לדלג לתוכן

משנה ביצה א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביצה פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת ביצהפרק ראשון ("ביצה שנולדה")>>

פרקי מסכת ביצה: א ב ג ד ה

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים, תאכל.

ובית הלל אומרים, לא תאכל.

בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבת.

ובית הלל אומרים, זה וזה בכזית.

השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים, יחפור בדקר ויכסה.

ובית הלל אומרים, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

ומודים, שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה.

שאפר כירה מוכן הוא.

בית שמאי אומרים, אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים, לא יטול, אלא אם כן נענע מבעוד יום.

ובית הלל אומרים, עומד ואומר: זה וזה אני נוטל.

זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה, אסורים.

שלשה ומצא שנים, מותרים.

בתוך הקן ומצא לפני הקן, אסורים.

ואם אין שם אלא הם, הרי אלו מותרים.

בית שמאי אומרים, אין מסלקין את התריסין ביום טוב.

ובית הלל מתירין אף להחזיר.

בית שמאי אומרים, אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים, אין נותנין את העור לפני הדורסן, ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עמו כזית בשר.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים, אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים, אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש, בין שהורמו מהיום.

ובית הלל מתירין.

אמרו להם בית שמאי: גזרה שוה, חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן.

כשם שאין מוליכין את התרומה, כך אין מוליכין את המתנות.

אמרו להם בית הלל: לא, אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה, תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן?

בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור.

ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ.

הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים, בורר אוכל ואוכל.

ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה.

רבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה.

בית שמאי אומרים, אין משלחין ביום טוב אלא מנות.

ובית הלל אומרים, משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין.

משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה.

ורבי שמעון מתיר בתבואה.

משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים; והן לצורך המועד.

אבל לא סנדל המסמר ולא מנעל שאינו תפור.

רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן, מפני שצריך אומן.

זה הכלל: כל שנאותין בו ביום טוב, משלחין אותו.

(א)
  • בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר – בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ – בְּכַכּוֹתֶבֶת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת:
(ב)
  • הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה,
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.
  • וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁיַּחְפּוֹר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה.
  • שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:
(ג)
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים – אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן.
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנַע מִבְּעוֹד יוֹם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:
(ד)

זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים, שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִים.

שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים.
בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים.
וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים:
(ה)
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב.
וּבֵית הִלֵּל, מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר.
וּבֵית הִלֵּל, מַתִּירִין.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן. וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ – אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר.
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה – לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
(ו)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב,

בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוֹ מֵהַיּוֹם.
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן –
כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בִּתְרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָה, תֹּאמְרוּ בְּמַתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:
(ז)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

תַּבְלִין – נִדּוֹכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ.
וְהַמֶּלַח – בְּפַךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
תַּבְלִין – נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן.
וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ:
(ח)

הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,
בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בַּקָנוֹן וּבַתַּמְחוּי,
אֲבָל לֹא בַּטַּבְלָא וְלֹא בַּנָּפָה וְלֹא בַּכְּבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה:
(ט)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב – אֶלָּא מָנוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף – בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין.

מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּתְּבוּאָה:
(י)

מְשַׁלְּחִין כֵּלִים – בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם. וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.
אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְּסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן.
זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב – מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:


נוסח הרמב"ם

(א) ביצה - שנולדה ביום טוב,

בית שמאי אומרין: תאכל.
ובית הלל אומרין: לא תאכל.
בית שמאי אומרין:
שאור - כזית.
וחמץ - ככותבת.
ובית הלל אומרין:
זה וזה - כזית.


(ב) השוחט חיה, ועוף - ביום טוב,

בית שמאי אומרין:
יחפור בדקר - ויכסה.
בית הלל אומרין:
לא ישחוט,
אלא אם כן - היה לו עפר מוכן.
מודים -
שאם שחט -
שיחפור בדקר - ויכסה.
ושאפר הכירה - מוכן.


(ג) בית שמאי אומרין:

אין מוליכין את הסולם - משובך, לשובך,
אבל מטהו - מחלון, לחלון.
ובית הלל - מתירין.
בית שמאי אומרין:
לא יטול,
אלא אם כן - ניענע בו מבעוד יום.
ובית הלל אומרין:
עומד, ואומר:
"זה וזה - אני נוטל".


(ד) זימן -

שחורים - ומצא לבנים,
לבנים - ומצא שחורים,
שנים - ומצא שלשה,
אסורין שלשה - ומצא שנים,
מותרין.
בתוך הקן - ומצא לפני הקן,
אסורין.
ואם אין שם - אלא הם,
הרי אלו - מותרין.


(ה) בית שמאי אומרין:

אין מסלקין את התריסין - ביום טוב.
בית הלל - מתירין, אף להחזיר.
בית שמאי אומרין:
אין נוטלין את העלי - לקצב עליו בשר.
בית הלל - מתירין.
בית שמאי אומרין:
אין נותנין את העור - לפני בית הדריסה.
ולא יגביהנו,
אלא אם כן - יש עימו בשר.
ובית הלל - מתירין.
בית שמאי אומרין:
אין מוציאין -
לא את הקטן,
ולא את הלולב,
ולא את ספר התורה,
לרשות הרבים.
ובית הלל - מתירין.


(ו) בית שמאי אומרין:

אין מוליכין חלה, ומתנות - לכוהן ביום טוב,
בין שהורמו - מאמש,
בין שהורמו - מהיום.
ובית הלל - מתירין.
אמרו בית שמאי - לבית הלל:
גזירה שוה -
חלה, ומתנות - מתנה לכוהן,
ותרומה - מתנה לכוהן.
כשם שאין מוליכין - את התרומה,
כך לא יוליכו - את המתנות.
אמרו להם - בית הלל:
לא,
אם אמרתם בתרומה - שאינו זכאי בהרמתה,
תאמרו במתנות - שהוא זכאי בהרמתם.


(ז) בית שמאי אומרין:

תבלין נידוכין - במדוך של עץ.
והמלח - בפך, ובעץ הפרור.
בית הלל אומרין:
תבלין נידוכין, כדרכן - במדוך של אבן.
והמלח - במדוך של עץ.


(ח) הבורר קטנית - ביום טוב,

בית שמאי אומרין:
בורר - אוכל, אוכל.
בית הלל אומרין:
בורר כדרכו - בחיקו, ובתמחוי.
אבל - לא בטבלה, ולא בנפה, ולא בכברה.
רבן גמליאל אומר:
אף מדיח - ושולה.


(ט) בית שמאי אומרין:

אין משלחין ביום טוב - אלא מנות.
בית הלל אומרין:
משלחין - בהמה, חיה, ועוף,
חיים, ושחוטים.
משלחים - יינות, שמנים, וסלתות, וקטניות,
אבל - לא תבואה.
רבי שמעון - מתיר, אף בתבואה.


(י) משלחין כלים -

בין תפורין - בין שאינן תפורין,
אף על פי -
שיש בהן - כלאים,
והן - לצורך המועד.
אבל -
לא סנדל - מסומר,
ולא מנעל - שאינו תפור.
רבי יהודה אומר:
אף לא - מנעל לבן,
מפני שהוא צריך - אומן.
זה הכלל -
כל שניאותים בו - ביום טוב,
משלחין אותו.