מהרש"א על הש"ס/ביצה/פרק ב

טו:

בפרש"י בד"ה זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת כו' עכ"ל כל זה לא יתפרש אלא לטעמא דרבא והר"ן פירש בע"א ולפירושו יתפרש נמי לרב אשי ע"ש וק"ל:

גמ' ר"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות כו' יראה דלא קאמרינן לר"א דשמחת י"ט רשות אלא ביושב ושונה כל היום שיכול להתענות כל היום וללמוד אבל ביושב בטל ודאי דשמחת י"ט מצוה דאל"כ עצרת תהיה לכם ל"ל ועוד דהאי קרא דהביא ר"א חדות ה' היא מעוזכם בי"ט כתיב דמיניה דרש לוו עלי ואני פורע אבל לפי זה התוספות שכתבו ומ"מ א"ל אכלו משמנים כו' אינו מדוקדק דהא ודאי אחר הדרשה איכא מצוה בשמחת יום טוב ודו"ק:

טז.

שם אי הכי לא ליענשו כותים עלה כו' פי' כיון דלא ידעי כותים דאיכא מצוה בשמירת שבת א"כ כותי ששבת לא לענש ובפ' ד' מיתות אמרינן כותי ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ומהרש"ל פירש בע"א והוא דחוק:

בפרש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי בכל יום יש לחם עכ"ל אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתא ולא שכיחא אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכחא מילתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיחא היא וק"ל:

טז:

בד"ה לשנה לשנה האחרת ור"ה היה כו' עכ"ל דקדק לפרש כאן דר"ה היה ולא פי' כך לעיל בפעם ראשונה דלא אותיב ע"ת משום דלא הוה איצטריך ליה לאשמועינן בהאי עובדא דהיה זה לשנה האחרת דשפיר אשכחן בב' רגלים בזה אחר זה כגון פעם ראשונה היה בחג המצות שחל יום ה' ו' והוא לא נזכר עד יום ו' שלא היה יכול להתנות כפי' הר"ן ופעם שנית היה בחג השבועות שאחר זה שחל יום ו' ז' וכיוצא בזה אבל אשמועינן דהיה זה לשנה אחרת שמניעתו שלא היה יכול להניח ע"ת לא היה אלא משום שלא היה יכול להתנות שזה לא תמצא אלא לשנה אחרת מר"ה לר"ה שחל ב"פ יום ה"ו ודו"ק:

תוס' בד"ה קמ"ל קמחא עיקר כו' ונמצא שהעיסה בלועה מן איסור דרבנן ויש שקולפין הפת מן השומן ודגים ואוכלים מי שאינו נזהר מפת ש"ג ע"כ מתוספות ישנים:

יז.

גמרא שבת שחל להיות בר"ח כו' גבי י"ט נקט איפכא י"ט שחל להיות בשבת משום דבי"ט מתפלל כסדר של י"ט אבל ר"ח מתפלל כסדר של שבת עכ"ל מתוספות ישנים:

תוס' בד"ה מ"ט למקני שביתה בשבת כו' הואיל ויש שם ספק דשמח חול הוא לגמרי כו' עכ"ל פירוש הכא דמיירי במניח מי"ט לחבירו על תנאי מספק וממ"נ העירוב מניח ביום שהוא חול לגמרי ולא שייך כאן הכנה אבל בההיא דעירובין דמיירי במניח מי"ט לשבת וספק הוא שמא הוא קודש שייך שפיר הכנה וק"ל:

בא"ד וא"ת לר"י דאמר לעיל נולדה בזה כו' וכי פליג ר"י אכל הני תנאי ואמוראי כו' עכ"ל פי' דרב חייא בר אשי אמר רב לא פליג עליה דרבא אלא במניח מי"ט לחבירו אבל מי"ט לשבת מודה דאסור דהא רב פסק לעיל כת"ק דברייתא וטעמא דרבי ע"כ משום הכנה דרב אית ליה בהדיא בפרק בכל מערבין די"ט ושבת ב' קדושות הן מיהו רבי דאסר נמי לעיל מי"ט לשבת אפשר דלית ליה הכנה אלא דאסר לה משום קדושה א' כמ"ש התוס' לעיל ומ"מ כתבו התוס' שפיר וכי פליג ר"י אכל הני תנאי דהא ע"כ כיון דר"י מתיר בנולדה מי"ט לשבת ע"כ לא סבר כרב דמאן דאית ליה קדושה אחת אוסר בנולדה מי"ט לשבת ודו"ק:

יז:

בד"ה על מה נחלקו כו' לכך נ"ל דגרסי' איפכא בש"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו כו' עכ"ל ולא ניחא להו כגירסת הספרים וכפירושם משום דא"כ הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומשמע להו דבהא לא פליג רשב"א אתנא דמתני' דודאי ב"ש לחומרא וב"ה לקולא דומיא דכל הני על מה נחלקו דמייתי פ"ק דלא פליג תנא דברייתא אתנא דמתני' למימר בהיפך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא וק"ל:

יח.

בד"ה נגזור השקה כו' וכן בסמוך בולד הטומאה לא פריך נגזור כו' עכ"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזירה שמא יעבירנו כו' דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בה שמא יעבירנו והא דקאמר נגזור דלמא אתי לאטבולי בעיניה משום דמדלין קתני אבל טבילה בעיניה ודאי אסורה משום גזירת שאר כלים ולרבה ודאי ההיא דמדלין בדלי לא דמי למטביל כליו ע"ג מימיו דהתם שייך בו שמא יעבירנו ואף אם אין להוט על השקת מים מ"מ להוט הוא אחר טבילת הכלי והתוס' שכתבו בסמוך מדלין בדלי כו' תימה דבמתני' אמר אין מטבילין כלי ע"ג מימיו כו' וי"ל כו' דמחזי כמתקן כו' עכ"ל וקרוב לזה פרש"י לרבא דאמר טעמא דמתני' משום דמחזי כמתקן הוצרכו לחלק בזה אבל רבה ודאי לית ליה טעמא דמחזי כמתקן אלא משום שמא יעבירנו ובמדלין בדלי לא שייך שמא יעבירנו כמו במטביל כליו ע"ג מימיו כמ"ש אבל מהרש"ל הבין מפרש"י שכתב בדלי טמא כו' והא לא דמי למטביל ע"ג מימיו כו' משום דנראה כמתקן כו' עכ"ל דלרבה הוצרך לפרש כן ואית ליה נמי טעמא דמחזי כמתקן ואין להאריך בדחוקיו כי אין בו צורך דודאי לרבה לא הוצרך רש"י לפרש כך כמ"ש אלא דרש"י נמשך לפרש כולה שמעתין לטעמא דרבא משום דהוא בתראה דה"נ לעיל דמייתי תלמודא הך מתני' דאין מטבילין כלים לא פירש הטעם אלא משום דנראה כמתקן ולזה נמשך רש"י נמי לפרש בההיא שנטמא באב הטומאה דה"ל כמתקן ובולד הטומאה אין כאן תיקון דע"כ לרבא פי' כך דלרבה לא סגי לן בהכי דא"נ אין תיקון בולד הטומאה מ"מ ניחוש שמא יעבירנו וע"כ אית לן למימר כדברי התוס' דבולד הטומאה אין לחוש דאינו להוט כ"כ וכן בנטמא באב הטומאה ל"ל טעמא דהוה כמתקן דהא בלאו הכי ניחא לרבה כטעמיה משום שמא יעבירנו וכן בההיא דמערמת וטובלת כו' שפרש"י ולא מוכחא מילתא שהיא מתקנת כו' עכ"ל לרבא פי' כך אבל לרבה לא נגזור שמא יעבירנו דמתוך שלא הותרה כו' כדקאמר בשמעתין ובההיא דנטמא בי"ט מטבילין אותו בי"ט דפריך נגזור די"ט אטו דעי"ט לא תקשי להו דליפרוך נגזור שמא יעבירנו דכיון דנטמא בי"ט דלא היה לו להטבילו מבע"י לא חשו לגזירה דשמא יעבירנו וכצ"ל נמי לרבא דטעמו משום דמחזי כמתקן דבנטמא בי"ט לא חשו כיון דלא היה לו להטבילו מבע"י ושוב מצאתי בתוס' ישנים וז"ל מה שהזכיר רש"י בפי' טעמא דמתני' משום דנראה כמתקן לא דק דהשתא לרבה טעמא שמא יעבירנו כו' עד דמסיק ליה רבא עכ"ל וזה מסכים לדברינו דטעמא דמחזי כמתקן אינו לרבה כלל ושלא כדברי מהרש"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בולד הטומאה כו' י"מ כלי שנטמא באב כו' וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' עכ"ל ולפ"ז בולד הטומאה דוקא בנטמא בי"ט מטבילין אותו ולא בנטמא בעי"ט דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי"ט לנטמא בי"ט כמ"ש התוס' וקשה לפי זה הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי"ט אטו אב הטומאה ומאי קא קשיא ליה הא קאמרינן דטומאה בי"ט מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהת אין מטבילין כיון דאין ראוי לתשמיש היום דבעי הערב שמש וי"ל דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי"ט אטו עי"ט לית לן למגזר משום דמלתא דלא שכיחא כדקאמר משום דנטמא בעי"ט גופיה איכא ביה צורך י"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י"ט כלל אית לן למגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דמלתא דלא שכיחא הוא וק"ל:

גמ' מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש כו' מיהו לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דאסור ולא קאמרינן ביה מתוך שלא הותר לו אלא ע"ג מימיו זכור הוא דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או מימיו או כליו משא"כ הכא דלא מחזי כלל שבא לטהר אלא שהאשה נכנסת במים להקר וק"ל:

שם רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה כו' יש לדקדק לטעמא דרב ביבי שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר לקמן בשמעתין בשבת טפי מבי"ט ומתוך זה נראה ליישב דברי הרמב"ם בהלכות י"ט פ"ד כתב טעם לטבילת כלים משום שמא ישהה כרב ביבי ובהלכות שבת פ"ג כתב משום דנראה כמתקן כרבא והיינו משום דמשמע ליה מתוך שמעתין שהחמירו בשבת טפי משום איסורא דמתקן דאיסור שבת חמור אבל י"ט כיון דצורך י"ט הוא לא גזרו משום מתקן אלא משום תקלת תרומה ומזה נראה ליישב גם דברי הרי"ף שהביא טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמיה דרב יוסף דשמא יסחוט דמשום הכי החמירו בשבת טפי מבי"ט דכיון דצורך י"ט הוא לא גזרו ביה שמא יסחוט אלא משום תקלת תרומה ודו"ק:

יח:

תוס' בד"ה ושוין שמשיקין המים בכלי אבן לטהרם אבל לא בכלי עץ כו' עכ"ל מדיוקא דקתני בכלי אבן ולא קתני סתם בכלי טהור משמע להו הכי דדוקא בכלי אבן אבל בכלי עץ אפי' טהור אסור שהוא מקבל טומאה מן המשקין מיהו בברייתא דקתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ע"כ לא איירי בכלי עץ שנטמא עכשיו מן המשקין אלא בנטמא כבר מעי"ט איירי דאל"כ ע"כ רבי אית ליה דאפי' נטמא בולד הטומאה ובי"ט אין מטבילין ופליג אברייתא דלעיל ואם ניחא להו למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן דהברייתא דשריא לעיל להטביל ולד הטומאה שנטמא בי"ט נמי אתי כרבנן ורבי פליג עלה א"כ מאי קא קשיא להו למאן דמוקי מתני' בי"ט וכרבי דהא איכא למימר נמי דהברייתא אתיא כרבנן וק"ל:

יט.

בפרש"י בד"ה מעשיו כו' מידע ידע דבעי הערב שמש כו' הלכך בין השמשות די"ט אסור משום דמטביל בי"ט שלא לצורך כו' עכ"ל הא דלא סגי ליה משום דאין מטבילין כלי בי"ט משום הנך טעמי דקאמרי אמוראי לעיל י"ל משום דכל הנך טעמי אינן אלא שבות ואיכא מ"ד בפ' בכל מערבין דלא גזרו על שבות בין השמשות משום הכי קאמר דאסור משום שלא לצורך י"ט הוא דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין ומעשר דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש"י גופיה לעיל על הי"מ דאב הטומאה אסור לטבול בי"ט משום דשלא לצורך הוא וי"ל בדוחק דהכא בכהנים קמיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה וה"ל שלא לצורך דהא בעי הערב שמש אך קשה למה לא נימא נמי לעיל דמיירי בהכי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואע"ג דחגיגה וראייה יש להן תשלומין כל ז' שרו בה שמא יאנס כו' עכ"ל בחגיגה לא הוי צריך להאי טעמא דהא ב"ש לית להו האי סברא דשמא יאנס ואפ"ה שרו חגיגה אלא דנקט חגיגה הכא דמשום האי טעמא מרבינן ראייה מלה' ולא נדרים ונדבות משום דראייה דומה לחגיגה דיש לה תשלומין כל ז' כו' וכפרש"י לקמן וז"ל מדאורייתא נמי סבירא ליה דאסור דכי כתיב לה' דומיא דוחגותם כו' עכ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר עולא מחלוקת כו' ומ"מ קשיא לב"ה ל"ל למימר כל דלה' כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דהא בהדיא אמרינן לקמן דא"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' מזה מוכח דאי לאו לה' הוה ממעטין ראייה מלכם דה"נ ממעטין לב"ה נדרים ונדבות מלכם כמ"ש התוס' לעיל ולקמן וצ"ע ודו"ק:

יט:

בד"ה רש"א הרי הוא כו' וכ"ת כל שאינו בא בחג המצות ר"ל בי"ט א"כ כו' ועוד דא"כ אמאי כתב בחג השבועות כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות דהיאך תלה תניא בדלא תניא דבעצרת תניא בדברי ת"ק דאין קריבין בו נדרים ונדבות ובחג המצות לא תניא אלא דאין מביאין תודה ודו"ק:

בא"ד ולפי המסקנא ה"ק כל שבא בחג המצות ובחג השבועות כלומר שראוי לבא בזמן שניהם כו' עכ"ל אבל לפרש"י א"א לפרש בא בחג השבועות ובחג הסוכות שבא בזמן שניהם דא"כ לא הוי בא בחג השבועות דומיא דבא בחג הסוכות דהיינו חובה להביאו בחג הסוכות גופיה דהיינו חוה"מ ודו"ק:

גמ' ראב"ש לטעמיה כו' לומר שזה גורם ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דראב"ש אית ליה נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולא פליג עלייהו אלא בהך מלתא דזה גורם דא"כ לא הוי פלוגתא דראב"ש עם הת"ק מפורשת דהא ת"ק נמי קאמר האי לישנא מביא אדם תודתו בחג הסוכות אבל הך פלוגתא דנדרים ונדבות מפורשת דראב"ש סתמא קאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות דמשמע נמי בי"ט גופיה אבל ת"ק דקאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ע"כ בחוה"מ קאמר דהא קאמר ולא בעצרת וק"ל:

כ.

תוספות בד"ה דלמא מעולת חובה גמירי וא"ת כו' והכי קאמר את"ל חוזרין ומלמדין בבנין אב דבר הלמד בהיקש כו' עכ"ל כצ"ל:

כ:

גמרא א"ל מה זו סמיכה כו' בתוספות פ"ק דחגיגה ה"ה המ"ל מה זו עולה שהם אומרים שלא להביא אלא לא הבין שהיה עולה אבל הסמיכה שראה לפניו הקפיד והא דלא הקפיד כמו כן בהלל עצמו בעובדא דלעיל מיניה דשמא לא ראו הסמיכה כו' עכ"ל ע"ש:

שם לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מחזו חזו כו' עכ"ל יראה דרב הונא לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת"ק דאבא שאול לפרש"י ודאי סבירא ליה דנדרים ונדבות אין קריבין מדאורייתא דאל"כ היאך קאמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו כיון דמדאורייתא משרי שרו ואין אסורין אלא משום גזירה דשמא ישהה ודו"ק:

שם א"ב נטמא בשר כו' וה"ה דהמ"ל דא"ב שבת אלא דהא איכא שינויא דשאני ליה בין שבות שבת לשבות י"ט ועוד דניחא ליה למימר א"ב בי"ט גופיה דאיירי ביה וכן בהך מתניתא דמייתי דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ה"ה דה"מ למתני לרבא דאם נטמא הבשר או נאבד לא יזרוק אלא דחדא מנייהו נקט:

בפרש"י בד"ה לפני זמנן קודם עצרת כו' דקי"ל כל הזבחים כו' אלא שלא עלו כו' עכ"ל שיגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו דהיינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור כדהכא עלו להם לחובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב וק"ל:

כא.

תוספות בד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואפי' לר"י הגלילי דקאמר ק"ק ממון בעלים הן בפ"ק דב"ק ואפי' לאחר שחיטה כו' עכ"ל וכצ"ל מיהו מ"ש דממון בעלים הוי חוץ ממתנות דלא הוי ממון בעלים לאחר שחיטה ליתא התם הכי אלא דבק"ק הוי ממון בעלים מחיים ולא אחר שחיטה ובמתנות כהונה לא הוי ממון אפילו מחיים וע"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה וטעמא מאי סוגיא דתלמודא הוא עכ"ל דרב הונא ע"כ לא קאמר לה דלא הוי צריך לטעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה דהא בעיסה ליכא האי טעמא כיון דאפשר למפלגיה ואפ"ה מתיר רב הונא בההיא עובדא דבני באגי כשיטת רש"י שם דפליג אדרב חסדא אלא ע"כ דסוגיא דתלמודא קאמר האי וטעמא מאי כו' וק"ל:

גמ' והא חזי לכלבים תנאי כו' יש לדקדק דהיאך קס"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והאיכא משנה שלימה שנויה במסכת חלה דמייתינן בסמוך עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה כו' נאפת בי"ט ובסיפא בנוסחאות שלפנינו קתני בה בהדיא אבל אין הרועים אוכלים ממנה אין אופין אותה בי"ט כמ"ש התוספות לקמן דהכי איתא בספרים בהדיא ויש ליישב דהוי ס"ד כדברי הרז"ה דמודה ר"ע בעיסת כלבים כיון שאפשר לעיסת כלבים בלא אפיה לא טרחינן להן כו' עכ"ל ועיין ברא"ש והוא דחוק דא"כ מאי פריך הכא והא חזי לכלבים דה"נ איכא למימר דאפשר לכלבים בלא בישול וק"ל:

כא:

שם ופליגא דריב"ל כו' מזמנין את הנכרי כו' עכ"ל לשיטת התוס' דרב הונא איירי בדלא אפשר למפלגיה לא הוי רב הונא פליג אדריב"ל וכ"כ הר"ן לדעת הרמב"ם שהוא מפרש נמי הא דרב הונא בענין שלא היה אפשר למשקל ריפתא לינוקא אם לא יאפה כולה כו' ולפיכך נראה שהוא ז"ל לא היה גורס ופליגא דריב"ל כו' עכ"ל ועיין במ"מ שכתב לקיים גירסא ופליגא גם לדעת הרמב"ם ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה כנונא כו' דלפום ריהטא משמע הא דקאמר מטלטלין כנונא כו' היינו לצורך גופו ולצורך מקומו כו' עכ"ל אבל שברי עצים שעליה לא שרי לצורך מקומו רק אגב קטמא דאין עליהן תורת כלי וק"ל:

כב.

בפרש"י בד"ה איתיביה כו' ואין לך עישון בית גדול מן הדלקה וצורך י"ט הוא כו' עכ"ל ובמרדכי פי' בשם הר"א דבבית שאין בו צורך י"ט כלל קמבעיא ליה וכן משמע מדקאמר משום איבוד ממון וכ"כ הר"ן וכ"כ במלחמת ה' לפ"ז צ"ל איבוד ממון דמי למכשירי אוכל נפש ומיהו לחוס על הבקעת לא כי אין נפש שעגומה על דבר קטן כזה עכ"ל וק"ל:

תוס' בד"ה ההיא ר"י היא כו' אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדירה אסור עכ"ל אבל במרדכי כתוב דעישון [בית] הוי דמי למכשירי אוכל נפש אבל שלא יתעשן הקדירה אפי' רבנן דר"י מודו דהוי אוכל נפש ממש ובאשר"י חולק דהא דאסור כדי שלא תעשן הקדירה היינו שאפשר להצילה כו' עכ"ל ע"ש:

כב:

בד"ה דנפישא בלישה כו' ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צורכו בלבד כו' עכ"ל ר"ל דבגריצין אפי' כדי צורכו בלכד אסור מיהו רקיקין אפי' ביותר מכדי צורכו מותר משום פת שיהא נאפה יפה לרשב"א וכן הוא לשון הר"ן אף במה שצריך לו פליגי ב"ש וב"ה בפת מרובה כו' עכ"ל ודו"ק:

גמ' רב הונא אמר אסור מפני שמכבה כו' יראה דבין רב הונא ובין רב יהודה דאמר ע"ג גחלים אסור וע"ג חרס מותר ובין רבה דאמר ע"ג חרס נמי אסור המ"ל מלתייהו נמי אגופא דמתני' דקתני להריח אסור לרבנן ולגמר לכ"ע אלא דתלמודא מסדר מלתייהו אמהו לעשן פירות משום דרבא דאמר ע"ג גחלת נמי מותר לא קאי אלא אעישון פירות דאוכל נפש הוא כשמואל ודו"ק:

כג.

תוס' בד"ה ע"ג חרס מותר פרש"י כו' דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה בי"ט כו' עכ"ל ורב נחמן דפריך לרב הונא ונימא מר מפני שמבעיר אפשר דשמע מרב הונא דאית ליה דהבערה שלא לצורך הוי מלאכה בי"ט וכדמסיק רב הונא דסופו מבעיר וק"ל:

בד"ה וג' מחלוקת בדבר כו' ודוקא במגררה של עץ כו' אבל במגררה שלנו שהן של ברזל כו' עכ"ל ר"ל דמגררה שלנו אין להתיר אלא בשל עץ דבשל ברזל תולש שערות אבל בשלהם ודאי אף בשל ברזל הוי שרי דהא קירוד דבשמעתין בשל ברזל הוא ואנן פסקינן כר"ש וכראב"ע וכ"כ הרא"ש ע"ש ודו"ק:

כג:

בד"ה משום כלי כברה כו' ול"נ דלא שייך אריג בשל עץ אלא בצמר או בפשתן ונראה לפרש משום כברה של סלתות כו' עכ"ל וכצ"ל וכן הוא בתוס' ישנים ועיין בפסקי תוספות:

גמ' מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין כו' ולא ניחא להו למימר דאתיא כחכמים דאסרי לעיל בין קירוד בין קירצוף דלא אשכחן דאית להו דעגלה קעביד חריץ וק"ל: