לדלג לתוכן

משנה ביצה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביצה פרק ד', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת ביצהפרק רביעי ("המביא כדי")>>

פרקי מסכת ביצה: א ב ג ד ה

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו.

וכן המוליך את התבן, לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל מביאה הוא בידו.

ומתחילין בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה.

אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה.

מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר.

איזהו קרפף? כל שסמוך לעיר, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: כל שנכנסין לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת.

אין מבקעין עצים, לא מן הקורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

ואין מבקעין לא בקרדום ולא במגירה ולא במגל, אלא בקופיץ.

בית שהוא מלא פירות, סתום ונפחת, נוטל ממקום הפחת.

רבי מאיר אומר, אף פוחת לכתחילה ונוטל.

אין פוחתין את הנר, מפני שהוא עושה כלי.

ואין עושין פחמין ביום טוב, ואין חותכין את הפתילה לשנים.

רבי יהודה אומר, חותכה באור לשתי נרות.

אין שוברין את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח.

ואין גורפין תנור וכירים, אבל מכבשין.

ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה.

ואין סומכין את הקדירה בבקעת, וכן בדלת.

ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר.

רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם (משלפניו) לחצוץ בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא.

וחכמים אומרים: מגבב משלפניו ומדליק.

אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים, ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן.

ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית, ואומר: מכאן אני אוכל למחר.

וחכמים אומרים: עד שירשום ויאמר, מכאן ועד כאן.

(א)

הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

לֹא יְבִיאֵם בַּסַּל וּבַקֻּפָּה,
אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו.
וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן,
לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו,
אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְּיָדוֹ.
וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן,
אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:
(ב)

אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה,

אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ.
מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְּכֻנָּס,
וּמִן הַקַּרְפֵּף אֲפִלּוּ מִן הַמְּפֻזָּר.
אֵיזֶהוּ קַרְפֵּף?
כָּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בְּפוֹתַחַת,
וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:
(ג)

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים,

לֹא מִן הַקּוֹרוֹת,
וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב.
וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדֹּם וְלֹא בִּמְגֵרָה וְלֹא בְּמַגָּל,
אֶלָּא בְּקוֹפִיץ.
בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת,
סָתוּם וְנִפְחַת,
נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:

(ד)

אֵין פּוֹתְחִין [נ"א: פּוֹחֲתִין] אֶת הַנֵּר,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְּלִי.
וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב.
וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:
(ה)

אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר, לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ.

וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם,
אֲבָל מְכַבְּשִׁין.
וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה,
וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַּבַּקַּעַת,
וְכֵן בַּדֶּלֶת.
וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב;
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
(ו)

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו,
וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק;
שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:
(ז)

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם,

וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר:
מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר:
מִכָּאן וְעַד כָּאן:


נוסח הרמב"ם

(א) המביא כדי יין - ממקום למקום,

לא יביאם - בסל, ובקופה.
אבל, מביא הוא - על כתפו, או לפניו.
המוליך - את התבן,
לא יפשיל את הקופה - לאחוריו,
אבל - מוליכה בידו.
ומתחילים - בערמת התבן,
אבל, לא בעצים - שבמוקצה.


(ב) אין נוטלין עצים - מן הסוכה,

אלא - מן הסמוך לה.
ומביאים עצים מן השדה - מן המכונס,
ומן הקרפף - ואפילו מן המפוזר.
איזה הוא קרפף?
כל שהוא - סמוך לעיר,
דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר:
כל שנכנסים לו - בפותחת,
ואפילו - בתוך תחום השבת.


(ג) אין מבקעין עצים - מן הקורות,

ולא - מן הקורה שנשברה.
אין מבקעין -
לא בקורדום, ולא במגל, ולא במגירה,
אלא - בקופיס.
בית שהוא מלא פירות - וסתום,
נפחת - נוטל ממקום הפחת.
רבי מאיר אומר:
אף פוחת כתחילה - ונוטל.


(ד) אין פוחתין - את הנר,

מפני - שהוא עושה כלי.
אין עושין - פחמין,
ואין חותכין את הפתילה - לשנים.
רבי יהודה אומר:
חותכה באור - לשני נרות.


(ה) אין שוברין את החרס,

ואין חותכין את הנייר,
לצלות בו מליח.
אין גורפין תנור, וכירים,
אבל מכבשין.
אין מקיפין שתי חביות,
לשפות עליהם את הקדירה.
אין סומכין את הקדירה - בבקעת,
וכן בדלת.
אין מנהיגין את הבהמה - במקל, ביום טוב.


(ו) רבי אליעזר אומר:

נוטל אדם קיסם - לחצות בו שיניו.
ומגבב מן החצר - ומדליק,
שכל מה שבחצר - מוכן.
וחכמים אומרים:
אף מגבב מלפניו - ומדליק.


(ז) אין מוציאין את האור -

לא מן העצים, ולא מן האבנים,
ולא מן העפר, ולא מן המים.
ואין מלבנין את הרעפים -
לצלות עליהן - בשר,
ולשפות עליהן - את הקדירה.
ועוד אמר רבי אליעזר:
עומד אדם על המוקצה - ערב שבת בשביעית,
ואומר: "מכאן אני אוכל - למחר".
וחכמים אומרין:
עד שירשום ויאמר: "מכאן, ועד כאן".