חידושי הרמב"ן על הש"ס/ביצה/פרק ב

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כב עמוד א

[מתורת אדם] בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעי לי. דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעי לי סוף אוכל' ופצוחי עינא מאי. א"ל אסור. וה"מ מישרא' אבל מארמי שרי. דהא אמימר שרי למכחל עינא מארמי בשבת. וא"ד אמימר גופי' כחל מארמי בשבת. א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך. דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין ע"י ארמי בשבת. וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לארמאי ועושה. ה"מ דלא מסייע בהדי'. מר הא קמסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותיך. ושני לי' מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא בי"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושו' הן. ולית הלכתא כוותי' דקיי"ל דקדושה אחת הן. אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל בי"ט שני של גליות ע"כ גמרא.

והנך שמעתתא מרפסן איגרי. דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין ב"ס. וכן אמרו סבור מינה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול. ראיה ג' דכוחלת יש בה משום שבות התירו במקום חולי. וכן מחזירין את השבר בשבת וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה. והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא. ואתמר נמי בכחל עין מר הא קמסייע בהדיה דעמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא שאפי' בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות כדתנן שבת (צ"ב ע"ב) וחכ"א משום שבות ואפ"ה אסור ולא עוד אלא בדברים המותרים לברי' אסרו לחול' כדתנן (שם י"ט ע"ב) חוץ ממי דקלי' וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר.

והכי פירוקא דמלתא. מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו משום שבות שאין בו מעש'. דהיינו אמיר' לארמי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשינוי. וזהו שאמרו דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכ' אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושה לה ע"י ארמאי בשבת, וזהו אמימר דכחל מארמי ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן, מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה. כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועשה מעשה כדרך שעושה בחול. החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשינוי. וזהו דין אחד בחולי שאב"ס כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן פרק במה מדליקין אם בשביל החול' שישן פטור אבל אסור ואוקימנ' בחול' שאב"ס ר' שמעון היא. אע"ג דכיבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם. איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאב"ס.

אבל חולי שיש [בו] סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלוי' בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר מפני שהוא סכנת אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכי דשחיק סמנין מאיתמל כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא. ובודאי סכנת עורון היא. והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל. וזהו משפט שני.

אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק. בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י ארמי. ולא עוד אלא דברי' שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים. וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ח ע"א) תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי לה. כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסור. וכולן גזירה משום שחיקת סמנין כדאמרינן בפרק במה בהמה. וזהו דרך שלישית.

ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא. שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאב"ס נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא. אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו.

ויש אומרים דכל צרכי חולה שאב"ס אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו. וכר' יהודה. לפי שהוא דבר השוה לכל נפש. שאף הבריאין כוחלין. וכן הנר משום דבר אחר יכבה שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו כולהו מותרין בי"ט שני של גליות כר' יהודה. וחומרא הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן. אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי ואין לחלק דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו. ערויי אוכלה וערויי כיבא גופא שוין נינהו ומאן דכאיב לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל.