חידושי הרמב"ן על הש"ס/ביצה/פרק א

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ו עמוד א[עריכה]

[מתורת אדם] אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' בשני ימי' טובי' של ר"ה משא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי. אבל לא אישתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן. ואפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ופי' רש"י ז"ל בפ' [תולין דקל"ט ע"ב] מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בכגון שמת בשבת ולמחר י"ט. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז"ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו. ושלח להו מת ביו"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני. ואקשינן עלה איני. והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מאחריה. ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא כו'. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי"ט הסמוך לשבת הוה. ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי. אי מלאחריה ומשום דאשתהי הא בי"ט בעלמא משהינן ליה ודאמרינן לא אמרן אלא דאישתהי. ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי. אי"ט שני קיימי לאיעסוקי ביה ישראל. אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דווקא.

ויש אומרים דעובדא דמעון הוא דהוה בי"ט הסמוך לשבת והוא שהצריכם למיתי קומי ר' יוחנן. ור"י התיר סתם וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה. שאם נאמר במעשה דר' יוחנן שהיה כן לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק בו בהיתרו של ר"י. אם לאותו יום בלבד או לכל ימים טובים דעלמא אבל אנו נניח ספקות וסתומות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא. דאמר בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. וסתם י"ט לאו בסמוך לשבת עסקינן ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמא מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי"ט שני. דאיכא למימר ה"ק. מי שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום. אבל למחר בי"ט שני אפי' ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון. מילתא די"ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמא כלל. דסתם י"ט קאמר ולא בסמוך לשבת איירינן. ועוד מדפלגינן בי"ט ב' בדאשתהי ולא איירינן בי"ט ראשון. ש"מ התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולא מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאישתהי. ורב אשי הוא דפליג אי"ט שני בלחוד. דאם בן הוה להו למימר בגמרא הכי. ורב אשי אמר י"ט שני אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט כו'. מאי דקא פליג התם אכולא מלתא דמר זוטרא. וכן נראה דעת הגאונים בחבוריהם. דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו. בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות. אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל. לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל. וההוצאה מותרת דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב"ה. והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות. כמו שכתבנו בפרק המצניע.

ולפי דעתי שטעו בטלטול (ולא טעו) [וטעו] בהוצאה. לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא. שאין ב"ה אומרים בה מתוך משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש. דומה לאכילה. כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות (ד"ז ע"א) גבי לבעול בתחלה. רב פפא משמי' דרבה אמר בי"ט שרי בשבת אסור. ואמר ליה רב פפי לרב פפא. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט. מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש. דבר השוה לכל נפש. וא"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט. הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה א"ל אנא צורך לכל נפש. הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש. דומה לאכילה שהוא צורך כל נפש. שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש. כגון צבי לרב אחא אסור הי' לשוחטו. ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה.לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם. כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם. דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש [הוא] ולא אמרינן ביה מתוך אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא. וכבר בטל טעמם בדין מתוך.

וא"ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות. זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים. וכבר אסרנו הענין למעלה ועוד בכאן אסור יותר. שהוצאה זו לקבורה. כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין, אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו. ועממין בקבורתו. ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא. וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפי' טלטול ע"י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה. אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך. הס שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ"ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא. החמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד ע"ב) אימור דשמעת להו לב"ש הוצאה. טלטול מי שמעת ליה. אטו טלטול לאו צורך הוצאה. והכא טלטול וכ"ש הוצאה כלן לצורך קבורה והיא נעשית ע"י עממין. הילכך ליכא אפי' כבוד הבריות. והכל נעשה ע"י עממין תחלת דינא כסוף דינא.

וכתב בעל הלכות. עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי"ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין ומאי עממין ארמים. אבל עבדי' לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתי' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור ליה למיעבד, ואי קברי מחינן להו ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות דף מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך. בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד. דאיתמר בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ד"ט ע"א) גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו ש"מ. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל. שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות. והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות.

אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע"א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, לא הזכירה תורה אלא תושבים, שהרי קבלו עליהם שבע מצות. והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל. אבל אלו ארמים ערלי' אינן בכלל. ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות, שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י"ט. שאיןדנין קל מחמור להחמיר עליו. וא"ת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש, עממין יוכיחו.

ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחאמשבחא שהחמיר בשאלתות. ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון. אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע"י ישראל אי אפשר, ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו. שאנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן.

והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בהן טורח אבל חפירות הקבר אסור. והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחש"מ אסור. ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ"ק ד"ח ע"ב) וכ"ש ביום טוב אפי' שני, וזה דרך שבוש, שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהיא מאבות מלאכות איסורן שוה, בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר. שהדבר ידוע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. רבותא קמ"ל. שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה. שהי' אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה. ואפשר ליה נמי בלא הדס. ובלא חופה של חתנים. ואפ"ה מותר. שאפי' כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות. והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו. בין צרכי דידי' בין בצרכי קבר. דאמר רבא כו' ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד. אנו עתידין לפרש אותה בשער הזה לפנינו.

ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום. בי"ט שני אפי' חוץ לתחום. וכן כתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת. שיש לומר שאין להם אלא אלפים. ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה, אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלע' תחומין אבל לחזור יותר ד' אלפים לא. אבל כיון דיו"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כדאתמר ביום הכפורים (יומא דע"ז ע"ב) וצריך לימוד.

וראיתי בתוספת' שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני. והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה. וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור. וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר. כעין ששנינו לגבי עדות החודש (ר"ה דכ"ב ע"א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך. מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה. ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות, השתא בעדות החודש שהי' צורך כל ישראל. ודבר שמחללין עליו את השבתחששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר. כ"ש דבר קל שאינו דוחה שבת. אפילו בעממין. הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור. אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה. דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוויהו רבנן.