ביצה יח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים א"ל אביי יש לו בור בחצירו מאי איכא למימר א"ל גזירה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים התינח שבת ביו"ט מאי איכא למימר גזרו יו"ט אטו שבת ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין ואי איתא נגזור השקה אטו הטבלה ותסברא אי אית ליה מים יפים הני למה לי למעבד להו השקה אלא דלית ליה וכיון דלית ליה מזהר זהיר בהו איתיביה אמדלין בדלי טמא והוא טהור ואי איתא נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה שאני התם מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא איתיביה בכלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט ביו"ט מטבילין אותו ביום טוב ואם איתא נגזור דיום טוב אטו דערב יום טוב טומאה ביום טוב מלתא דלא שכיחא היא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן איתיביה כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב גבולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב ואם איתא נגזור הא אטו הא ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים כהנים זריזין הם ת"ש דאמר רב חייא בר אשי אמר רב דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ואם איתא נגזור דלמא אתי לאטבולי בעינייהו שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא רב יוסף אמר גזרה משום סחיטה אמר ליה אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כלים דלאו בני סחיטה נינהו מאי איכא למימר א"ל גזרה הני אטו הני איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה כדשנינן רב ביבי אמר הגזרה שמא ישהא תניא כוותיה דרב ביבי כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב גזרה שמא ישהא רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר הא תינח מים יפים מים רעים מאי איכא למימר אמר רב נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא
רש"י
[עריכה]
גמרא ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים - ממקומו עד המקוה:
ומי גזרינן - ומי אחמור רבנן כולי האי בהך תקנתא דטבילת כלים למגזר התירא אטו אסורא וגזרה לגזירה:
ותסברא - דהא קושיא הוא:
מזהר זהיר בהו - שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתן מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן:
מדלין - מים:
בדלי טמא והוא טהור - מאליו והא לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דמתני' דאסור דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי הלכך מוכחא מילתא דטבילה וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי והאי מחזי אבל הכא אין הכל יודעים שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך:
נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה - בלא שאיבת מים:
מתוך שלא הותרה לו - טבילה זו אלא ע"י דליו בשאיבתו שאין כן דרך שאר טבילות:
זכור הוא - שהטבילה אסורה בי"ט:
כלי שנטמא מערב י"ט - ובאב הטומאה כדלקמן:
אין מטבילין אותו בי"ט - הואיל והיה לו להטבילן מבעוד יום:
בי"ט מטבילין אותו בי"ט - וישתמש בו היום חולין שאין צריכין הערב שמש:
דלא שכיחא - שהרי הכל מטהרין ברגל וכל שכן שזהירין מלהטמא:
כלי שנטמא באב הטומאה - מערב י"ט כדלעיל:
אין מטבילין אותו בי"ט - דכיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן:
בולד הטומאה - אין כאן תקון דמדאורייתא טהור מעליא הוא שאין כלי טמא אלא באב הטומאה כדתניא (בהכל שוחטין (דף כה.) אוכל ומשקה מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס משום דהוה ליה ולד הטומאה שמה שבתוכו אין מיטמא מחמת השרץ אלא מחמת אויר כלי יש מפרשים כלי שנטמא באב הטומאה אפילו נטמא בי"ט אין מטבילין אותו בי"ט וטעמא משום דבעי הערב שמש דטומאה דאורייתא צריכה הערב שמש הלכך הואיל ואינו ראוי היום לתשמיש לא יטבילנו וקשי' לי הרי ראוי להשתמש בו חולין שאין הערב שמש אלא לתרומה וקדשים כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בקדשים (נגעים פרק יד מ"ג):
ולד הטומאה היכי משכחת לה - מי הוא הצריך להטבילו אינו אלא כהן דהא ולד הטומאה ראשון וכלי שנטמא בו שני ומותר לחולין שאין שני עושה שלישי בחולין וא"צ להטבילו אלא לתרומה:
זריזין הן - ולא אתו למשרי דאב הטומאה אי נמי זריזין מלבא טומאה לכליהן והויא מלתא דלא שכיחא:
שאין לה בגדים - טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה והיום י"ט ואינה יכולה להטביל את אלו שעליה:
מערמת וטובלת - כשהיא לבושה וסלקא לה טבילה אף לכלים ולא מוכחא מלתא שהיא מתקנת דלטבילת עצמה נכנסה ואדם מותר לטבול כב"ה דנראה כמיקר כדלקמן:
רב יוסף אמר - טעמא דמתני' דטבילת כלים בשבת וי"ט אסירא משום סחיטת בגדים שאף הן בכלל כלים:
שמא ישהא - אי שרית ליה לאטבולינהו ביו"ט משהי להו עד י"ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה:
רבא אמר - טעמא דמתני' מפני שנראה כמתקן כלי ודמיא לתקנת מלאכה וגזור עלה מדרבנן:
תינח מים יפין - שדרך לרחוץ בהן:
תוספות
[עריכה]
שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. תימה אמאי לא קאמר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים וי"ל שיש היכרא בפתח ובגפופי החצר.:
גזרה י"ט אטו שבת. ולא הוי גזרה לגזרה די"ט ושבת אחת היא:
נגזור השקה אטו הטבלה. וקשה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים להשיקן וי"ל דגבי הטבלת כלי צריך למגזר שמא יעבירנו לפי שלהוט להטבילו אבל בהשקת מים אין להוט כל כך להשיקן דאפשר במים אחרים וכן בסמוך בולד הטומאה לא פריך נגזור שמא יעבירנו לפי שאינו להוט כל כך להטבילו כיון דליכא אלא טומאה דרבנן:
מדלין בדלי טמא והוא טהור. מאליו תימה דבמתניתין אמר אין מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו וי"ל דהתם מיירי שהוא מלא מים ויש בו הוכחה דלאטבולי קבעי ואסור להטביל כלי דמחזי כמתקן אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא וא"כ הרואה יהא סבור דלשאוב הוא צריך: כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בולד הטומאה מטבילין אותו וכו'. פירש רש"י דמיירי שנטמא מערב י"ט דאי בי"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותו והא דאמרינן לעיל מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט מיירי שנטמא באב הטומאה וטעמא דאב הטומאה אין מטבילין אותו משום דטומאה דאורייתא היא דנראה כמתקן אבל בטומאה שנטמא במשקין אינו טמא כי אם מדרבנן ולא מחזי כמתקן ועוד פירש פירוש אחר דמיירי שנטמא בי"ט עצמו ובאב הטומאה ומ"מ אין מטבילין אותו בי"ט הואיל וצריך הערב שמש ואין מטבילין לצורך חול אבל בולד הטומאה אינו צריך הערב שמש ומטבילין אותו בי"ט והא דאמרינן נטמא ביום טוב מטבילין אותו בי"ט מיירי שנטמא בולד הטומאה ולא נהירא ליה לרש"י דאכתי מ"מ הרי ראוי להשתמש בו חולין שאינו צריך הערב שמש אלא תרומה והר"י פי' דניחא לפי המסקנא דאיירי בתרומה דשם צריך הערב שמש ואינו נראה להר"ר יצחק דאטו פסיקא ליה דכהנים לית להו חולין ומיהו קשה היאך הוא מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה דאם רוצה להשתמש בחולין ובמעשר א"צ טבילה ואי משום תרומה הא בעי הערב שמש וא"כ לצורך חול הוא מטביל ויש לומר דלפירוש אחר שפירש רש"י ניחא דבטבילה דרבנן כמו זו לא בעיא הערב שמש. כדתנן במסכת פרה (פי"א משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי חכמים לאחר ביאתו מותר בכולן:
היכי משכחת לה בכהנים. וא"ת בישראל נמי משכחת לה דכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה וי"ל דמיירי בכלי שאינו ראוי להשתמש בתוכו מים כגון כלי מנוקב:
מערמת וטובלת בבגדיה. תימה היינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס ומלבן דאמרי' שרייתו זו היא כבוסו וי"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי ותדע דהאיך אנו מנגבים ידינו במפה בשבת הא הוי שרייה ואסור מפני שהוא מכבס ומלבן אלא כיון דהוי דרך טינוף שרי הכא נמי נימא הכי:
גזרה שמא ישהא. פי' עד י"ט שהוא פנוי ויבא לידי תקלה להשתמש בהן תרומה אבל אדם אין משהא עצמו מלטבול ועוד לא שייך למיחש לידי תקלה כל כך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ב (עריכה)
לו א מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"ח:
לז ב מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"ז:
לח ג ד מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"ח:
לט ה מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"ז:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)
אמר רבה אפילו מי שיש לו בור בחצרו גזרינן שלא יטבילן לכליו בחצרו גזרה שמא יטלם בחצר אחרת מי שאין לו בור בחצרו יעבירם ברה"ר וגזרינן נמי יו"ט להטביל הכלים אטו שבת.
ומתמהינן ומי גזרינן והתנן ושוין שמשיקין את המים. פי' משקעין כלי אבן זה שיש בו מים מתוקין שנטמאו משקעין אותן במקוה הכלי כולו ובלבד שלא יצופו מן המקוה על הכלי אלא יהיה משוקע במלאו בכלי אבן לטהר אותן המים אבל לא מטבילין שיצופו המים ויעלו למעלה מן הכלי כדי שיהא הכלי ומימיו משוקעין במים אלא הכלי כולו צריך להיות משוקע במים ויהיו המים הטמאין שבתוך הכלי משיקין עם מי המקוה. ואי גזרינן נגזור השקה אטו הטבלה ונאמר הרואה שמשקין יטביל. ודחינן טומאת המים היפין בזמן שאין לו זולתם מיזהר זהיר בהו. וטומאתם מלתא דלא שכיח היא ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ולמה בכלי אבן משום דלא מקבלי טומאה. כדקיי"ל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה לא מקבלי טומא'. ופירשנוה בתחלת יומא. ומותבינן עלה מדלין בדלי טמא. [כמו] וגם דלה דלה לנו. כלומר ממלאין בו מים מן הבור והוא טהור מאליו כלומר אמאי לא גזרינן דלמא אתי לאטבולינהו.
ודחינן מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י מילוי זכור הוא שאסור להטבילו ולא אתי לאטבוליה.
וכן כלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. ולא גזרינן דלמא אתי לאטבולי כלי שנטמא מעיו"ט. מ"ט ביו"ט מזהר זהירי אינשי בכלים שלהן וטומאת הכלים ביו"ט מלתא דלא שכיחא היא דהא זהירי בה. וכל מלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ומותבינן עלה כלי שנטמא באב הטומאה כו'.
ושנינן וולד הטומאה לא משכחת לה דצריך טבילה לטהוריה שלא יטמא אלא גבי כהנים דאכלי תרומה ושני עושה שלישי והן זריזין ולא אתי לאטבולי כלים שנטמאו באב הטומאה אבל וולד הטומאה אינו מטמא דאין שני עושה שלישי בחולין ואי משתמשי בכלי שנגע בוולד הטומאה שרי ליה דהא לא מטמא כדקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין וכן נדה שאין לה בגדים ללבוש מערמת ביו"ט וטובלת בבגדיה ונמצאו בגדיה מוטהרין עמה. משנינן בה מתוך שלא היתרתיה לה להטביל כליה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ולא אתיא לאטבולי בגדיה בפני עצמן.
ורב יוסף אמר מתני' גזירה משום סחיטה כו' ופשוטה היא רב ביבי [אמר] גזירה שמא ישהא פי' כל כלים שנטמאו לו יאמר הנה ביו"ט שאין אני עושה מלאכה נטבילם עכשיו טרוד אני במלאכתי ונמצא משהא אותם ביו"ט.
תניא כוותיה דרב ביבי כו' רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי פי' אתמול לא היה יכול להשתמש בו עכשיו ביו"ט משתמש בו נמצא כאילו היום תיקנו ואקשינן אי הכי אדם נמי נראה כמתקן עצמו שאתמול היה טמא ועכשו ניזהר וניתקן ושנינן אדם נראה כמיקר פי' כיורד במים להצטנן בהן ולא להיתקן כו' ואקשינן התינח שבת דאיכא למימר מצטנן הוא דרחיצה בשבת שריא אלא יוה"כ שאסור ברחיצה מאי איכא למימר דליכא למימר נראה כמיקר למה טובל והא נראה כמתקן עצמו ומשני רבא הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי דליכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור ומקשינן ומי אית ליה לרבא הואיל והתנן החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורמינן עלה והתניא אינו מגמע ופולט אבל מגמע ובולע.
אמר ליה אביי ומי גזרינן הכי: פירוש: בכענין זה, אבל מקומות יש דאית ליה ודאי לאביי דגזרינן גזירה לגזירה כגון גבי מחט התחובה לו בבגדו פרק קמא דשבת (יא, ב) וגבי עומד ברשות היחיד דפרק בתרא דעירובין (צט, א) דגזר בהו אביי אפילו בכרמלית אף על גב דהיא גופה גזירה, והתם טעמיה דאביי משום דהוי חפצים הצריכים לו ואי נמי במחט דשכיח טפי למשתלי וכמו שכתבתי שם בפרק קמא דשבת ובעירובין בס"ד.
לגזור השקה אטו הטבלה: ואם תאמר לימא בהשקה גופא ניגזור שמא יעבירנו וגזרה יום טוב [אטו שבת], תירץ בספר הישר (סי' שפ"ו) דמהשקה גופא ליכא למיפרך שמא יעבירם ד' אמות לפי שזה יתן על דעתו כי היכי דאית ליה מסתמא מים יפים במעין ואינו יכול להביא והוא צריך להשיק את מימיו והכי נמי אינו יכול להוליך מים אצל מעין להשיקן אבל בכלים איכא למיגזר. ומכל מקום אינו מספיק לתרץ כל שמועתנו דלקמן פריך נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה ולא פריך ולד הטומאה גופא נגזור יום טוב אטו שבת. אבל בתוספות תירצו דלא גזרו כן בשום מקום אלא במקום מצוה דמתוך שהוא בהול לקיים מצותו משתלי ולא דכיר, כגון גבי לולב ושופר ומגלה ואי נמי הכא גבי טהרת כליו שנטמאו באב הטומאה דמתוך שמצוה עליו לטהרן והרי הוא בהול לקיים מצוה אינו זכור, אבל גבי השקת מים אינו בהול וכן כשנטמא כלי בולד הטומאה לא חמירא ליה טומאה זו כל כך וזכור הוא, והיינו דפריך הכא נגזור השקה אטו הטבלה ולא פריך מהשקה גופא.
דולה הוא וטהור מאליו וכו' כיון שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא: ופירש רש"י ז"ל: ואינו דומה למטביל כלי אגב מימיו דאסרי ליה במשנה ולא אמרינן כיון שלא הותרה לו אלא על ידי השקת מימיו זכור הוא, דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי אבל הכא הרואה אומר לדלות מים הוא צריך. ואכתי קשיא לי דאם כן נדה שאין לה בגדים דאמר רב חייא בר אשי דמערמת וטובלת, וקא מפרשינן טעמא בסמוך משום דמתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא, והא התם נמי כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה (ב)[כ]מתניתין, וצריך עיון.
כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב: פירוש: שנטמא באב הטומאה.
הנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב: ואפילו נטמא באב הטומאה.
כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב: כלומר: וכשנטמא מערב יום טוב וכמו שפירשנו. ופירש רש"י ז"ל טעמא דכיון דנטמא באב הטומאה הוי תיקון גדול אבל נטמא בולד הטומאה לא הוי [תיקון], ואינו מחוור דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דתיקון כלי דרבא הוא [דאמר] ליה לקמן, אלא טעמא משום גזירה דשמא יעבירנו וכמו שכתבנו למעלה דכשנטמא באב הטומאה חמירא ליה ומתוך שהוא בהול לטהרו אף הוא אינו זכור אבל כשנטמא בולד הטומאה לא חמירא ליה ואף הוא זכור.
ורש"י ז"ל פירש משם אחרים דטעמא דתני שנטמא באב הטומאה לפי שצריך הערב השמש, אבל בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב לפי שאין כאן צורך הערב השמש. והוא ז"ל הקשה לפירוש זה אפילו נטמא באב הטומאה הא חזי לאשתמושי ביה חולין ומעשר בלא הערב שמש, ובתוס' העמידו פירושם דמיירי בכלי דכהן דרוב אכילתו בתרומה, וכן משמע בירושלמי דתרומות (פ"ב ה"א) דטעמא משום הערב שמש. ואם תאמר מנא לן דבולד הטומאה אין צריך הערב שמש, יש לומר דכל טומאה דרבנן אינה צריכה הערב שמש דתנן במסכת פרה (פי"א מ"ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסלת את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר וחכמים אוסרים במעשר, לאחר ביאתו הותר בכולן. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביומא פרק הוציאו לו (מז, א) מעשה בר' ישמעאל בן קמחית שספר עם גוי בשוק וניתזה צינורא מפיו על בגדיו ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו, אלמא אף על גב דצנורא דעכו"ם אינה אלא מדבריהם צריך הערב שמש דאי לא הוא יטבול וישמש. ויש לומר דלענין עכו"ם החמירו ועשאום כזבים גמורים ואפילו להטעינן הערב שמש, וכן נמי בצנורא דעם הארץ הצריכו הערב שמש מן הטעם הזה, ואף על גב דמשמע בחגיגה (כג, א) גבי [כלים] הנגמרים בטהרה דצינורא דעם הארץ לא בעי הערב שמש התם הוא לפי שאינו ודאי שניתזה שם צנורא אלא ספק.
ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים כהנים זריזין הם: כלומר: ונשמרים הם בכליהם שלא יטמאו. (ד)[ו]מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בהן רבנן. וקשיא לי אם כן אפילו באב הטומאה נמי וכל שכן דכל שטומאה חמורה יותר גם הן נזהרין יותר והויא ליה מלתא דלא שכיחא, יש לומר דהכי קאמר כיון דטומאה דולד הטומאה לא משכחת ליה אלא בכהנים וכהנים זריזין הם לא גזרו בה, אבל באב הטומאה משכחת לה אפילו בהדיוט אף הם החמירו בה אפילו אצל כהנים. ואם תאמר ולד הטומאה נמי משכחת לה בהדיוט ובחולין, כגון כלי שנטמא במשקין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז), תירצו בתוס' דמיירי בכלי שאינו ראוי למשקין כגון סל או קופה. ומסתברא דבכל כלי, והכי קאמר רב[ה] טומאת ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים, ואף על גב דלפעמים משכחת לה נמי אפילו בחולין מילתא דלא שכיחא היא ואף בה לא גזרו רבנן.
כיון שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא: ומהאי טעמא נמי לא גזרינן בה דלמא אתיא לידי סחיטה דאף היא זכורה. ואם תאמר מכל מקום יש בו משום כביסה וכדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צד, א). ובספר הישר (סימן רפ"ג) חלקו בו בין בגדים לבגדים, כי יש בגדים שמתכבסין במהרה ובאותן היא שאמרו שרייתו זהו כבוסו, ויש שצריך לטרוח הרבה כעין שלנו ואין אומרים בהם שרייתן זהו כבוסן, ובהא מיתרצא הא דהכא וכן נמי ההיא דאמרינן ביומא (עז, ב) ההולך להקביל פני רבו או לשמור פירות עובר במים עד צוארו ואינו חושש, דהכא והתם בבגדים שלנו שצריכין טורח הרבה לכבסן. ועוד כתב שם דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו בדבר שאינו אלא כעין לכלוך כגון ספוג ואלונתית וקנוח ידים במפה, וכן אלו אינו אלא כעין לכלוך שהולכין במים לבושין ואין שרייה זו דרך נקיון ולבון וגם אינו מתכוין לנקות ולהסיר טנוף על ידי המים ופעמים שמלכלך בכך.
גזרינן הני אטו הני: ואם תאמר והא תניא בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן ערבית אלמא לא גזרינן, יש לומר דלא גזרינן אלא בטבילה דמצוה וכמו שכתבנו לעיל (בד"ה לגזור).
גזירה שמא ישהה: ואפילו הכי בנטמא גופו לא חיישינן, דגופו חמיר ליה ולא משהה.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
ולד הטואמה היכי משכחת לה גבי כהנים פי' ואף על גב דגבי ישראל נמי משכחת לה דנהי דאין שני עושה שלישי בחולין אבל הרי הוא מטמא משקה חולין כדקי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום מ"מ ישראל יכול להשתמש בו אוכלין באל טבילה ואינן צריכים להטבילו אלא הכהנים שאוכלין תרומה:
רב יוסף אמר גזריה משום סחיטה פי' ומשום כבוס לא חיישי' ואע"ג דאמרי' בגד שרייתו זה הוא כיבוסו דאימת קא אמרי' הכי כשמתכוין לכבסו אע"פ כיבסתו חייב דשרייתו זהו כיבוסו אבל זה שאינו מתכוין לכבסו ליכא לחייבי' משום כיבוס דעצב הוא שהוא נשרה במים אילולי שהיא טרוד ועסיק להטבילו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)
ואם איתא נגזור השקה כו': ואם תאמר ובהשקה גופה לימא נגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת. ויש מפרשים דחדא מינייהו נקט. ויש מפרשים דלא גזרינן גזרה לגזרה אלא בדבר מצוה דמתוך שהוא בהול עליה איכא למיחש והיינו בהטבלת כליו שצריך כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן. אבל במים טמאים אין מצוה בטהרתן אלא שישפכם ויטול אחרים. וכן בולד הטומאה לא גזרינן משום דלא חמירא ליה כל כך ואינו בהול עליה וזכור הוא.
והקשה מורי דאם כן דכל היכא שהוא באב הטומאה בהול על הטומאה ואינו זכור ובכי הא גזרינן אם כן הא דאמרינן מדלין בדלי טמא ואפילו נטמא באב הטומאה אמאי לא אקשינן דנגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת דכיון שבהול לקיים מצוה זו אינו זכור דהכא נמי הוו מקשינן בהשקה אי הויא מצוה. וכן נמי הוה לן לאקשויי אהא דכלי שנטמא ביום טוב שמטבילין אותו ביום טוב דנגזור יום טוב אטו שבת. על כן פירש דהכי פריך ומי גזרינן כהאי גוונא דהוי גזרה לגזרה. והתנן ושוין שמשקין וכו'. ואם איתא כלומר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי אפילו לא משכחת שום גזרה בהשקה גופה הוה לן למגזר אטו הטבלה ואף על גב דהוי גזרה לגזרה. דאסיק אדעתיה דמקשה דמדשרי השקה ואסר הטבלה יש בהשקה טעם להתר דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דהא אפילו בשבת שרי לרבנן דרבי כדלקמן. ולרוחא דמלתא אקשי ליה כיון דהוא אמר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי נגזור גזרה לגזרה. ובפירוקא דאמר דלא שכיחא סליק לן דלית לן למגזר אפילו חדא גזרה יום טוב אטו שבת דאפילו בשבת שרי לרבנן. ובפירוקא דפריק מתוך שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא סליק נמי דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דכיון דאיכא היכרא שלא התירו לו אלא כדרך הדולין זכור הוא. שאם תגזור בזה תגזור נמי שלא ידלה מבור שבחצר גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לדלות מבור שברשות הרבים עד כאן לשונו. והריטב"א נשמר מזה כמו שנפרש בסמוך.
דלמא מטביל ליה בעיניה: פירוש ומייתי ליה ארבע אמות ברשות הרבים. דבשלמא בשאיבה ליכא למיחש כיון שהוא מדלה בבורו ממש כמות שהוא עומד וזכור הוא.
הא דאקשי נגזור השקה אטו הטבלה: קשיא לי דאם כן שלוש גזרות הן דבהטבלה גופה ביום טוב איכא שתי גזרות. ופירש הריטב"א דקושיין מבור ברשות הרבים ביום טוב אי נמי אפילו מבור בחצרו בשבת דגזור השקה אטו הטבלה דהוו שתי גזרות עד כאן.
אלא פשיטא דלית ליה מים יפים אחרים: כלומר שהמקוה שהוא משיקן בו מימיו מלוחין כמו שפירש רש"י. וכיון דלית ליה מים יפים מיזהר זהיר שלא יתטמאו מימיו וכיון דזהיר בהו ועכשו נטמאו הויא לה טומאתן מלתא דלא שכיחא.
מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו: פירש רש"י ולא דמי כלל למטביל כלי אגב מימיו שאסרו במשנתינו דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או את המים או את הכלי ומוכחא מלתא דלטבילה מכוין וטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי. אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך. ולהכי פרכינן נהי דבדלי גופה ליכא למיסר נגזור אטו הטבלה בעיניה בלא שאיבת מים. והקשה הרשב"א אם כן נדה שאין לה בגדים שטובלת בבגדיה אמאי דהא התם כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה כהטבלה דמתניתין. ועלתה לו בקושיא.
ומורי תירץ דהיינו טעמא דנדה דמערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת מפני שיכולה ללכת כשהיא לבושה ולטבול לשם. מאי אמרת דלמא אתיא לאטבולי בעינייהו ואפילו ביום טוב נגזור אטו שבת שמא תביאם. שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואפילו בשבת שרי. אבל מטביל כלי אגב מימיו דבשבת אסיר שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אפילו ביום טוב אסור גזרה אטו שבת שאי אפשר לו להטבילם ברשות הרבים שלא יתחייב.
אלא דקצת קשה פירוש רש"י דהא כולה סוגיין מוכחא דלית באיסור טבילה משום תיקון כלי דאילו כן אפילו ביום טוב ובחצרו ליתסר מדינא ולא משום גזרה. ואמרו בתוס' שלא היה לו להזכיר שום תקון דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דרבא הוא דחדית ואכתי קיימינן לטעמא דגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
נגזור דיום טוב אטו דערב יום טוב: הא הוו להו שלש גזרות דהא דערב יום טוב אסור משום שבת ושבת שמא יעבירנו ארבע אמות. ופירש הריטב"א דהכי קאמר אפילו תימא דבטמאים ביום טוב לא שכיח טומאה ולא גזרו בהו מכל מקום כיון דגזרו על אותם שנטמאו מערב יום טוב גזרו בכללם אותם של יום טוב כיון שאף בהם יש גם כן גזרה של ארבע אמות ומאי שנא הא מהא. וכן נפרש הא דאקשינן בסמוך נגזר ולד הטומאה אטו דאב הטומאה ולא אטו ממש אלא שהיא בכלל הגזרה ובדידיה שייך גזרה דארבע אמות שאף הם מצוה לטהרם עד כאן. הרי שנשמר הרב ז"ל מקושיות מורי שהוקשה לו למעלה. אלא דקשיא לי קצת דאם איתא דכבר ידע המקשה רביום טוב לא שכיח טומאה ואפילו הכי אקשי ליה דנגזור מאי קא פריק ליה טומאה ביום טוב לא שכיחא. וצריך עיון.
בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב: ואם תאמר והיכי משכחת לה דהא אין אדם וכלים מקבלים אלא מאב הטומאה. וי"ל כגון במשקין טמאין דגזרו רבנן משום משקה זב וזבה והוא משמונה עשר דברים שגזרו כדאיתא בריש פרק קמא דשבת.
היכי משכחת לה גבי כהנים: וא"ת בחולין נמי משכחת לה שמקבלין טומאה משני וכגון משקין שהיו בכלי ונטמאו מן הכלי דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. ותירצו בתוס' דמיירי בכלים שאין משתמשין בהן משקין כגון כלי מנוקב וכיוצא והלכך ליכא למיחש שמא יתן בהן משקין וישתמש מהכלים בשתיית משקין.
מערמת וטובלת בבגדים: פירוש בבגדים רחבים שאין בהן משום חציצה. וא"ת והאיכא משום דלמא אתי לידי סחיטה. וי"ל דהכא משום מצוה לא גזרו כדאיתא בפרק בתרא דיומא ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים. ואני שמעתי דבההיא דיומא ליכא למיחש לסחיטה לפי שאסור ליגע אצבעו במים והלכך לא יסחטם.
ואם איתא ליגזור דילמא אתי לאטבולינהו בעינייהו: פירוש ונאסור בבור ברשות הרבים מיהת ביום טוב אטו שבת וגם בבור בחצרו בשבת אטו בור ברשות הרבים.
גזרה משום סחיטה: פירוש והשתא אפילו בבור בחצרו ביום טוב איכא משום סחיטה ולא משום גזרה דאידך.
גזרה הני אטו הני: פירוש וכולה חדא גזרה ולא הוי גזרה לגזרה. ואף על פי שהתירו להדיח קערות לאכול בהן התם לא גזרו כדי שלא ימנע משמחת יום טוב.
ושני להו בישנין: פירוש והוא הדין דמצי לאקשויי מכלי שנטמא ביום טוב דנגזור דילמא אתי לידי סחיטה וכן מכולהו. אלא דבמה שפירש מורי נר"ו וגם הריטב"א ז"ל לעיל גבי אוקמתא דרבה איתרצא כולה סוגיין.
גזרה שמא ישהא: פירוש ואיכא כמה איסורי חדא שהוא מכוין מלאכתו ליום טוב ומעכב טהרתו ונכנס מנוול לרגל ואיפשר שיבא בהם לידי תקלה שיהא טרוד ביום טוב ולא יטהרם.
ור' ביבי מפרק כל הני תיובתא כדשנינן להו וכדאמרינן גבי רב יוסף ולא הוצרך לומר זה כיון דהא אמרינן לה לעיל גבי רב יוסף. והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דכיון שהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא. והא דלא אקשינן בהשקה גופה שמא ישהא המים משום דלא אמרינן הכי אלא במקום מצוה. אי נמי כמו שתירץ מורי נר"ו לעיל.
רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי: פירוש ואפילו ביום טוב ובחצרו אסור ולא משום גזרה. ודוקא בכלי אמרו אבל במים טמאים אין בהן משום תיקון דאין תיקון אלא בכלים ומשיקין אותם. ומה שהתירו כלי שנטמא ביום טוב לפי שעשאוהו כמכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב. וכלי שנטמא בולד הטומאה כיון דאין הטומאה אלא מדרבנן לא גזרו לפי שאינו נראה כמתקן.
אדם נראה כמקר: ופירש הרא"ה ז"ל דטבילת גר שאסורה בשבת מפני שהוא מתקן גמור וכן פירש הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה