טור אורח חיים תקיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקיב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אין מבשלין לצורך אינו יהודי בי"ט, הלכך אפילו להזמינו אסור שמא ירבה בשבילו. ודוקא להזמינו דכיון שרוצה לכבדו חיישינן שמא ירבה בשבילו, אבל לעבדו ושפחתו בביתו, וכן שליח השלוח לו, מותר להאכילם עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילם. כתב הרמב"ם: אבל אם בא הא"י מאליו אוכל עמו שכבר הכינוהו. ואינו נראה, דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך, אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו בוא ואכול.

אנשים אינם יהודים שמוטל על בני העיר לאפות להן, אסור לאפות להן בי"ט, אפילו אם אינן מקפידין אם יאכל הישראל ממה שהוא אוכל. ובה"ג התיר אם אינן מקפידין, וכן כתב הרמב"ם: אנשים א"י שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להן, אם אינן מקפידין שהישראל אוכל ממנו מותר לאפות להם. ואינו כן לפי גירסת הגמרא שלנו.

וכשם שאסור לבשל לצורך א"י, כך אסרו לבשל לצורך בהמה. ודוקא בישול ואפייה, אבל לטלטל מזונות וליתן לפניהם מותר אפילו בשכר. ואבי העזרי והר"ז הלוי כתבו שמותר לבשל לצורך בהמה, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין מבשלין לצורך א"י בי"ט פשוט בפ"ב דביצה (כא:) וטעמא משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן לכם ולא לא"י:

ומ"ש הלכך אפי' להזמינו אסור שמא ירבה בשבילו גם זה שם אריב"ל מזמנין את הא"י בשבת ואין מזמנין אותם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו:

ומ"ש ודוקא להזמינו וכו' אבל לעבדו ושפחתו בביתו וכן שליח השלוח לו וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל אם נשלח שליח א"י לישראל בי"ט מותר להאכילו בי"ט וכן נוהגין באשכנז שיש להם עבדים ושפחות א"י דלא אסר ריב"ל אלא לזמן את הא"י שהוא חפץ ביקרו ומרבה לו מנות וחיישינן שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל בה אם לא בשביל הא"י דאם לא הרבה בשביל הא"י אלא בקדירה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל וכ"כ גם בפ' מי שהפך שלא אסרו חכמים אלא לזמן הא"י שהוא רוצה לכבדו ומרבה מנות בשבילו אבל אם יש לישראל עבדים ושפחות א"י אוכלין עמו בי"ט ולא ראינו מי שנזהר מזה וגם שליח א"י שנשתלח לישראל אוכל עמו בבית בי"ט עכ"ל וגם הר"ן כתב דמהאי טעמא שרי לאכול בי"ט עבדים ושפחות שבבית ישראל דליכא למימר שמא ירבה קדירה אחרת בשבילן ומיהו משמע דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאפשר לפרנסינהו כדאמרינן (בביצה כא.) ואף על פי שראיתי מי שהתיר מפני שמזונותן עלינו ומטעם זה התירו אף בא"י ההולך עם ישראל מפני שמזונותיו עליו לא נתחוור לי אלא לדברי מי שפוסק כר"ע דאמר אפילו נפש בהמה במשמע מפני שמזונותיהם עלינו אבל לדעת הרי"ף שפוסק כר"י הגלילי אינו נראה כלל עכ"ל ומ"ש דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא אדקדק בו בס"ס זה בס"ד וגם בהגהות מיימון פ"א כתוב להתיר בשפחות שלנו משום דאפשר לפייסינהו במידי אחרינא בתשב"ץ התיר ליתן לא"י חתיכה פשטיד"א או מאווזא בי"ט דלא חיישי' שמא ירבה בשבילו רק בשמזמינו על השולחן:

כתב הרמב"ם אבל אם בא הא"י מאליו אוכל עמו וכו' בפ' א' מהל' י"ט וכתב כן מדגרסי' בפ"ב דביצה מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו א"י בי"ט אמרי ליה אי ניחא לך במאי דטריח לן מותר ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן וסובר ז"ל שאין אמירה זו מעלה ולא מוריד בהיתר הדבר וכתב ה"ה שדקדק כן ממ"ש אין מזמנין את הא"י ולא אמרו אין מאכילין את הא"י משמע שלא אסרו אלא במזמנין אותו אבל בבא מאליו אין לחוש אבל הרשב"א כתב שהאמירה מעכב עכ"ל ורבינו סובר כדעת הרשב"א ולפיכך כתב ואינו נראה דאע"פ שכבר הכינוהו וכו' אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהככנו לעצמינו בוא ואכול: כתב הרמב"ם בפ"א עשה לעצמו והותיר מאכיל המותר לא"י וכתב ה"ה זה פשוט ונלמד מהנזכר למעלה בא"י הנכנס מאליו כתב הכלבו אין מזמנין הא"י בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והירוש' מתיר אם אין מכירו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו. וכתב עוד עיסת א"י או שפחה שמזונותם עליו כל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפית בי"ט אבל אין ראוי לייחד להן פת או מנה לבדה. וכן ראוי להזהיר לאלו שאופין פתן בתנורים הא"י ונותנין שכרן פת או ככר שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר אפייה כדי שלא יהיה טורח האפייה ועשיית הככר וטלטולו ידוע ומפורסם שהוא בשביל הא"י אך אחר האפייה נותנין לו בשכרו אי זה שירצה לפי שכל ככר ראוי לישראל והוי כמי שמזונותיהן עליו אחר אשר לא יאפה לו הפת אם לא יתננו חלקו ע"כ ואף ע"פ שיש לדקדק בדבריו טוב לחוש ולהזהר כתב בהג"מ פ"א לשלוח לא"י ע"י א"י בי"ט כתב בא"ז דשרי פי' שאע"פ שאסור לעשות בי"ט שום מלאכה לצורך א"י מ"מ לשלח לא"י על ידי א"י שרי : כתב באורח חיים לא ישלח לא"י דורון ביום טוב לא פת ולא תבשיל אם היה בדעתו לשלוח ביום טוב שאי אפשר שלא ירבה בשבילו ומה שאמרו ממלאה אשה קדירה וכו' היינו דוקא לצורך ישראל עד כאן לשונו וכבר נתבאר בתחילת סימן זה שאין כן דעת הפוסקים:

אנשי הא"י שמוטל על בני העיר לאפות להם אסור לאפות להם ביום טוב כולי בפ"ב דביצה בעו מיניה מרב הני אנשי א"י דרמו עליה קימחא מהו לאפות בי"ט א"לחזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לא אסור ופסק הרמב"ם כן בפ"א אבל הרי"ף והרא"ש כתבו דליתא להא דרב אלא בין כך ובין כך אסור דאמר ריב"ל אין מזמנין את הא"י ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו וכ' ה"ה שכן דעת הרבה מהמפרשים וטעמם מדקאמר בגמ' ופליגא דריב"ל והם מפרשים דאהא דרב קאי וכן פירש"י וכתב ה"ה שיש מי שמעמיד דברי הרמב"ם באומרו שלא היה בגירסת ספריו ופליגא וזהו שכתב רבינו על דברי הרמב"ם ואינו כן לפי גירסת הגמרא שלנו וכ' עוד ה"ה ואני מקיים הגי' ומקיים דבריו וכי אמרו ופליגא לאו אהא דרב קאי דלא דמיין להדדי דההיא דרב אם לא היו אופין כל הפת להם לא היו יכולין לאפות ממנו פת א' ולתתו לתינוק אבל בזימון הא"י לא יגרע חלק הישראלים אם לא יזמנהו שהרי משל ישראל הוא נותן לו ופת התינוק הוא מאנשי א"י וכי אמרו ופליגא נ"ל דאמאי דסליק מיניה קאי דא"ל אביי לרב יוסף למ"ד לכם ולא לבהמה הני סופלי לחיותא היכי שדינן וכו' זה נ"ל נכון לדעת רבינו ודינו קיים ויש לו בזה הודאת בעל הריב שכך כתב בהשגות א"א יפה אמר אע"פ שלא הסכים לדעת הרב ז"ל עכ"ל ותמהני שלפי מה שפירש הוא דברי הרמב"ם דרב מיירי בשלא היו יכולין לאפות ממנו פת אחד ולתתו לתינוק גם הרי"ף לא יחלוק על זה וכ"כ שם הר"ן דבכה"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח וא"כ היאך הביא ראייה לקיים דינו של הרמב"ם מדכתב הראב"ד יפה אמר אע"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב"ד משמע ודאי דהרמב"ם מיירי אפי' בשיכולין לאפות ממנה פת אחד ולתתו לתינוק דבכה"ג הוא דפליג עליה הרי"ף ושמא י"ל שה"ה מפרש שמ"ש הראב"ד אף ע"פ שלא הסכים לדעת הרי"ף לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה"ה דברי הרמב"ם הדין שוה לפניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי"ף קאי אהא דרב ולהרמב"ם לא קאי אהא דרב:

ומ"ש רבינו ודוקא בישול ואפייה אבל לטלטל מזונות וליתן לפניהם מותר אפי' בשבת כתב כן רבינו מפני שכתב שם הרא"ש הרז"ה הקשה על הרי"ף מדאיתא בגמרא א"ל אביי לרב יוסף לר"י הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט א"ל הואיל וחזו להסקה תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא ובהדיא תנן מחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואפי' בשבת וצדין חיה ועוף מן הביברין בי"ט ונותנין לפניהם מזונות וקודר אדם קב או קביים ונותן לפני בהמתו ומתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין ומהלקטין לתרנגולים וכולי וכל אלו מותרין בלא אגב ריפתא דלא כר"י הגלילי ולא ידענא מה הביא מכל אלו המשניות ראייה לר"ע אטו מי איכא מאן דפליג בטלטול מזונות ליתנה לפני בהמה אפילו בשבת והרי"ף פסק כר"י הגלילי שאסר לבשל ולאפות ביו"ט לצורך בהמה ומתוך קושיא דסופלי עלה בלבו דר"י הגלילי אסר אף לטלטל מאכל בהמה וזה א"א לומר כדפרישית אלא צ"ל כדפרשב"ם דסופלי לא חזי לחיותא אלא ע"י שמרככין או שוחקין אותן אלא שלפעמים אוכלין אותם ע"י הדחק הלכך לר"י הגלילי שא"א לתקנו בי"ט היכי מטלטלין להו למישדי לחיותא והלא מוקצין הם כיון דאינם ראויים לאכילה כ"א על ידי הדחק ומשני דחזו להסקה ופריך בשבת מאי איכא למימר ואפילו לר' עקיבא איכא למימר דמטלטלין להו אגב ריפתא עכ"ל וכתב ה"ה בפ"א בשם הרשב"א דכיון דקי"ל כר"י הגלילי אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שהוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד שהוא מד"ס עכ"ל וזה כפי שטתו שכתבתי למעלה בדין ההוצאה ע"כ וכ"כ הגה"מ בפ"א בשם ר"ח וכ"כ הרוקח אסור להביא כל מאכל דרך ר"ה ע"כ וכ"כ המרדכי דקי"ל כר"י הגלילי הלכך אסור להביא דרך ר"ה מאכל בהמה וכן אין עושין מורסן לעופות בי"ט דממעטינן מלכם ע"כ ויש לתמוה דהא שרינן בסוף מסכת שבת לגבל לשוורים ע"י שינוי ואפשר דמ"ש אין עושין מורסן לעופות ביו"ט בלא שינוי קאמר דאילו ע"י שינוי מישרא שרי דלא הוה אלא כמו טלטול בעלמא וכ"כ הכלבו בהל' י"ט שריית המורסן לתרנגולים מותרת ובלבד ע"י שינוי לפי שהדבר קרוב לגיבול. ואהא דתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית בי"ט כתב הר"ן ואמרינן בגמרא דדוקא בדאית ליה נבילה הוא דשרי מפני שיכול לפייס הכלבים בנבילה עכ"ל. ויש לתמוה עליו למה כ"כ דהא כי אמרינן הכי בגמרא היינו למאן דלית ליה הואיל ומש"ה בעינן דאית ליה נבילה שיכול לפייסה בה והלכך הויא כל העיסה נאכלת לאדם ומותר לאפותה שאילו לא היה לו במה לפייסן ע"כ צריך להאכילן מעיסה זו והו"ל כעיסה חציה של א"י וחציה של ישראל שאסור לאפותה בי"ט אבל מאן דאית ליה הואיל אע"פ שאין לו במה לפייסן שרי דהואיל ואם היה לו במה לפייסו הוי שרי השתא נמי שרי ומאחר דקי"ל כמאן דאית ליה הואיל וכמו שפסק שם הרי"ף וכ"פ הרמב"ם בפרק א' א"כ אפילו אין לו במה לפייסן שרי. וי"ל דאפילו מאן דאית ליה הואיל היינו לענין חיוב מלקות אבל מ"מ איסורא מיהו איכא והלכך כי אמרינן בגמרא שאני עיסת כלבים הואיל ויכול לפייסן בנבילה היינו לומר שאין בה חיוב אבל איסורא מיהא איכא. ואף על גב דנאפית קתני דמשמע לכתחלה לאו דוקא דלעולם לא שרי אלא דוקא בשיש לו במה לפייסן כנ"ל ואחר שכתבתי זה מצאתי לו ז"ל שכתב כיוצא בדברים אלו בפרק הנזכר גבי הא דאמר רבא עיסה חציה של עו"ג וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט אבל ה"ה כתב בפ"א שכתב בעל העיטור והרשב"א דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבילה מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו ולזה סתם רבינו עכ"ל ולד"ה איכא למידק אפילו אית ליה נבילה שאפשר לפייסן בה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שא"צ כולה לאדם בי"ט ובשלמא למ"ד דכי אסרינן לאפות עיסה שחציה של עו"ג אפי' בתנור אחד נמי אסרינן שאף על פי שהפת נאפת יפה בשעה שהתנור מלא לא שרינן מה"ט להרבות אלא בשלו אבל בשל עו"ג לא איכא למימר דהכא לא שרי לאפות אלא מלא תנור דכיון דכולה של ישראל ולכלבים אפשר לפייס בנבילה חשוב שלו ומפני כך מותר להרבות בו אע"פ שיהיה לצורך כלבים אבל למ"ד דלא אסרינן אלא ביותר מכדי תנור קשיא אחר שכתבתי כל זה מצאתי דמוקי לה בירושלמי פ"ק דמסכת חלה כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • אין מבשלין כו' כתב הרמב"ם וכו' פי' מותר לומר לו בא ואכול עמנו ואין לחוש שמא ירבה בשבילו וכתב ה' המגיד שדקדק כן מדאמר ריב"ל אין מזמנין משמע שלא אסרו אלא במזמנין אותו ולא בבא מאליו:
