ביצה כא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלכם ולא לכלבים דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר אפילו נפש בהמה במשמע אם כן מה תלמוד לומר לכם לכם ולא לעובדי כוכבים ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את העובדי כוכבים מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את העובדי כוכבים שאין מזונותן עליך:
אמר ליה אביי לרב יוסף ולרבי יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביום טוב אמר ליה הואיל וחזו להסקה תינח ביבישתא ברטיבתא מאי איכא למימר אמר ליה חזו להיסק גדול תינח בי"ט בשבת מאי איכא למימר מטלטלינן להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר שמואל בעושה אדם כל צרכו בפת ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי גמזמנין את הנכרי בשבת דואין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו רב אחא בר יעקב אמר אפילו בשבת נמי לא משום שיורי כוסות אי הכי דידן נמי דידן חזו לתרנגולין דידהו נמי חזו לתרנגולין דידהו איסורי הנאה נינהו ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא המטלטלין כנונא אגב קטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים התם לאו איסורי הנאה נינהו הכא איסורי הנאה נינהו:
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא ולהוי כגרף של רעי אמר ליה ווכי עושין גרף של רעי לכתחלה:
אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי בי"ט גזרה שמא ירבה בשבילו:
מרימר ומר זוטרא כי הוה מקלע להו נכרי בי"ט זאמרו ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן:
מתני' ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה וב"ה חמתירין טעושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה:
גמ' איבעיא להו האי מדורה מאן קתני לה דברי הכל היא ושני להו לבית שמאי בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד או דלמא ב"ה קתני לה אבל ב"ש לא שני להו ת"ש ב"ש אומרים לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין:
מתני' שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב ואין זוקפין את המנורה ביום טוב ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל להיות אופין פתין גריצין וחררין:
גמ' היכי דמי אי דאנח עירובי תבשילין מאי טעמא דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מאי טעמא דב"ה אמר רב הונא לעולם אימא לך שלא הניח עירובי תבשילין וכדי חייו שרו ליה רבנן ורב הונא לטעמיה דאמר רב הונא ימי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת ומבשלין לו קדרה אחת
רש"י
[עריכה]
הני סופלי - גרעיני תמרין:
היכי שדינן להו - כיון דלאדם לא חזו ומאכל לבהמה לא משתרי אסירי בטלטול:
עושה אדם כל צרכו בפת - ומטלטל ע"י הפת ולא חיישינן לבזיון דאוכלין:
ופליגא דרבי יהושע בן לוי - הא דרב הונא דלעיל דאמר אי כי יהבינן רפתא לינוקא כו':
שיורי כוסות - של יין ששרה בהן פתו ומטלטלן השמש להצניע הכוס:
דידן נמי - הא לא חזו דמאיסי:
כנונא - כלי שמשימים בו הגחלים:
אגב קטמיה - שהיינו צריכין לאפרו והוכן מע"ש לכסות רוק או צואה:
ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים - דלא חזו מטלטל להו עם כנונא:
הכא איסורי הנאה נינהו - ומוקצי טפי:
ולהוי כגרף של רעי - שמותר לטלטלו ולפנותו לאשפה מחמת מאוס כדאמרינן בפרק בתרא (דף לו:):
וכי עושין גרף של רעי לכתחילה - נהי דכי איתיה קמן מסלקינן ליה אבל לאתויי קמן או למיזל אנן לגביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקיה מי שרי:
מתני' לא יחם אדם חמין - לרחוץ רגליו אוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:
מדורה - היסק גדול:
גמ' הנאת כל גופו - דמיא לאוכל נפש:
מתני' ג' דברים כו' - מפ' טעמא בגמרא:
אין זוקפין - משמע אם נפלה מנורה של מתכת אין זוקפין ומשיבין אותה:
פתין גריצין - ככרות עבים משום טרחא:
חררין - שאופים על הגחלים: גמ'
תוספות
[עריכה]
לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי. אומר הר"ר שמואל מאייבר"א בשם אחיו הר"ר משה דהלכה כר' יוסי הגלילי ואף ע"ג דקיימא לן דהלכה כרבי עקיבא מחברו דהא אשכחנא סתמא דמשנה כותיה במס' חלה (פ"א מ"ח) בההיא דמייתי לעיל עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב ודוקא בזמן שהרועים אוכלין ממנה הא לאו הכי לא והכי איתא (בספרי) בהדיא אבל אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה בי"ט:
הני סופלי לחיותא היכי שדינן. ואם תאמר מאי מספקא ליה דאמאי היה לו לאסור אי משום טרחא מהא לא משני מידי דמה בכך משום דחזיא להסקה והאיכא טרחא יתירא ואי בעי לאסרו משום מוקצה דאית להו דמאכל לבהמה מוקצה הוא לא היא דאם כן תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה ועוד תנן מטלטלין שער של אפונים הואיל שהוא ראוי למאכל בהמה ועוד דאמר בשר תפוח מטלטלים אותו מפני שהוא ראוי למאכל כלבים ויש לומר דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא על ידי תקון גדול לחתכן ומדרבנן הויא מלאכה ומ"מ ראויין כמו שהם על ידי הדחק והואיל ואינן ראויין להיות עיקר מאכל בהמה אלא על ידי תקון גדול היכי שדינן להו למאן דדריש לכם ולא לכלבים משום דהויא מלאכה ומשני דמותרין לטלטל ליתנם לחיות מפני דחזו להסקה:
עושה אדם כל צרכו בפת. ותימה דאמר בשבת (דף קמב:) דלא אמרו היתר ככר או תינוק אלא למת בלבד ויש לומר בדבר שיכול לעשות מבעוד יום אמר התם דלא אמר היתר אלא למת בלבד אבל הני סופלי לא היה יכול לעשותם מערב יו"ט:
כנונא אגב קטמיה אף על גב דאיכא עליה שברי עצים. וא"ת מאי מייתי מהכא דלמא שאני הכא שיש בו דבר המטלטל כגון קטמא שראוי לכסות בו צואה או רוק אבל בלא קטמא לא שרי משום דהוי בסיס לדבר האסור וא"כ הכא בכוס שיש בו דבר שאסור לטלטלו לא ויש לומר דה"נ מדמה שבכל אחד יש בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא והכא הכוס שרי לטלטל ומה שיש בתוכו אסור וגבי כנונא יש בתוכו דבר המותר והכנונא עצמו אסור לטלטל דמלאכתו לאיסור וה"פ כי היכי דמטלטל כנונא אגב קטמא הכי הוה לן לטלטל השיורין עם הכוס ואין נראה דלפום רהיטא משמע דהא דקאמר מטלטלין כנונא אגב קטמיה לאו מכח הקטמא אלא היינו לצורך גופו ולצורך מקומו ולא דמי לכוס ואם כן אף כי הוי מלאכתו לאיסור שרי לטלטל אלא נראה דטיבותא דכוס הוי משום דשיורי כוסות גריעי טפי וראויין להתבטל אגב הכוס כמו שברי עצים אגב קטמא ור"ת פי' דלא מקרי בסיס לדבר מועט שאינו נקבע כגון שברי עצים ושיורי כוסות ודאמרינן דבעינן קטמא היינו משום שמטלטל שברי עצים תוך הכנונא והיה לו לנערם אבל אי איכא קטמא לא היה יכול לנערם שלא יפול הקטמא וכ"ש שיורי כוסות אף על גב דליכא היתר עמהן מ"מ שרו לטלטל אגב כסא לפי שאי אפשר לנערם:
לא יחם אדם חמין אא"כ ראויין לשתיה. וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפילו ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודה דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ב (עריכה)
סט א מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה י"ג, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ב סעיף ג':
ע ב טור ושו"ע או"ח סי' קע"א סעיף א':
עא ג מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ה סעיף א':
עב ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ב סעיף א':
עג ה מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ג, טור ושו"ע או"ח סי' ש"י סעיף ח':
עד ו מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ג, ומיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"ד, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ו, וטור ושו"ע או"ח סי' של"ח סעיף ח':
עה ז מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה ט"ו, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ב סעיף א':
עו ח מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"א סעיף ב':
עז ט מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תקי"א סעיף א':
עח י טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ז סעיף כ':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)
לכם ולא לכלבים תנאי היא יש תנא דהוא ר"ע שאומר מותר ביו"ט לעשות מלאכה לכלבים דכתיב לכל נפש ואפי' נפש בהמה במשמע ור' יוסי הגלילי אוסר שנא' לכם ולא לעובדי כוכבים ולא לכלבים ואמרי' לר' יוסי הגלילי סופלי פי' גרעינין איך מטלטלין אותן ומשליכין אותן לפני בהמות ביו"ט והלא אמר לכם ולא לכלבים ופריק משום דאפילו רטיבתא חזיין להסקה גדולה אבל בשבת לא מטלטלינן להו אלא אגב ריפתא כשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת.
והא דאמר רב כל מידי דחזי ליה לישראל שרי ליה למיעבדיה לנכרים פליגא עליה הא דריב"ל דאמר מזמנין נכרי בשבת ואין מזמנין נכרי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ופשוטה היא רב אחא בר יעקב אמר אפי' בשבת אסור לזמוני לנכרי משום שיורי כוסות גזירה שמא ישתה וישייר מן היין בכוס ונעשה יין נסך והוא מאיסורי הנאה ואסור לטלטלו בשבת וא"ת ליהוי כגרף של רעי קי"ל אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה בשבת ולא דמי נמי לכנונא דמטלטל אגב קיטמיה ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים דכנונא לאו איסורי הנאה היא.
מרימר ומר זוטרא כי הוו מיקלעי להו נכרי ביו"ט הוו אמרין ליה אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טרחא יתירא מדעתא דידך לא טרחינן וקיימא לן כוותייהו דבתרא' נינהו וקיימי כריב"ל ונדחת שמועה דרב:
[מתני'] ב"ה מתירין להחם חמין לרגליו אע"פ שאינן ראויין לשתיה וכן אם צריך להתחמם עושה מדורה ביו"ט ומתחמם כנגדה ובית שמאי אוסרין:
ולרבי יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביום טוב: ואם תאמר מאי קושיא (אפיל) אף על גב דאין נפש בהמה במשמע להתיר מלאכה דאורייתא מכל מקום טלטול שרי דכיון דראוי למאכל בהמה מטלטלין אותן, ותדע לך דהא אפילו בשבת מחתכין את הדלועין לפני הבהמה (שבת קנו, ב) ומתירין פקיעי עמיר [לפני בהמה] (שם קנה, א) ומטלטלין את [הלוף] מפני שהוא מאכל לעורבים (שם קכו, ב) ושברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (שם קכח, א). ותירצו בתוס' דהני סופלי לחיותא קשין הן ואינן מאכל לבהמה אלא על ידי שחיקה ששוחקין אותן קצת, אלא שעל ידי הדחק הן אוכלין אותן לפעמים בלא [שחיקה] ולפיכך לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע שוחקין ונותנין לפניהם, אבל לר' יוסי אי אפשר משום דשחיקה תולדה דטוחן ומלאכה דאורייתא היא וכיון שכן אף הן בלא שחיקה אינן מאכל בהמה ואסירי לטלטל.
מטלטלינן להו אגב ריפתא: כלומר: אותן שנפלו על הפת אבל ליתן על הפת לכתחלה לא דלטלטולי נמי לתת אותן על הפת מי שרי ליה. ואם תאמר דהא קיימא לן דלא אמרו (כבר) [ככר או תינוק] אלא למת בלבד (שבת קמב, ב), ועוד דהא אמרינן בשבת פרק נוטל (שם) אביי מנח כפא אכיפי ומטלטל להו רבא יהיב סכינא [אבר יונה] ומטלטל ליה, ואמר רב יוסף כמה חריפא שמעתא (דדחיקי) [דדרדקי] אימור דאמור רבנן בשוכח לכתחלה מי אמור, ואם כן היאך התיר כאן רב יוסף גופיה לזרוק על הפת לכתחלה כדי לטלטלן. ותירצו בתוס' (ד"ה עושה) דשאני הכא שאי אפשר לעשות הטלטול מאתמול. ועוד יש לומר דהתם שאני שמטלטל האיסור ממש על ידי ההיתר שעל גביו אבל הכא שמטלטל ההיתר בעצמו אלא שהאיסור ניטל (עצמו) [עמו] שרי ואפילו לכתחילה נמי. [ואם תאמר] והא אפילו כשמטלטל ההיתר ממש כיון דאפשר לנער האיסור היכי שרי, והא תנן (קמא, ב) נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה, ואוקימנא בכלכלה מלאה פירות ובפירי דמיטנפי דלא אפשר לנעורי הא אפשר לא, ותנן נמי (קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלין מאליהן, יש לומר דהתם כשצריך לגופו אבל בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו.
כדשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת: הוא הדין דהוה מצי למימר מטלטל להו אגב (פריר') [פתורא], אלא דאגב אורחיה קא משמע לן דאיתא לדשמואל דלא ממאיס מיהא וכדמשמע נמי בפרק (כיצד מברכין) [שלשה שאכלו] (נ, ב).
ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רב נחמן וכו': כתבתיה בשלהי כירה בשבת (מ"ז א, ד"ה הוה) בס"ד.
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה: פירש רש"י ז"ל נהי דכי איתא קמן מסלקין, אבל לאתויי קמן או למיזל גביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקי' מי שרי. ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן באידך פירקא (לו, ב) [בי ריחיא] דאביי [דליף] אתא לקמיה (דרבא) [דרבה] אמר ליה זיל אמטי פורייך להתם כי היכי דלהוי גרף של רעי ואפיק יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי והכי נפל (הסיא) [בי ריחיא דאביי] אמר תיתי לי על דעברי אדמר, אלמא שרי למיזל גביה כי היכי דנהוי גרף של רעי, ויש לומר דשאני התם דאיכא פסידא. והא דאמרינן נמי (שבת קמג, א) רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של רעי, פירוש לגרעינין כשהיו לפניו היו נמאסים בעיניו וזורקן כדאיתא בפרק נוטל, התם נמי כיון שלא היה יכול לסלקן מאתמול אין זה גרף של רעי לכתחלה.
גזירה שמא ירבה בשבילו: פירוש: בקדרה בפני עצמה, הא באותה קדרה היה מותר אלא משום שמא ירבה בקדרה בפני עצמה אסור, ואף על גב דקיימא לן כרבה דאית ליה הואיל ואפילו אם ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה ליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וא"נ (חזינן) לדידיה נמי חזי ליה כיון דלא אכל ומדרבנן בלחוד הוא דאסור, אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו דברים האסורים דליכא הואיל וכולה חדא גזירה היא.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר לכם ולא לגוים דהא בית הלל אית להו הכין לעיל (כ, ב) ור' יוסי הגלילי ור' עקיבא הכי סבירא להו וכן ר' יהודה בן בבא ואמוראי נמי כרב חסדא וריב"ל ורבא כלהו נמי סבירא להו הכין וההוא דרב הונא פליגא אכולהו אמוראי דאמרי אין מזמנין את הגוי ביו"ט, ופסק גם כן כההיא דרב הונא ודבר תימא הוא דהא אמרינן בגמרא דפליגן והיכי מזכי שטרא לבי תרי, ושמא בספרי הרב ז"ל ל"ג ופליגא דריב"ל ועבדי לה לר' יהושע מימרא באנפי נפשיה, והוי טעמא דריב"ל משום דהוה ליה כמאן דאפשר למיפלג דהא אי בעי לא אפי' ולא מבשל להו כלל דמדעתא דנפשיה מזמן להו. ואיכא למידק הני עבדי היכי מבשלינן להו, ואפילו בקדרה שלנו היאך מרבין בשבילן והא איכא משום דריב"ל. ויש לומר דבבישול ליכא למיחש שאין דרך לרבות בשבילו בקדרה אחרת ולבשל להם, דבמזומנים שאדם רוצה להתכבד בהם הוא דאיכא למגזר משום דמלתא דשכיחא היא הא בשביל עבדיו ושפחותיו לא שכיחא, ואפילו עביד להו קדרה בפני עצמה אינהו גופייהו (שכח) [שכיח] דמבשלי להו ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר בדאית ליה מידי דאפשר לפרנסן ביה וכדאמרינן לעיל גבי עיסת הכלבים. ומן הטעם הזה אפשר שיש להתיר אפילו בגוי המתלוה עם ישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל.
ולענין כלבים פסק הרי"ף ז"ל כר' יוסי הגלילי דאסר משום דהוה ליה סתם במתניתין דפרק קמא דחלה דעיסת הכלבים דמייתי לעיל ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין. והר"ז ז"ל הקשה עליו מדאמר ליה אביי לרב יוסף ולר' יוסי הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואצטרך לשנויי בשנויי דחיקי ודלא כהלכתא, ובהדיא תנן (שבת קנו, ב) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ונותנים מזונות לפני בהמה בשבת והרבה משניות ששנינו בשבת דכל מאכל בהמה מטלטלין אותו בשבת וכל שכן ביו"ט והיאך דוחין משניות אלו מפני משנה יחידית עיסת הרועים. ועוד דאפשר דבההוא אפילו ר' עקיבא מודה, הואיל ואפשר להו לכלבים בעיסה לא נאפה להם שלא לצורך. ואין דבריו מחוורים, דאדרבה מדשרינן בשבת ודאי הדבר מוכרח דאינו תלוי במחלוקתן של ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא דמי איכא מאן דשרי אוכל נפש בשבת ולא [יעלה] על דעת לאסור לתת מזונות לפני בהמה בשבת והיכי אקשינן ליה אביי הכא שבת מאי איכא למימר, ועוד דהא בית הלל אית להו לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים כדאיתא לעיל בברייתא, ואינהו אית להו מסלקין מעל השלחן עצמות וקליפין וכל דבר שהוא ראוי לבהמה (קמג, א). והא דאמר ליה אביי לרב יוסף הכא בשמעתין הני סופלי לחיותא היכי שדינן, כבר כתבנו למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל הני סופלי לא חזו למאכל בהמה בלא שחיקה.
והרמב"ן (נראה) [נר"ו] כתב דאביי משום דנולדין נינהו קא בעי מיניה מדרב יוסף, וכגון תמרים שאכלן ביו"ט והכי קאמר בשלמא לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע כיון שהתמרים מוכנים למאכל אדם מערב יו"ט מוכן לאדם מוכן לכלבים שהרי מוכנים הם לצורך אוכל נפש וצורך נפש בהמה צורך אוכל נפש והרי הן כאלו הכינן אף לכלבים שהרי דבר זה הוכן סתם לאוכל נפש והראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אין במשמע נפש בהמה הראוי לו לאדם מוכן ושאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה שזה מוכן לאוכל נפש וזה אינו אוכל נפש והיכי מטלטלינן, ופרקינן הואיל וחזו להסקה שכיון שהוכנו לצורך אדם מוכנים הן אף להסקה שאף היא צורך אוכל נפש היא, ולא סבירא ליה לרב יוסף למיסר בהסקה משום דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו אלא סבר ליה כיון דמעיקרא גרעינין [והשתא גרעינין] שרי, ובפרק במה מדליקין (כט, א) לא איפשט בגמרא אי רב(א) קבלה אי לא קבלה ואף על גב דפשיטא לן (שבת מד, ב) דרב סבר במוקצה כר' יהודה. ומיהא אנן כיון דקיימא לן ביו"ט כר' יהודה דאמר (שם כ"ט, א) (אין) מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן שמעינן מינה דליתא לדרב יוסף ולא מטלטלינן להו ולא שדינן לחיותא ביומא טבא כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ובשבת מטלטלין להו לאותן שעומדים למאכל בהמה בלא ריפתא וכדקיימא לן כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה ולא נולד, ודלא קיימי למאכל בהמה לא מטלטלינן להו אלא אגב ריפתא אי נמי אגב (ליקנא) [לקינא] דמיא מטלטלינן להו כדאיתא בפרק נוטל (קמג, א). והא דאמר ליה אביי לרב יוסף היכי שדינן, לאו קושיא היא ממה שנהגו כבר אלא שאלה היא היאך נשדי להו לר' יוסי הגלילי כדקאמר לי התינח י"ט שבת מאי איכא למימר ואמר ליה מטלטלינן להו אגב ריפתא, ואי מעשים בכל יום קאמר ליה דמטלטלי להו אגב ריפתא מאי קא מהדר ליה דעבדינן הכי אלא הלכה למעשה קא בעא מיניה למכאן ולהבא, ולית הילכתא כרב יוסף אלא כדקא סלקא דעתיה דאביי דלר' יוסי הגלילי אסור.
מתני': לא יחם אדם (מים) [חמין] לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה וכו': פירוש: לאו למימרא שאם היו מים יפים וראויים לשתיה שיהא מותר להחם לרגליו דהא טעמא דבית שמאי משום דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך, אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה ושהחם לשתיה ואם הותיר רוחץ בהם רגליו, וכדתניא לעיל (יז, א) ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. ומיהא בירושלמי (ה"ה) איכא לישנא אחרינא (כיון) [כאן] דמפרש לה בראויין לשתייה ממש אף על פי שלא שתה מהם, דגרסינן התם על מתניתין דהכא פתר ליה תרין פתרין על דעתיה דבית שמאי והוא שתה מהן על דעתיה דבית הלל והוא שיהיו ראויין לשתיה וכו', פתר לה פתר (אחרון) [אוחרן] על דעתיה דבית שמאי והן שראויין לשתיה על דעתיה דבית הלל ואפילו אין ראויין לשתיה.
גמרא: בית שמאי אומרים לא יעשה אדם מדורה להתחמם כנגדה ובית הלל מתירין: ומהא שמעינן דבית שמאי ובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי, והא דפליגי [אמוראי] בפרקא קמא גמרא אין מוציאין את הקטן (יב, א) אי פליגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך או לא, הכי קאמר מהא לא תשמעיניה אלא (דהכי) [דהכא] שמעינן לה, ודכוותה איכא טובא בגמרא וחדא מינייהו בעירובין בשלהי כל גגות (צה, א) גשרים המפולשין.
אלא דקשיא לי קצת הא דאמר ליה ר' יוחנן לההוא דתני קמיה (ביצה יב, א) המבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה חמש פוק (קרי) [תני] לברא הבערה ובישול אינה משנה ואם תמצא לומר [משנה] בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל לבית הלל דאמרי מתוך שהותרה לצורך הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, למה ליה לרבי יוחנן למימר כי היכי דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה אמרינן נמי מתוך שהותרה הבערה, לימא אבל לבית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהא אמרוה הכא בהדיא. ויש לומר דברייתא לא שמיע להו
מי שלא הניח ערובי תבשילין אופין לו פת אחת וכו': כלומר ואין צריך להקנות קמחו לאחרים דלא אמרו (לעיל יז, א) צריך להקנות קמחו לאחרים אלא כשאופין לו בריוח אבל בצמצום כדי חייו שרי. והלכה היא דהא תנא בברייא הא נמי דסבירא ליה הכין (ולא) [וליכא] אמורא דפליג עליה, וקא פסקה הרז"ה ז"ל ואף על פי שלא כתב הרי"ף ז"ל בהלכות.
ומסתברא מדקתני אופין וצולין לו דדוקא אחרים עושין לו אבל הוא עצמו אינו עושה, והא דקתני במתניתין אין טומנין את החמין לכתחילה ביום טוב אין טומנין אפילו על ידי אחרים קאמר, אבל בירושלמי (ה"א) משמע דאף הוא צולה לעצמו, דגרסינן התם לא עירב ולא עירבו לו אחרים, רבי יצחק אומר צולה לו דג קטן רב הונא אמר מחמם לו חמין שמואל אמר מדליק לו את הנר, מדאמרינן מדליק ולא אמרינן מדליקין משמע דאף הוא עצמו מדליק לעצמו.
מיהא דקתני ומדליקין לו את הנר: איכא למשמע דאף הדלקת הנר צריכה עירוב וצריך לומר בדין יהא שרא לנא לאדלוקי שרגא, וכן כתב הרב (בהלכות) [בעל הלכות]. ויש אומרים דאינו צריך אלא הכא סדורא דשלחנו הוא דנקט, ומיהו למעשה שפיר דמי לאחמורי ולמימר הכין.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
א"ל הואיל וחזי לטלטלינהו אגב ריפתא כדשמואל הכי גרסי' בשלהי פרק נוטל אדם את בנו שמואל מטלטילנהו אגם ריפתא שמואל לטעמי' דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת וכשאמר הכא כדשמואל על האי דשמואל אמר מטלטלינהו אגב ריפתא ועושה אדם כל צרכו בפת אמר שמואל דלא חיישינין לבזיון אוכלים ולא להתיר את המקצה אמרו: אבל מיהו שמואל לא מיירי התם אלא היכי דלית לי' חולתא שהם כמו אבנים וכיוצא בהם כדפיר"י בפ' נוטל אדם את בנו ובפ' במה מדליקין במהדור' בתרא אבל הכא מצריכין ריפתא אע"ג דאיכא בהמה משום אוכלי בהמה דהן מוקצין אליבא דר"י הגלילי דכיון דלא טרחינן לבהמה ביו"ט כי היכי דטרחינן לאדם הם ה"נ אין מטלטלין אוכלי בהמה לא בי"ט ולא בשבת אך ע"י ריפתא שכל מוקצה היא ניתר ע"י ריפתא ונ"ל דמה דתנן מחתכין את הבהמה לפני הכלבים האי סתמא אתיא כר' עקיבא ולא כר"י הגלילי וגם דתנן מעבירין מע"ג השלחן קליפים ועצמות דעלמא מטלטלין העצמות מפני שהם מאכל כלבים כר' עקיבא איא וגם מ"ד בפ' מפנין ר"ש ב"ג מתיר בלוף מפני שהיא מאכל לעורבין כר"ע אתא מהרבה משניות מוכיח שאוכלי בהמה הם מוכנין ומותר לטלטלן ופאי' מאכל בהמה טמאה ומש"ה נראה לי דהלכה כר"ע שהוא משוה נפש בהמה לנפש אדם דאע"ג דהאי סתמא דחלה דעיסת הכלבים אתיא כר"י הגלילי כל הני סתמא אתיין כר"ע ובין ר"י ובין ר"ש וגבי נבלה סבירא ליה כר"ע דאפי' ר"י לא אסר אלא משום דנתנבלה מהיום והיא נולד אבל נתנבלה מאתמול שרי לא מצריך פת לטלטל דכמו שמותר לטלטל אוכלי אדם כך מותר לטלטל אוכלי בבמה ולר"י הגלילי כל אוכלי בהמה הן מוקצין ואסור לטלטלן בלא פת דהא סופלי אע"ג דהוי להו מאתמול מצריך להו ר"י הגלילי פת וכמה אמוראים מוכיחים דאוכלי בהמה מוכנין הם וכולן סביר' להו כר"ע ואינו נראה לי הפסק של ר"י מפאס זצק"ל שפוסק ר"י הגלילי האי סתמא דעיסת הכלבים דאתיא כוותי' וגם המורה נמי סבירא לי' כר"י הגלילי משום האי סתמא דעיסת הכלבים דאתיא כוותי' וגם המורה נמי סבירא לי' כר"י הגילילי דלכם וולא לבהמה כדכתבית בהלכות י"ו דס' הלקט ואל היא דהלכה כר"מ מחבירו וביו"ט הא דמטריח לצורך בהמה כמו שטורח לצורך אדם ובין ביו"ט ובין בשבת כך מטלטלין אוכלי במה כמו שמטלטלין אוכלי אדם:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)
ופליגא דר' יהושע בן לוי: פירוש הא דרב הונא דלעיל. ואף על גב דלעיל לא שרי רב הונא לכתחלה אלא משום דוחקא מכל מקום סבירא ליה לר' יהושע דלא שרינן משום דוחקא אלא מיום טוב לחול דלית ביה אלא איסורא דרבנן. אבל לצורך נכרים אפילו איכא הואיל איסורא דאורייתא איכא. ותדע דהא הואיל דר' יהושע עדיף מהואיל דרב הונא דאילו אכל ישראל כולה ליכא מאן דקפליג ובהא אפילו רב חסדא מודה מה שאין כן בהואיל דרב הונא. וכיון שכן כל שכן דלא שרי ר' יהושע בהואיל דבני חילא דהוי הואיל גרוע משום דסבר ר' יהושע דאפילו בהואיל גמור לא שרינן איסורא דאורייתא משום הואיל.
גזרה משום שיורי כוסות: פירוש ונאסר הכוס מחמת היין האסור שיש בו דלא חזי בעודו עליו מיהת כיון שהונח שם לדעת ואף על פי שלא היה שם בין השמשות. ומיהו כל שנסתלק משם האיסור הותר הכוס שלא נאסר אלא היכא שהונח שם בין השמשות לדעת ומשום מגו דאיתקצי בין השמשות איתקצי לכולי יומא. ואפילו בעודן עליו אין לאסור אלא בכיוצא בזה שהוא כלי המיוחד ליין והוא בסיס לו גמור מה שאין כן בההיא דלעיל דסופלי אגב ריפתא דלא מיתסרא ריפתא משום דלא מייחד ריפתא לסופלי כן פירש הריטב"א ז"ל.
ועוד פירש הרא"ה ז"ל דאילו הונח שם יין שהוא אסור מתחלה קודם הנחה לא היה בסיס לו לפי שאין הכלי מיוחד ליין אסור. אבל מפני שהונח שם כשהוא יין מותר והוא כלי המיוחד לו נעשה בסיס בעודן עליו מיהת. ועוד אמר מורי נר"ו דמדלא שרי ליתן בכוס מים עד שיצאו אותן שיורין לחוץ נהי דלית בהו משום מבטל איסור לכתחלה כיון דאזיל כל האיסור לאיבוד כדשרינן גבי מלוי ועירוי לכתחלה שמעינן שאסור להכשיר בשבת כלי האסור ביין נסך ואפילו נתן כוס לנכרי לשתות ולא נשתיירו בו שיורין אסור להדיחו משום דמחזי כמתקן. ואף על פי שהתירו להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה שאני התם דמילתא דלא שכיחא היא ולפיכך לא גזרו בו חכמים אבל נתינת כוס לנכרי שכיחא טפי. ומשום הכי אמרינן הכא דאסור להזמין את הנכרי בשבת משום שיורי כוסות שהשמש מטלטלו בודאי עם אותן השיורין שהרי הוא זריז להצניעו וכיון שאי איפשר לו להצניעו בהיתר מצניעו באיסור.
זו היא פירוש רש"י ז"ל שכתב ומטלטלו השמש להצניעו עליו עד כאן. ואין כונתו של הרב ז"ל לומר דגזרי שמא יטלטלנו עם השיורין שבתוכו קודם שיתן בכוס מים דהא ליתא משום דאותו טלטול עצמו מדרבנן הוא ובדרבנן לא עבדינן גזרה. ועוד שאם אפשר לשפוך בתוכו מים ולהכשירו לא הוה אמר הכין. ואף על גב דקיימא לן כר' יהושע דמותר להזמין את הנכרי בשבת ולא חיישינן לנטילת השמש מכל מקום לפי מסקנת הסוגיא דאסיקנא משום איסורי הנאה כך הוא הדין שהכוס האסור אין לו תקנה להכשירו בשבת דהא לא אשכח בגמ' פתרי לכוס ששתה בו נכרי ויש בו שיורין.
ועוד פירש מורי נר"ו דמאן דאסר להזמין הנכרי משום שיורי כוסות טעמו מפני שנראה כמבטל כלי מהיכנו ואסור להשתמש לבו ביום שום דבר. ומיהו לית הלכתא כותיה דהא איהו לא מבטל ליה בידים. אבל ודאי כולהו מודו שאסור לטלטל הכוס דהכי אסיקנא בגמ'. אלא שאין הרשב"א ז"ל סובר כן שכתב בעבודת הקדש דכוס שיש בו שיורין של נכרים נטל בשבת דהא דדחי בגמרא הכא איסורי הנאה דחיה בעלמא הוא עד כאן. ולפי דברי הרב ז"ל כיון דמאן דשרי להזמין את הנכרי בשבת שרי נמי לטלטל הכוס עם השיורין ולנערם אם כן מותר להכשיר הכוס מפני שנראה כמדיח שכן דרכן של מדיחין שניים או שלש פעמים וכדאמרינן מדלין בדלי טמא מפני שנראה כדולה. וכן לכל הכשר כלי האסור שהוא מותר להכשירו ביום טוב אם הוא כדרך תשמישו של כלי. והא דלא אקשי בגמ' וימלאנו מים עד שיצאו השיורין מפני שאין דרך המדיחין להדיח כן ונראה כמתקן ובכי האי הוי אסור. עד כאן תורף דברי מורי נר"ו וכן פסק לעיל הריטב"א ז"ל. הרי שנתכוונו שניהם ז"ל בענין זה ונקבע בו מסמרות.
הוה מטלטלינן כנונא אגב קטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים: פירש רש"י ז"ל כנונא כלי שנותנים בו גחלים והיה בו מערב שבת אפר והוכן מבעוד יום לכסות בו רוק או צואה. ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים דלא חזו כלל לשבת והם מוקצים מטלטלין ליה אגב קיטמא. ועוד פירש ז"ל בשבת דדמיא לכלכלה של פירות והאבן בתוכה. מדבריו נראה דהכלי בעצמו מותר דומיא דכלכלה וכוס לפי שאינו מיוחד להסיקו בלבד. וכדאמרינן פרק המביא תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין ופירש ז"ל משום דחזי למיתן בגוייהו מידי והא דנקט חדשים הוא לרבותא.
וא"ת אם כן מי דמי הא דכוס להא דכנונא דשאני כנונא לפי שהוא בסיס לדבר האסור והמותר. פירש מורי נ"ר דהא דמצריך שיהא בו אפר מוכן משום דאי לאו אפר לא הוה שרי לטלטל כנונא עם אותן שברי עצים אלא מנער הכנונא עד שיפולו כדאמרן פרק נוטל ולינערינהו נעורי. אבל השתא דאיכא אפר הצריך לו הוה ליה כנונא ככלכלה שיש בתוכה פירות דמיטנפי שמטלטלה עם הפירות ואף על פי שהאבן בתוכה. אלא דקשיא לי דמדאמרינן אגב קיטמא ולא אמרינן אגב כנונא משמע שהכנונא בעצמו אסור לטלטלו. וי"ל דזו אינה קושיא דודאי הכנונא בעצמו לולי האפר שהוא ראוי בפני עצמו לטלטלו היה אסור לטלטל הכנונא ולא משום לתא דידיה אלא משום שברי עצים שהם מוקצין וחשיבי נעשה כנונא בסיס להם דומיא דכלכלה שיש בה אבן ולא פירות שאסור לטלטלה. אבל השתא דאיכא אפר נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והיינו דקאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמא וכן פירש רש"י ז"ל בשבת בשלהי פרק כירה.
ומורי נר"ו כתב דרש"י ז"ל פירש מטלטל להו אגב כנונא. ואם הוא כן שפיר פריך דלטלטל אותן שיורין על ידי הכוס כי היכי דשרי לטלטל שברי עצים אגב כנונא. אלא שאין הספרים מודים לו ולא מצאתי כן בפירוש רש"י ז"ל. ואפילו לדבריו נר"ו קשיא דנהי דהתם גבי כנונא לא מצי מנער ליה כי היכי דלא מפסיד ליה לאפר שהכין מכל מקום הכא דליכא למיחש למידי לינערינהו נעורי לאותם שיורין ואמאי מטלטלן. וי"ל דאין הכי נמי והא כדאיתא והא כדאיתא משום דלא דמי. והא דאקשינן וליטלטלנהו אגב כסא משום כנונא דדיניה בטלטול נקט ליה כן תירץ מורי נר"ו.
ועוד פירש נר"ו דדעת המקשה להשוותם לגמרי ומאן דפריק התם לאו איסורי הנאה הוא הדין דהוה מצי פריק דלא דמי דבכנונא איכא הפסד דאפר מה שאין כן בכוס. אלא דמסתפי דאכתי הוה פריך ליה ולנערינהו נעורי אלא במאי דפריק ליה מתרצא כולה מלתא דאסור לטלטל הכוס כלל. ואין לומר דהא דפריך וליטלטלינהו אגב כסא משום דצריך למקומו שאם כן הוה ליה לאתויי הא דמעות שעל גבי הכר דאתמר בגמרא דבצריך למקומן מטלטלן ועודן עליו דהא דמטלטלין כנונא היינו אפילו מחמה לצל והא דטלטול כסא כמחמה לצל הוא שהרי השמש מטלטלו להצניעו עד כאן דבריו נר"ו.
אבל בתוספות פירשו דהכי קא מדמה לה האי כנונא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים שהם חשובים ואפילו הכי בטלי חשיבותם משום קיטמא שהוא דבר התר אף על גב דלא חשיב כל כך הכי נמי היה לן לטלטל בהא דכוס שהוא חשוב ולא היה לנו (לבעל חשביתו) לבטל חשיבותו משום שיורי כוסות דלא חשיבי.
והרמב"ן ז"ל פירש שהכנונא ודאי בפני עצמו מותר לטלטלו אלא שהאפר ושברי עצים כמו מוקצין נינהו ונולד וכגון שהוסק ביום טוב ואפילו הכי כיון שלא היה עליו בין השמשות לא נתבטל הכלי מהיכנו ומטלטלין אותו בכל מקום הצריך לו משום דכנונא חשיב כל כך דלא בטיל לא משום אפר ולא משום שברי עצים כיון שלא הונחו שם אלא לדעת היתר. וכן נמי בכוס דלא בטיל משום שיורין דלא חשיבי. והא דאמרינן אגב קיטמיה לאו דוקא דאדרבה הקיטמא הוא דמטלטלין אגב כנונא אלא דומה לאותה שאמרו לקמן במכלתין מביאין הבהמה על גב עורה שפירושו מביאין הבהמה אף על פי שיש עמה עורה. ונראה שיש בפירוש הרב ז"ל קצת סיוע לפירוש מורי נר"ו שהוא מפרש לה משום ביטול כלי מהיכנו.
מידי דהוה אגרף של רעי: פירוש דהא מאיסי שיורין משום לתא דעבודה זרה דאית בהו צד יין נסך דכתיב שקץ תשקצנו.
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה: פירוש שלא לצורך. אבל לצורך כגון זריקת קליפין ועצמות לפנינו בשעה שאנו אוכלין מותר ואפילו לכתחלה.
אדבריה רבא כו'. מזמנין את הנכרי בשבת: ואם תאמר וכיון שאין מזונותיו עלינו אמאי שרי דהא מהך טעמא אסרינן ליתן מזונות לפני חזיר. ויש מפרשים דכיון שזימנו ודאי מזונותיו עליו. ואי נמי משום איבה הקלו עליו ואפילו לא זימנו וכן פירש הרשב"א ז"ל. והריטב"א פירש דודאי מזונות דחזו לדידן שרי אפילו לחזיר כל היכא דליכא אלא טלטול אבל מטרח לא טרחינן כלל. ולא אסרו אלא מזונות דלא חזו לישראל וכן כיוצא בו דלא חזו לישראל אסור לגבי נכרים וכן דעת הרא"ה ז"ל.
ואי לא טרחא יתירה אדעתא דידך לא טרחינן: פירוש דכיון שאמר לו כן תו ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו.
מתניתן אלא אם כן ראויין לשתיה: פירוש והוא ששותה מהם משום דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה לצורך הנאת הגוף כשהוא דבר השוה לכל נפש. ומיהו להחם חמין לכל גופו אסור אף על פי שהוא שוה לכל נפש דגזרו בו משום מרחץ שיש כמה מלאכות אסורות כדאיתא בשבת פרק כירה כן פירש הריטב"א ז"ל.
גמרא הא דבעינן האי מדורה מאן קתני לה: איכא למידק ומה לנו לידע טעמן של בית שמאי דלית הלכתא כותייהו. וי"ל דמכל מקום כדאי הם בית שמאי לעמוד על דעתם כיון שהוזכרה מחלוקתם אף על גב דלית הלכתא כותייהו. וטובא איכא במכלתין.
הא דתניא בית שמאי אומרים לא יעשה אדם מדורה כו': פירש הרשב"א דבמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך פליגי. והקשה מורי נ"ר דלא משמע הכי מסוגית הגמרא דאיבעיא להו מדורה מאן קתני לה וכו' ושאני להו לבית שמאי בין הנאת אבר אחד להנאת כל גופו כלומר דהנאת כל גופו בכלל אוכל נפש הוא. והראיה על זה דמספקא ליה אי מודו בית שמאי במדורה משום דהנאת כל הגוף הוא. ואי אפשר לומר שיאמר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהא אינהו אמרי אין מוציאין את הקטן דלית להו מתוך. אלא מאי טעמא סליק אדעתיה דלישתרי מדורה לבית שמאי משום דהוי אוכל נפש ממש. הכי נמי נימא לבית הלל דמשום הכי שרו להחם חמין לרגליו ולעשות מדורה משום דהוי כאוכל נפש ממש ובהא פליגי עלייהו דבית שמאי. ואף על גב דבריש כתובות התירו בעילה ומוגמר משום מתוך אפילו הכי איכא למימר שרחיצה ומדורה להחם דומין לאוכל נפש יותר מהם. וזהו כשלמד ר' יוחנן מתוך לעיל בפרק קמא גבי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל הביא ראיה מאין מוציאין את הקטן ואך רבה ורב חסדא לא סבירא להו מתוך וכמו שכתבנו לעיל ליישב דברי רש"י. אבל הרמב"ן כתב פרק כל הכלים דכולהו אית להו מתוך. עד כאן דברי מורי נר"ו.
ואי דלא אנח ערובי תבשילין מאי טעמייהו דבית הלל: פירוש ואף על גב דלא אשכחן (ליה) להו לבית הלל במתניתין דפליגי גבי הא מלתא מכל מקום כיון דקתני רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי מכלל דפליגי בה בית הלל.
אמר רב הונא לעולם שלא הניח ערובי תבשילין: פירוש ואפילו הכי לבית שמאי כדי חייו שרו. וכן הלכתא כותיה דהא תניא כוותיה ולא אשכחן מאן דפליג עליה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה