיעור הוא:

ושאני הכא - ליכא למימר נעשה כלי טפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו פחות מכשיעור לא מיקרי אבל פחות מכשיעור בדבר שיש בו ממש נעשה כלי טפל לו ופטור:

ראשית שמנים - מובחר שבשמנים:

גזר - משום צער חורבן:

ואי אמרת - זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים הניבאים על הפורענות ועסוקים בתענוגים:

ולטעמיך הא דכתיב - בהאי ענינא השותים במזרקי יין ורבי אמי ורבי אסי פירשו זהו קנישקנין כלי זכוכית ארוך ולו שני פיות ויין נזרק מזה לזה:

שמזרקין - על ידי אומנות כדאמר בהחליל (סוכהדף נג.) מטייל בתמני כסי:

הכי נמי דאסור - למשתי השתא בקנישקנין:

משתינין - דדייק מסרוחים:

לידי עניות - דאמרינן בע"פ (פסחים דף קיא:) שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס:

ערום - אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת:

אבל לבראי לית לן בה - שהקילוח ארוך וניתז למרחוק:

משא ולא משא - שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם:

על עסקי תכשיטיה - שאינו רוצה לקנות לה:

גבהו - היינו קומה זקופה:

ותלכנה נטויות גרון - שהיו הולכות עקב בצד גודל. למעט בהילוכם שהיו מסתכלין בה והיא שוהה בפסיעותיה ודרך נוטין גרון לילך בנחת לפי שאינו רואה לרגליו:

ומשקרות עינים דמליין כוחלא - לשון סיקרא:

ומרמזן - את הבחורים:

סיקור - לשון הבטה:

הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה - שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן:

וטפוף - כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב מ"ו):

תעכסנה - כמו וכעכס אל מוסר אויל (משלי ז) והוא ארס של נחש וקרי לה עכס על שם שאינו מטילו אלא על ידי כעס:

בכעוס - נחש כעוסה:

נמקים - כמו המק בשרו (זכריה יד):

צלצול - בנדי"ל (בינדי"ל: רגד, חגורה) נאה:

נקפים - חבורות לשון המנקף רגלו וניקף סבכי היער (ישעיהו י):

מתקשטות - היינו שער שסורקות ומפרכסות:

מתקשטות - דומה למקשה כעין נוטריקון:

פתיגיל - נוטריקון פתח גילה אותו מקום:

כי תחת יופי - כי כל אלה יבא לך תחת יפייך:

כיבא - קיוטור"א (קויטור"א: כווייה (פצע מזוהם)) ליחה כמו שיחנא וכיבי דקדושין דפלימו (דף פא:):

פתהן - כמו פתחיהן:

שנשפכו כקיתון - שופכות דם זיבה:

יערה - כמו ותער כדה (בראשית כד):

כיער - נתמלאו שער ונמאסות לתשמיש:

אנשי שחץ - מדברים בלשון גאוה ולעגי שפה:

סעדת - תשמיש:

פת עמילה - בעולה:

שאינה עמילה - בתולה:

פת עמילה - ברייאיא"ה (בריי"ד: (לחם) מעוך, מעוסֶה (נשול היטב)) בלע"ז:

גורדלי - לבן היה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סג א (עריכה)


ביין חרדלי - שחור כלומר לבנה או שחורה:

במסב רחב - מיסב מטה שמיסב עליה בשעת אכילה ולענין ניאוף אשה שמנה:

קצר - כחושה:

חבר טוב - אשה טובת מראה:

צימצמאי מלכתא - כך שמה:

מתני' באלה - מפרש בגמ' קולפא מצוק"ה (מצוג"א: אַלָּה) בלע"ז:

וכתתו חרבותם - ואי תכשיטין נינהו לא יהו בטלין לעתיד:

בירית - בגמרא מפרש:

טהורה - אינה מקבלת טומאה:

ויוצאין בה - דלא שלפא ומחויא שלא יראה שוקה:

כבלין טמאין - בגמ' מפרש לה:

גמ' שרגא בטיהרא - נר בצהרים מתוך שאינו צריך אינו נאה אבל בזמן הזה שהוא עת מלחמה תכשיטין הן:

ופליגא - הא דקתני בטלין לימות המשיח פליגא דשמואל דלשמואל אין בטלין לימות המשיח:

לא יחדל - משמע לעולם אלמא יש עניות ועשירות ש"מ נחמות שנתנבאו הנביאים ולא יהיה כנעני עוד (זכריה יד) לא לימות המשיח נתנבאו שהן מן העולם הזה דאם כן חדל לך אביון:

מסייע ליה - ברייתא דקתני בטלין לימות המשיח לרבי חייא בר אבא:

לא נתנבאו - דברי נחמות שלהן:

עין לא ראתה - עין של נביאים לא שלטה לראותו:

בדברי תורה כתיב - הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך:

דליגמר איניש - לגרוס שמעתא מרביה ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה:

והדר ליסבר - טעמיה דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוה ידע להאי טעמא ותלמודיה הוה קים ליה מדהוה בר תמני סרי:

המחדדין - שואלין ומשיבין ולא לקפח אלא להתחדד:

והדרך - כמו וחדדך:

ותורך - ותלמדך:

למיימינין - של תורה שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין כימין המיומנת למלאכה:

עושר וכבוד ליכא - בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד:

למשמאלין בה - שאין יגעים בה כל צרכן אי נמי מיימינין בה עוסקין לשמה משמאילים שלא לשמה:

הנוחין זה לזה - נושאין ונותנין בה בנחת רוח מתעסקין כדי שילמדו זה מזה:

ידבר עמים תחתינו - ישפיל וכל שפלות בנחת ל"א הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה כמו לך נחה (שמות לב) ידבר תרגום של ינהג:

ומי יאמר לו מה תעשה - שומר מצות יוכל לומר לו:

המקשיבין - מלמדים זה את זה ומבינים זה מזה ולישנא דקרא נקט:

בגנים - בתי מדרשות:

חבירים מקשיבים - זה לזה להם אני אומר שישמיעוני קולם ואענם:

ברח דודי - בתריה כתיב:

המדגילים - מאספין זה את זה ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו הואיל ואין לנו רב ללמדנו:

צורתא - שורש הדבר קצת למדו מרבם:

גדול המלוה - לפי שאין העני בוש בדבר:

ומטיל לכיס - מעות ומלאי להשתכר בהן למחצית שכר ואיידי דאיירי רבי אבא אמר ריש לקיש נקט כל הני מילי דאגדתא דאמר להו ר' אבא משמיה:

חוגרו - הדבק בו שסופך ליהנות מתלמודו:

אל תדור בשכונתו - שאינו יודע בדקדוקי מצות ואין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו:

מונע חסד - שאינו מניח העניים לבא לפתחו:

למס - דהיינו כלב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סג ב (עריכה)


מרעהו - מונע חסד ואע"ג דלא כתיב מונע ממילא משמע שכל תיבה שראשה מ"ם משמשת נטילה היא כמו ויקח מידם (שמות לב) אבדו גוים מארצו (תהלים י):

למיפא - לאפות עיסה שהשאיל בעה"ב תנורו:

שקילי ניביה - נטולות ד' שיניו שהוא נושך בהן אותן שיניים קרי ניבין כדאמרינן באלו טרפות (חולין דף נט.) גמל ניבי אית ליה:

שקילי טופריה - נטולות צפרניו מלסרוט:

שקולא - נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים:

טיבותיך - טובת הנאת נחמתך כמו מחזיק טוב הגרי"א (גרי"ד: טובה (במשמעות של "לעשות טובה למישהו" או "בלי טובות", כלומר מעשה חסד)) בלע"ז:

עד כאן - עד ודע כי על כל אלה וגו':

עד כאן לתורה - שמח בתלמודך למוד משמחה ומטוב לב והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך:

מכאן ואילך למעשים טובים - ודע כי על כל אלה על כל מה שלמדת סופך ליתן את הדין אם לא תקיים:

אצעדה - של זרוע:

ואילו אצעדה טמאה היא - דכתיב (במדבר לא) במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם:

תחת אצעדה - שבזרוע עומדת בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה הלכך טהורה דלאו לנוי היא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים דאמרינן בפרקין דלעיל דטהורין ויוצאין בהם דצורך לבישה היא ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש דלא מיגליא לשוקה:

בירית באחת - משוקיה:

ושלשלת משוי להו מנא - בתמיה דקתני כבלים טמאים: וכי תימא כדר' שמואל כו':

משמיע קול בכלי מתכות - בריש פרקין:

ועשו להן שלשלת כו' - הלכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש כלי דלא תקבל טומאה ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלת לשלשלת לא מיגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:

יישר וכן אמר ר' יוחנן - יפה אמרת וכן שמעתי מר' יוחנן:

מציץ - שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן:

יו"ד ה"א מלמעלה קדש למ"ד מלמטה - כלומר השם שלם בשיטה עליונה וקדש למ"ד בשיטה תחתונה שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו ורבינו הלוי שונה קודש לה' מלמטה והיא היא:

אני ראיתיו ברומי - שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה במס' מעילה (דף טו:) במעשה בן תלמיון:

כי סליק רב דימי לנהרדעא - חזר בו ממה שאמר ציץ אריג הוא:

מאו בגד - דכתיב גבי שרצים או בגד או עור או ריבוי הוא:

אריג ותכשיט כל שהוא - חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג וכולו הוי כל שהוא כלומר דבר קטן:

מוסיף שק על הבגד - בדבר זה שהשק טמא משום אריג ולקמיה מפרש ליה:

ההוא במדין כתיב - גבי טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאתו חמורה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סד א (עריכה)


כלי כלי - בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה וגו' ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף דאשר יעשה מלאכה לאו כלי תכשיט משמע:

שק - הוא עשוי מנוצה של עזים שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו טמא שדרכו בכך ותכשיט הוא וה"ק שהוא טמא משום אריג ואע"פ שאינו אריג:

קולע ג' נימין כו' - ג' חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה:

ותולה בצואר בתו - וקליעתה זו היא אריגתו מאחר שהוא טווי כדאמרן גבי תיכי חלילתא בריש פירקין דקרי להו אריג והא דקאמר אע"פ שאינו אריג כלומר לאו אריג ממש:

אין לי אלא שק - העשוי ללבוש רועים:

קילקלי - מסרך של סוס שקורין פייטרא"ל (פייטר"ל: סמלון (רתמת־חזה)):

חבק - צינגלא (חבק (רצועת-בטן לסוס וכיו"ב)) של סרגא ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג:

יכול שאני מרבה החבלים והמשיחות - לציא"ל (לינוי"ל: חוט (כאן של נוצת עזים)) שעושין למדוד וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה ואינו טווי ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו:

יכול שאני מרבה כו' - הואיל וכתיב כל:

ודין הוא שלא נרבה - ולא צריך קרא למעוטי:

הן - תמיה הוא וכי דברים כוונים הם:

אם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה - כלומר אם היקל מלטמא חבלים ומשיחות היקל לך בשרץ שטומאתו קלה טומאת ערב:

נקל - גם אנחנו בבנין אב זה במת שטומאתו חמורה טומאת ז':

השתא דאתיא גזירה שוה - וכי היכי דיליף מת משרץ למעוטי חבלים ומשיחות יליף נמי שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק:

אין לי אלא בשרץ - דאו שק התם כתיב:

אם ריבה - לטמא דבר הבא מזנב הסוס בטומאת ערב הוא דריבה:

שהיא מרובה - שכל המגעות טומאת ערב הן בין דשרץ ונבילה ושכבת זרע מגע הזב ומגע טמא מת:

נרבה אנו בטומאת ז' שכן מועטת היא - שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד:

מופנה - צריך שתהא גזירה שוה זו מב' תיבות דבגד ועור מופנין למדרש זה שלא יהו צריכין לגופן ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה ה"ל כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא ואין משיבין עליה:

דאי לאו מופנה - אמרינן לגופן באו ולא ילפינן להא מילתא מינייהו:

דאיכא למיפרך כו' - וה"ה דמצי למימר הכי אגזירה שוה קמייתא ומיהו אסקי לכולה ברייתא ברישא ופריך אהא דסליק מינה ובשינויא דמשנינן בהא מתרצה נמי קמייתא:

לאי - באמת:

וכתיב ביה בשכבת זרע - דבגד ועור טמאים הם בו:

מצד אחד - הכתובין בשרץ מופנים כדאמרן אבל הכתובין במת אין מופנין:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא במסכת נדה בהמפלת (דף כב:):

אלא למאן דאמר למידין - אם אין תשובה:

ומשיבין - אם יש להשיב:

מאי איכא למימר - הרי יש להשיב שכן מטמא בכעדשה: והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע:

דפוס של דדין - שמונחות בו:

גיחוך - ליצנות:

לקלקולכם - של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן:

לא נפקד - לא נחסר מדת יהודית:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סד ב (עריכה)


שזנו - לשון מזון שנהנו במראית העין:

תכשיטין שבחוץ - טבעת:

תכשיטין שבפנים - כומז:

לומר לך המסתכל באצבע - שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה:

מתני' בחוטי שער - שקולעת בהן שערה:

בין משלה - תלושין:

בין משל בהמה - כגון של סוס:

שהן תפורין - לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי:

לחצר - אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה"ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכולי עלמא כיפה של צמר:

פיאה נכרית - קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער:

במוך שבאזנה - שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן:

שבסנדלה - לתענוג:

לנדתה - באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה:

פלפל - פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע:

גלגל מלח - כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים:

שנתנה לתוך פיה - מבעוד יום:

שן תותבת - נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב:

רבי מתיר - לצאת בה:

וחכמים אוסרין - דכיון דמשונה משאר השינים דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא ל"א שן תותבת שן של אדם היתה ואהיתירא דלעיל קאי ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן והכי קאמר בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת שן של זהב רבי מתיר כו':

גמ' דלא מאיס - וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה:

דבת מינה הוא - ולא מינכר ולא מחייכי עלה:

ובלבד שלא תצא זקנה - בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף:

כל שאסרו חכמים - בריש פרקין חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרה"ר:

אסור לצאת לחצר - ואף על גב דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה"ר:

חוץ מכבול ופיאה - שמותר לחצר כדתנן במתניתין וטעמא מפרש לקמיה:

הכל ככבול - כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה"ר אבל לחצר מותרים ככבול:

בשלמא לרב ניחא - מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי:

כדי שלא תתגנה - התירו לה קצת קישוטים הנאים:

כדתניא - דחשו רבנן להכי:

בנדתה - היו דורשין הראשונים כמשמעו כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה:

שלא תכחול - עיניה:

ולא תפקוס - שרק על פניה טינפאנ"ל (טיפינו"ן: אודם (לפרכוס הפנים)) בלע"ז והוא אדום:

תהא בנדתה - בטומאתה:

עד שתבא במים - לטבול ואע"פ שעברו ז' שלה ופסק מעיינה:

כל שאסרו חכמים משום מראית העין - שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא:

ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק - ואינו מוליד קול לא תצא בהמה בו וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא:

ותניא - בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סה א (עריכה)


שוטחן בחמה - מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים:

אבל לא כנגד העם - שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים:

אוסרין - כרב:

עשתה לו בית יד - למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה:

עשתה - לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:

רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא - במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה:

וחלוקין עליו חבריו - מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה"ר:

הא דמיהדק - דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ל"א מתלמידי רבינו הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה רה"ר מפסקת:

והא תני רמי והוא שקשור כו' - וכי קשור מיהא אפילו לרה"ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה:

לדורשיני - לחולי השינים:

זנגבילא - גינזירו (יינייבר"א: זנגוויל) :

דרצונא - קנמון:

לא שנו - דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה וממטיא:

אבל של כסף - שדומה לשאר השינים דברי הכל מותר לשון רבותי ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתי' לאחויי לכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי' לאחוויי וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי רבי ור"ש בן אלעזר כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא מאי שנא רבי דקחשיב ליה רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו ומיהו ה"ל למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה גנותא היא:

רבי הא דאמרן - דלא חייש דילמא שלפא:

פוטר בכובלת - ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא מאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה:

למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר:

יוצאה בה - דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער:

מתני' סלע - מטבע הוא:

צינית - מפרש בגמ':

הבנות קטנות - שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי"ה:

ואפילו - רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין:

ערביות - נשים ישראליות שבערב:

יוצאות רעולות - דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה:

מדיות - נשים ישראליות שבמדי:

פרופות - שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה:

פורפת - כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה:

ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת - ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת:

גמ' בת ארעא - מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה:

דאקושא - שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים:

שוכתא - ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (רודי"ל: חלודה (מדובר כאן בחמצון הכסף)) ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב"מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.):

ליעבד טסא - דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא:

ליעבד פולסא - עגול של עץ ויצור עליו:

אמר אביי ש"מ - ממתני' דנקט סלע:

כולהו בהדדי מעלו לה - ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא:

לא שביק להו לבנתיה כו' - מפרש לקמן טעמא דכולהו:

גניאן גבי הדדי - לישן זו אצל זו בעודן בתולות:

מקואות ביומי ניסן - של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם:

ומפצי ביומי תשרי - שטובלות בפרת ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן:

דצבעונין - וחייש למישלף ואחוויי:

המסוללות - מתחככות משום תאות תשמיש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סה ב (עריכה)


פסולות לכהונה - לכהן גדול דלא הויא בתולה שלימה דאע"ג דכהן גדול ביומיה לא הוה הואיל ודרך זנות חשיב ליה לאו אורח ארעא:

דלא לילפן גופא נוכראה - ויתאוו לשכב עם איש:

מטרא במערבא - בארץ ישראל:

סהדא רבה פרת - פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל ושמחים על אחיהם ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין ע"י גשמים:

וסבר שמא ירבו נוטפים - היינו גשמים על הזוחלין הנובעין ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ושנינו בת"כ אך מעין ובור מקוה מים יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות הלכך ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמרינן חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה וכן נראה בעיני כמו שפירשתי ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא היא דתנן הנוטפין כמקוה: דהוו להו שאובין ל"ג:

מכיפיה מיברך - משפתו וממקורו ומסלעו סלע מתרגמינן כיפה מכיפיה מיברך ולא ממי הגשמים:

ופליגא דידיה אדידיה - דשמואל אשמואל:

אין המים מטהרין בזוחלין - אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה:

אלא פרת ביומי תשרי - שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהם ויש תורת מעיין על נהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים ואני שמעתי בבכורות מטהרין בזוחלין שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין:

והא אמרת רישא פורפת - וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת הא תנא רישא מדיות פרופות:

סיפא - דקתני לא תפרוף:

אתאן למטבע - דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול:

להוציא לבנה הקטן - לאוכלו:

תיבעי למאן דאמר - פלוגתא בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) לובש כל מה שיכול ללבוש דברי רבי מאיר ואפילו עשרה חלוקים זה על זה רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים כדרך שהוא לובש בחול:

דרך הוצאה בכך - כגון מוכרי כסות מוציאין אותו דרך מלבוש:

מתני' הקיטע - שנקטעה רגלו:

יוצא בקב שלו - דמנעל דידיה הוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סו א (עריכה)


ור' יוסי אוסר - דלאו תכשיט הוא: ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן:

טמא - מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ ודומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע"ג הכלי:

סמוכות שלו - סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:

טמאין מדרס - אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה:

ויוצאין בהן בשבת - דתכשיט דידיה הוא:

ונכנסין בהן לעזרה - דאע"ג דתנן (ברכות דף נד.) לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן:

כסא - יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאוחריו:

סמוכות - של אותו קיטע עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי:

ואין נכנסין בהן בעזרה - דמנעל נינהו:

לוקטמין - טלמשק"א (טלימשי"א: מַסֵּכה) נעשין לשחוק להבעית תינוקות:

טהורים - מלקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט:

גמ' היכי תנן - הקיטע יוצא ורבי יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ורבי יוסי מתיר: בר שירא:

קיטונא - חדר קטן של בית המדרש:

סמך סמך - ר' יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו:

או של שמאל בימין - סנדל של שמאל נעל בימין וחלצה דחליצה בימין הוא דגמר רגל רגל ממצורע:

מאן תנא - דסנדל של עץ חשיב נעלו:

סנדל של סיידין - מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור: ואמר רב הונא גרסי':

מאן הודו לו ר' מאיר - דאמר הקיטע יוצא בקב שלו:

ור' יוחנן בן נורי מטהר - דלאו אורחא לעשות מקש אלא מקנים ומנעל נמי לאו אורחיה מעץ אלא מעור זה לשון רבותי ולי נראה סנדל של סיידין של קש הוא ור' יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו ור' עקיבא כעץ חשיב להו דקשין הן:

קש - זנבות השבלים:

ואין טמא מדרס - דלא מסתמיך עליה הא דנקט טומאת מת ה"ה לכל טומאת מגע אלא משום דאמר אין טמא מדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טומאת מת והכי קאמר נעשה אב הטומאה ע"י מת דכלי עץ שיש לו בית קבול הוא ומקבל כל טומאת מגע ואהל ועל ידי כל הטומאות הוא נעשה ראשון ועל ידי מת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה אב הטומאה ואין נעשה אב הטומאה ע"י מדרס דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

עגלה של קטן - לצחק בה ולטלטלו עליה:

טמאה מדרס - הואיל ופעמים שיושב עליה והאי נמי זימנין דמסתמיך עליה:

טהור מכלום - לא מדרס ולא שאר טומאה לא מטמא מדרס משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו מהלך ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים ושאר טומאה נמי לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע"ג דזימנין דמסתמיך עליה הואיל ועיקר עשייתה אינה לכך אינה טמאה מדרס ואין לומר משום דפשוט הוא יהא טהור ממדרס דלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואהל דטעמא משום דאיתקש לשק הוא וגבי מת ושרצים הויא היקישא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סו ב (עריכה)


לתרוצי סוגיא - לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו:

אני שונה אשה חולצת בהן - אלמא נעל קרינא ביה:

חמרא דאכפא - חמור הנישא בכתפיים הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו ובמקומנו נקרא ארדפיס"א ([[:קטגוריה:{קטן (ארדיפיצי"א: חיקוי, תחפושת, מרכוף)|{קטן, (ארדיפיצי"א: חיקוי, תחפושת, מרכוף)]][[קטגוריה:{קטן (ארדיפיצי"א: חיקוי, תחפושת, מרכוף)]] : קישורי: אשקצ"ש (אישקצי"ש: קביים (מדובר כאן בקביים שהן כלונסאות גבוהים, והאדם מהדק אותם לרגליו והולך במקום טיט, או משתמש בהם כדי להתנשא למעלה ולראות מרחוק (משמעות מס' 3 במילון אבן)} שמהלכין בהם במקום טיט וקשיא לי נהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו אבל מן המדרס למה טהורין:

פרמי - טלמוסא (טלימשי"א: מַסֵּכה) הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים:

מתני' בקשרים - מפרש בגמרא:

בזגין - אישקליט"ש (אישקיליטי"ש: פעמונים (בסוגייתנו הפעמונים הם לנוי, כמו במעיל הכהן הגדול)) של זהב לנוי:

גמ' אדא מרי - כך שמו:

קשרי פואה - גרנצ"א (פואה (עשב, שמשורשו מפיקים צבע אדום)) קושרים בקשרים ותולין בצואר לרפואה ולא ידעתי לאיזה חולי:

מוקמי - מעמידין החולי שלא יגדל:

' - ה'. קשרים:

מסו - מתרפאין:

נגרי - פסיעות:

נפל פותא בבירא - נפל רפואת הפואה בבור דאין אדם נזהר בכל אלו:

מאי איריא בנים - לרב יהודה פריך אי קישורין דמתני' לרפואת חולי נינהו מאי איריא בנים:

געגועין - ברמור"ט (ברמור"ש: חשק, געגועים (מלה במלה: געיות אהבה)) מגעגע עליו ואינו יכול ליפרד ממנו ורפואה זו לא שייכא בנקבות שאין האב מחבבן כל כך מתחילתן שיהיו מגעגעין עליו:

תפילין - שיד ימינו קושרתו לשמאלו זהו סימן לגירסא:

סכנתא - שמגעגע יותר מדאי:

סחופי כסא - כוס שיש בו הבל כגון שעירו ממנו מים חמין וכופהו על הטיבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים ומושיבן במקומן:

לסוך - בכפות ידיו ורגליו:

דרב הונא מבי רב - שהיה בא מבי רב שהוא רבו וכן רב מבי ר' חייא ור' חייא מבי רבי:

מבסמי - שכורין שהיו משקין את התלמידים ואלו מפני שחשובין הן היו עושין להן דבר להפג את יינן:

לגוייתא דידייהו - תוכי ידיהם דהיינו כף: דצייל שהולך ונעשה צלול כל שעה מחום הבשר:

שיעא דדנא - מגופת החבית:

דציל האי שיעא - מחמת המים:

ליחנק - מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופלת בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צוארו נפשט ודומה לחניקה:

לפופי - לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה ומתיישבין פרקי אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה וקורין אנמלטויי"ר (מיילולי"ר: לחתל) בלע"ז:

מתני בנים - שתי שמועות דאיירי בקטנים היה שונה בשם רבי (אבא) בר הונא משמיה דרב חמא בר גוריא:

בן - חדא שמעתא דאיירי בקטן מתני בשמיה:

תרוייהו - געגועין ולפופי:

כל מנייני - כל לחישות ומפני שכופלין אותן יש ג' פעמים ויש יותר קרי להו מנייני:

בשמא דאמא - פלוני בן פלונית:

דמיפרשי - כל לחשים שמפורש מניין כמה פעמים שיאמרו ויכפלו אותו:

כדמפרשי - כופלין אותו כפי מניינו ודלא מיפרשי בהם סתם כפילתן ארבעין וחד זימנין:

אבן תקומה - אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו וקורין לה קוטאנ"א (קונטיינ"א: מעמיד (מִתְקָן, שבעזרתו מחזיקים מעמד)) בלע"ז:

במשקל - שום דבר ששקלוהו כנגדה:

ולא שהפילה - ולא תאמר שלא התירו לצאת בה אלא לאשה שעלולה להפיל עוברה שהפילה כבר עובר אחר:

ולא שעיברה - שידוע לה שהיא מעוברת:

והוא דאיכוין ותקל - שנמצא החפץ מאליו למשקל האבן ולא שחיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו:

בת יומא - שאחזתו בכל יום:

זוזא חיוורא - צרוף וחדש:

למלחתא - למקום שריפת המים שעושין נגרים על שפת הים להמשיך מים לבריכות רחבות העשויות לכך וכשנתמלאו סותם החריצין והשמש שורף את המים שמלוחין הן ונעשה מלח:

בחללא דבי צוארו - תחת גרונו כנגד מפתחי חלוקו לשון רבינו הלוי:

נירא ברקא - ליצא (נִיר (כמין עין במתקן-אריגה, שבו השתי עובר)) של שער:

פרשת דרכים - מקום ששני דרכים מתפרשים:

שומשמנא גמלא - נמלה גדולה:

דדרי מידי - שטוען כלום:

לישקליה - לשומשמנא:

בגובתא דנחשא - כמין קנה של נחשת:

ולסתמייה באברא - יסתום פיה בעופרת:

גושפנקי - חותמות ולאו דוקא שיתין נקט ולאו דוקא חותמות של צורה אלא סתימות הרבה זו על זו שעוה על העופרת ושוב זפת ושוב טיט:

וליברזוליה - ינענענו:

' - ולידריה. ישאנו:

ולימא ליה - לשומשמנא:

טעונך עלי - מה שהיית נושא אשאנו:

וטעונאי - החולי שלי:

איניש אשכחיה ואיפסיק ביה - חולי כזה שזה עושה וכי אמר ליה טעונך עלי זהו חולי של חברו:

כוזא חדתא - כלי חרס קטן חדש:

אוזפן - הלוני:

וליהדריה ז' זימני ארישיה - יקיפנו סביבות ראשו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סז א (עריכה)


לאשתא תילתא - שחפת שלישית שבאה מג' ימים לג' ימים:

סילוי - ענבים קטנים:

ושבעה ציבי - קסמים:

כשורי - קורות:

ושבעה סיכי - יתידות קייבל"ש (קיבילי"ש: יתדות) בלע"ז:

משבעה גשורי - גשרים:

ז' סינרי - צנור הדלת חור האסקופה שציר הדלת סובב בו:

כופרי - זפת שזופתין הספינות:

ארבי - ספינות:

ושבעה בוני כמוני - גרעיני כמון ל"א בוני כמון גרסי' מלא אגרוף:

ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא - שבעה נימי מזקן כלב זקן:

אשתא צמירתא - חולי שמחממת וקודחת את הגוף:

וורדיני - סנה:

ליחרוק - אישקרני"ר (אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ)) כמו דמיבלע חירקייהו דאלו טריפות (חולין דף נט:): ויאמר משה משום סיפיה מדוע לא יבער הסנה:

כי סר - שיסור החולי: אל תקרב הלום שלא יקרב זה החולי אליו:

ליתתיה ולפסקיה - סמוך לקרקע ליתתיה ישפיל: דמייכת שאתה שפילה:

דחמיתא אשתא - שראית האש:

לסימטא - שחין קרו"ג (קלו"ג: מורסה) בלע"ז:

בזבזיה מסמסייה כסכסייה - שמות המלאכים על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו בז לשון בזעא:

מארעא דסדום - כך הוא הלחש ולא מסדום באו:

בזך בזיך - אין לו משמעות אלא כך הוא הלחש: עיניך ביך מראיך ביך שלא תאדים יותר:

אתריך ביך - שלא תרחיב:

כקלוט - שנקלט זרעו בשרירי בטנו שלא יוליד:

לכיפה - אונפול"ש (אנפולי"ש: בועות (תפיחות בעור, מלאות נוזלים)) אבעבועות כך לשון רבי יצחק ברבי מנחם נ"ע ולשון רבותי לכיפה למי שכופהו שד:

לימא הכי - לחש בעלמא הוא:

הוית דפקיק דפקיק הוית - לחש הוא:

ליט תבר ומשומת - מקולל ונשבר ומשומת יהא שד זה ששמו בר טיט בר טינא:

לשידא דבית הכסא - אם הזיק לימא לחש זה:

אקרקפי דארי - בראש הארי זכר:

ואאוסי דגורייתא - ובחוטם לביאה נקבה:

אשכחתא לשידאי בר שריקאי פנדאי - כך שמו:

במישרא דכרתי חבטיה - בערוגת כרשין הפלתיו:

בלועא דחמרא חטרתיה - בלחי החמור הלקיתיו:

מאן תנא - דקתני וכל אדם ואפילו עני שבישראל:

רבי שמעון - בפרק שמונה שרצים:

בני מלכים - הלכך לעני נמי חזיא ולא גנותא דידיה דליתחזיא כיוהרא ושליף אי נמי דמגו דחידוש הוא שליף ומחוי:

באריג בכסותו - דלא שליף ליה ומחוי:

מתני' דרכי האמורי - ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח):

גמ' לשיחלא - לכאב האוזן ותולין באזנו: לשינתא יש שעשאו כדי שיישן ויש כדי שלא יישן:

דחייא - של שן שועל חי:

לזירפא - נפח מכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא:

שיש בו משום רפואה - שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה ופרכינן הא אין בו כו' כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא יש בו משום דרכי האמורי בתמיה:

דליכחוש חיליה - שעל ידי שהוא שמן וכחו רב פירותיו נושרין:

דליחזיוה אינשי - ולסימנא עבדי ליה לאודעי דמשיר פירותיו:

טמא טמא - הוא עצמו אומר טמא רחקו מעלי:

כובסי - אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו:

בפרק אמוראי - בפרק אחד ששנוי בתוספתא דמסכת שבת בהלכות דרכי האמורי:

א"ל - רבי חייא לתנא:

כולהו אית בהו - כל השנויות שם אל תטעה לומר באחד מהן אין בו משום דרכי האמורי אלא בכולן אתה שונה יש בו לבר מהני ב' אלו שאפרש לך: מי שיש לו עצם וכו' ולחש דנעצתה כמחט אלו ב' לבדם אין בהם:

חד חד נחית - לחש הוא:

לאדרא - עצם של דג שישב לאדם בושט:

שייא שייא - לחש הוא רד רד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת סז ב (עריכה)


האומר גד גדי - התמזל מזלי:

וסנוק לא - עיף אל תהי:

אשכי ובושכי - יום ולילה:

יש בו משום דרכי האמורי - וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה"ג בתוספ':

הוא בשמה והיא בשמו - הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש:

דוני דני - התחזקו חביותי:

דן - אינו חק האמורי אלא ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים:

האומר לעורב צרח - כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה:

שקרא ערבית - איחר יותר משאר חביריו ול"נ שקרא כעורב:

שקראה גברית - כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:): אשתה ואותיר כדי שתהא ברכה מצויה ביינו:

המבקעת ביצים בכותל - ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו:

המרקדת לכותח - כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק:

המשתקת לעדשים - כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת:

ה"ג אבל נותנין קיסם של תות - מוריי"ר ([[:קטגוריה:{קטן (עץ|{קטן, (עץ]][[קטגוריה:{קטן (עץ]])} וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש:

ה"ג אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית - אע"פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע:

בול של מלח - מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה:

טיט וחרסית - מצננין את השמן ואינו דולק מהר:

דמכסי שרגא דמשחא - שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק:

נפט - כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר:

חמרא וחיי - כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא:

פרק שביעי - כלל גדול


מתני' כלל גדול - בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול:

השוכח עיקר שבת - כסבור אין שבת בתורה:

אינו חייב אלא חטאת אחת - בגמרא (לקמן דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי:

היודע עיקר שבת - שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות:

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא:

חייב על כל שבת ושבת - חטאת אחת לכל שבת ואע"פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה - שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא: