רי"ף על הש"ס/ביצה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ב

(דף רי"ף ח.) יום טוב שחל להיות ע"ש לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת:

ועושה תבשיל מע"יוט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין וב"ה אומרים תבשיל אחד ומודים בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת:

גמ' מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא (שמות, כ) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול:

תניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים, טז) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר, כט) עצרת תהי' לכם הא כיצד ר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם גרסי' בפסחים בפרק אלו דברים (דף סח:) א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם דיום שנתנה בו תורה לישראל הוא אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתי' (ישעיה, נח) וקראת לשבת עונג רב יוסף אמר הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם דמעיקרא להכי איתקן (אסתר, ט) ימי משתה ושמחה כתיב ביה מר בריה דרבנא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופורים ומעלי יומא דכיפורים דתני רבי חייא מדפתי (ויקרא, כג) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (נחמיה, ח) ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו א"ר חסדא שלחו מנות למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילי אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא (דף רי"ף ח:) מאי (נחמיה, ח) כי חדות ה' היא מעוזכם אמר רבי יוחנן משום ר"א בר"ש אמר להן הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע תני רב תחליפא אבוה דרבנאי חוזאה ואמרי לה אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד ר"ה חוץ מהוצאת שבת והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לכבוד שבת למחר מצא אחרת נאה ממנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לשם שמים דכתי' (תהלים, סח) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בש"א מחד בשביך לשבתיך ובה"א ברוך ה' יום יום:

ועושה תבשיל מעיו"ט וכו'. אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמילפת בעי' ופת לא מילפתא וכן דייסא נמי לא מילפתא דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאבלי נהמא בנהמא תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום ערובי תבשילין והני מילי דאית בהו כזית אמר רב יצחק בריה דרב יהודה שמנוני' שעל גבי הסכין אדם גורדו וסומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאיכא כזית א"ר יהודה אמר רב דגים קטנים אין בהן משו' בישולי נכרים ואמר רב יוסף אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא אסיר מ"ט קימחא עיקר א"ר אבא אמר רב ערובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה כלומר דלא בעינן כזית לכל אחד ואחד ותבשיל זה אפילו צלי ואפילו שלוק ואפילו כבוש ואפילו מבושל ואפילו קולייס האספנין שהדיחו בחמין מערב יום טוב אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא מכריז ר' יעקב מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי ועד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת ושמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא כשמודיעו ביום טוב עצמו שהוא ערב שבת כי עירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחלה לשבת:

ומאן דמערב אחבריה או אבני מאתיה יריך לזכות דגרסי' בעירובין בפרק חלון שבין ב' חצרות (דף פ.) בעי ר"נ עירובי תבשילין צריך לזכות או לא אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכותו וכשהוא מזכה אינו מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו אבל מזכה ע"י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים ועל ידי אשתו כדאמרינן לענין שבת ((ד"ת מ"ז) ואוקמי' להאי דקתני ע"י אשתו בפרק אלו נדרים שיש לה לאשתו חצר באותו מבוי והיא שרויי' לבדה מגו דזכיא לגופא זכיא נמי לאחריני אבל אתתא דיתבה בהדי בעלה בחצר אחת לא זכיא מידי לאחריני דקי"ל יד אשה כבעלה ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך לרבנן לא צריך מיהו כיון דרב קאמר התם כר"מ קי"ל כרב באיסורי ועוד דבקידושין קאמר רבא דכולי עלמא יד אשה כבעלה ובענין אחר פליגי דאשתכח דלדברי הכל צריך שיהא (דף רי"ף ט.) לה חצר ואותו חצר נותנהו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה וכדרבנן דלר"מ לא משכחת שיהא לה חצר שלא יהא שלו דקאמר בכסף על ידי (עצמו) דקניה רבו בכל ענין אלא אליבא דרבנן וכיון דחצר שלה ולא לבעלה ומקבלת פרס ואוכלת במקומה דינא הוא דצריכו' לערב כרבי יהודה בן בבא דאמר בנדרי' דאוסר בנשים אבל בעירובי תבשילין דלא שייך לא מצי זכייה לאחרינ' משום הכי לא תנן גבי מערים אדם על מעשר שני על ידי אשתו אלא בשתופי מבוי בלבד כדאמ' לענין שבת ):

ההוא סמיא דמסדר מתנית' קמיה דמר שמואל יומא חד חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל סמוך אדידי לשנה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל פושע את לכו"ע שרי לדידך אסיר:

ת"ר יו"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות רבי אומ' מערבין עירובי חצרו' אבל לא עירובי תחומין ( מתוך) שאתה אוסרו בדבר שאסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו:

שלח ר' אלעזר לגולה לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין אלא ר' אוסר וחכמים מתירין אמר רבא אמר רב סחור' א'ד הונא הילכתא כותיה דרבי לאיסור':

ת"ר יו"ט שחל להיות בשבת בש"א מתפלל שמנה של שבת בפני עצמה ושל יו"ט בפני עצמה ובה"א מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א"ל אטו שבת ישראל מקדשי ליה שבת הא מקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא:

ת"ר שבת שחלה להיות בר"ח או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ר"א אומר בהודאה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רשב"ג ור' יוחנן בן ברוקא אומר כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע א"ר הונא אין הלכה כאותו הזוג:

א"ר חייא בר אשי א"ר מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה וכל שכן עירובי תבשילין ורבא אמר מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה אבל לא עירובי תחומין (דף רי"ף ט:) דלמיקנא ביתא ביו"ט לא והילכתא כרבא דהוא בתרא ומסתברא לן דהני מילי בעירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא אבל עירובי חצרות דביטול רשות הוא מניח אדם ערובו ביו"ט ראשון ומתנה ונימא הכי אי האידנ' חולא בהאי עירובא לישתרי לן לטלטולי בשבתא מביתא לביתא ומדרתא לדרתא ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום ולמחר במעלי שבת' דהוא יו"ט שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא עירובא מאיתמול והשתא לא צריכנא מידי ואי האידנא חולא הוא בהאי עירובא תשתרי לן לטלטולי מביתא לביתא ומדרתא לדרתא והיכי מניח עירובי תבשילין ומתנה כגון דאיתרמי להו שני ימים טובים של גליות חמשא בשבא ומעלי שבתא דמיבעי ליה לאנוחי עירובו תבשילין ממעלי יומא טבא דהוא ארבעה בשבא ואי אישתלי ולא אנח במעלי יומא טבא מנחלי' לעירובא ביומא טבא קמא דהוא חמשא בשבת ונימא הכי אי האידנא יומא טבא למחר חולא הוא ולא צריכנא ולא מידי ואי למחר יומא טבא האידנא חולא הוא ובהאי עירובא דקא מנחנא לישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא ודוקא בשני ימים של גליות אבל בשני ימים של ר"ה לא כדאמרינן בפירקא קמא (דף ו.) רבינא הוה יתיב קמי דרב אשי בריש שתא חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת וכו':

ת"ר אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו ר"ש בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרשב"א איבעיא להו מי שלא הניח עירוב תבשילין הוא נאסר ואין קמחו נאסר או דילמא הוא נאסר וקמחו נאסר למאי נ"מ לאקנויי קמחו לאחרים אי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר לא צריך לאקנויי קמחו לאחרים אבל אפו ליה אחריני ואי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנוי קמחו לאחרים מאי ת"ש מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר ש"מ:

איבעיא להו עבר ואפה מאי מי קנסוה רבנן או לא ואתינן למפשטא מהא דתניא מי שהניח עירובי תבשילין ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא בשל עד שלא הטמין ה"ז לא יבשל ולא יטמין ולא יאפה לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וש"מ דאם עבר (דף רי"ף י.) ואפה אסור ודחי רב אשי שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד ולא איפשיטא בעיין:

בש"א שני תבשילין וכו': מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א שני תבשילין וב"ה אומרים תבשיל אחד אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה דאמרי לא צריך אלא תבשיל אחד:

אכלו או שאבד לא יבשל עליו לכתחילה אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר:

מתני' חל להיות אחר השבת ב"ש אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת:

גמ' דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מאי טעמא אמר רב יוסף גזרה משום סחיטה תינח כלים דבני סחיטה נינהו כלים דלאו בני סחיטה נינהו מאי איכא למימר גזירה הני אטו הני רב ביבי אמר גזירה שמא ישהא תניא כותיה דרב ביבי כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב (דף רי"ף י:) גזירה שמא ישהה:

אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט מ"ט א"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט מ"ט דהא איפשר למיפלגה בלישה בעו מיניה מרב (בגמ' וברא"ש אי' מרב הונא וכ"ה בר"ן) הני בני באנא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו למיפינהו ביו"ט אמר להו חזינן אי כי קא יהבי ריפתא לינוקא לא קפדי נכרים עליה כל ריפתא וריפתא חזיא לישראל ושרי ואי קפדי אסור וליתא להא דרב אלא בין כך ובין כך אסור דאמר ריב"ל מזמנין את הנכרי^[1] בשבת ואין מזמנין אותו ביו"ט גזרה שמא ירבה בשבילו ואמרי' אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי ביו"ט גזרה שמא ירבה בשבילו מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו נכרי ביו"ט אמרי ליה אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טירחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי להו השתא נמי חזי להו ורבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל והלכתא כרבה וכבר ביררנוהו בפרק אלו עוברין (דף מו:) בפסחים תניא (שמות, יב) אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר (ויקרא, כד) ומכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אפילו נפש בהמה במשמע א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לנכרים ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את הנכרים מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותן עליך והלכתא כרבי יוסי הגלילי דסתם לן תנא כוותיה דתנן (דף רי"ף יא.) (דף כא. ובפ"א דחלה) עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט וכו' וקי"ל סתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני':

מתני' בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ היו ראויין לשתי' וב"ה מתירין ועושה מדורה ומתחמם כנגדה:

גמ' ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב"ה אבל כל גופו לא כדתנן אמרו להם חכמים אם ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה ולענין רחיצה ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט חזינן לגאון דקא כתב הכי דההיא דאמרינן לא ירחץ אדם כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע"ש דוקא בשבת אבל ביו"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה היא אלא גזירה היא וכי גזרי בשבת אבל ביו"ט לא:

מתני' שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת ואין זוקפין את המנורה ביו"ט ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמר ר"ג מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהן מחמירין על עצמם ומקילין על כל ישראל להיות אופין פתין גריצין ורקיקין:

גמ' בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי (דף רי"ף יא:) מהו לכבות את הנר ביו"ט משום דבר אחר א"ל איפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי א"ל איפשר לעשות מחיצה אין לו דבר לעשות מחיצה מאי אפשר לכפות עליו את הכלי אין לו כלי לכפות עליו מאי א"ל אסור איתיבי' אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או בשביל שלא תתעשן הקדרה מותר אמר ליה ההיא רבי יהודה היא דאמר לכם לכם לכל צרכיכם כי קאמינא אנא לרבנן וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו להא מתניתא ואוקמוה כרבי יהודה למימרא דלאו הילכתא היא ושמעינן מיהא דלית הילכתא כי הא מתניתא אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדרה הכל אסור:

בעא מיניה אביי מרבה מה הוא לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סבנת נפשות לא קא מיבעי' לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעי לי משום אבוד ממון מאי א"ל אסור עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף לה לשרגא פירוש הגביה את פי הנר כדי שיכבה איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנה חייב משום מכבה ואתה כיון שהגבהת את הנר לאחוריו גרמת לו כבוי כמו המסתפק ממנו א"ל לאו אדעתאי:

אמר רב יהודה וקינסא שרי פירוש כגון אבוקה שהיא עשויה מחתיכו' עצים קטנים אם נוטל ביו"ט מאותן העצים שלא אחזה בהם האור שרי בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט היכא דאיכא סכנה כגון רירא דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא מבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור וכן הלכתא והני מילי מישראל אבל מנכרי שרי דהא אמימר שרי למיכחל עינא מנכרי בשבת ואיכא דאמרי אמימר גופי' כחל מנכרי בשבת אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי צרכי חולה עושין ע"י נכרי בשבת ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סבנה אומר לנכרי ועושה ה"מ היכא דלא מסייע בהדי' ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דסבירא להו דשתי קדושות הן ולית הילכתא כוותיה דקי"ל דקדושה אחת הן אלא מיהו גמרינן מיהא דאמימר דשרי למכחל עינא ביום טוב שני של גליות:

ואין אופים פתין גריצים אלא רקיקין וכו': תניא בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה ביום טוב ובית הלל מתירין מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישי בלישה:

(דף רי"ף יב.) מתני' אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין:

גמ' אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר הבית או הכלים דברי הכל אסור: איבעיא להו מהו לעשן פירוש מהו לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור מפני שהוא מכבה על גבי חרס מותר ואסיקנא רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי וכן א"ר אשי לעשן שרי מידי דהוה אבשרא אגומרי וכן הילכתא גרסינן בפרק ר"א אומר אם לא הביא כלי ת"ר אין מסננים את החרדל במסננת שלו ואין ממתיקים אותו בגחלת והתניא ממתיקין אותו בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי א"ל התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לגבן א"ל אסור ומאי שנא מלישה התם לא איפשר הכא איפשר והא אמרי נהרדעי גבינתא בת יומא מעליא הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא:

וקיטורי בי ידיה מעשה אומן הוא ואסור שמענו בפירושו בלשון ערבי תפרי"ך אלאכמ"ס וי"א שהן עישון בית הידים:

(דף רי"ף יב:) מתני' שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה ומקרדין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהן רבי יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין:

גמ' ת"ר אי זו קירוד ואי זהו קרצוף קירוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולים ואין עושין חבורה ושלש מחלוקות בדבר תנא קמא סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקירוד אע"ג דקא עביד חבורה שרי וכל שכן קרצוף דלא עביד חבורה ור' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור וקירוד דקא עביד חבורה אסור וקרצוף דלא עביד חבורה שרי ורבנן סברי לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וגזרי קרצוף אטו קירוד אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר"ש שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו אמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי יהודה שהרי חכמים מודים לו א"ל אנא כר"ש ס"ל ועוד שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו וכן הילכתא:

מתני' הריחים של פלפלין טמאים משום כלי קיבול ומשום כלי מתכות ומשום כלי כברה עגלה של קטן טמאה מדרס וניטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי הכלים ר' יהודה אומר כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת:

גמ' א"ר נחמן זו דברי ר' יהודה אבל ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וקיימא לן כר"ש:

סליקא להו פרק יום טוב

---

1. סביר להניח שהתוכן בדף זה נחשף לצנזורה היסטורית.
   עקב כך, יש משמעות מתחלפת בין כמה מן המונחים הבאים: גוי, עכו"ם, עובד אלילים, כותי, ארמי, נכרי, אינו יהודי.