  • ומ"ש ואינו נראה וכו' הכי משמע מדאמר התם מרימר ומר זוטרא כי הוה מקלע להו א"י בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לאו טירחא יתירא אדעתא דידך לא טריחנא ולדעת הרמב"ם צ"ל דמרימר ומר זוטרא דאמרי ליה הכי מדת חסידות הוה אבל מדינ' אינו צריך כיון שלא הזמינו כדמשמע מדברי ריב"ל דאמר אין מזמנין: אנשי וכו' שם בגמ' בעיא דאיפשיטא דאם אין מקפידין שרי ובתר הכי קאמר וכו' ופליגא דריב"ל דאמר אין מזמנין וכו' פי' דכיון דאמר אין מזמנין ואע"ג שהרשות ביד ישראל ליקח מן התבשיל שיבשל בשביל הא"י דהא שלו הוא ואפ"ה אסור כ"ש הכא דאסור אפילו אין מקפידין.
  • ומ"ש ובה"ג התיר כו' וכ"כ הרמב"ם וכו' טעמם דלא הוי גרסי בגמרא ופליגא דריב"ל ומפרשי' דלא פליגי דדוקא גבי זימון א"י דאפשר למיפלגי' מקודם בישול מה שהוא רוצה לאכול ממנו הלכך אינו מועיל מה שיוכל הישראל לאכול ממנו מקצתו מאחר שעיקר בישול הקדרה בשביל הא"י לבדו אבל הכא שלא היה אפשר ליקח מן הקמח לאפות לעצמו שהיו מקפידין אלא שלאחר שאפו את הכל אז לא קפדי הלכך כל ריפתא וריפתא חזיא לישראל ושרי אבל רבינו נמשך לגרסתינו דגרסינן ופליגא דר' יהושע בן לוי וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש ועל כן כתב ואינו כן לפי גירסת הגמ' שלנו ועיין בדברי ה' המגיד בפ"א:
  • וכשם וכו' פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע ופסקו המחברים כר' יוסי הגלילי דאמר לכם וכו' ודלא כראבי"ה והרז"ה דפסקו כר"ע דמתיר לכלבים:
  • ומ"ש אבל לטלטל מזונות וליתן כו' כן הוכיח הרא"ש דאף לר' יוסי הגלילי אין איסור אלא לאפות ולבשל בי"ט לצורך בהמה מפני שהיא מלאכה ממש אבל טלטול שאינו אסור אלא מדרבנן שרי וכן פסק בהג"ה מיימוני פ"א ומש"ה פסק דאסור להביא דרך ר"ה בי"ט כל מאכל בהמה דהוצאה מכלל אבות מלאכות היא אבל לשלוח לא"י ע"י א"י בי"ט כתב בא"ז דשרי פי' אפי' דרך ר"ה דע"י א"י אינו כ"א שבות וה"ה דלבהמה ע"י א"י שרי אלא דלרבותא נקט אפי' לא"י ע"י א"י וק"ל. תנן במסכת חלה עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפית בי"ט ובפ"ב דביצה הביאו משנה זו להקשות ממנה ארב חסדא דאמר עיסה חציה של א"י וחציה של ישראל אסור לאפות בי"ט דאפשר למיפלגיה בלישה ומשני שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה כו' והתוס' ושאר פוסקים כתבו משנה זו לפסק הלכה דאתיא כר' יוסי הגלילי דדרשינן לכם ולא לכלבים ולפיכך אם אין הרועים אוכלין ממנו אסור לאפות בי"ט ותימה אמאי לא כתבו רבינו בחבורו. וב"י הקשה אפי' אית ליה נבילה לפייסן מ"מ מאחר שאינו צריך לכל העיסה א"כ עושה מלאכה שלא לצורך י"ט ואסור ותירץ דמיירי שאופה הכל בתנור אחד ואתיא כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת כו' והכי איתא בירוש' ולי יראה דלמ"ש במרדכי הארוך אין אנו צריכין לזה די"ל דאפי' בשני תנורים שרי וטעמא דמילתא מאחר שאילו היה כריסו מחזיק הכל הכל ראוי לו על כן מותר לאפות ולבשל יותר ממה שצריך ודוקא לאפות להדיא לצורך כלבים אסור בשני תנורים או בקדרה לבדה אבל בכה"ג שיכול לפייסן בנבילה ואפשר שיאכלנו כולו אם היה כריסו מחזיק הכל אין בו איסור כל עיקר מידי דהוה אריבוי תבשילין שאנו מבשלין בי"ט אעפ"י שברור לו שלא יאכלנו כולו ומה שאמר רשב"א ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא דמשמע דוקא בתנור אחד הא לאו הכי אסור איכא למימר דהיינו דוקא שמבשל לצורך א"י להדיא כגון עיסה חציה של ישראל וכו' דהתם דוקא בתנור אחד שרי משום שהפת נאפה יפה אבל במבשל או אופה הרבה לצרכו אפי' בב' קדרות או ב' תנורים שרי הואיל אילו היה כריסו וכו' כדפרי' ועיין במ"ש למעלה בסימן תק"ג ובסוף סי' תק"ו:

דרכי משה[עריכה]

(א) ומרדכי פ"ב דביצה ע"ג דשפחות שלנו הואיל ואפשר לפייסינהו במידי אחריני שרי אפילו מרבה בשבילייהו ונ"ל דווקא באותו תנור ובאותו קדירה עכ"ל ונראה דהאי דקאמר דוקא באותו קרירה כולי הוא סברת המרדכי ופליג אסברת ראבי"ה. דמתיר מטעם דאפשר לפייסינהו דלפי אותו הטעם בקדירה אחרת נמי שרי ואי באותו קדירה בכל גוונא שרי והא דאסור לאזמוני מטעמא דאתי להרבות בשבילייהו לא באותו קדירה כמו שאמר ממלאה אשה כולי אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת וה"ה בתנור אלא חיישינן שירבה אחרת וכ"ה דעת הר"ן והרא"ש בפ"ב דביצה ובא"ח אסר להרבות בשביל עו"ג אפילו בקדירה אחת ובב"י ואין כן דעת הפוסקים ומ"ש ואין כן דעת הפוסקים הוא הרא"ש והר"ן אבל דתוספות כתבו בהדיא כדברי אורח חיים לצורך עו"ג אסור אפילו באותו קדירה אלא דברי המרדכי אין ליישב בכך דהא מטעם אפשר לפייסינהו בכל ענין שרי וכמ"ש למטה:

(ב) משמע דס"ל דהאי מותר לשלוח דקאמר בהג"א לא קאי אמידי דמאכל ולכן הוצרך לפרש אף על גב דאסור לעשות שום מלאכה כולי דאי אמידי דמאכל קאי הו"ל לפרושי אע"ג דאסור להזמין אותו מ"מ לשלוח שרי אלא ש"מ דס"ל דדבר המאכל אסור לשלוח לו כמו בהזמנה וכ"כ משם אורח חיים בהדיא דאסור לשלוח בי"ט ולא משמע כן מדברי הג"מ אלא משמע שם דאדבר מאכל קאי ואפ"ה שרי וכדברי התשב"ץ דלעיל:

(ג) והביא פירוש הירושלמי זו כלא מחלוקת ונ"ל דלא קי"ל כוותיה דלפי הירושלמי בלא טעמא דמצי לפייס הכלבים בנבילה שרי כמ"ש ר"ס זה ולעיל סי' תק"ז ולפי טעם תלמודא דידן דתלי הטעם הואיל ואפשר לפייסן במידי אחרינא אפילו בקדירה אחת או בתנור אחד נמי שרי וכמ"ש ר"ס זה ומה שהקשה הב"י אף על גב דאפשר לפייסינהו מ"מ אמאי שרי לאפות כל העיסה מ"מ הכלבים אוכלים ממנו והוי כעיסה חציו של ישראל וחציו של עו"ג דאסורה לאפות בי"ט ומתוך כך נדחק לומר כדברי הירושלמי לק"מ דמאחר דאפשר לפייסינהו הוי ככולו של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכ"ה בגמרא ודברי ב"י ומ"מ צ"ע דלפי דבריו דמיירי כאן בתנור אחר ואפ"ה לא שרו אלא מכח דאפשר לפייסינהו הא בלא"ה אסור אפילו בתנור אחד א"כ לצורך עו"ג בתנור או בקדירה אחת אסור ולעיל בר"ס זה כתב שאין כן דעת הפוסקים כו' לכן נראה לי מה שכתוב הוא מוכרח על פי סוגית הגמרא דאל"כ לא הוי מקשה מידי מההיא עיסת כלבים לההיא דעיסת עובדי גלולים וע"ש: