רש"י על הש"ס/ביצה/פרק ב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק שני - יום טוב

מתני' יום טוב לא יבשל בתחלה - להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהא תחלת בשולו והמשויר יהא לשבת כדקתני . ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן:

עושה תבשיל - לשם ערוב:

וביצה שעליו - שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו:

אכלו או שאבד - קודם שבשל כל צרכי שבת:

סומך עליו - לבשל בשבילו:

גמ' מנא הני מילי - לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין דרבנן והכי קא מבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן:

זכור - אין זכירה אלא בדבר המשתכח:

זכרהו מאחר שבא להשכיחו - כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב ערובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת:

מ"ט - למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולאו ערוב משתמע מניה ואסמכתא בעלמא הוא וכי אתא קרא לקדוש היום אתא כדתניא בפסחים (דף קו.) זכרהו על היין ערוב מדרבנן ומה ראו לתקן:

אמר רבא כדי שיברור כו' - מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ליו"ט ובורר מנה לזה ומנה לזה:

רב אשי אמר - לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב:

כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת - אלא א"כ התחיל מבעוד יום דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא:

ק"ו דמיום טוב לחול - לגמרי לא:

בשלמא לרב אשי - דאמר לכבוד ו"ט תקנוהו כדי שיאמרו אסור להתחיל בשולי שבת ביו"ט היינו דמערב יו"ט הוצרך לעשותו:

אלא לרבא - דאמר כדי שיברור:

אפי' ביו"ט - יעשהו לפני סעודת יו"ט יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו:

שמא יפשע - ישכח ולא יערב משום דטריד:

ותנא מייתי לה מהכא - כן דרך שיטת התלמוד כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראין למדוהו מכאן והתנא למד מכאן:

את אשר תאפו אפו - הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר:

אלא על האפוי - בחמישי בשבת:

אופין - פת:

מבשלין - תבשיל:

שהיה יושב ודורש - ביום טוב:

יצתה כת ראשונה - לסעוד סעודת יום טוב והניחוהו דורש:

בעלי פטסין - חביות גדולות הכינו להם באנומלין ומסך משתאות לפיכך מהרו לצאת כלומר בעלי נפש הן ואינן יגיעין לשמוע תורה:

הללו בעלי מארה - שהיה בית המדרש מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו: עד מתי הם יושבים ל"ג:

התחילו פניהם משתנין - כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת וכ"ש עלינו:

חיי שעה - סעודה:

אכלו משמנים - מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם:

שלא היה לו להניח - כגון שאבדה לו אבדה מערב יו"ט ומחזר כל היום אחריה:

חדות ה' - שמחה שאתם עושים בשביל הקב"ה הרי היא מעוזכם היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה:

שיתקיימו לו נכסיו - שלא יהא אדם חומסן וגוזל שדות ממנו:

יטע בהן אדר - אילן חשוב הוא יש לו שם למרחוק ואומרים פלוני יש לו אדר בשדהו ומתוך כך היא נקראת על שמו ואם הולך למדינת הים ובא אחר והחזיק בה יש לו עדים הרבה שהיתה שלו ואילו מכרה היה הקול יוצא להיות נקראת על שמו של שני:

שנאמר אדיר במרום - כלומר שאדר לשון קיום וחוזק ולכך נקרא אדר:

כשמיה - כשמו שמפרשין בני אדם את שמו:

נחמסת - חמסן יהיב דמי אלא שלוקח בכח ויש קול לדבר והיום או מחר מזמינו לבית דין:

ופירותיה משתמרין - לא ידענא מאי היא י"מ שנוטעין אותו על הגבולים ויש לו ענפים הרבה והוא לשדה לגדר ולי נראה שהוא מין עשב חשוב וזרעו מתערב עם הפירות ובשדה לבן קאמר ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים שריח אותו זרע מבריחן והורגן כדאמר בחומטין שמשמר התבואה במסכת שבת (דף לא.):



כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

מאי קראה - שקוצבין מזונות בראש השנה:

שהחדש מתכסה בו - שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר"ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא:

הוי אומר זה ר"ה - דאלו שאר יו"ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום:

בכסה ליום חגנו - אבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

אינו צריך להודיעו - לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה:

ומשה לא ידע - אלמא נתן לו הקב"ה הוא קרון עור פנים ולא הודיעו:

לדעת כי אני ה' וגו' - רישיה דקרא אך את שבתותי תשמרו ומאי לדעת רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם:

צריך להודיע את אמו - לעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו תראה את האות ותשאלנו מי עשה לך כך והוא יאמר פלוני וגם נתן לי פת ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה אהבה ורעות בישראל:

דעבידא לגלויי - כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו:

ומלי ליה כוחלא - נותן כחול סביבות עיניו:

לא (נענשו) נכרי עלה - ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג) וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג):

נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו:

וינפש - דרשינן ליה אוי על הנפש שהלכה לה:

לא שנו - דהוי ערוב:

דמלפת - לפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת:

ופת לא מלפתא - הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם:

שבשולי קדרה - שנשארו בלא מתכוין:

סומך עליהם - מערב יום טוב לשם ערוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי:

גוררו - מערב יום טוב:

אין בהם משום בשולי נכרים - שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשול דלא אהני מידי ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים:

סומך ישראל עליהן - דהא שרו באכילה:

כסא דהרסנא - מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח:

אסירי - דקמח אין נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרים:



הרסנא עיקר - שומן הדגים:

בין לאחד בין למאה - די להם בכזית:

לא דאית ביה כזית - ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא:

תבשיל זה - של ערוב:

כבוש - בחומץ ובחרדל ומיני ירקות:

שלוק - מבושל הרבה מאד:

מבושל - כהלכתו:

קולייס האספנין - דג מליח הוא ורך ונאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזה בשולו כדתנן במסכת שבת (דף לט.) שהדחתו זו היא גמר מלאכתו:

שנתנו עליו חמין - גרסינן שעשו לו מערב יו"ט בשול הראוי לו:

תחלתו - כשעשה התבשיל אין לו שיעור כמה יהא בו:

סופו - אכלו או שאבד ושייר ממנו קצת:

מאי לאו אין לו שיעור כלל - לא לרב ולא למעט:

לא אין לו שיעור למעלה - לומר שלא יוסיף בו על כך וכך:

למטה - לא יפחות מכזית:

צריכים דעת - שידעו שלשם כך נעשו ורב הונא לא פירש דעת מי ומפרשינן לה אנן ואמרינן הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת דעתו דמניח מיהא בעי דאיהו עדיף שעושהו לשם כך מיהו מבעיא לן דעת מי שהניחו לצרכו כגון דעשהו זה לצורך חברו כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו:

עד תחום שבת - ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם ולא עלו על לבו לזוכרן:

מסדר מתניתא - שהיה יודע משניות בגרסא ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן:

סמוך אדידי - דמערבנא אכולה נהרדעא שהיא עירו:

לשנה - לשנה אחרת וראש השנה היה שאין יכול להניח ולהתנות:

לדידך אסור - שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים:

לא ערובי חצרות - לטלטל מחר דנראה כמתקן דבר:

שאתה אוסרו בדבר האסור לו - כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף ביו"ט אסור לצאת מן התחום:

ואי אתה אוסרו - אין כח בידך לאסור לו מלתקן למחר דבר שהוא מותר בו ביום ואסור טלטול חצרות ליתיה ביום טוב:

משום דשלח רבי אלעזר כו' - לפיכך הוצרכו לשאול לקולא קאמר שמואל או לחומרא משום דשלח ר' אלעזר לחומרא ואנו שונין דרבי לקולא לפיכך שואלים אנו שמואל שקבע הלכה כרבי היכי מתני לפלוגתייהו:

ואמר רב תחלת הוראה וכו' - דרב פליג עליה ואמר הלכה כת"ק:

כיון דמקלקלי בה רבים - ששוכחין ומטלטלין בלא ערוב:



היינו קלקולא - אם היה מותר לערב אתמול והוא אסר:

מתחיל בשל שבת - ברכה אחת לשניהם ומתחיל להזכיר שבת תחילה ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה:

ומסיים - הברכה בשל שבת מקדש השבת ותו לא:

ואומר קדושת היום באמצע - ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה:

תני תנא קמיה דרבינא - במילתיה דרבי מקדש ישראל והשבת והזמנים:

אטו שבת ישראל מקדשי ליה - שקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית דין:

אלא שבת מקדשא וקיימא - מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות דראש חדש:

מתפלל שבע - כשאר שבתות כי היכי דבחול אין לו למועד ברכה קבועה בשלש תפלות הללו אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה לבית שמאי ולא לכללו לבית הלל:

מעין המאורע - ראש חדש או מועד:

בעבודה - כגון יעלה ויבא בברכת עבודה:

בהודאה - כמו שאומר על הנסים בחנוכה ופורים:

כל מקום שזקוק לשבע - ואפי' ערבית ושחרית ומנחה: אין הלכה כאותו הזוג גרסינן אלא כתנא קמא דאמר ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה מיהו לאו הלכתא כוותיה בהא דקאמר ובמוספין מתחיל כו' אלא בהא הלכתא כרבי דאמר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים או ראשי חדשים בראש חדש:

מיום טוב לחבירו - אם נזכר ביו"ט ראשון וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת ומתנה אם היום חול ומחר קדש עירובי עירוב ואם חלוף איני צריך לערב לתבשילין ובתחומין יאמר אם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר כמו כן בשל תחומין ובאותה הפת עצמה דממה נפשך הוי עירוב אבל בשל תבשילין אין צריך לשנות ולחזור את תנאו למחר:

דלמקני שביתה בשבתא - לאו דוקא שבתא נקט אלא יו"ט קרי שבתא לא התירו לו לקנות שביתה ביום טוב ואפי' מספק ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו:

אין אופין - פת:

ממלאה אשה כו' - דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מלוי:

אבל לאפות - כל ככר וככר צריכה אפיה ורדיה לעצמה:

בזמן שהתנור מלא - שתנורים קטנים היו ומדביקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה:

הוא נאסר - לאפות:

וקמחו נאסר - שלא יהו אחרים אופין קמחו בעודו שלו לאקנויי קמחו. אם צריך לתת במתנה את קמחו שיהו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו: בשלמא לא גרס:

ולא יטמין - כדרך שמטמינין תבשיל שבת:

עבר ואפה מאי - מהו שיאכל בשבת:



ואי איתא - דעבר ואפה מותר מכדי תנא אתקנתא קא מהדר נתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו:

תקנתא דהיתרא - העשויה בהיתר:

שלא יערים - לאחר שבשל לצורך. לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדרה בשר ואע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת:

ואם הערים אסור - לאכול דאחמור רבנן בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט וקס"ד דהוא הדין לעבר ואפה:

שאני הערמה כו' - לעולם עבר ואפה מותר והערמה אינה ראיה לכאן דשאני הערמה ממזיד דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדים הימנו והוא. עצמו משים אל לבו ושב הלכך. לא מעקרא תורת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב הלכך קנסוהו רבנן:

הא מני - דקתני אם הערים אסור:

חנניה היא - דשמעינן ליה דמחמיר בעירובי תבשילין ואליבא דבית שמאי:

במזיד לא יאכל - שעבר על השבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי' גבי עונג שבת:

דאית ליה פירי אחריני - לשבת:

המטביל כליו - במקוה שיש לו בחצרו ועבר אדרבנן דאמרי במתניתין מטבילין כלים מלפני השבת דנראה כמתקן:

ישתמש בהן - בו ביום אפשר בשאלה. לשאול כלים מחברו ולהשתמש:

אסורא דשבת - בשול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוה רבנן למזיד אבל עבר ואפה ביום טוב לשבת אסורא דרבנן הוא דעבד:

על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבית שמאי אומרים שני תבשילין - צריך וזה כתבשיל אחד שמחובר בו ובטיל לגביה וב"ה אומרים דיו בתבשיל אחד כזה:

ושוין שאם פרפר ביצה - מבושלת ונתן לתוכו דלחודיה קאי שהן שני תבשילין:

שרסק - מינצ"ר בלעז:

קפלוטות - כרתי פורי"ש בלעז:

כתנא דידן - דמתניתין דקתני בית הלל שרו בתבשיל אחד:

אם התחיל בעיסתו - לתקנה ולאפותה ע"י עירובו:

מתני' מטבילין את הכל - כל הצריך טבילה בין אדם בין כלים:

מלפני השבת - דקי"ל בר"ה (דף טז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא) ומוקים לה ברגל הלכך יטביל מערב שבת דאסור להטביל בשבת וביו"ט:

ובית הלל אומרים כו' - והא דנקט שבת רבותא אשמועינן לב"ה דאפי' בשבת שרו באדם ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים:

ושוין שמשיקין את המים - מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף לד:):

אבל לא מטבילין - בגמרא מפרש שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים:

ומטבילין מגב לגב - ביום טוב:

ומחבורה לחבורה - בגמרא מפרש לה:



גמרא ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים - ממקומו עד המקוה:

ומי גזרינן - ומי אחמור רבנן כולי האי בהך תקנתא דטבילת כלים למגזר התירא אטו אסורא וגזרה לגזירה:

ותסברא - דהא קושיא הוא:

מזהר זהיר בהו - שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתן מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן:

מדלין - מים:

בדלי טמא והוא טהור - מאליו והא לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דמתני' דאסור דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי הלכך מוכחא מילתא דטבילה וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי והאי מחזי אבל הכא אין הכל יודעים שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך:

נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה - בלא שאיבת מים:

מתוך שלא הותרה לו - טבילה זו אלא ע"י דליו בשאיבתו שאין כן דרך שאר טבילות:

זכור הוא - שהטבילה אסורה בי"ט:

כלי שנטמא מערב י"ט - ובאב הטומאה כדלקמן:

אין מטבילין אותו בי"ט - הואיל והיה לו להטבילן מבעוד יום:

בי"ט מטבילין אותו בי"ט - וישתמש בו היום חולין שאין צריכין הערב שמש:

דלא שכיחא - שהרי הכל מטהרין ברגל וכל שכן שזהירין מלהטמא:

כלי שנטמא באב הטומאה - מערב י"ט כדלעיל:

אין מטבילין אותו בי"ט - דכיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן:

בולד הטומאה - אין כאן תקון דמדאורייתא טהור מעליא הוא שאין כלי טמא אלא באב הטומאה כדתניא (בהכל שוחטין (דף כה.) אוכל ומשקה מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס משום דהוה ליה ולד הטומאה שמה שבתוכו אין מיטמא מחמת השרץ אלא מחמת אויר כלי יש מפרשים כלי שנטמא באב הטומאה אפילו נטמא בי"ט אין מטבילין אותו בי"ט וטעמא משום דבעי הערב שמש דטומאה דאורייתא צריכה הערב שמש הלכך הואיל ואינו ראוי היום לתשמיש לא יטבילנו וקשי' לי הרי ראוי להשתמש בו חולין שאין הערב שמש אלא לתרומה וקדשים כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בקדשים (נגעים פרק יד מ"ג):

ולד הטומאה היכי משכחת לה - מי הוא הצריך להטבילו אינו אלא כהן דהא ולד הטומאה ראשון וכלי שנטמא בו שני ומותר לחולין שאין שני עושה שלישי בחולין וא"צ להטבילו אלא לתרומה:

זריזין הן - ולא אתו למשרי דאב הטומאה אי נמי זריזין מלבא טומאה לכליהן והויא מלתא דלא שכיחא:

שאין לה בגדים - טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה והיום י"ט ואינה יכולה להטביל את אלו שעליה:

מערמת וטובלת - כשהיא לבושה וסלקא לה טבילה אף לכלים ולא מוכחא מלתא שהיא מתקנת דלטבילת עצמה נכנסה ואדם מותר לטבול כב"ה דנראה כמיקר כדלקמן:

רב יוסף אמר - טעמא דמתני' דטבילת כלים בשבת וי"ט אסירא משום סחיטת בגדים שאף הן בכלל כלים:

שמא ישהא - אי שרית ליה לאטבולינהו ביו"ט משהי להו עד י"ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה:

רבא אמר - טעמא דמתני' מפני שנראה כמתקן כלי ודמיא לתקנת מלאכה וגזור עלה מדרבנן:

תינח מים יפין - שדרך לרחוץ בהן:



בשרב - חום:

מי המשרה - ששורין הפשתן בהן:

ביום הכפורים - שאסור ברחיצה משום ענוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן:

מאי איכא למימר - הא ודאי מוכחא מלתא דלטבילה מתכוין ולא כמיקר:

מי איכא מידי - דמלאכה דבשבת שרי וליכא איסור דרבנן משום דדמיא למלאכה:

וביום הכפורים אסור - משום מלאכה כי הא דבעית למסרי עליה משום דנראה כמתקן:

כיון דבשבת - דחמירא במלאכה שרי משום טעמא דמיקר:

ביום הכפורים נמי שרי - ואע"ג דלא נראה כמיקר שלא תחמיר לענין מלאכה ביום הכפורים משבת:

ומי אית ליה הואיל - באיסורי שבת כה"ג משום דשרי בהא לא תשרי בהא:

לא יגמע בהן את החומץ - לרפואה דכל רפואה בשבת גזור בה רבנן משום שחיקת סממנין שהיא אב מלאכה טוחן:

אבל מטבל הוא - בו מאכלו כדרכו:

לא יגמע ופולט - דמוכחא מלתא דלרפואה עביד: ואמר אביי גרסינן:

ורבא אמר - גרסינן:

קודם טבול - קודם אכילה מגמע ובולע דלא מוכחא מלתא דלרפואה דסברי חומץ אהני ליה למיכל:

לאחר טבול - לאחר אכילה וטבל מאכלו בחומץ דמוכחא מלתא דלאו חומץ בעי למטעם אלא משום רפואה ואמאי הרי קודם אכילת שבת היה מותר ובחצי שבת אתה אוסרו ובחצי שבת אתה מתירו:

נימא הואיל - וקודם אכילה שרי דנראה כחפץ בבליעת חומץ לאחר אכילה נמי שרי שאין חלוק בשיעור של שבת:

הדר ביה רבא מההיא - דחומץ ושנייה כאביי ואת זו דטבילה דאית ליה הואיל אמר לאחר חזרה:

דלמא מהא - דטבילה דיוה"כ הדר ביה ושל חומץ אמר באחרונה:

לא ס"ד - למיסר טבילה ביוה"כ:

בין בתשעה באב בין ביום הכפורים - ואע"פ שאסורין ברחיצה:

אין מטבילין כלי - הצריך טבילה על גב השקת מימיו לטהרו:

הכי גרסינן דתניא אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכמים אומרים מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן מני אי רבי קשיא השקה אי רבנן קשיא הטבלה אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן אי בעית אימא רבי מתניתא רישא בי"ט וסיפא בשבת וכולה מתני' בי"ט ואי בעית אימא רבנן וכולה מתני' בשבת - וה"פ אי רבי קשי' השקה דרבי אסר ומתני' תנן משיקין אי רבנן קשיא הטבלה דאינהו שרו להטביל ומתניתין קתני אין מטבילין ומשני רישא דמתניתא רישא דמלתא דרבי דאיירי בהטבלה לאוסרה הא השקה שריא איירי בי"ט וסיפא דמלתיה דאסר אף השקה איירי בשבת וכן רבנן נמי רישא איירי בי"ט וסיפא איירי בשבת והכי קאמר מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ביו"ט וכל שכן דמשיקין ומשיקין את המים בכלי אבן בשבת השקה אין הטבלה לא ובתוספתא דביצה ודשבת בהדיא תני בה הכי אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו בי"ט ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת דברי רבי וחכמים אומרים כו' והשתא דברייתא מתוקמא הכי אי בעית אימא מתני' רבנן היא וכולה מתני' בשבת הלכך הטבלה אסירא והשקה שריא כרבנן דאמרי משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת השקה הוא דשריא הא הטבלת כלים אסירא:


ואי בעית אימא רבי קתני לה וכולה מתני' בי"ט כדאמרינן אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו בי"ט הטבלה הוא דלא הא השקה בכלי אבן שפיר דמי ובספרים שלנו נחלפה רישא לסיפא וסיפא לרישא דכתיב בהו ברישא אין משיקין והדר אין מטבילין ועל כן רוב התלמידים שגו בפירושה של סוגיא זו ואין אדם יכול לישבה על כנה וגורסין מפני דוחק ומתני' רישא בי"ט וסיפא בשבת ומפרשינן רישא דקתני משיקים בי"ט קאמר ותנא השקה והוא הדין להטבלה וסיפא דקתני אבל לא מטבילין איירי בשבת ותנא הטבלה והוא הדין להשקה ואין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב דא"כ ליתני קילתא ושמעינן חמירתא לשמעינן הטבלה דמותרת בי"ט ואנא אמינא דכל שכן השקה אבל השתא דאשמעינן משיקין איכא למימר דוקא קתני אבל הטבלה לא וכן לענין שבת דאשמעינן אבל לא מטבילין אי הוא הדין להשקה סבירא ליה הוה ליה לאשמועינן אין משיקין ושמעינן כל שכן דאין מטבילין אבל השתא דאשמעינן אין מטבילין איכא למימר הא השקה שרי וסייג לדברי ספר התוספתא דכך מצינו בו במסכת שבת ובמסכת ביצה:

אין מטבילין אותו בין השמשות - מפני שהוא ספק לילה ונמצא מטביל בי"ט:

אף בחול - אם אנו רואין אדם המטביל כלי בין השמשות אנו צריכין להחזירו ולמחות בידו מפני שצריך הערב שמש וזה המטביל כלי בלילה ודאי דעתו להשתמש בו מיד ולא להמתין הערב שמש דלמחר:

ותנא קמא לא בעי כו' - בתמיה:

אשכחתינהו לרבנן דבי רב - לתלמידים שבבית המדרש:

מעשיו - דקא רהיט במרוצה:

מידע ידע דבעי הערב שמש - והיינו דרהיט כסבור להספיק קודם יציאת היום וכשיראה שלא יספיק הואיל ובא למקוה גומר טבילתו וממתין מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר הלכך בין השמשות די"ט אסור משום דמטביל בי"ט שלא לצורך אבל בחול לא מחינן ביה דמחשבתו ניכרת שלהערב שמשו הוא מתכוין מתוך מעשיו של מרוצתו:

דכולי עלמא לא פליגי - דודאי ניכרת באיניש דעלמא והאי גברא דאפליג ביה רבי שמעון שזורי ואמר דלא אמרינן ביה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו: כגון דאיטמי ליה מנא אחרינא בפחות מכעדשה מן השרץ ואתא לשיולי וכו':

הא הוא דלא גמיר - דלא כתיב בהדיא בכעדשה אבל הערב שמש דבהדיא כתיב מגמר גמיר ובכהן עסקינן דמשתמש בו תרומה:

הרוצה לעשות גתו על גב כדו - מי שהיו כליו טמאין והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו:

עושה - גתו על גב טבילה זו שהטביל לשם כדו וא"צ לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שניה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתניתין שהוא מטביל בי"ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה:

בחבורה זו - על פסחו והיה טמא או כליו טמאין וטבל לדעת כן:

הרשות בידו - וא"צ לחזור ולטבול וקאמרה מתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה האחרת מטביל ביום טוב:

מתני' מביאין שלמים - ביו"ט לפי שיש בהן אכילת אדם:

ואין סומכין עליהן - שהסמיכה אסורה משום שבות שבכל כחו היה סומך והוי ליה משתמש בבעלי חיים ותנן אין רוכבין על גבי בהמה (לקמן דף לו:):

אבל לא עולות - אין מביאין עולות חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע אבל עולת יחיד לא יביא לפי שאין בה אכילת הדיוט וכתיב (שמות יב) יעשה לכם ולא לגבוה:

גמ' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב - מתני' דמודו תרוייהו בשלמים להביא ולא אפלוג בהו אלא בסמיכתן בשלמי חגיגה מודו ב"ש בהבאתן מפני שהן חובת היום כדאמרינן בחגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג ועולה שנחלקו אף בהבאתן בעולת ראייה נחלקו וההיא הוא דקא שרו ב"ה מפני שהיא של יום טוב דנפקא לן מולא יראו פני ריקם (שמות כג):

אבל נדרים ונדבות - הואיל ואין זמנן היום כלל דברי הכל אין קרבין ואפי' שלמים וכ"ש עולות דיכול להביאן לאחר זמן ואף על גב דחגיגה וראייה יש להן תשלומין כל שבעה שרו בה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים ותנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום האי טעמא שרו לה:

שאינה של יום טוב - כגון נדר ונדבה:

שאינה קרבה - דאית בה תרתי לאסורא אין בה אכילת אדם ואפשר לאחר זמן:

ועל שלמים שהן של י"ט - כגון חגיגה ושלמי שמחה:

שקרבין - דאיכא תרתי להתירא אכילת אדם והן זמנן ברגל ואם יעבור הרגל בטל קרבנו:

ועל שלמים שאינן וכו' - אלמא שלמים דנדרים ונדבות לבית הלל קרבין וקשיא לעולא:

תנאי שקלת מעלמא - וכי לא משכחת תנא דאמר כעולא דתימא עולא כי ההוא סבירא ליה דאיצטריכא לך לשבושה להך מתני' ולתרוצה:

תנאי היא - אשכחן תנא אחרינא דקאי כעולא:

מחמת יום טוב - חגיגה ושמחה:



אבל נדרים ונדבות כו' - ועולא דקאמר כי האי תנא:

והני תנאי - דלקמן פליגי כי הני תנאי דלעיל בנדרים ונדבות:

מפני חמץ שבה - על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז):

ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב - ותודה נדרים ונדבות היא:

בחג הסוכות - בחולו של מועד:

רבי שמעון אומר כו' - לקמיה מפרש לה:

מביא אדם תודתו בחג הסוכות - לקמיה מפרש אפילו ביום טוב קאמר ויוצא בה משום שלמי שמחה ואף על פי שמחויב בתודה זו ועומד דתניא במסכת חגיגה (דף ח.) ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות של בשר לשמחה מדלא כתיב והבאת שלמים ואכלת שם ושמחת ומיהו פשיטא לן דכל זמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת והאי קרא בהר גרזים כתיב ולא בשלמי שמחת י"ט כתיב דשמחת י"ט אם יש לו בכורות ומעשר בהמה אין צריך להביא שלמים:

ואין יוצא בה משום חגיגה - דדבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ותודה זו כבר מחויב הוא בה ואין זו מן החולין שיהא פוטר בה חגיגתו:

אמר מר - השתא מהדר אמילתיה לפרושי מאי דאמר לעיל בהקרבת נדרים ונדבות פליגי:

לבית הפסול - שממעט זמן אכילתן שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע שעות ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר:

ר"ש אומר כו' - קס"ד למיסר נדרים ונדבות בחולו של מועד אתא:

השתא - לרבי שמעון דאסר הני:

סלותי מסלתינן - לוקטין עצים בשדה מן המחובר בחולו של מועד דתניא במועד קטן (דף יב:) קוצצין עצים מן המחובר במועד לצורך המועד:

אמר אביי בהקרבה כ"ע ל"פ דשרי - בחולו של מועד:

כי פליגי למיקם עליה בבל תאחר - וכולה הך מתני' לענין בל תאחר איירי תנא קמא סבר כל המאחר נדרו שלש רגלים אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר וטעמא יליף בר"ה (דף ד:) מהאי קרא שלש פעמים בשנה וגו' למה לי למיכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כיון דכתיב שלש פעמים פשיטא דהני נינהו דהא מינייהו קסליק דלעיל מיניה כתיב שמור את חדש האביב שבעה שבועות תספור לך חג הסוכות תעשה לך ש"מ לבל תאחר לומר אלה קבעתי לך לתשלום מתנותיך ונדריך והיינו דקא אתא לאשמועינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבא בשבילה לירושלים שהרי בעלותו ברגל בפסח לא יביאנה מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב נמצא שאיחרה ג' רגלים שלא כסדרן ואתא ר"ש למימר הרי הוא אומר כו' כסדרן אין שלא כסדרן לא הלכך הנודרה לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה"ק כל שבא בחג המצות כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועות שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שאינו בא בחג המצות שלא היתה עליו להביאה בפסח כגון שנדר אחר הפסח אינו בא כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד הסוכות של שנה הבאה שעברו שלש רגלים כסדרן:

אלא ביום טוב וקסבר כו' - והיינו תנאי:

לא יאמר חג הסוכות - כשהחזיר הכתוב להזכירן לשלש רגלים לבל תאחר לא היה צריך לכתוב ובחג הסוכות כיון שכתוב שלש פעמים בשנה וכתב בחג המצות ובחג השבועות דממילא ידענא דבו היה הכתוב מדבר שבפרשת סוכות הוא עסוק ובו נכתב כתוב זה:

שזה אחרון - דבעינן כסדרן:

שזה גורם - את בל תאחר שאפילו נדר לפני החג כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר:

דבר שבחובה הוא - דכתיב וחגותם:

מן החולין - ולא ממעות מעשר שני ולא מנדרים ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן:

דאף על גב דפריש - דכשנדר התודה פירש על מנת שיוצא בה ידי חגיגתו:



ואגלח ממעות מעשר שני - קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני:

נדור - על התודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה:

נזיר ואינו מגלח - ממעות מעשר אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא:

ההוא גברא - מצוה מחמת מיתה היה:

להא שמעתא - דהאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה:

משמיה דנפשיה - ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח:

אתון הכי מתניתו לה - מאליה ולא משמיה דר' יוחנן אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן לה. דאהדר ליה ר' יוחנן הכי:

ויקרב את העולה - עולת יום שמיני של מלואים שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים (ויקרא ט):

ויעשה כמשפט - מה משפט האמור בעולת חובה על כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה יקריב וכתיב התם וסמך ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה כשאר משפטי נדבה:

אמר ליה - ר' יצחק לתנא:

דאמר לך מני - הא דאיצטריך קרא להכי ולא גמר לה בבנין אב דמה מצינו בנדבה שהיא עולה וטעונה סמיכה אף חובה שהיא עולה כמותה תטעון סמיכה:

ב"ש היא - דאמר במתניתין מביאין שלמים של י"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן וטעמא מאי משום דסמיכה בויקרא כתיב בשלמי נדבה ואם זבח שלמים קרבנו וסמך ידו וגו' וקא סברי לא גמרינן חובה מנדבה דפרכינן מה לנדבה שכן מצויה בכל שעה שירצה יתנדב ויביא תאמר בחובה שאינה אלא לכשיתחייב הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב הלכך עולת חובה נמי אי לאו דפרט בה קרא כמשפט לא הוה בעיא סמיכה דחובה מנדבה לא גמרי':

וממאי דבית הלל כו' - דלמא לעולם חובה מנדבה לא גמרינן אלא בית הלל חובה מחובה גמרי שלמי חובה מעולת חובה הלכך עולת חובה בעיא האי קרא דכמשפט להיות מפורש בה ואי לא לא הוה ידעינן סמיכה לא בעולה ולא בשלמים דחובה והך מתניתא דברי הכל היא:

אתיא מבינייא - לעולם מתני' דתני תנא דברי הכל היא ואפי' לב"ה בעיא קרא ומאחר דקי"ל סמיכה בעולת חובה מהאי קרא אתו להו שלמי חובה מתרוייהו משלמי נדבה ומעולת חובה במה מצינו בשלמי נדבה שטעונין סמיכה אף שלמי חובה שהן שלמים כמותן יטענו סמיכה וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה אף אני אביא שלמי חובה שאע"פ שאינן מצויין יטענו סמיכה וכי פרכת מה לעולת חובה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאינם כליל שלמי נדבה יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה לא ראי עולת חובה כראי שלמי נדבה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן מצוין דהך ראיה בעולת חובה ליתא ולא ראי שלמי נדבה כראי עולת חובה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן כליל דהא ליתא בשלמי נדבה וכתיב בהו סמיכה הצד השווה שבהן על כרחך תתלה טעם סמיכתן בטעם הצד השוה שבשניהם בעולת חובה ובשלמי נדבה הצד השוה שבשניהם שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים [וסמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא:

לא נחלקו על הסמיכה - בשלמי חובה שצריך אלא כך היו בית שמאי אומרים סומך עליהן מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב ולא אמרינן תכף לסמיכה שחיטה:

הוא דאמר כי האי תנא כו' על תכף לסמיכה שחיטה שצריך - בדבר הטעון סמיכה כדכתיב וסמך ושחט:

על הסמיכה עצמה - אם טעונין שלמי חובה סמיכה:

נקבה היא - שאין עולה נקבה:

ולזבחי שלמים הבאתיה - מרוב ענותנותו של הלל היה משנה מפני השלום:

כשכש להם בזנבה - כדי להטעותן שיהיו סבורים שהיא נקבה:



צאן קדר - מעולים היו:

שוב מעשה כו' - לאחר המעשה הזה היה מעשה בתלמיד אחד כו':

מה זו סמיכה - שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש והלא אנו חלוקין עליכם:

אמר לו מה זו שתיקה - שהיה לך לשתוק ואינך שותק:

שתקו בנזיפה - בגערה:

מקום שאסור להדיוט - שבת שאסור לעשות להדיוט כלום מותר לגבוה תמידין ומוספין:

מקום שמותר להדיוט - י"ט דכתיב (שמות יב) הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:

אינו דין שמותר לגבוה - כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:

נדרים ונדבות יוכיחו - שיו"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודים לנו שאסורים להקריב והן צרכי גבוה:

אף זו קבוע לה זמן כו' - ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא:

והלא כבר נאמר לה' - וחגותם אותו חג לה':

אומרה בלשון אחרת - להאי קל וחומר דבית הלל דלעיל:

כירה - יש לה בית קבול לקבל שתי קדרות ושייך למימר בה סתומה ופתוחה:

במאי קמפלגי - אבא שאול ותנא קמא אבא שאול דלא אמר אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו סבירא ליה נדרים ונדבות קרבין לבית הלל:

לא תימא מדאורייתא מחזא חזו - דלה' משמע כל דלה' אפילו נדרים ונדבות:

שמא ישהה - עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו:

מדאורייתא נמי - סבירא ליה דאסור דכי כתיב לה' דומיא דוחגותם קאמר עולות הדומות לחגיגה זמן קבוע ברגל כמותה:

דהא שתי הלחם - דעצרת דחובת היום הן ואינן ראויין לבא קודם לכן דלגזר בהו שמא ישהה הואיל ויכול לאפותן מערב י"ט אמור רבנן במסכת מנחות (דף צה:) דאין דוחין לא שבת כו' באפייתן דלאו דומיא דחגיגה הוא שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו יכול להקדים ולאחר:

עבר ושחט מאי - מהו שיזרוק את הדם:

על מנת להתיר בשר באכילה - כלומר אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יו"ט שיאכל הבשר היום זורק ואם לאו אינו זורק:

על מנת להקטיר אימורין לערב - אפילו אין כאן אלא לצורך הכשר קרבן להכשיר קרבן שאין יכול לזרוק בלילה והקטרת האימורין כשרה כל הלילה וימתין עד שתחשך ויקטירה:

לרבא לא זריק - אף על גב דלאו מלאכה היא גזור בה משום שבות:

כבשי עצרת - הבאים עם שתי הלחם כדכתיב בפרשת שור או כשב בעצרת ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים וגו' (ויקרא כג):

שלא לשמן - שצריך לשחטן לשם שלמי צבור ושחטן לשם עולה:

לפני זמנן - קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת:

הדם יזרק והבשר יאכל - דקיימא לן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

ואם היתה שבת לא יזרוק - שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר:

ואם זרק - ולא נמלך:



הורצה על מנת להקטיר כו' - כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום:

לכתחלה לא - הואיל ולא יאכל בשר היום:

שאני שבות שבת - החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב:

מה בין זה לנדר ונדבה - שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה:

עורבא פרח - עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר:

כי נפק - רב אויא:

אמר ליה רבה בריה - דרב הונא לאבוה:

לאו היינו כו' - ולמה דחיתו והלך לו בכלימה:

אני היום סמכוני באשישות - יו"ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד:

דבעיא טעמא - וצריך אני להרהר ולעיין בה:

וטעמא מאי - סוגיא דגמרא הוא:

כהנים משלחן גבוה קא זכו - בחזה ושוק וה"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה:

חייבת בחלה - דלחם קרינא ביה:

ומערבין בה - ערובי חצרות להוציא מבתים לחצר שהבתים רשות לכל יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר:

ומשתתפים בה - שתוף קרי במבוי שחצירות הרבה פתוחין לו וכל חצרות שבש"ס לפני הבתים ויוצאים דרך חצר לרשות הרבים או למבוי:

ומברכין עליה - המוציא:

ומזמנים עליה - שלשה שאכלו כאחת:

ונאפת בי"ט - משום חלק הרועים:

ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - לילה הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים בלא לחם הרשות בידו:

לפייסן בנבלה - ונמצאת כולה נאכלת לאדם:

ומי אית ליה הואיל - סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל ואילו היה לו נבלה קא שרית ליה:

מיו"ט לחול - לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא:

בני באגא - ישראל הדרים בכפרים:

דרמו עלייהו קמחא דבני חילא - המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו:

כל חדא וחדא כו' - ופליג רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה:

התימני - מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן התימני מתמנת:

אמש - כלומר בין הערבים של יו"ט:

בלשת - חיל גדול של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין לשלול שלל:

יצא שכרכם - שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו"ט: ולא לכלבים לא גרסינן:

והא חזי למיכל מניה - ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו דקאמר ליה כו' לא גרס והכי גרס והא חזי לכלבים:

תנאי היא - דאיכא תנא דאסר לכלבים:

לכל נפש - אך אשר יאכל לכל נפש:



הני סופלי - גרעיני תמרין:

היכי שדינן להו - כיון דלאדם לא חזו ומאכל לבהמה לא משתרי אסירי בטלטול:

עושה אדם כל צרכו בפת - ומטלטל ע"י הפת ולא חיישינן לבזיון דאוכלין:

ופליגא דרבי יהושע בן לוי - הא דרב הונא דלעיל דאמר אי כי יהבינן רפתא לינוקא כו':

שיורי כוסות - של יין ששרה בהן פתו ומטלטלן השמש להצניע הכוס:

דידן נמי - הא לא חזו דמאיסי:

כנונא - כלי שמשימים בו הגחלים:

אגב קטמיה - שהיינו צריכין לאפרו והוכן מע"ש לכסות רוק או צואה:

ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים - דלא חזו מטלטל להו עם כנונא:

הכא איסורי הנאה נינהו - ומוקצי טפי:

ולהוי כגרף של רעי - שמותר לטלטלו ולפנותו לאשפה מחמת מאוס כדאמרינן בפרק בתרא (דף לו:):

וכי עושין גרף של רעי לכתחילה - נהי דכי איתיה קמן מסלקינן ליה אבל לאתויי קמן או למיזל אנן לגביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקיה מי שרי:

מתני' לא יחם אדם חמין - לרחוץ רגליו אוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:

מדורה - היסק גדול:

גמ' הנאת כל גופו - דמיא לאוכל נפש:

מתני' ג' דברים כו' - מפ' טעמא בגמרא:

אין זוקפין - משמע אם נפלה מנורה של מתכת אין זוקפין ומשיבין אותה:

פתין גריצין - ככרות עבים משום טרחא:

חררין - שאופים על הגחלים: גמ'



שערב לזה ולא ערב לזה - אפה ובשל מבעוד יום לשם ערוב ולא טמן חמין:

במנורה של חליות - וכשנפלה נפרדו חליותיה:

יש תורת בנין בכלים - ובונה חייב בכל שהוא:

אין תורת בנין בכלים - ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים:

קם שמעיה - דעולא:

זקף לשרגא - שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה:

שרגא - נר של חרס קרויזו"ל בלע"ז:

הנותן שמן בנר - בשבת:

המסתפק - הנוטל ממנו ואוכל:

חייב משום מכבה - וכבוי בי"ט לא אשתרי:

לאו אדעתאי - עשה השמש מה שעשה:

קנבא - למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מוקיי"ר בלעז:

מפני דבר אחר - לשמש מטתו:

לעשות מחיצה - בסדין:

בקעת - אישטיל"א:

כדי לחוס עליה - שאין כבוי זה צורך י"ט ואני שמעתי דהוי ליה סותר ע"מ לבנות במקומו מותר אלמא לצורך יום טוב שיהנה היום שרי:

ר' יהודה - דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יעשה לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוא לבדו:

איתיביה כו' - ואין לך עשון בית גדול מן הדלקה וצורך י"ט הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים:

למכחל עינא - לשום בו כחול לרפואה:

רירא - שעושה ריר ביב"א והוא שקורין קציד"ה בלע"ז שהוא עושה ריר שמגליד תמיד:

דיצא - פי' שנוקב כמו מחט כמו דץ ביה מידי (חולין דף צג:):

דמא - שנקנ"ר:

דמעתא - מדמעת תמיד:

קדחתא - לשון קדחה באפי (דברים לב) שורפת והוא שקורין איתקלפיישו"ן:

תחלת אוכלא - תחלת החולי של כל אלו דאפילו בשבת שרי כדאמרינן במסכת ע"ז (דף כח:) שורייני דעינא באובנתא דלבא תלו:

סוף אוכלא ופצוחי עינא - שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו:

איתיביה בקעת - שמותר להנאת הגוף שלא יתעשן:

כדשנין - רבי יהודה היא דאמר לכל צרכיכם:

עמיץ ופתח - סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול:

איכא רב זביד - שהיה מקשה לי כמותך:

ושניי ליה - ופרקתי לו:

מסייע אין בו ממש - מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלאו הוא מתעבדא אין בו ממש והכי אמר במסכת שבת בהמצניע (דף צג.) גבי זה יכול וזה אינו יכול יכול חייב ושאינו יכול פטור ואע"ג דקמסייע בהדיה מסייע אין בו ממש:



מה שאין כן בביצה - דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:

בפסח - קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ:

וכמה פת עבה - שהתירו בית הלל:

שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

בזריזין - של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר:

פת עמלה - בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.):

עצים יבשים - מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש:

בתנור חם - שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי:

מתכת - במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן:

ביחוד - ביני לבינו:

ואיכא דאמרי - רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד:

ומנו - רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז:

פת מרובה - ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר:

וב"ה מתירין - כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא:

תניא נמי הכי - דבשאר יום טוב נמי נחלקו:

מתני' מכבדין בית המטות - בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות:

מוגמר - לבונה על גבי גחלים:

מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז):

וחכמים אוסרין - בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:

גמ' מחלוקת לגמר - כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא:

כשאורחים נכנסין - שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב:

ערדסקיאות - אנצינצייר"ש והם נבובים ומנוקבים:

ופוקקין נקביהן - לשמור העשן והריח שלא יצא:

אם כן - לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר:

מחלוקת להריח - התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש:

מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם:

אסור - דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן:

ושמואל אמר מותר - דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות (שם):

מפני שמכבה - כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה:

ונימא מר מפני שמבעיר - הבשמים שגם זה אב מלאכה:

אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר - ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:

על גבי גחלת אסור - דאיכא מכבה ומבעיר:



על גבי חרס - שהסיקו:

מותר - דכבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי היא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא:

דקמוליד ריחא - שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:

סחופי כסא אשיראי - לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס:

אסור - דקא מוליד ריח בשיראים:

מאי שנא ממוללו ומריח בו - דתניא (במשילין) גבי עצי בשמים מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח ובתלושין קמיירי:

רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר - כשמואל דאוכל נפש הוא עשון פירות זה ושוה לכל נפש ואי משום כבוי והבערה ואולודי ריחא מידי דהוה אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי:

קטורא שרי - כן דרש להם ולא פירש דבריו:

אי קטורא בידי - שעושין לבתי שוקים ולבתי ידים של חלוקי הנשים שמקמטין אותן על עץ חלק או על אגודה של קשים וקורין אופרונציי"ר מעשה אומן הוא ואסיר וקטורא לשון קשר:

ואי קטורא - לשון קטור הכבשן דהיינו לעשן:

אסור משום דמוליד ריח - והיכי דריש דשר:

בשרא אגומרי - מוליד נמי ריח בפחמין:

אלמלא תודוס אתה - חכם גדול ונכבד:

קדשים סלקא דעתך - מאי קרוב להאכיל קדשים איכא היאך יכולין להיות קדשים ואין אדם מקדישן:

אימא כעין קדשים - והכי שלחו ליה שאתה מאכיל את ישראל כעין קדשים והרואה אומר הוקדשו לפסח:

מתני' פרתו יוצאה - בשבת:

ברצועה שבין קרניה - לנוי ואמור רבנן משאוי הוא ואינו תכשיט לה:

ומקרדין - אישטריליי"ר במגרדת של ברזל ששיניה דקות ואע"ג דעביד חבורה:

ברחים שלהן - כעין אותם שלנו:

מקרצפים - במגררת של עץ ששיניה גסות ואין עושה חבורה:

גמ' במאי קא מיפלגי - כולה לישנא לא גרסינן וה"ג ושלש מחלוקות בדבר ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור מיהו קרוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולי' ואין עושין חבורה ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור וגזרינן קרצוף אטו קרוד ור' אלעזר בן עזריה סבר דבר שאין מתכוין מותר ופירש ר' יהודה סבר חבורה אע"פ שאין מתכוין לה אסור מיהו הך חששא בקרוד איתא הלכך אין מקרדין אבל בקרצוף ליכא למיחש משום חבורה:

ורבנן סברי נמי כר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור - ואין מקרדין ומחמירי מיניה דגזרי קרצוף אטו קרוד:

ור' אלעזר סבר - הואיל ואין מתכוין לחבורה אף על גב דזמנין דמתרמי שרי הלכך אפי' קרוד שרי:

הלכה כר' שמעון - דאמר (שבת כב. מו:) גורר אדם מטה כסא וספסל דדבר שאינו מתכוין מותר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/ביצה/פרק_ב&oldid=2792127"