טור אורח חיים קעא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן קעא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
סימן זה במהדורה המודפסת
שלא לנהוג בזיון באוכלים

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת והלכתא כוותיה. והני מילי במידי דלא ממאיס ביה, אבל במידי דממאיס ביה לא, הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה אי ממאיס בהכי, אבל אי לא ממאיס ביה שרי.

ואין נוטלין הידים ביין, בין חי בין מזוג, אפילו נטילה שאין צורך אכילה, ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלין. וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין כל האוכלין הנמאסים על ידי זריקה כמו תותים ותאנים, אבל במידי דלא ממאיס כגון רימונים ואגוזים שרי.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: יש נוהגין לאכול דייסא בפת במקום כף כיון שאוכלין הפת אח"כ, ובמסכת סופרים גרסינן, אין נוהגין ביזוי באוכלין, אין זורקין אוכלין ממקום למקום, ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על קופה מלאה קטנית או על עיגול של דבילה מפני שנהגו כן, אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלין ואין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ היה ראוין לאכילה, פירוש אלו עם אלו ואוכלן ביחד, ולפ"ז אסור לאכול דייסא בפת במקום כף, ואפשר דההיא דמסכת סופרים פליגא אדשמואל דקתני אין סומכין ואין מכסין באוכלין ולשמואל שרי דהא לא ממאיס, ואנן קי"ל כשמואל ולא ממאיס הפת שאוכל בה דייסא, ואני ראיתי גדולים שהיו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא. עד כאן.

ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצינור, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה שאינו נמאס, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסים, ולא חתיכות וגלוסקא לעולם.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת בס"פ ג' שאכלו (נ:) כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר"א וכתב הרא"ש פסק ר"ח כרבנן וגם ברייתא דבסמוך דאין סומכין את הקערה בפת פליגא אדשמואל הילכך אין הלכה כשמואל מיהו בפ"ב דמסכת י"ט (כא:) אמרינן הני סופלי לחיותא ביומא טבא היכי עבדינן להו ומסיק דמטלטלינן אגב ריפתא כשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת אלמא דסתמא דתלמודא ס"ל כשמואל ובה"ג כתב והלכתא כרבנן ואע"ג דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כמאן כר"א וקי"ל הלכתא כשמואל ה"מ במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא ונראה דאפילו שמואל מודה דבמידי דמאיס אסור כדמוכח בשבת פרק במה טומנין (נ:) הלכך קי"ל כשמואל דהיכא דלא מאיס עושה כל צרכו בפת ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס עכ"ל הרא"ש וכן דעת התוס' דהלכה כשמואל וכי קאמר שמואל במידי דלא ממאיס אבל לא במידי דממאיס וכן דעת ה"ר יונה וכן דעת הרשב"א ז"ל. ואיתא תו פרק ג' שאכלו ת"ר ד' דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי אייתו לקמייהו תמרי ורמוני שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דיסתנא אמר ליה לא סבר לה מר להא דתניא אין מזרקין את האוכלין ההיא בפת והתניא כשם שאין מזרקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין א"ל והתניא אע"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלין אלא לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס והרי"ף כתב הברייתא ארבעה דברים נאמרו בפת וכו' ואח"כ כתב וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין ודוקא מידי דממאיס אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזים ורימונים וחבושים ל"ל בה ולא הזכיר מימרא דשמואל וכתבו תלמידי ה"ר יונה אין מניחין בשר חי על הפת טעמא דמילתא משום דממאיס ועוד אפשר לתת טעם אחר מפני שיצטרך להדיחו מפני הדם הנדבק בבשר. ואין מעבירין כוס מלא יין על הפת כי שמא ישפך מן היין על הפת והוי מאוס. ואין סומכין את הקערה גם בזה הטעם משום מאיסותא כי שמא ישפך מן המרק על הפת. ומתוך מ"ש הרי"ף הברייתא סתם נראה שסובר שכמו שאין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת כך הוא הלכה שאין סומכין את הקערה בפת ואין זה נראה למורי דבגמרא אמרינן בהדיא דשמואל אמר עושה אדם כל צרכיו בפת מיהו דוקא בהאי בלחוד סובר שמואל שהוא מותר אבל במאי דאמרינן אין מניחין בשר חי ע"ג הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ודאי אפי' שמואל מודה שהיא הלכה מפני שאין הפת מאוס כ"כ כשהמרק נופל על הפת כמו כשנופל עליו היין עכ"ל. נראה מדבריו דהרי"ף סבר דלית הלכתא כשמואל אבל הרשב"א כתב שכדברי התוס' נראה מדברי רבינו האיי שכ' אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי אבל דלא ממאיסי זורקין ואף הרי"ף כ"כ ע"כ. משמע שסובר שמאחר שכתב הרי"ף ודוקא מידי דממאיס אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזי ורמוני וחבושי לית לן בה ממילא משמע דכל הני דאסר בברייתא דדוקא כשהם נמאסין בכך אבל אם אינם נמאסין בכך שרי ולפיכך לא הוצרך לכתוב הא דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת ומ"מ על מ"ש שכ"נ מדברי רבינו האיי והרי"ף שכתבו דוקא מידי דממאיס אבל מידי דלא ממאיס לא קשה לי דהא בהדיא אמרי' הכי בגמ' והיכי תלי מילתא בדברי רבינו האיי והרי"ף. ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי דאמרי הכי בגמ' סברי לה כשמואל אי לא הוה קי"ל כשמואל ה"נ לא הוה קי"ל כהנך אמוראי ומכיון דכתבו הרי"ף ורבינו האיי כהנך אמוראי ממילא משמע דס"ל דהל' כשמואל א"נ משום דבגמ' הוה אפשר לפרושי דהא דמפליג בין ממאיס ללא ממאיס היינו דוקא בשאר אוכלים אבל בפת אע"ג דלא ממאיס אין זורקין ומדברי רבינו האיי והרי"ף משמע לי' דאפיתא נמי קאי הא דמפלגי בין היכא דממאיס להיכא דלא ממאיס. והרמב"ם בפ"ז כתב כדברי הרי"ף וז"ל אין מניחין בשר חי על הפת וכו' ואין זורקין את הפת ולא את החתיכות ולא את האוכלים שאין להם קליפים כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהם נמאסים וכיון דכל הנך רבוותא סברי דהלכה כשמואל ורבינו האי והרי"ף נמי הכי ס"ל לדעת הרשב"א ולפ"ז גם הרמב"ם הכי ס"ל הכי נקטינן:

ומ"ש רבינו ואין סומכין בו את הקערה אי מאיס בהכי אבל אי לא מאיס לא פירושו שאם הקערה מליאה פירות או דברים כיוצא בהם שאפי' יפלו על הפת לא ימאס בכך מותר לסמוך אותה בפת ולא אמרינן שהוא מזלזל בפת אבל אם הקערה מלאה יין וכיוצא בו מדברים שכשנופלים על הפת הוא נמאס אין סומכין אותה בפת שמא תשמט הקערה ויפלו מאותם הדברים על הפת וימאסוהו ואע"פ שכתב הר"י דלשמואל סומכים בפת קערה מליאה מרק לפי שאין הפת מאוס כל כך כשנופל עליו מרק כמו שנופל עליו יין אין נראה שיהא כן דעת רבינו אלא כיון שהוא נמאס קצת בכך אין סומכין ולכן סתם דבריו ולא פירש דבקערה שיש בה מרק שרי לסמוך אלא שלקמן כתב בשם הרא"ש שהפת שאוכל בה דייסא אינה נמאסת ונראה שאינה נמאסת במרק יותר מבדייסא ומיהו אפשר דהתם דמתוך שהוא אוכל בה קאמר דאינה נמאסת אבל היכא שנפלה עליו הדייסא נמאס בכך וה"ה למרק:

ומ"ש רבינו ואין נוטלין הידים ביין וכו' שם פלוגתא דר"א ורבנן וקי"ל כרבנן דאמרי בין כך ובין כך כלומר בין חי בין מזוג אין נוטלין ממנו לידים והסכימו הרא"ש והרשב"א לדברי הראב"ד שפירש דלאו לנט"י המכשירים לאכילה קאמר דההיא נטילה ליכא מאן דפליג שאינה אלא במים אלא נטילה לנקיות בעלמא קאמרי ומשום הפסד אוכלין. ומשמע לי דהא דאמרינן דאין זורקין האוכלין אפילו בזורק לתוך קערה או על גבי מפה שאין האוכלין מתלכלכים היא ואפ"ה תאנים שבשלו כל צרכן ותותים אסור מפני שמתוך שהם מתמעכים ע"י זריקתם הם נמאסים בעיני האוכלים ותדע דהא כי פתק מר זוטרא דיסתנא לרב אשי דהיינו בשר מבושל כדפירש"י ע"כ במקום נקי פתק דהא למיכל פתק ליה ובכה"ג קאמר דמידי דממאיס כגון תאנים ותותים אסור לזרקם וכיון דאסור לזרוק את הפת משמע דאפילו בזורקו ע"ג מקום נקי אסור שמפני חשיבות הפת אסור לזורקו אע"פ שאינו נמאס כלל מפני שזלזול הוא לו שיזרקוהו וכ"כ התוס' אין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס וכן שאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס ואע"ג דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת והוא דלא ממאיס י"ל זריקה שאני דהוי ביזוי טובא ועוד דזריקה לא מיקרי צורך אכילה כמו סמיכת קערה דמודה שמואל דאין זורקין את הפת. וכ"נ דעת הרא"ש דאהא דת"ר ד' דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין סומכין את הקערה בפת ואין זורקין את הפת כתב ושמואל מודה בכל מה ששנינו בברייתא זו בר מאין סומכין דשרי אי לא ממאיס ע"כ ונראה דטעמא משום דכל הני לאו צורך אכילה הן כמו סמיכת הקערה בפת אבל מדברי הרשב"א שכתב בשם רבינו האיי נראה שאין חילוק בין פת לשאר אוכלים וכ"נ גם כן מדברי הר"י וכ"נ שהוא דעת רש"י דאהא דת"ר ממשיכין יין וכו' וזורקין לפניהם קליות וכו' אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כתב אבל לא גלוסקאות שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן. נראה מדבריו שאם לא היו נמאסים היה מותר לזורקן אע"פ שגלוסקאות פת הן: והא דפירש"י דלא ממאיס רמון ואגוז וכל דבר קשה נראה שאפי' באין קליפתן עליהם קאמר שהרי מאחר שאינם מתמעכים ע"י הזריקה כל שזורקן ע"ג מקום נקי אינם נמאסים ואם מותר לזורקן ע"ג קרקע יתבאר בס"ס בס"ד:

כתב א"א ז"ל יש נוהגים לאכול דייסא בפת וכו' עד עם הדייסא בס"פ ג' שאכלו וכך הם שם דברי התוס' וכ"כ הגה"מ בפ"ז מהלכות ברכות:

ומ"ש אא"כ היו ראויים לאכילה פי' אלו עם אלו ואוכלן ביחד כתב שם הרא"ש דאין לפרש היו ראויים דקאמר לאפוקי שאינם ראויים לאכילה דכ"ש אם אינם ראויים לאכילה דמותר להשתמש בהם דכשישתמש מעשה עץ שימש הלכך ע"כ ראויים לאכילה דקאמר היינו שאוכלן ביחד ובהגה"מ כתוב בשם מ"ס רשב"ג אומר אין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ אוכלן בבת אחת וזה מפורש כפי' הרא"ש ז"ל:

ומשמע לי דהנך שנוהגים לאכול הדייסא בפת במקום כף סברי כשמואל ומה שאוכלים הפת אח"כ מפני שמי שאוכל בו הדייסא אינו נמאס עליו וכיון שהוא אוכלו אח"כ ליכא משום הפסד אוכלין אבל אם לא היה אוכלו ליכא מאן דאכיל ליה אחר שהכניסו זה לתוך פיו ונמצא שהפסיד זה האוכלים בידים. ובמ"ס נראה שאע"פ שיאכלנו אח"כ אסור מפני שהוא זילזול לפת שמשמש מעשה עץ בעלמא ומש"ה אסור לאכול אוכלין באוכלין אא"כ אוכלן בבת אחת דאז לא מיחזי שהפת טפל לדייסא אלא שהדייסא טפילה לפת שהוא נוטל אותם ללפת בו את הפת. והגדולים שהיו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא נראה שהיו מכוונים לצאת י"ח מ"ס ולכן היו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא שאז היה נראה הדייסא שהיתה באה ללפת את הפת ואע"פ שלא היו אוכלים בכל פעם אלא מעט מהפת מ"מ בהכי סגי להראות שאין הפת משמש לדייסא וגם לפי דעת הגדולים הללו נראה שהיה צריך שיאכל לבסוף כל אותה פרוסה דאל"כ מה שישתייר ממנה מאחר שהכניסו לתוך פיו לא חזי לאכילה לשום אדם ואיכא משום הפסד אוכלים:

ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וכו' בס"פ ג' שאכלו שם ת"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ופירש"י ממשיכין יין בצינורות משום סימן טוב ואין כאן משום ביזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי: בימות החמה שאין טיט בדרכים: אבל לא גלוסקאות שהרי אף בימות החמה הן נמאסים בזריקתן. וגם הרא"ש כתב שם גבי מושכין יין בצינורות ומיירי שמקבלין בכלי בפי צינור. והרשב"א כתב והא דתניא ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה אע"פ שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה עכ"ל וגם ה"ר יונה כתב ממשיכין יין ולא נחוש בזה משום ביזוי אוכלים דביזוי כזה מותר משום שמחת חתן וכלה ע"כ ולכאורה משמע שהם סוברים שאע"פ שאינו מקבלן בכלי בפי צינור שרי משום שמחת חתן וכלה ומיהו מאחר שלא הזכירו בדבריהם לשון הפסד אוכלין נראה דבמקבלן בכלי בפי הצינור עסקינן וכדפירש"י ואפ"ה איכא למיחש לביזוי אוכלין כלומר שכל שהם משתמשים שלא לצורך אכילה ושתייה הוא זלזול לאוכלין או שע"י שהם ניגרים בצינור הם נמאסים קצת ולהכי קאמר דלא חיישינן משום שמחת חתן וכלה אבל שילכו לאיבוד משום שמחת חתן וכלה ודאי ליכא מאן דשרי כנ"ל ואע"פ שה"ר מנוח כתב בשם הראב"ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ע"כ נראה לדידן דאין זה עיקר השמחה אין ספק דבאזיל לאיבוד אסור:

ואהא דתניא זורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים כתבו התוספות ולא בימות הגשמים אע"פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ"מ כשהן נופלין בטיט נמאסין ומשמע מדבריהם שאפילו כשהם בקליפתם אין זורקין אותם בימות הגשמים: וכתבו עוד התוספות דעכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי וכ"כ ה"ר יונה וכ"כ בהגהות מיימוניות פ"ז וכתוב עוד שם שמהר"ם צוה לכבדם משם כדי שלא ידרסו עליהם ולא נהגו כן: כתב הרוקח בשם מ"ס ראב"י אומר כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו ראב"י אומר כל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו ע"כ ומשמע דאפילו מאן דפליג על שמואל מודה דבכה"ג שרי להשתמש באוכלין:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת והלכתא כוותיה וה"מ במידי דלא ממאיס ביה אבל במידי דממאיס ביה לא בס"פ ג' שאכלו קאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר' אליעזר דאמר דנוטלין ידים ביין ולא חיישינן להפסד אוכלין ומתוך כך פסק ר"ח דאין הלכה כשמואל דהא קי"ל כרבנן דפליגי אדר"א וחיישינן להפסד אוכלין וגם ברייתא דארבעה דברים נאמרו בפת אין סומכים את הקערה בפת כי שמא ישפך המרק על השלחן ונמאס הפת ואיכא הפסד אוכלין פליגא אדשמואל אבל בה"ג אמר דהלכה כרבנן במידי דממאיס כגון ליטול ידיו ביין והלכה נמי כשמואל במידי דלא ממאיס אע"ג דשמואל גופיה ס"ל דאפילו במידי דממאיס עושה צרכיו בפת כר' אליעזר ודלא כברייתא דד' דברים מיהו אנן לא קי"ל כשמואל אלא במידי דלא ממאיס. אבל התוס' והרא"ש כתבו דנראה דאפי' שמואל מודה דבמידי דממאיס אסור וכדמוכח בפ' במה טומנין (דף נ') ולפ"ז לא פליגא דשמואל אברייתא דד' דברים נאמרו בפת והא דקאמר כמאן אזלא הא דשמואל כר"א ה"ק ר"א ס"ל כשמואל ועדיפא מיניה מתיר אפילו היכא דממאיס ע"כ. ולזה נתכוין גם רבינו שכתב תחלה והלכתא כשמואל בכל דבריו לאפוקי מפר"ח דלית הלכתא כשמואל כלל ולאפוקי מבה"ג דהלכתא כשמואל בחדא אלא הלכתא כשמואל לגמרי דשמואל גופיה לא קאמר אלא במידי דלא ממאיס וכו' הלכך אין מניחין עליו בשר חי וכו' ודעת רבינו במ"ש הלכך וכו' לקשר הך ברייתא דארבעה דברים נאמרו בפת להא דשמואל להורות דשמואל נמי ס"ל הך ברייתא דאין סומכין הקערה בפת משום דממאיס דלא כפר"ח ופי' בה"ג אלא כדפי' התוס' והרא"ש. ותו נראה דלפי שהיה אפשר לפרש בברייתא טעמים אחרים דהא דאין מניחין בשר חי על הפת זהו מפני איסור דם הנדבק בבשר כמ"ש ה"ר יונה והא דאין מעבירין כוס מלא על הפת זהו מפני חששא דשמא יארע דבר קלקלה בסעודה דע"י שיגע הכוס בפת ישפך הכוס ואע"פ שלא ישפך על הפת כההיא דתניא לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו וכו' וכדלעיל בסימן קס"ט דחיישינן לקלקלה בתוך הסעודה והא דאין סומכין הקערה בפת זהו משום דחיישינן שמא ישכחנו תחת קערה ויהא נדרס ברגלי אדם וכשיהא בו כזית קא עביד איסורא דאסור לאבדן וכדי להוציא מלב טעמים הללו אמר רבינו לאחר שכתב אבל במידי דממאיס ביה לא הלכך אין מניחין עליו בשר חי וכו' לאורויי דהני תלת נמי משום דאסור לעשות צרכיו במידי דממאיס ובבשר חי אע"פ שאין בו משום איסור דם שהוכשר כבר מדמו נמי אסור משום דממאיס ביה וכן אין מעבירין עליו כוס מלא אפילו נזהר שלא ישפך הכוס נמי אסור דשמא ישפך קצת על הפת וממאיס ביה וכן אין סומכין בו הקערה אי ממאיס בהכי פי' כגון דאחורי הקערה היא לחה או מלוכלכת בטיט דהשתא הפת שסומכין בו הקערה נמי ממאיס בהכי בודאי אבל אי לא ממאיס בהכי שרי פירוש ולא חיישינן שמא ישכחנו ויהא נדרס ברגלי אדם גם לא חיישינן שמא כשתהא הקערה נופלת יהא הפת נמאס מן המרק דלא חיישינן להכי מן הסתם אלא דוקא היכא דידוע דממאיס בהכי וז"ש רבינו אי ממאיס בהכי וכ"כ הרא"ש ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס: ודלא כמו שפי' ב"י דחיישי' שמא תשמט הקערה ויפלו מאותם הדברים על הפת וימאיסוהו וכ"כ בש"ע דליתא חדא דלישנא דרבי' דכתב אי ממאיס בהכי לא משמע כפירושו כלל ועוד דהכי מוכח ממ"ש הרא"ש הביאו רבינו בסמוך וז"ל ואפשר דההיא דמ"ס פליגא אדשמואל דקתני אין סומכין ואין מכסין באוכלין ולשמואל שרי דהא לא ממאיס עכ"ל אלמא להדיא דכל היכא דלא ממאיס השתא לא חיישינן לדלמא יהא נשמט ויפלו על הפת דאי איתא דהוה חיישינן להכי ליכא למימר כלל דפליג דהא ודאי דשמואל מיירי במידי דלא ממאיס והך דמ"ס במידי דאיכא למיחש ביה דילמא יהא נמאס. ואיכא למידק אמאי הפסיק רבינו בדין אין נוטלין הידי' ביין וכו' באמצע הארבעה דברים השנויים בברייתא וי"ל דכיון דטעמא דאין נוטלין הידים ביין וכו' הוי נמי משום דבמידי דממאיס אסור לעשות צרכיו באוכלין משום הפסד אוכלין ואף שמואל מודה בהא כדפרישית ולהכי לא מיבעיא בנטילה שלצורך אכילה דפשיטא דאסור ביין דאין נט"י לאכילה אלא במים וכמ"ש הרא"ש בפ"ג שאכלו ע"ש הראב"ד ולאו דוקא במים ממש אלא כל שרובו ועיקרו מים כמ"ש בסוף סעיף זה אלא אפי' נטילה לנקות ידיו מן הזוהמא נמי אסור במשקין משום הפסד אוכלין כדאיתא בפ' במה טומנין (דף נ') לגבי זיתים לכך כתב להך דאין נוטלין ידים ביין סמוכה להני תלתא דקחשיב בברייתא דהוי נמי משום דממאיס ואיכא הפסד אוכלין אבל הך דאין זורקין את הפת וכו' אפי' לא ממאיס בהכי נמי אסור משום ביזוי אוכלין וכ"כ התוס' בפרק שלשה שאכלו (סוף דף נ') בד"ה אין זורקין ונלפע"ד דהכי מוכח בסוגיא בעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דמר זוטרא הוה קא זריק מאכל לקמיה דרב אשי א"ל לא ס"ל מר להא דתניא אין מזרקין את האוכלים א"ל ההיא בפת תניא והתניא כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין א"ל והתניא אע"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלין אלא ל"ק הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס והשתא אי איתא דזריקת הפת נמי לא אסור אלא היכא דממאיס מאי האי דקאמר מעיקרא ההיא בפת תניא ותו הך ברייתא דמפליג בין פת לאוכלין במאי קמיירי אי בממאיס אפילו אוכלין אסור ואי בדלא ממאיס אפילו פת שרי אלא בעל כרחך דבפת אסור אפילו לא ממאיס משום ביזוי אוכלין ולהכי משני ליה מר זוטרא מעיקרא דהא דתניא אין מזרקין את האוכלין ואפילו לא ממאיס משום ביזוי אוכלין היא ובפת תניא אבל שאר אוכלין שרי אי לא ממאיס ואקשי ליה רב אשי והתניא כשם וכו' דאלמא דלית לן לאפלוגי בין פת לשאר אוכלין ומהדר ליה מר זוטרא בע"כ איצטריך לן לאפלוגי בינייהו דהא באידך ברייתא מפליג בינייהו אלא ודאי היכא דממאיס אפילו בשאר אוכלין אסור והיכא דלא ממאיס שאר אוכלין שרי ובפת אסור והא דתניא כשם וכו' הכי קאמר כשם שאין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס משום ביזוי אוכלין כך אין זורקין כל האוכלין הנמאסים ע"י זריקה משום ביזוי אוכלין כגון תותים ותאנים המבושלין כל צרכן דע"י זריקה הם מתמעכים ונמאסים אפילו על גבי מפה שעל השלחן אבל רימונים ואגוזים שרי לזרוק אפילו ע"ג קרקע ומיהו דוקא בקליפתן ובימות החמה אבל בימות הגשמי' אפי' בקליפתן אסור וכן אפי' בימו' החמה אם אינן בקליפתן וע"ג קרקע נמי אסור וכמ"ש בסוף סימן זה ויש להקשות אהך דאין נוטלין הידים דאף לנקות הזוהמא קאמר דאין נוטלין משום הפסד אוכלין ומ"ש מהא דשרי למשוח הידים בשמן ערב להסיר הזוהמא. וי"ל התם תקנת חכמים היא משום קדושה להסיר הזוהמא קודם ב"ה לפי שמזכיר השם וצריך טהרת ידים ואסמכוה אקרא והתקדשתם וגו' אני ה' זה שמן ערב ומהאי טעמא נמי מים אחרונים נמי שרי ביין וכל שאר משקים מפני שהם מעבירים את הזוהמא כמו שיתבאר בסי' קפ"א בס"ד ואף מים ראשונים שרינן בשכר ומי דבש שלנו דרובן ועיקרן מים ולא חיישינן להפסד אוכלין כל שהוא משום מצוה או חובה או קדושה כדלעיל בסי' ק"ס ודוקא לשאר נקיות דעלמא קאמר הכא דאסור משום הפסד אוכלין: כתב א"א הרא"ש יש נוהגין וכו כ"כ בספ"ג שאכלו ומ"ש ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות וכו' נראה דלאו בקופה של עץ קשה קאמר כגון קופות שלנו דכיון דאין הקופה נכפפת מאדם היושב עליה לא ממאיס בהכי כלל ואין כאן בזיון ואפילו היו בתוכה ספרי קדש מותר לישב עליה אלא בקופה שנעשית מעור או משק של עזים וכיוצא בזה שהקופה נכפפת מפני האדם היושב עליה קאמר דאסור ואפ"ה בקופה מלאה קטניות דלא ממאיס כלל או על עיגול של דבילה אע"פ דאפשר דלפעמים מתמעכים הדבלים מ"מ כיון דעל הרוב אינם מתמעכים לפי שהם דבוקים יחד טובא נהגו להקל והאי מפני שנהגו כן לא קאי אלא אעיגול של דבילה אבל קטנית מדינא שרי שאין שם מיעוך כלל ולא שום בזיון אוכלין: ומ"ש אין אוכלין אוכלין באוכלין וכו' כלומר אם אוכל אוכלין בדבר שאינו אוכל אין כאן איסו' דלא יהא אלא כף של עץ ושל מתכת אבל אם הדבר שאוכל בו ומשמש בו מעשה עץ הוא ג"כ אוכל אז אסור להשתמש בו משום ביזוי אוכלין אא"כ היו ראויין לאכילה יחד ואוכלן יחד וזהו שאמר פי' אלו עם אלו ואוכלן ביחד: ואפשר דההיא דמ"ס פליגא אדשמואל דקתני אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלין ולשמואל שרי אבל מרישא דקתני אין נוהגין ביזוי באוכלין אין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על קופה ליכא הוכח' דפליג אדשמואל דהא בסוגיא דתלמודא בעובדא דמר זוטרא ורב אשי מוקי להך דאין זורקין אוכלין במידי דממאיס וכן לא ישב אדם על קופה וכו' בקופה הנכפפת מישיבת האדם וממעך התאנים והגרוגרות וממאיסם קאמר כדפי' בסמוך אבל מסיפא דקתני נמי ואין מכסין ובכיסוי לא קא ממאיס כלל קא מוכח דפליגא דאי מאין סומכין ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לאוקומי בקערה מלוכלכת כדפי' לעיל אליבא דברייתא דארבעה דברים וכו':

ומ"ש שהגדולים היו אוכלים מעט מן הפת וכו' נראה שהגדולים סבירא להו דלא פליגא מס' סופרים אדשמואל דשמואל לא התיר אלא בדלא ממאיס ומס' סופרים נמי לא אסר לסמוך בפת או לכסות בפת אלא היכא דממאיס בודאי וכשאוכל אוכלים באוכלים נמי לא שרי אלא לאוכלן ביחד דאי לא אוכלן ביחד ה"ל ממאיס לאוכלין וכשאוכל דייסא עם הפת ואוכל בכל פעם מעט מן הפת אין כאן ממאיס מדאכיל מיניה בכל פעם ומ"ס שלא התיר אלא לאכלן ביחד היינו נמי אפילו לא אכלו כולו בכל פעם אלא מעט ממנו נמי ליכא משום מיאוס ואוכלן ביחד קרינן ביה ומ"מ ודאי מה שנשאר מן הפת לסוף אכילה אוכל אותו ואינו זורקו משום הפסד אוכלין וכ"כ ב"י ופסק כך בהגהת ש"ע:

ממשיכים יין וכו' והוא שיקבלנו בכלי וכו' כך פירש רש"י וכ"כ הרא"ש ונראה דלפי דס"ל לרש"י דהמשכה זו אינה באה אלא לסימן טוב ולית בה מצוה לפיכך אסור להפסידו אבל הרשב"א כתב דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי אע"פ שנמאסים כ"כ ה"ר מנוח ע"ש הראב"ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ומביאו ב"י ופשוט הוא דכל שיש בו משום מצות שמחת חתן וכלה לא חיישינן להפסד אוכלין דלא עדיף משמן ערב קודם ברכה דשרי לאבדו כדפי' בסמוך אלא דמ"מ יש לחוש לחומרא כדפירש"י והרא"ש ורבינו שיקבלנו בכלי דוקא וכן פסק בש"ע: