חידושי הרשב"א על הש"ס/ביצה/פרק ב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד ב[עריכה]

מתני': לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת:    פירוש: בקדרה בפני עצמה לצורך השבת, אבל בקדרה אחת מותר , וכדתניא לקמן בברייתא (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר ואף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.

ואם הותיר הותיר לשבת:    פירוש ובלבד שלא יערים ותניא לקמן בברייתא (יז, ב) .

ומודים בדג וביצה שעליו שהם (כתבשלין) ב' [תבשילין]:    ולא לפרושי טעמא דבית שמאי איצטריך דבמקום בית הלל אינה משנה , אלא לאשמעינן דבית הלל בתבשיל אחד גרידא סגי להו ולא בדג וביצה שעליו פליגי, ולאפוקי מדר' שמעון בן אלעזר (יז, ב) דאמר מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו.

גמרא. מנא הני מילי:    דאף על גב דעיקר עירוב מדרבנן הוא אפילו הכי בעינן מנא ליה כלומר אמאן סמכוה, ודכוותה בפרק אין מעמידין בעבודה זרה (לז, ב ע"ש בתוס') גבי שלקות מנא הני מילי אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי .

מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב:    ואף על גב דעירוב לכבוד שבת תקנוה לרבא, אפילו הכי לא תיקשי הא דנאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה לשבת, דגם זה תקנה לשבת דאי לא אף הוא מתרשל בעירוב וישכח סעודת שבת מלברור לה מנה יפה ומוטב שלא יתעדן שבת אחת כדי שיתעדן שבתות הרבה .

אמר ר' אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל:    רבי אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דבירושלמי (ריש פרק ב) עביד לה פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר דהוא בר פלוגתיה ולא ר' אלעזר , דגרסינן התם ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל [ר' יהודה אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דר' אליעזר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. והא דלא מייתי הכא ההיא דר' יהושע, משום דעיקרא דמילתא הכא אינו אלא לומר דתנא מסמיך ליה אקרא דאת אשר תאפו.


דף טז עמוד א[עריכה]

אי צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין:    כלומר אם מלחן נכרי ואח"כ צלאם, וזהו חדושו . וכבר כתבתיה בארוכה בפרק אין מעמידין בע"ז בס"ד.


דף טז עמוד ב[עריכה]

פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור:    כלומר שאין דעתי' על הפושעים .

יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות:    פירוש: ולא מיבעיא לרבנן דר' אליעזר דאמרי בפרק בכל מערבין (עירובין לח, א) דיום טוב ושבת קדושה אחת הן דכיון שכן אסור לפי שאין מערבין בחצי היום, אלא אפילו לר' אליעזר דאמר דב' קדושות הן אסור, וכדאמרו ליה התם רבנן לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת אמר להם אבל (א"כ קדושה) [אחת היא] אמר להם משום הכנה . ואף על גב דקיימא לן (שם ע"ב) דתחלת היום קונה עירוב ולא סוף היום ושבת מכינה לעצמה וכדתנן התם (ע"א) מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בב' ומחשיך עליו ואוכלו, התם בפת ראשון אי נמי במערב [ברגלו] שאינו צריך לומר כלום ואינו נראה כמכין בשבת אבל בפת אחרינא נראה כמכין ואסור.


דף יז עמוד א[עריכה]

אמר רב הונא אין הלכה, כאותו הזוג:    ומיהו אף כתנא קמא אין הלכה דאיהו קאמר במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת כבית הלל ואנן קיימא לן כר' דאמר אף חותם ביה מקדש ישראל והזמנים.

אבל ערובי תחומין לא מאי טעמא דלמקנא שביתה ביומא טבא לא:    תמיה לי והלא אינו קונה ביום טוב כלום דהא מתנה, יש לומר דאפילו ספק אסור מפני שנראה כקונה ביו"ט. ועוד קשה לי מאי קאמר דלמקנא ביתא ביומא טבא לא והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (לט, א) עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולר' אליעזר מערב אפילו בפת ובפת ראשון מיהא כדאמר שמואל התם ולא חיישינן למקנא ביתא כי הכא, יש לומר דהתם כיון דלא מערב בפת חדש אלא בפת ראשון שכבר עירב בו לא מיחזי כקונה עכשיו אלא כקנין שקנה מערב יום טוב, ומערב ברגליו נמי כיון דלא בעי למימר ולא מידי אלא דקאים התם בלחוד לא מחזי כקונה עכשיו כלום, אבל בקונה בפת חדש ואפילו מתנה נראה כקונה ביומא טבא ואסור. ואכתי קשה לי כי אמרי ליה לר' אליעזר התם (לח, א) אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת ואהדר להו אמאי לא אמר להו משום דלמקנא ביתא ביומא טבא לא, ומיהא לפי מה שפירשנו שם דאעירובי חצרות קא מקשי לאו מקנא איכא דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואפילו למי שפירש ההיא בעירובי תחומין יש לומר דעדיפא מינה קאמר להו דהכנה ממש היא דאורייתא ומקנא ביתא ליתא אלא מדרבנן, ועוד דדילמא לית ליה האי טעמא כדלית ליה לרב[א] הכא דרב חייא בר אשי.

אבל הא קשיא לי מאי טעמא לא אמר הכא משום הכנה דעדיפא וקא מודה ביה רבא, ועוד קשיא לי לרב חייא [בר אשי] דאמר משמיה דרב מניחין עירובי תחומין ותיפוק ליה מיהא משום הכנה, ועוד דרב נמי הא אית ליה הכנה כדאיתא בפרק קמא (ד, א) בהדיא ובפרק בכל מערבין (לח, א) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן ואם כן היכי שרינן הכא בערובי תחומין. ויש לומר דקסבר דבמתנה ביום ראשון וביום שני ליכא משום הכנה, דהא אפילו ביצה דכותה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשבת והכא נמי כיון דמתנה ביו"ט ראשון לא מיחזי כמכין מיו"ט לשבת ואפילו במערב בפת, אבל בב' ימים טובים של ר"ה דכיומא אריכתא דמי אינו מניח עירובי תחומין אפילו [במתנה] ואפילו לרב דלית ליה אסור קנייה כי האי משום דהא איכא משום הכנה מיהא וכההיא דא"ר אליעזר התם [בפ'] בכל מערבין ומשתתפין.

למקנא ביתא ביומא טבא לא:    ואם תאמר והא אמרינן בגיטין פרק הזורק (עז, ב) ההיא שכיב מרע [דכתב] גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי יומא דשבתא למחר תקף עליה עלמא טובא אתו לקמיה דרבא אמר להו תיזול ותיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ולקני גיטא אגב ביתא, אלמא קונים בשבת וכל שכן ביום טוב. יש לומר דגבי שכיב מרע הקילו, תדע דהא תנן לקמן בפרק משילין (לו, ב) לא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכו' כל אלו ביו"ט ואין צריך לומר בשבת והתם שרי לגרש, אלא (ל)טעמא דמילתא דבשכיב מרע הקילו.

ממלא נחתום חבית של מים:    כלומר: מחממה.

אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד:    וכן שרו אותה בירושלמי (פ"ב ה"א). ואם תאמר הכא משמע דלרבות בשיעורא במלאכה אחת ליכא איסורא, ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן (כא, ב) אין מזמנין את העכו"ם ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר דשמא ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה, אבל לרבות בשבילו בקדירה [אחת] אחר שהניח על גבי האש נמי שרי לדידן דקיימא לן כרשב"א אפילו באפיה וכל שכן בקדרה שהבשר והתבשיל יפה בשעה שהקדרה מלאה בשר. והא דאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, ב) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, התם נמי בקדרה אחרת קאמר, ואי נמי אפילו באותה קדרה לאחר שהניחוה על האש דלגבי שבת בין כך ובין כך אסור.

אלא הא קשיא דאמרינן בשמעתא קמייתא דפרק ר' ישמעאל במנחות (סד, א) בעי רבא חולה [שאמדוהו] לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין וג' בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן שתים מייתינן דחזיא ליה או דילמא ג' מייתינן משום דקא ממעט (בבצירה) [בקצירה], ואסיקנא דג' מייתינן דב' לא מייתינן משום דכי קא ממעט באוכלה נפישא בצירה, ומשמע מהתם דבהכין הוא דאיבעיא ליה אבל היכא דאיכא שתים בעוקץ [אחד] ושלשה בעוקץ אחד דשתים מייתינן שלש לא מייתינן כי היכי דלא ניפוש באוכלא. ותירץ רבינו יצחק הזקן בעל התוס' (שם במנחות) דהתם בשבת דאיכא איסור סקילה אבל ביום טוב דאיסור לאו לא, ולפי זה [ב]ההיא דחולין אפילו להוסיף באותה קדרה קודם הנחתה על גבי האש נמי גזרינן. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בעירובין פרק (בכל מערבין) [הדר] (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להן נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה אלמא אפילו בשבת רבויי בשיעורא שרי יש לומר דההיא על ידי ארמאי קאמר אבל לא על ידי ישראל, וכן כתב שם רש"י ז"ל וכן פירשו בתוספות רבותינו בעלי הצרפתים. ובמקומה כתבתי כי מדברי בה"ג נראה שהוא גורס נחיימו ליה סתם כלומר אפילו על ידי ישראל, ולא קשה מידי אהא דהכא דכיון דלגבי יום טוב שרי אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומדרבנן בלחוד הוא דאסור במקום מצוה כגון גבי מילה שרו ליה רבנן, ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

גרסת הספרים כך היא: אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים תא שמע מי שלא הניח ערובו וגו' שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר:    וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ויש מקשים (בתוד"ה אי אמרת) לגרסא זו דאי אין קמחו נאסר היאך אפשר שיאפו ויבשלו לו אחרים דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן כל (ליערב) [אדם לא יערב] ויתן לאחרים שיעשו לו, ועוד כיון דהוא נאסר היאך יעשו לו אחרים שלוחו של אדם כמותו, ואין עיקר לקושיות אלו לפי דעתי דעירוב דרבנן הוא ואם איתא דלא אסרו קמחו יש ללמוד שלא החמירו בדבר אלא שלא יעשה הוא בעצמו אבל אחרים אופים (ומכלכלים) [ומבשלים], לו דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יערב כדי שיאפו ויבשלו לו אחרים. אלא הא קשיא לי לכשתמצא לומר דהוא וקמחו נאסר כי מקנה קמחו לאחרים אמאי שרי הא כבר נאסר קמחו והרי הוא כמוהו, והיאך יהא מותר לחצי יום טוב, אדרבא הוה ליה [למימר] שיהא קמחו כבעליו וכענין שאמרו בעירובי תחומין (לז, א) דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואפילו נתנן לאחר בשבת או ביום טוב. ויש לומר דלגבי הא נמי הקילו בעירוב תבשילין כיון שאינו אלא להיכרא בעלמא או לכבוד שבת או לכבוד יום טוב, וכיון שהחמירו עליו כל כך שאסרו הוא וקמחו בעודו שלו שפיר דמי. אבל בהלכות גדולות גרסינן כך, אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר אינו מקנה קמחו לאחרים שלא תועיל לו הקנאתו שכבר קמחו נאסר מערב יום טוב, ואי אין קמחו נאסר מקנה קמחו אבל בלא הקנאה לא דקמחו בעודו שלו אסור לאפות לו ממנו ששלוחו של אדם כמותו, [ובסמוך גרס] תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין וכו' שמע מינה הוא נאסר ואין קמחו נאסר שמע מינה.


דף יז עמוד ב[עריכה]

הכי גרסינן: שבית שמאי אומרים תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין:    אבל במקצת הספרים כתוב בהפך שבית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד, ואף רש"י ז"ל נראה שכך גורס והוצרך לדחוק ולפרש שבית שמאי אומרים שני תבשילין אנו צריכין ואין אלו אלא כתבשיל אחד ובית הלל אומרים תבשיל אחד ובזה מספיק, וזה דחוק מאוד ואין הלשון הולמו.

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל:    כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר (סי' שצ"ב) דעירובי תבשילין צריכין פת ותבשיל דהא אפליגו בה בית הלל ובית שמאי במתניתין בתבשיל אחד וב' תבשילין, [ו]בהא הוא דפליגו דבית שמאי סברי אחד לצלי ואחד לתבשילי קדרה ובית הלל סברי דכולהו בכלל בישול נינהו ובחד תבשיל סגי להו, אבל לאפות לכולי עלמא אינו אופה אלא על האפוי לפי שאין אפיה בכלל תבשיל וכדמשמע בפרק ב' דע"ז (לז, ב) גבי אלו דברים של עכו"ם אסורים, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד, והיינו דאמרינן בריש פרקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' מכאן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, דאלמא מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג בה וחנניא הוא דקא פליג ומוסיף אליבא דב"ש דבעי מעין כל דבר ודבר, ואף רבי שמעון ז"ל כן פסק שצריך פת ותבשיל.

אבל מדברי הרי"ף ז"ל נראה שאינו צריך אלא תבשיל אחד לבד בין לאפות בין לבשל, שהוא ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא מתניתין כצורתה ודברי רבא לבד ולא הזכיר דברי ר' אלעזר. וכן נראים הדברים, חדא דאם איתא מאי טעמא שייריה במתניתין לעירוב פת דהוא עיקר דעיקר צורך היום לאפיה והא נקטי' בכל מקום וכדאמר רב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, אלא דאפשר לי לדחות דעל כרחך מתניתין לא איירי באפיה ולאו משום דאינו צריך אפיה, ותדע לך דהא [ל]בית שמאי לכאורה לכולי עלמא אין אופין אלא על האפוי וכדתניא את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, ולכאורה רבי אלעזר לא כחנניא סבירא ליה דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היה לו חמין טמונין, דהא מדלא קאמר אלא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וסמיך ליה אקרא דכתיב ביה אפיה ובישול אלמא הני דוקא אבל חמין לא צריך, אלמא בית שמאי לכולהו תנאי אפוי בעי ואפילו הכי לא תני במתניתין אפוי, ואי אפשר לומר דב' תבשילין דקאמר חד מנייהו אפוי חדא דתבשילין קאמר ולא אפוי ועוד דהא תנן ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין, אלא על כרחך שיורי שייריה לאפוי, אלא אם תאמר דתלתא תנאי נינהו ואליבא דבית שמאי תנא דמתניתין סבר בב' תבשילין סגי ופת [לא] בעי ורבי אלעזר סבר פת נמי בעי וחנניא סבר כעין כל מין ומין בעי. ומכל מקום יש עוד להביא ראיה לדברי הרי"ף ז"ל מדאמר אביי (יז, א) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, ולמאי אי משום אפיה בפת דוקא ולא בתבשיל ואי משום תבשיל פשיטא דהא אמרת דאפיה לא סגיא ליה בעירוב תבשיל ואף על גב דתבשיל עדיף דמלפת וכל שכן דתבשיל לא סגי בפת דלאו (ולא) ולא מלפת, ומיהא איכא לדחויי דפת אינו בכלל בישול אבל בישול ישנו יותר בכלל אפיה אלא שזה דחוק מאוד. ועוד מדתניא חנניא אומר בית שמאי אומרים אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל וגו' ובית הלל אומרים מניח אדם עירוב ועושה וכו', דאלמא (אין) [אף] לחנניא דמחמיר בעירוב טפי אפילו הכי בעירוב אחד סגי לבית הלל בין לאפוי בין למבושל.

והא דתניא לעיל בריש פירקין את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי, התם רבי אליעזר גרסינן והוא ר"א בר פלוגתיה דרבי יהושע ושמותי ובשטת בית שמאי אמרה ובירושלמי תני לה בפלוגתא דרבי יהושע ורבי אליעזר, והא דמייתי לה לעיל לא משום אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מייתי לה אלא משום לאשמעינן דתנא סמכי לה אקרא דאת אשר תאפו וגו', ואף רבי יהושע מהתם מייתי לה ורבי יהושע בהדיא תני בה דאופין ומבשלין על המבושל דאמרינן התם (ירו' כאן ה"א) רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דרבי אליעזר את אשר תאפו אפו וגו' ורבי יהושע אומר את אשר תאפו וגו', ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) עושה תבשיל מערב יום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ואף רש"י כן דעתו דבתבשיל אחד סגי בין לאפוי בין למבושל וכתב בה"ג שכתבו שצריך פת ותבשיל להחמיר על עצמן כתבו כן, ואין אנו נוהגין כן להחמיר לא למעשה ולא להלכה.

מתני': ואדם בשבת:    ואף על גב דאמרינן ביבמות פרק החולץ (מו, ב) דאין גר טובל בשבת, (היינו) [שאני] התם משום דאיכא תיקון טפי דקא מפיק ליה מטומאת עכו"ם ומעייל ליה לטהרת ישראל ומעיקרא עכו"ם והשתא ישראל.

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן:    ואם תאמר אמאי נקט כלי אבן אפילו בכלי עץ טהור נמי, ואין לתרץ כדי שלא יחזרו המים ויטמאו את הכלים והוה ליה כמטביל כלי אגב מימיו, דהא ליתא משום דהוה ליה כלי שנטמא בולד הטומאה ומטבילין אותו אפילו ביום טוב וכדתניא לקמן, ומיהו למאן דמוקי לה בגמרא דהאי מתניתין כרבנן דרבי ומתניתין בשבת אתיא שפיר דאפילו כלי שנטמא בולד הטומאה אין מטבילין אותו בשבת, אבל למאן דמוקי לה כרבי ומתניתין ביום טוב קשיא. ושמא נאמר דלכתחלה אין מביאין את הכלי לידי טומאה ואפילו על ידי ולד הטומאה להטבילו ביום טוב.

ושוין שמשיקין את המים:    ואף על גב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה אלא אדם וכלים בלבד הכא במים עולה עולה להם טהרה על ידי השקה, וטעמא דמילתא דהויא לה זריעה. ומדקאמר משיקין משמע שאינו צריך שיהיו המים הטמאים מתערבים ממש במי המקוה אלא בהשקה בעלמא סגי להו, וכן בדין שאם לא כן למה להו למעבד השקה אי איכא מקוה דמים יפים לשקול מנייהו ואם מים שאינם יפים כי מתערבי לגמרי אפסדינהו, אלא ודאי בהשקה בעלמא סגי להו וטעמא משום זריעה כדאמרן. וכיון דטעמא משום זריעה איכא למשמע דהוא הדין לענין טבילה לטבול בתוכן בעודן בתוך הכלי שהוא משיקן לתוכו עלתה לו טבילה ואין כאן משום מים שאובים אלא הרי הן כאלו לא נשאבו (אלא) שאם רצה לטבול בתוך הכלי בתוך המקוה טובל ואינו נמנע משום מים שאובין, וכדאמרינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כב, א) מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנאד, ותנן בפרק שביעי דמקואות (משנה ה) מטבילין בשידה תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנאד. ונראה לי עוד להביא ראיה מדתנן אבל לא מטבילין ומפרש בגמרא מטבילין בכלי אבן אבל לא מטבילין כלי אגב מימיו לטהרו, וביום טוב הוא דלא ומשום גזירה או משום [תיקון] כלי כדאיתא בגמרא הא לענין טהרת הכלי עלתה לו טבילה אפילו בהשקת המים לבד, ואם איתא היאך תעלה לו לכלי טבילה והלא אין מי המקוה באין לחללו של כלי ותוכו ודאי ביאת המים בעי אלא שהמים המושקין בתוך הכלי מעלין אותו, אלמא טהרו אפילו לטבול בהם בתוך הכלי עצמן.

והא דתנן (מקואות פ"ז משנה ב) מקוה שיש בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן ביבמות פרק הערל (פב, ב) עד רובו, כבר העמידה ר"ת ז"ל במי פירות דבהכי מיירי במתניתין לעיל מיניה דההיא, אבל במים אפילו נתן סאה ונטלו אפילו כל היום כלו ואפילו לא נשארו שם מן הראשונים כלום כשר. וכן הא דאמרינן בריש מכות (ד, א) אמר רב יהודה חבית של מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, רש"י ורבנו תם וכן הריב"א ז"ל לא גרסי לה חבית של מים אלא חבית של יין.

ומיהו קשה מדאמרינן בירושלמי במסכת יומא (פ"ג ה"ח) גבי ים שעשה שלמה היאך טובלין והלא כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים נקובים היו במוציא רמון, ומדקאמר במוציא רמון ולא קאמר בשפופרת הנוד דהיינו חבור למקוה משמע דלאפוקיה מתורת כלי קאמר דבעינן נקב כמוציא רמון. ויש לומר דמוציא רמון דקאמר משום דמעשה שהיה כך היה ולא משום לאכשורי הוא דעבדין הכי אלא כדי שיכנסו שם המים יותר בשפע, וכן מסתברא דאי לאפוקי מתורת כלי רגלי כל השוורין למה בחד מינייהו סגי. והרב ר' אלחנן ז"ל [תירץ] דלכך הוצרך שם מוציא רמון ולאפוקי מתורת כלי, לפי שהמעין ההוא היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה כטובל בתוך כלי גמור ולפיכך הוצרכו לנקוב אותו במוציא רמון.

ואכתי קשיא מדתנן במקואות פרק ג (משנה ג) בור שהוא מלא שאובים [ו]האמה הנכנסת לתוכו ויוצאת ממנו לעולם [הוא] בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין, ותנן נמי התם (שם פ"ה מ"א) מעין שהעבירו על גבי השוקת לעולם פסולו עד שיתחשב וגו', ותירצו בתוס' (ר"ש שם פ"ה מ"ב) דהתם כשלא היו מי האמה מ' סאה קודם נשיקתן לבור או לשוקת דכיון דליכא מ' סאה לא מכשרי להו לשאובים בהשקתן לטבול בו אדם שהרי לא היה במעין כדי לטבול בו אדם, ואף על פי שאמרו (פ"ה מ"א) המעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים, ואפילו לאחר שבטלו רביעית דמקוה (כדאיתא בנזיר לח, א) לגבי כלים דהעמיד[ו] מעין אדינא דאורייתא לטהר כלים בכל שהו אבל אדם אפילו מעין ארבעים סאה בעי וכדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה כב, א) ארעא חלחולי מחלחלא בעיא ארבעים סאה במקום אחד, ועוד דאמרינן במדרש (במדבר רבה פי"ח י"ז) יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט בגימטריא מ' סאה, ומי השלוח הוא מעין גיחון, ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא (עח, א) דכיון שהגיע לפתח בית דוד רוחצין בו זבין וזבות מכלל דמעיקרא לא אלמא שיעורא בעי.

גמרא: גזרה שמא יעבירנו וכו':    והא דלא קאמר גזירה שמא יוציאנו (משום) [מרשות] היחיד לרשות הרבים משום דמרשות לרשות כיון דאיכא מחיצות לא שכיח דמשתלי.


דף יח עמוד א[עריכה]

אמר ליה אביי ומי גזרינן הכי:    פירוש: בכענין זה, אבל מקומות יש דאית ליה ודאי לאביי דגזרינן גזירה לגזירה כגון גבי מחט התחובה לו בבגדו פרק קמא דשבת (יא, ב) וגבי עומד ברשות היחיד דפרק בתרא דעירובין (צט, א) דגזר בהו אביי אפילו בכרמלית אף על גב דהיא גופה גזירה, והתם טעמיה דאביי משום דהוי חפצים הצריכים לו ואי נמי במחט דשכיח טפי למשתלי וכמו שכתבתי שם בפרק קמא דשבת ובעירובין בס"ד.

לגזור השקה אטו הטבלה:    ואם תאמר לימא בהשקה גופא ניגזור שמא יעבירנו וגזרה יום טוב [אטו שבת], תירץ בספר הישר (סי' שפ"ו) דמהשקה גופא ליכא למיפרך שמא יעבירם ד' אמות לפי שזה יתן על דעתו כי היכי דאית ליה מסתמא מים יפים במעין ואינו יכול להביא והוא צריך להשיק את מימיו והכי נמי אינו יכול להוליך מים אצל מעין להשיקן אבל בכלים איכא למיגזר. ומכל מקום אינו מספיק לתרץ כל שמועתנו דלקמן פריך נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה ולא פריך ולד הטומאה גופא נגזור יום טוב אטו שבת. אבל בתוספות תירצו דלא גזרו כן בשום מקום אלא במקום מצוה דמתוך שהוא בהול לקיים מצותו משתלי ולא דכיר, כגון גבי לולב ושופר ומגלה ואי נמי הכא גבי טהרת כליו שנטמאו באב הטומאה דמתוך שמצוה עליו לטהרן והרי הוא בהול לקיים מצוה אינו זכור, אבל גבי השקת מים אינו בהול וכן כשנטמא כלי בולד הטומאה לא חמירא ליה טומאה זו כל כך וזכור הוא, והיינו דפריך הכא נגזור השקה אטו הטבלה ולא פריך מהשקה גופא.

דולה הוא וטהור מאליו וכו' כיון שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא:    ופירש רש"י ז"ל: ואינו דומה למטביל כלי אגב מימיו דאסרי ליה במשנה ולא אמרינן כיון שלא הותרה לו אלא על ידי השקת מימיו זכור הוא, דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי אבל הכא הרואה אומר לדלות מים הוא צריך. ואכתי קשיא לי דאם כן נדה שאין לה בגדים דאמר רב חייא בר אשי דמערמת וטובלת, וקא מפרשינן טעמא בסמוך משום דמתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא, והא התם נמי כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה (ב)[כ]מתניתין, וצריך עיון.

כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב:    פירוש: שנטמא באב הטומאה.

הנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב:    ואפילו נטמא באב הטומאה.

כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב:    כלומר: וכשנטמא מערב יום טוב וכמו שפירשנו. ופירש רש"י ז"ל טעמא דכיון דנטמא באב הטומאה הוי תיקון גדול אבל נטמא בולד הטומאה לא הוי [תיקון], ואינו מחוור דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דתיקון כלי דרבא הוא [דאמר] ליה לקמן, אלא טעמא משום גזירה דשמא יעבירנו וכמו שכתבנו למעלה דכשנטמא באב הטומאה חמירא ליה ומתוך שהוא בהול לטהרו אף הוא אינו זכור אבל כשנטמא בולד הטומאה לא חמירא ליה ואף הוא זכור.

ורש"י ז"ל פירש משם אחרים דטעמא דתני שנטמא באב הטומאה לפי שצריך הערב השמש, אבל בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב לפי שאין כאן צורך הערב השמש. והוא ז"ל הקשה לפירוש זה אפילו נטמא באב הטומאה הא חזי לאשתמושי ביה חולין ומעשר בלא הערב שמש, ובתוס' העמידו פירושם דמיירי בכלי דכהן דרוב אכילתו בתרומה, וכן משמע בירושלמי דתרומות (פ"ב ה"א) דטעמא משום הערב שמש. ואם תאמר מנא לן דבולד הטומאה אין צריך הערב שמש, יש לומר דכל טומאה דרבנן אינה צריכה הערב שמש דתנן במסכת פרה (פי"א מ"ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסלת את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר וחכמים אוסרים במעשר, לאחר ביאתו הותר בכולן. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביומא פרק הוציאו לו (מז, א) מעשה בר' ישמעאל בן קמחית שספר עם גוי בשוק וניתזה צינורא מפיו על בגדיו ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו, אלמא אף על גב דצנורא דעכו"ם אינה אלא מדבריהם צריך הערב שמש דאי לא הוא יטבול וישמש. ויש לומר דלענין עכו"ם החמירו ועשאום כזבים גמורים ואפילו להטעינן הערב שמש, וכן נמי בצנורא דעם הארץ הצריכו הערב שמש מן הטעם הזה, ואף על גב דמשמע בחגיגה (כג, א) גבי [כלים] הנגמרים בטהרה דצינורא דעם הארץ לא בעי הערב שמש התם הוא לפי שאינו ודאי שניתזה שם צנורא אלא ספק.

ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים כהנים זריזין הם:    כלומר: ונשמרים הם בכליהם שלא יטמאו. (ד)[ו]מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בהן רבנן. וקשיא לי אם כן אפילו באב הטומאה נמי וכל שכן דכל שטומאה חמורה יותר גם הן נזהרין יותר והויא ליה מלתא דלא שכיחא, יש לומר דהכי קאמר כיון דטומאה דולד הטומאה לא משכחת ליה אלא בכהנים וכהנים זריזין הם לא גזרו בה, אבל באב הטומאה משכחת לה אפילו בהדיוט אף הם החמירו בה אפילו אצל כהנים. ואם תאמר ולד הטומאה נמי משכחת לה בהדיוט ובחולין, כגון כלי שנטמא במשקין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז), תירצו בתוס' דמיירי בכלי שאינו ראוי למשקין כגון סל או קופה. ומסתברא דבכל כלי, והכי קאמר רב[ה] טומאת ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים, ואף על גב דלפעמים משכחת לה נמי אפילו בחולין מילתא דלא שכיחא היא ואף בה לא גזרו רבנן.

כיון שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא:    ומהאי טעמא נמי לא גזרינן בה דלמא אתיא לידי סחיטה דאף היא זכורה. ואם תאמר מכל מקום יש בו משום כביסה וכדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צד, א). ובספר הישר (סימן רפ"ג) חלקו בו בין בגדים לבגדים, כי יש בגדים שמתכבסין במהרה ובאותן היא שאמרו שרייתו זהו כבוסו, ויש שצריך לטרוח הרבה כעין שלנו ואין אומרים בהם שרייתן זהו כבוסן, ובהא מיתרצא הא דהכא וכן נמי ההיא דאמרינן ביומא (עז, ב) ההולך להקביל פני רבו או לשמור פירות עובר במים עד צוארו ואינו חושש, דהכא והתם בבגדים שלנו שצריכין טורח הרבה לכבסן. ועוד כתב שם דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו בדבר שאינו אלא כעין לכלוך כגון ספוג ואלונתית וקנוח ידים במפה, וכן אלו אינו אלא כעין לכלוך שהולכין במים לבושין ואין שרייה זו דרך נקיון ולבון וגם אינו מתכוין לנקות ולהסיר טנוף על ידי המים ופעמים שמלכלך בכך.

גזרינן הני אטו הני:    ואם תאמר והא תניא בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן ערבית אלמא לא גזרינן, יש לומר דלא גזרינן אלא בטבילה דמצוה וכמו שכתבנו לעיל (בד"ה לגזור).

גזירה שמא ישהה:    ואפילו הכי בנטמא גופו לא חיישינן, דגופו חמיר ליה ולא משהה.


דף יח עמוד ב[עריכה]

תינח בשבת ביום הכפורים מאי איכא למימר:    איכא למידק ומנא ליה השתא דביום הכפורים שרי, דאי משום דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין (בי"ט) [בט' באב] בין ביום הכפורים, הא משמע דאכתי לא ידעינן ליה. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי קא מיבעיא ליה והכי קאמר, יום הכפורים מאי איכא למימר מי נימא דאסור דאי אמרת שרי מאי איכא למימר.

הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי:    ואם תאמר אמאי לא אמר ליה ביום הכפורים נמי פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה. ויש לומר דביום הכפורים מקום לכלוכו בלבד הוא דרוחץ הא כל גופו לא, וכשהוא רוחץ כל גופו לא יאמרו דבשביל לכלוך הוא רוחץ שאין דרך להיות כל גופו מלוכלך.

לא סלקא דעתך דתנן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן:    ואיכא למידק מאי קא מוכח מההיא דכל חייבי טבילות דלא הדר ביה רבא מטעמא דהואיל, דאטו מי קא מפרש טעמא דתנא דההוא ברייתא משום הואיל, אכתי נימא דרבא הדר ביה מההיא טעמא דהואיל ומתניתין משום גזירה שמא יעבירנו או משום גזירה שמא ישהה ולפיכך באדם שרי ומתניתין דשבת לאחר (טבילה) [טבול] וכדאמר רבא וטעמא דהואיל לית לן כלל. ובתוס' דחקו בפירוק קושיא זו ואמרו דלא מסתבר דהדר ביה מטעמא דלעיל דאיכא תרתי מילי דרבא חדא דנראה כמיקר וחדא מטעם הואיל ובשבת שרי וגו' ולא תיסמי הני תרתי מילי דהכא מקמי חדא בשבת, והא דקאמר תלמודא לא סלקא דעתך דתניא כל חייבי טבילות הוה מצי למימר כדאמרן אלא לישנא קלילא נקט, כלומר דההיא ברייתא שריה ביום הכפורים ורבא סבר לה כוותיה דאית ליה הואיל. ואין הלשון מתחוור לפי פרושם כלל, ועוד צ"ע.


דף יט עמוד א[עריכה]

גירסת רש"י ז"ל: כגון שנטמאו לו ב' כלים אחת בכעדשה ואחת בפחות מכעדשה ואתי לקמיה לרבנן לשיוליה על פחות מכעדשה:    אבל בספרים שלנו וכן ר"ח ז"ל גריס: כגון שנטמא כלי בכעדשה ואתו לקמיה דרבנן לשיולי בכעדשה מטמא או לא, וזו גרסא נכונה דב' כלים למה לי.

גתו על גב כדו:    פרש"י ז"ל שהטביל כליו לשם גתו ונמלך לעשות בהם כדו דלאו תיקון היא ואינו צריך טבילה אחרת. ומיהו לא למימרא דאין צריך כלל אפילו מדרבנן דאם כן פשיטא מאי קא משמע לן אלא משמע דמדרבנן מיהו צריך משום מעלה, ואשכחן טבילה כי הא משום מעלה בפרק (חומר בקדש) [אין דורשין] (חגיגה יח, ב) דאמרינן טבל ולא נתכוון כאלו לא טבל ואמרינן נמי התם טבל לחולין לא הוחזק למעשר. ור"ח ז"ל פירש גתו וכדו שאחד מהן למעשר ואחר לתרומה, ומחבורה לחבורה לאכול באחת תרומה ובאחרת שלמים, וקשה קצת דאם כן למה ליה גתו וכדו דנקט לימא מגת לגת או מכד לכד, והכין איתא בירושלמי (ה"ג) כדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם: כיצד מגב לגב רצה לעשות עיסתו על גב גתו או גתו על גב עיסתו מטביל את כליו, כיצד מחבורה לחבורה היה אוכל עם חבורה זו ונמלך לאכול עם חבורה אחרת טובל, ע"כ.

מתני': בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן:    פרש"י ז"ל משום דסמיכה שבות. פרשה ז"ל על דעת מי שאמר בגמרא דבית שמאי אית להו דשלמי חובה טעונין סמיכה והכא משום שבות קאמר, וכדתניא בברייתא שלמים הבאים מחמת יום טוב בית שמאי אומרים סומכים עליהם מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב, וכן אמרו בחגיגה (טז, ב) לא תהא השבות הזה קלה בעיניך שהרי סמיכה רשות ונחלקו עליה שני גדולי הדור, אבל איכא תנאי בגמרא (כ, א) דמפרשי טעמא דבית שמאי משום דסמיכה לית להו, דאין שלמי חובה טעונין סמיכה ולא ילפינן שלמי חובה משלמי נדבה.

אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב:    (ובין דרשי') [כיון דדרשינן] דוקא כעין וחגותם דקבוע להם זמן.


דף כ עמוד א[עריכה]

הא דאמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב:    יש מי שפירשה משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאי וכל תנאי שקדמו מעשה תנאו בטל וכדתנן במציעא בפרק השוכר את הפועלים (צד, א) (האומר), וכן פירש הר"ז ז"ל. ואינו מחוור, דאם כן מאי אתא רב פפא לאשמועינן מתניתין היא, [ואי] לאשמועינן דהלכתא כההיא סתם מתניתין התם היה לו לאומרה, אי נמי לימא דתנן, ועוד מאי שייטיה דהא הכא.

והראב"ד ז"ל (בהשגות על הרז"ה) השיב על מי שפירש כן דודאי אם אמר על מנת שישא בתי אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל שאם אי אתה אומר כן יצא משפט מעוקל הוא התנה שלא יטול אלא (טעמא) כשישא ואנו נאמר שיטול ולא ישא, אבל לא אמרו תנאי שקדמו מעשה דתנאי בטל וכן כל מה שאמרו (גיטין עה, א) בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד אלא כשהמעשה נעשה מיד, כעין נתינת גט וחליצת יבם שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא אם כן נעשה התנאי בחוזק כעין תנאי בני ראובן ובני גד דלפי שבקשו שתנתן להם נחלתן מיד הוצרך משה לחזק התנאי ולכפול אותו ולהקדים הן ללאו וכן בכל שאר הדרכים, [וכן] כשהתנאי ומעשה בדבר אחד כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר איך יתנה עליו מגופו לסותרו, ואף על גב דבמסקנא דההיא מטעמא אחרינא אתי עלה מכל מקום ילפינן מינה למילי אחריני היכא דליכא על מנת אלא באם, ומעתה כל התנאים שבעולם שהם באים לעקור המעשה כגון נתינת גט לידה או קדושין וחליצת היבם שנעשו מיד, וכן בנתינת ממון שהוא ניתן מיד כגון שאמר אדם לחברו הילך מנה זה ויהיה לך אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, אם לא כפל תנאו או לא דקדק בענייני התנאים אינו תנאי, ומכל מקום אם לא נעשה שום מעשה, כגון זה שאמר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי, לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול.

והא דאמר רב פפא הכא היינו טעמא לפי שהדיבור הראשון הוא עיקר, כלומר תנו לו ואם ירצה ליקח [ו]אחר כן לישא הבת ישא, וכן בשאמר לינסיב ברתי והבו ליה הכי קאמר יקח בתי ואחר שישאנה אם ירצה תנו מאתים זוז, וכן פירש הרי"ף ז"ל בפרק מי שמת (ב"ב קמב, ב ע"ש) וכן עיקר, והיינו שהביאוה כאן בשמועה זו לפי שהוא דומה [למה] ששאל ר"ל מר' יוחנן האומר הרי עלי (ואצא בהירי) [תודה ואצא בה ידי] חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני.

והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי הראב"ד מהא דגרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר (ה"ג), דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים [ירדו גשמים] מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ר' מאיר אומר בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו, הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ר' חגי בעי קומי ר' יוסי והן אם לא כלאחר הוא אמר ליה שנייא הא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. ופירשו דבירושלמי סבורין באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים שאינו צריך לכפול תנאו לפי שלא חלו הקדושין עכשיו וכאלו לא נעשה בו שום מעשה, והקשו והא של תנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו לאו (ב)[כ]לאחר הוא ואף על פי כן הוצרך הכתוב לכפול תנאו ותירץ שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקים בה מעכשיו לפיכך כפל משה רבינו עליו השלום התנאי שאם (כן) לא יקיימו שיטלו הנחלה מידם, אלמא משמע מהכא דכל שלא הוחזקה מתנה בידו הרי אם כלאחר ואינו צריך לכפול תנאו ואפילו לר' מאיר והוא הדין לכל שארי חומרי התנאים.

אמרו לו מה טיבה של בהמה זו:    אבל על הסמיכה לא אמרו לו דבר מפני שעדיין לא היה סומך, אבל באותו מעשה דבסמוך דאמר לו מה זו סמיכה מפני שראה אותו סומך, והיינו דהכא גרסינן לסמוך ובאידך גרסינן וסמך.


דף כ עמוד ב[עריכה]

והעמידן בעזרה:    כלומר בעזרת ישראל, אבל בעזרת כהנים לא דהוי להו חולין בעזרה. ויש מפרשים שהקדישן לכל מי שיבוא וירצה להביא עולה. ובירושלמי (ה"ד) גרסינן (והעמיק) [והעמידן] בהר הבית.


דף כא עמוד א[עריכה]

אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות:    קשיא לי ומנא ליה דרב הונא אסר נדרים ונדבות, דלמא כמאן דאמר קרבין ביום טוב סבירא ליה וקיימא לן נמי כוותיה. ויש לומר דרב אויא אליבא דמאן דאמר אין קרבין קא בעי ליה ולא היה התלמוד צריך לפרש דאיבעיא אדעבר והקריב דסמוך לה קא סמיך ודבר הלמד מענינו הוא, ואי נמי משום דאהדר ליה מותר סתם ולא אמר ליה למאן דאמר נדרים ונדבות שרי משמע ליה דלכולי עלמא קאמר ליה דשרי.

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל וכו':    הוא הדין דהוה מצי למפרך ואפילו לרבה דאית ליה הואיל לכתחלה מי שרי, אלא דכיון דאקשי מדרב חסדא לרב חסדא לא חש לקושיא אחריתי.

אלא אימא כגון דאית ליה נבלה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה:    ואיכא למידק דמכל מקום לצורך כלבים ואדעתא דכלבים הוא אופה, ויש לומר דהתירו כאן כמו שהתירו במסוכנת באפשר לו לאכול כזית מבית שחיטתה (לקמן כה, א).

כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור:    פירש רש"י ז"ל דהאי דרב הונא פליג אדרב חסדא, וקשה קצת דאם כן הוה ליה למימר ופליגא דרב חסדא כדאמרינן לקמן ופליגא דרבי יהושע בן לוי, ובתוס' פירשו דלא פליגי דהא דרב הונא לא אפשר למפלגה בלישה דהא אי שקיל איהו חדא ריפתא לינוקא ולא אפי שארא ודאי קפדי בה. וקשיא לי דאם כן מנא לן דפליגא אדרבי יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין את הגוי ביום טוב, דלמא שאני ר' יהושע בן לוי דאפשר ליה למיפלג דאיבעי שקיל מקצת ושביק להו שארא ואי נמי אכל כולה סעודתה דדידיה הוא, ויש לומר דכיון שזימנן כדלא איפשר למיפלגא לה [דמי].

עגל של צדקה (היא) [הוא]:    ואפילו הכי שרי להציל ממונו בו דהכל עניים אצלו לדבר זה כיון שלא היה להן אחר, ולדידהו מיהו אסור באכילה דלגבי אכילה אינן עניים אצלו. ולדידי קשיא לי דאפילו דצדקה מותר ללוותו ולשלם ומותר היה לכל אף על גב דבא לידי גבאי כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו, א) דסלע לצדקה מותר לשנותו כלומר ללוותו ולשלם. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכין כלומר הא אית להו ללוותו ולשלם וחזי לכלהו בין לעניים בין לעשירים ולמה יפדו עצמן במה (שנתן) [שניתן] לעניים, אלא דמילתא [גופיה] אקשי ואפילו לטעמי' הא חזי לעניים וכי אוקמי' בעגל טריפה איפרקה כולה מילתא ואי משום (דהוי) [דחזי] לכלבים תנאי היא, כך נראה לי.


דף כא עמוד ב[עריכה]

ולרבי יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביום טוב:    ואם תאמר מאי קושיא (אפיל) אף על גב דאין נפש בהמה במשמע להתיר מלאכה דאורייתא מכל מקום טלטול שרי דכיון דראוי למאכל בהמה מטלטלין אותן, ותדע לך דהא אפילו בשבת מחתכין את הדלועין לפני הבהמה (שבת קנו, ב) ומתירין פקיעי עמיר [לפני בהמה] (שם קנה, א) ומטלטלין את [הלוף] מפני שהוא מאכל לעורבים (שם קכו, ב) ושברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (שם קכח, א). ותירצו בתוס' דהני סופלי לחיותא קשין הן ואינן מאכל לבהמה אלא על ידי שחיקה ששוחקין אותן קצת, אלא שעל ידי הדחק הן אוכלין אותן לפעמים בלא [שחיקה] ולפיכך לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע שוחקין ונותנין לפניהם, אבל לר' יוסי אי אפשר משום דשחיקה תולדה דטוחן ומלאכה דאורייתא היא וכיון שכן אף הן בלא שחיקה אינן מאכל בהמה ואסירי לטלטל.

מטלטלינן להו אגב ריפתא:    כלומר: אותן שנפלו על הפת אבל ליתן על הפת לכתחלה לא דלטלטולי נמי לתת אותן על הפת מי שרי ליה. ואם תאמר דהא קיימא לן דלא אמרו (כבר) [ככר או תינוק] אלא למת בלבד (שבת קמב, ב), ועוד דהא אמרינן בשבת פרק נוטל (שם) אביי מנח כפא אכיפי ומטלטל להו רבא יהיב סכינא [אבר יונה] ומטלטל ליה, ואמר רב יוסף כמה חריפא שמעתא (דדחיקי) [דדרדקי] אימור דאמור רבנן בשוכח לכתחלה מי אמור, ואם כן היאך התיר כאן רב יוסף גופיה לזרוק על הפת לכתחלה כדי לטלטלן. ותירצו בתוס' (ד"ה עושה) דשאני הכא שאי אפשר לעשות הטלטול מאתמול. ועוד יש לומר דהתם שאני שמטלטל האיסור ממש על ידי ההיתר שעל גביו אבל הכא שמטלטל ההיתר בעצמו אלא שהאיסור ניטל (עצמו) [עמו] שרי ואפילו לכתחילה נמי. [ואם תאמר] והא אפילו כשמטלטל ההיתר ממש כיון דאפשר לנער האיסור היכי שרי, והא תנן (קמא, ב) נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה, ואוקימנא בכלכלה מלאה פירות ובפירי דמיטנפי דלא אפשר לנעורי הא אפשר לא, ותנן נמי (קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלין מאליהן, יש לומר דהתם כשצריך לגופו אבל בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו.

כדשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת:    הוא הדין דהוה מצי למימר מטלטל להו אגב (פריר') [פתורא], אלא דאגב אורחיה קא משמע לן דאיתא לדשמואל דלא ממאיס מיהא וכדמשמע נמי בפרק (כיצד מברכין) [שלשה שאכלו] (נ, ב).

ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רב נחמן וכו':    כתבתיה בשלהי כירה בשבת (מ"ז א, ד"ה הוה) בס"ד.

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה:    פירש רש"י ז"ל נהי דכי איתא קמן מסלקין, אבל לאתויי קמן או למיזל גביה כי היכי דנמאס עלן ונסלקי' מי שרי. ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן באידך פירקא (לו, ב) [בי ריחיא] דאביי [דליף] אתא לקמיה (דרבא) [דרבה] אמר ליה זיל אמטי פורייך להתם כי היכי דלהוי גרף של רעי ואפיק יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי והכי נפל (הסיא) [בי ריחיא דאביי] אמר תיתי לי על דעברי אדמר, אלמא שרי למיזל גביה כי היכי דנהוי גרף של רעי, ויש לומר דשאני התם דאיכא פסידא. והא דאמרינן נמי (שבת קמג, א) רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של רעי, פירוש לגרעינין כשהיו לפניו היו נמאסים בעיניו וזורקן כדאיתא בפרק נוטל, התם נמי כיון שלא היה יכול לסלקן מאתמול אין זה גרף של רעי לכתחלה.

גזירה שמא ירבה בשבילו:    פירוש: בקדרה בפני עצמה, הא באותה קדרה היה מותר אלא משום שמא ירבה בקדרה בפני עצמה אסור, ואף על גב דקיימא לן כרבה דאית ליה הואיל ואפילו אם ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה ליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וא"נ (חזינן) לדידיה נמי חזי ליה כיון דלא אכל ומדרבנן בלחוד הוא דאסור, אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו דברים האסורים דליכא הואיל וכולה חדא גזירה היא.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר לכם ולא לגוים דהא בית הלל אית להו הכין לעיל (כ, ב) ור' יוסי הגלילי ור' עקיבא הכי סבירא להו וכן ר' יהודה בן בבא ואמוראי נמי כרב חסדא וריב"ל ורבא כלהו נמי סבירא להו הכין וההוא דרב הונא פליגא אכולהו אמוראי דאמרי אין מזמנין את הגוי ביו"ט, ופסק גם כן כההיא דרב הונא ודבר תימא הוא דהא אמרינן בגמרא דפליגן והיכי מזכי שטרא לבי תרי, ושמא בספרי הרב ז"ל ל"ג ופליגא דריב"ל ועבדי לה לר' יהושע מימרא באנפי נפשיה, והוי טעמא דריב"ל משום דהוה ליה כמאן דאפשר למיפלג דהא אי בעי לא אפי' ולא מבשל להו כלל דמדעתא דנפשיה מזמן להו. ואיכא למידק הני עבדי היכי מבשלינן להו, ואפילו בקדרה שלנו היאך מרבין בשבילן והא איכא משום דריב"ל. ויש לומר דבבישול ליכא למיחש שאין דרך לרבות בשבילו בקדרה אחרת ולבשל להם, דבמזומנים שאדם רוצה להתכבד בהם הוא דאיכא למגזר משום דמלתא דשכיחא היא הא בשביל עבדיו ושפחותיו לא שכיחא, ואפילו עביד להו קדרה בפני עצמה אינהו גופייהו (שכח) [שכיח] דמבשלי להו ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר בדאית ליה מידי דאפשר לפרנסן ביה וכדאמרינן לעיל גבי עיסת הכלבים. ומן הטעם הזה אפשר שיש להתיר אפילו בגוי המתלוה עם ישראל קודם יום טוב ומזונותיו על ישראל.

ולענין כלבים פסק הרי"ף ז"ל כר' יוסי הגלילי דאסר משום דהוה ליה סתם במתניתין דפרק קמא דחלה דעיסת הכלבים דמייתי לעיל ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין. והר"ז ז"ל הקשה עליו מדאמר ליה אביי לרב יוסף ולר' יוסי הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואצטרך לשנויי בשנויי דחיקי ודלא כהלכתא, ובהדיא תנן (שבת קנו, ב) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ונותנים מזונות לפני בהמה בשבת והרבה משניות ששנינו בשבת דכל מאכל בהמה מטלטלין אותו בשבת וכל שכן ביו"ט והיאך דוחין משניות אלו מפני משנה יחידית עיסת הרועים. ועוד דאפשר דבההוא אפילו ר' עקיבא מודה, הואיל ואפשר להו לכלבים בעיסה לא נאפה להם שלא לצורך. ואין דבריו מחוורים, דאדרבה מדשרינן בשבת ודאי הדבר מוכרח דאינו תלוי במחלוקתן של ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא דמי איכא מאן דשרי אוכל נפש בשבת ולא [יעלה] על דעת לאסור לתת מזונות לפני בהמה בשבת והיכי אקשינן ליה אביי הכא שבת מאי איכא למימר, ועוד דהא בית הלל אית להו לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים כדאיתא לעיל בברייתא, ואינהו אית להו מסלקין מעל השלחן עצמות וקליפין וכל דבר שהוא ראוי לבהמה (קמג, א). והא דאמר ליה אביי לרב יוסף הכא בשמעתין הני סופלי לחיותא היכי שדינן, כבר כתבנו למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל הני סופלי לא חזו למאכל בהמה בלא שחיקה.

והרמב"ן (נראה) [נר"ו] כתב דאביי משום דנולדין נינהו קא בעי מיניה מדרב יוסף, וכגון תמרים שאכלן ביו"ט והכי קאמר בשלמא לר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע כיון שהתמרים מוכנים למאכל אדם מערב יו"ט מוכן לאדם מוכן לכלבים שהרי מוכנים הם לצורך אוכל נפש וצורך נפש בהמה צורך אוכל נפש והרי הן כאלו הכינן אף לכלבים שהרי דבר זה הוכן סתם לאוכל נפש והראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אין במשמע נפש בהמה הראוי לו לאדם מוכן ושאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה שזה מוכן לאוכל נפש וזה אינו אוכל נפש והיכי מטלטלינן, ופרקינן הואיל וחזו להסקה שכיון שהוכנו לצורך אדם מוכנים הן אף להסקה שאף היא צורך אוכל נפש היא, ולא סבירא ליה לרב יוסף למיסר בהסקה משום דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו אלא סבר ליה כיון דמעיקרא גרעינין [והשתא גרעינין] שרי, ובפרק במה מדליקין (כט, א) לא איפשט בגמרא אי רב(א) קבלה אי לא קבלה ואף על גב דפשיטא לן (שבת מד, ב) דרב סבר במוקצה כר' יהודה. ומיהא אנן כיון דקיימא לן ביו"ט כר' יהודה דאמר (שם כ"ט, א) (אין) מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן שמעינן מינה דליתא לדרב יוסף ולא מטלטלינן להו ולא שדינן לחיותא ביומא טבא כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ובשבת מטלטלין להו לאותן שעומדים למאכל בהמה בלא ריפתא וכדקיימא לן כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה ולא נולד, ודלא קיימי למאכל בהמה לא מטלטלינן להו אלא אגב ריפתא אי נמי אגב (ליקנא) [לקינא] דמיא מטלטלינן להו כדאיתא בפרק נוטל (קמג, א). והא דאמר ליה אביי לרב יוסף היכי שדינן, לאו קושיא היא ממה שנהגו כבר אלא שאלה היא היאך נשדי להו לר' יוסי הגלילי כדקאמר לי התינח י"ט שבת מאי איכא למימר ואמר ליה מטלטלינן להו אגב ריפתא, ואי מעשים בכל יום קאמר ליה דמטלטלי להו אגב ריפתא מאי קא מהדר ליה דעבדינן הכי אלא הלכה למעשה קא בעא מיניה למכאן ולהבא, ולית הילכתא כרב יוסף אלא כדקא סלקא דעתיה דאביי דלר' יוסי הגלילי אסור.

מתני': לא יחם אדם (מים) [חמין] לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה וכו':    פירוש: לאו למימרא שאם היו מים יפים וראויים לשתיה שיהא מותר להחם לרגליו דהא טעמא דבית שמאי משום דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך, אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה ושהחם לשתיה ואם הותיר רוחץ בהם רגליו, וכדתניא לעיל (יז, א) ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. ומיהא בירושלמי (ה"ה) איכא לישנא אחרינא (כיון) [כאן] דמפרש לה בראויין לשתייה ממש אף על פי שלא שתה מהם, דגרסינן התם על מתניתין דהכא פתר ליה תרין פתרין על דעתיה דבית שמאי והוא שתה מהן על דעתיה דבית הלל והוא שיהיו ראויין לשתיה וכו', פתר לה פתר (אחרון) [אוחרן] על דעתיה דבית שמאי והן שראויין לשתיה על דעתיה דבית הלל ואפילו אין ראויין לשתיה.

גמרא: בית שמאי אומרים לא יעשה אדם מדורה להתחמם כנגדה ובית הלל מתירין:    ומהא שמעינן דבית שמאי ובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי, והא דפליגי [אמוראי] בפרקא קמא גמרא אין מוציאין את הקטן (יב, א) אי פליגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך או לא, הכי קאמר מהא לא תשמעיניה אלא (דהכי) [דהכא] שמעינן לה, ודכוותה איכא טובא בגמרא וחדא מינייהו בעירובין בשלהי כל גגות (צה, א) גשרים המפולשין.

אלא דקשיא לי קצת הא דאמר ליה ר' יוחנן לההוא דתני קמיה (ביצה יב, א) המבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה חמש פוק (קרי) [תני] לברא הבערה ובישול אינה משנה ואם תמצא לומר [משנה] בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל לבית הלל דאמרי מתוך שהותרה לצורך הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, למה ליה לרבי יוחנן למימר כי היכי דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה אמרינן נמי מתוך שהותרה הבערה, לימא אבל לבית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהא אמרוה הכא בהדיא. ויש לומר דברייתא לא שמיע להו

מי שלא הניח ערובי תבשילין אופין לו פת אחת וכו':    כלומר ואין צריך להקנות קמחו לאחרים דלא אמרו (לעיל יז, א) צריך להקנות קמחו לאחרים אלא כשאופין לו בריוח אבל בצמצום כדי חייו שרי. והלכה היא דהא תנא בברייא הא נמי דסבירא ליה הכין (ולא) [וליכא] אמורא דפליג עליה, וקא פסקה הרז"ה ז"ל ואף על פי שלא כתב הרי"ף ז"ל בהלכות.

ומסתברא מדקתני אופין וצולין לו דדוקא אחרים עושין לו אבל הוא עצמו אינו עושה, והא דקתני במתניתין אין טומנין את החמין לכתחילה ביום טוב אין טומנין אפילו על ידי אחרים קאמר, אבל בירושלמי (ה"א) משמע דאף הוא צולה לעצמו, דגרסינן התם לא עירב ולא עירבו לו אחרים, רבי יצחק אומר צולה לו דג קטן רב הונא אמר מחמם לו חמין שמואל אמר מדליק לו את הנר, מדאמרינן מדליק ולא אמרינן מדליקין משמע דאף הוא עצמו מדליק לעצמו.

מיהא דקתני ומדליקין לו את הנר:    איכא למשמע דאף הדלקת הנר צריכה עירוב וצריך לומר בדין יהא שרא לנא לאדלוקי שרגא, וכן כתב הרב (בהלכות) [בעל הלכות]. ויש אומרים דאינו צריך אלא הכא סדורא דשלחנו הוא דנקט, ומיהו למעשה שפיר דמי לאחמורי ולמימר הכין.


דף כב עמוד א[עריכה]

אין לו כלי לכפות עליה מאי אמר ליה אסור:    ואם תאמר לימא ליה הכא מתוך שהותר כבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך דהוה דבר השוה לכל נפש וכדאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ז, א וע"ש בתוס') דמותר לבעול לכתחלה ביו"ט ואע"ג דקא עביד חבורה מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחיה כבשרא אגומרי (לקמן כג, א) ומגופו של מעשה הוא וכן חבורה של בעילה אבל כבוי הנר משום דבר [אחר] שאינו מצרכי התשמיש וזה דבר אחר ככבוי הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית.

אם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר:    יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל וכן הקדרה עצמה שאין כאן צורך יו"ט, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה ובכי הא אפילו רבנן מודו, ותדע לך מדבעי מיניה אביי (מרבא) [מרבה] מהו לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי לך כי תיבעי לך משום אבוד ממון מאי ופשט ליה לאיסורא ואותביה אביי מהא דאין מכבין את הבקעת ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר, דאלמא דאפילו היכא דליכא אלא אבוד ממון בלבד וליכא משום שמחת יו"ט וצורך אוכל נפש [שרי] ר' יהודה להדיא, וכיון שכן איכא למימר דבהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' יהודה הא כדי שלא יתעשן הבית שהן יושבים בו להתבטל מסעודתן אפילו רבנן מודו דאין לך צורך אוכל נפש גדול מזה.

אבל רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דר' יהודה דוקא בשמתעשן הבית שהוא יושב בו אמרה וכן בעשן הקדרה שהוא מבשל בה וכדי שלא יתעשן המאכל, שכן פירש לקמן גבי בעיא דמהו לכבות את הדליקה איתיביה אביי אין מכבין וכו' ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר ואין לך עשון גדול מזה שהוא צריך לצאת בחוץ ולאכול בשרב או בגשמים, ולפי זה לא נחלקו חכמים אלא בעישון הבית אבל בעישון הקדרה מודו ליה דצורך אוכל נפש הוא. וי"מ בשביל שלא יתעשן הקדרה עצמה ואפילו הכי שרי ר' יהודה שהוא צריך לבשל בה והוי דומיא דשלא יתעשן הבית שהוא צריך לאכול בתוכו.

הא דפשיט הכא כרבנן לאיסורא בין בכיבוי הנר מפני דבר אחר בין בכיבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית ושלא תתעשן הקדרה וכן במכחל עינא ביומא טבא, הרי"ף ז"ל אמר דכן הלכה. ואיכא דקשיא ליה דהא אסיקנא לקמן באידך פרקא (כח, ב) דהלכה כר' יהודה דאמר לכם לכם לכל צרכיכם ואין מורין כן, ותירץ הרז"ה ז"ל דהכא נמי משום דאין מורין כן הוא דמהדרי הכי אנן דאמרינן כרבנן, אלא שהיה לו לרי"ף ז"ל לפרש. אבל הרמב"ן ז"ל אומר דהכא לגמרי אסרו דהא לאו בפרקא הוה ולא בפני עם הארץ, וכן בהשחזת סכין (כח, א) לא אשכחן מאן דשרי בלא שינוי הלכה למעשה, אלא שצריך לתקן הסוגיות ולתרצם דאלו הכא אסרו לגמרי ואלו בגריפת תנור אשכחן (לב, ב) דשרו לגמרי היכא דלא אפשר ור' חייא לדביתהו (ורבה) [ורבא] לשמעיה אורויי אורו להו ואזהורי מזהרי להו מחרוכא ולמעבד ריפתא מעלייתא, ואמרינן נמי התם (כח, א) דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה ואמר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון בשמי. ויש לומר שלא סמכו על ר' יהודה לגמרי אלא באותן הדברים שהם עיקר מכשירי אוכל נפש כגריפת תנור כדי שלא יחרוך התבשיל עצמו שאם אתה מחמיר עליו אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ובדברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהן צריכין כגון כבוי בקעת שלא יתעשן הבית במקום שהוא אוכל שם או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם אסור לגמרי בין להורות בין לעשות מעשה ביחיד, וכל שכן לכבות את הנר מפני דבר אחר ואף על פי שתשמיש צורך כל נפש וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות (ז, א) מכל מקום מכשיריו אסורים, הא לר' יהודה כל שהוא דוחה יו"ט מכשיריו נמי דוחין, וכן כחול עין הנאת כל הגוף ולדברי ר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם מותר ולא סמכו על דברי ר' יהודה בזו ביו"ט ראשון אלא בשני, ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכים (בב') [כל כך] כגון סכין שעמדה (כח, ב) שהרי אפשר בשאלה שהרי מצויין לכל ויוליך בהמה אצל סכין או סכין אצל בהמה מותר על ידי שינוי, דכיון דאפשר על ידי שינוי לא שרינן אלא שאין מורין כן משום דשכיחי ולא אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ולפיכך דורשין בכלל הלכה כר' יהודה במכשירין ובפרטן מחלקין בהן הכל לפי מה שהוא ענין, אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל.

הא דאמרינן: הכא במנורה של חוליות עסקינן:    כתבתיה בשבת בשלהי פרק כירה בס"ד (מו, א בד"ה הלכך).

קנבה שרי:    פרש"י עדויי (לקמן ל"ב, ב) חשוכא, דהיינו מוחטין את הפתילה. ובתוספות פירשו להסיר הפחם מראש הפתילה לאחר שכבתה, והוא מלשון קניבת ירק (שבת קיג, ב).


דף כב עמוד ב[עריכה]

אמר ליה כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה:    ומיהא אנן לא קיימא לן כנהרדעי אלא כרבא וכרב אשי דהוה בתרא דקאי כוותיה כדמשמע הכא, ובריש פירקין קמא (ו, א) אמרינן בפירוש שמיע לי מיניה דמר דלא סבירא ליה כנהרדעא. ומיהו מהא (דאמרי') [דאמימר] שמעינן לדידן ליו"ט שני של גליות דשרי ולא גזרינן ביה משום שחיקת סממנים וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, ואין דעת בעלי התוספות ז"ל כן.

אם אמרו בזריזין:    מהא שמעינן דאסור לעשות פת עבה טפח בפסח, ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי, וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי.

ואמאי קרי ליה עבה משום דנפישא בלישה:    פירש רש"י ז"ל דפליגי בפלוגתא דתנא קמא (ורשב"ג) [ורשב"א] בריש פרקין (י"ז, א) בית שמאי כתנא קמא דאסר למלאות את התנור פת כיון שהוא לצורך חול ובית הלל כרשב"א. והקשו בתוספות דאם כן הוה ליה לאתויי לעיל הך פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. והם ז"ל פירשו דפת מרובה היינו פת גדולה דנפישא בלישה אלא שאינו עבה ממש ודומיא דפתין גריצין ורקיקין דמייתי ליה עלה, ומפרש לה בירושלמי (ה"ו) שמתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, כלומר מתוך שאתה מיגעו לעשות אותן קטנים ויטרח בהן הרבה לעשות מלישה מועטת פתין הרבה אף הוא אינו בא לאפות לצורך חול ובית הלל לא גזרי, ולעולם גריצין ורקיקים עבים זה כזה אלא שזה קטן וזה גדול.

ומכבדין את המטות ואין חכמים מודים לו:    דקדקו בתוס' מכאן וגם הרז"ה ז"ל דאף (דרשב"א) [לר"ש] דאמר דבר שאין מתכוין מותר (אחר) [אסור] לכבד את (הפת) [הבית] ומשום אשווי גומות, דהויא ליה כפסיק רישיה ולא ימות. ורי"ף ז"ל כתב בהלכות [במסכת] שבת (קכד, ב) שאף לכבד שרי לדידן דקיימא לן כר"ש דלא פסיק רישיה הוא וחכמים דהכא היינו ר' יהודה, וכן כתב הוא ז"ל בתשובה [תשו' הרי"ף מכת"י סי' י"ח] וכן דעת רוב הגאונים ז"ל, ובפרק (כ"ג) המצניע (צה, א ד"ה והאידנא) כתבתיה בארוכה בס"ד.

גדי מקולס:    יש מפרשים דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה ואליתו מוכחת עליו. אבל בתוספתא (פ"ב הי"א) משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין.

ולימא מר מפני שהוא מבעיר:    כלומר: מפני שלא לצורך דבר הראוי לכל נפש.

גרסינן בירושלמי בשלהי מכילתין (פ"ה ה"ב): מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור, מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר [אב מבעיר אתה] ביו"ט, אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אלא (כיון) [כינן] קיימין בנר (דלא בטלה) [של אבטלה] א"ר אבין תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, ר' נחום אחוה דר' אילא בעי קמי ר' יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי. ואמרו בתוספות דמגמרא דילן ליכא למידק דאסור מדקא אסר הכא מבעיר, דהכא שאני שמבעיר לצורך מלאכה הא במבעיר לבטלה לא שמענו, ומהא משמע דאסור כיון דר' יוחנן לא רצה להתיר.


דף כג עמוד א[עריכה]

רבא אמר על ידי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי:    כלומר: דהוי דבר הצריך לכל נפש (כתובות ז, א) כבשרא אגומרי ולפיכך אף על גב דמכבה ומבעיר ומוליד ריחא שרי, והיינו טעמא (ממש) [נמי] דשמואל דלעיל דשרי, דרב ושמואל ודאי בהא הוא דפליגי אם עישון פירות הוי דבר השוה לכל נפש או לא רב סבר אינו שוה לכל נפש ולפיכך כיון דמכבה ומבעיר ומוליד ריחא אסור ושמואל סבר דדבר השוה לכל נפש הוא ושרי. [ו]איכא למידק רבא מאי (חזית) [חדית] במאי דקאמר מידי דהוה אבשרא אגומרי, הוה ליה למימר הלכתא כשמואל אי נמי אפילו על גבי גחלת שרי דדבר השוה לכל נפש הוא, וצ"ע.

מקרדין אבל לא מקרצפין:    פירוש: דוקא קירוד וקרצוף שלהם אבל שלנו אסור משום השרת נימין ופסיק רישיה ולא ימות הוא דומיא (דמה) [דהא ד]נזיר (מב, א עיי"ש) אבל לא סורק.

ורבנן סברי לה כר' יהודה וגזרו קירוד אטו קרצוף:    ובירושלמי (ה"ח) פירשו טעם אחר (דגזרי') [דגרסינן] התם, קירוד אסור משום חבורה קרצוף אסור משום תלישה.


דף כג עמוד ב[עריכה]

מתני': ומשום כלי כברה:    פירשו בתוס' משום כלי קיבול, ואף על גב שמוציאה הסלת מכל מקום מקבלת הסובין והרבה דברים (גרסינן) [גסים], ורש"י ז"ל לא פירש כן.

מתני': עגלה של קטן טמאה מדרס:    פרש"י ז"ל עגלה של קטן שיושב עליה ומטלטלין אותו עליה. ואם תאמר אם כן פשיטא דטמאה מדרס, יש לומר דקא משמע לן דלא תימא כיון שאין עושין אותה אלא לשחוק בעלמא אין זה עיקר מדרס, מידי דהוה אספינה דאמרינן בפרק רבי עקיבא (שבת פג, ב) דטהורה ואינה מטמאה מדרס משום דאין עיקרה עשויה אלא לעבור בה ממקום למקום, וכן לוקמין טהורה (שבת סו, ב) ומפרש בגמרא קישורי ופירש רש"י ז"ל שהן [אשקצ"ש שמהלכין בהן במקום טיט], וטעמא דטהורין לפי שאין עיקרן למדרסות אלא לעבור בהם את הטיט ואין עשויין להנאת מדרס. ובתוס' פירשו עגלה שעושין ללמד את הקטנים להלך (ומקטן) [והקטן מניח] ידיו עליה והיא מתגלגלת, וקא סלקא דעתך שאין כאן הנאת מדרס קא משמע לן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/ביצה/פרק_ב&oldid=1052312"