משנה ביצה א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק א · משנה ג | >>

בית שמאי אומרים, אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים, לא יטול, אלא אם כן נענע מבעוד יום.

ובית הלל אומרים, עומד ואומרטז: זה וזה אני נוטל.

משנה מנוקדת

  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים – אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן.
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנַע מִבְּעוֹד יוֹם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:

נוסח הרמב"ם

בית שמאי אומרין:

אין מוליכין את הסולם - משובך, לשובך,
אבל מטהו - מחלון, לחלון.
ובית הלל - מתירין.
בית שמאי אומרין:
לא יטול,
אלא אם כן - ניענע בו מבעוד יום.
ובית הלל אומרין:
עומד, ואומר:
"זה וזה - אני נוטל".

פירוש הרמב"ם

אין מחלוקת ביניהם בסולם של עליה שאסור לטלטלו, ואין חולקין בסולם של שובך ברשות הרבים שאסור להוליכו משובך לשובך, כי הרואה אותו מוליך סולם יאמר לתקן גג ביתו מוליכו ויחשוד אותו בחילול מועד.

אבל המחלוקת ביניהם הוא ברשות היחיד, בית שמאי אומרים, כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. והדבר כן הוא, אבל בית הלל מתירין זה המעט מפני שמחת יום טוב.

ומה שאמרו בית שמאי שאסור ליקח היונים ביום טוב אלא אם כן נענע מערב יום טוב, הוא בבריכה ראשונה שבאותו שובך, כי האדם חס על בריכה ראשונה ושמא ימלך ולא ירצה לקחתם, ואחר הכנסת יום טוב ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצה, אבל בבריכה שניה והבאים אחריהם אין מחלוקת, ודי לו שיאמר זה וזה אני נוטל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין מוליכין את הסולם משובך לשובך - בסולם של עליה כ"ע לא פליגי דאסור, ובסולם של שובך נמי כשהוא מוליכו ברה"ר מודו ב"ה דאסור. שהרואה אומר לתקן גגו הוא מוליכו ועושה מלאכה ביו"ט. כי פליגי שמוליכו ברה"י ואין בני אדם רואים אותו. ב"ש סברי אין מוליכין, שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וב"ה מתירין, אע"ג דבעלמא דינא הכי הוא, הכא שרי משום שמחת יו"ט טו:

מחלון, לחלון - באותו שובך עצמו, שכך דרך שובך להיות בו [מחיצות הרבה] קן לכל זוג וזוג, וחלון לכל קן וקן:

זה וזה אני נוטל - פלוגתייהו דב"ש וב"ה דוקא בבריכה ראשונה. שדרך מגדלי יונים תמיד להניח בריכה ראשונה דהיינו שתי גוזלות ראשונות, שהאמהות משתעשעות בהן ולא יברחו. וב"ש סברי דבדבור בעלמא לא סגי, דלמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי טלטול שלא לצורך, אבל משנענע ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס. וב"ה סברי לא גזרינן דלמא חייס עלייהו, ואפילו בבריכה ראשונה:

פירוש תוספות יום טוב

ובית הלל מתירין. פי' הר"ב משום שמחת יו"ט ואע"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ. וטעמא כמ"ש רש"י בגמ' דהכא אליביה דב"ש דהיכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד ע"כ. והכא נמי הא איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמ' דהכא נמי שובכו מוכיח עליו. ופי' הר"ן כלומר שובכו של סולם מוכיח. שהוא ניכר שהוא לשם שובך:

אלא אם כן נענע. עיין סוף פרק ד':

עומד ואומר. מבעוד יום. רש"י:

זה וזה אני נוטל. אבל לא סגי ליה לומר מכאן אני נוטל. אע"ג דקיי"ל בדרבנן יש ברירה כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי. דחיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמינים. ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין. א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי למנועי משמחת יו"ט. גמרא. ועיין סוף פרק ד':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על הברטנורא) ואף על גב דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ (ועפר תיחוח נ"מ משום חשדא דחפירה. רש"י) וה"נ איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמרא דהכא שובכו מוכיח עליו ופירש הר"נ כלומר שובכו של סולם מוכיח שהוא ניכר שהוא לשם שובך:

(טז) (על המשנה) ואומר. מבע"י. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין מוליכין וכו':    ביד פ"ה דהלכות יו"ט סי' ד' ובטור א"ח סי' ש"ח ואיתה בירושלמי פ"ד דדמאי. והקשו תוס' ז"ל תימא אפי' הכין אותם מאתמול מ"מ אית בהו משום צידה כדאמרי' לקמן הצד יוני שובך פטור אבל אסור וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע"כ וכן פי' הר"ן ז"ל: ובגמ' מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי דלא כי האי חתא דקתני בהולכה מודו מפני שצורך י"ט היא דתניא א"ר שמעון בן אלעזר מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את הסולם משובך לשובך לא נחלקו אלא להחזיר שבש"א אין מחזירין ובה"א אף מחזירין:

אבל מטהו מחלון לחלון:    בגמ' בברייתא משום ר' דוסא אמרו אף מדדין בו אם החלון רחוק ואין ראש הסולם מגיע שם בהטייה מדדה רגליו של סולם מעט מעט. ומתמה בגמ' אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמינהו השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומרים לא ישחוט. ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה וכאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם ופרכי' וממאי דילמא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו אפי' בעפר תיחוח והכא נמי לא שנא דהא איכא חשדא דלהטיח גגו. ואי נמי ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא היכא דשובכו של סולם מוכיח עליו וניכר שהוא לשם שובך אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש"א לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא ורמינהי השוחט חיה ועוף וכו'. א"ר יוחנן מוחלפת השיטה. ודילמא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' א"נ ע"כ ל"ק ב"ה הכא אלא כיון דמוקצה הוא בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש"א אין נוטלין את הָעֶלִי לקצב עליו בשר וב"ה מתירין אלמא וכו' ורמינהי וכו' א"ר יוחנן מוחלפת השיטה וממאי דילמא לא היא ע"כ ל"ק ב"ש התם וכו' א"נ ע"כ ל"ק ב"ה הכא אלא דאיכא תורת כלי עליו ואע"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא ב"ש אומרין אין נותנין את העור לפני בית הדריסה ולא יגביהנו אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש וכו' עד אי נמי ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא דחזי למיזגא עילויה אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש"א אין מסלקין את התריסין בי"ט וב"ה מתירין אף להחזיר בשלמא ב"ש לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ וכו' אלא ב"ה אב"ה קשיא א"ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דחדא מינייהו מתהפכת. ובסמ"ג מל"ת סי' ע"ה כתוב וז"ל ועוד כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק בשם ר"ת ז"ל דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב"ה לחפור בדקר לכתחלה ואין צריך עפר מוכן לכסוי כלל כי אם לשאר צרכין וכן היה זכור ר"ת שלא היו רגילין מקודם לכן להכין שום עפר לשחוט ע"כ ולפי' ר"ת ז"ל הכריחו ג"כ תוס' ז"ל ומ"מ מני לה בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה דמונה לה לפי הטעות דנשנית קודם דמוחלפת השיטה ע"כ וכן גם כן בעל המאור ורבינו יעקב ז"ל ס"ל כפי' ר"ת ותוס' ז"ל: [*) הגהה. זה האי נמי וכו' משמע דליתיה ברוב הנוסחאות של הגמרות אלא נשארה מוחלפת השיטה וכמו שנראה מדברי הפוסקים שכתבתי ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל בפירקין דף רפ"ג עמוד שני שהשיב בעד הרי"ף ז"ל דאיהו גריס להאי אי נמי דילמא ע"כ וכו' וא"כ לא הוחלפה השיטה ולזה הביא המשניות כצורתן ומ"מ נראה דלא גרסי' מלות אי נמי אלא דילמא וכו' וכמו שהגיה ג"כ ר"ש לוריא ז"ל: ועיין בהרא"ש ז"ל ג"כ שכתב שיש מי כפי' שם דהאי מוחלפת ר"ל החליפו שיטתן להקל בסלוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה:] אי נמי ע"כ ל"ק ב"ה הכא אלא משו' דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא וב"ש ס"ל דיש בנין בכלים: (ולפירוש תוס' ז"ל אתי שפיר דב"ה הם דס"ל דיש בנין בכלים כדסתם לן תנא בראש פרק כל הכלים):

נענע:    ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל הנון השנייה בפתח:

ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל:    ביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' ה' ובטור א"ח סי' תצ"ז ובסי' תקי"ח ובגמ' פריך וב"ה למה לי למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר וכי תימא ב"ה לית להו ברירה והתנן בפ"ז דאהלות מת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ד' על ד טפחים מציל על כל הפתחים בש"א יחשוב עד שלא ימות המת ובה"א אף משמת וקס"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהן בין מיתה למחשבה ב"ש סברי לא אמרי' הוברר דמעיקרא דעתי' להכי הואי ולא ירדה טומאה לשאר הפתחים וב"ה סברי הוברר וסבירא לן השתא דבנפתח אחד מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא וטהורים דקתני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא דוקא אבל למפרע לא ואפי' ב"ה לית להו הוברר ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף לאחר המחשבה אבל הראשונים טמאים וב"ש מטמאים אף האחרונים דקסברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא ע"י מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהם לא פליגי מידי. רבא אמר לעולם למפרע נמי מטהרין ב"ה דאית להו ברירה והכא במתני' היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל דילמא למחר מטלטל ובורר השמנים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחך הני הוא דשקיל. ופרכי' והא אמרת בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ואין מנענע אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש ומשני ה"מ מעי"ט כלומר היכא דידע מעי"ט דהני הוא דאזמין דתו בין שהם כחושים בין שהם שמנים לא שקיל אחריני שהרי יודע שמוקצים הם שלא זמנן אבל אם לא בירר דבריו מעי"ט אלא אמר סתם מכאן אני נוטל כשבא לבררן בי"ט אסור משום דזימנין דמשתכחי השמנים למראה עיניו כחושים במשמוש או אפכא ונמצא שטלטל מידי דלא חזי ליה פי' שכל אותן שטלטל יותר על צרכו מוקצין היו א"נ דזימנין דמשתכחי כולהו כחושים ושביק להו ואתי לאימנועי משמחת י"ט אבל כשאתה מזקיקו לברר דבריו מעי"ט שוב אינו סומך אלא על אלו בין יהיו כחושים או יהיו שמנים ולדעת כן זמנן ובא ונוטלן ולא מימנע: ובירוש' מחלפא שיטתהון דב"ש דהכא אמרי לא יטול אא"כ נענע מבע"י ולקמן פ' המביא תנין ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר ור' אליעזר לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. מחלפא שיטתון דרבנן דהכא אינון אמרין עומד ואומר זה וזה אני נוטל ולקמן פ' המביא תנן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ומשני עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך:    אפילו סולם של שובך, כדי שלא יחשדוהו דלתקן גגו מוליך הסולם. ואפילו באין אדם רואהו, כל שאסרו חכמים מפני מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור:

אבל מטהו מחלון לחלון:    באותו שובך:

ובית הלל מתירין:    אפילו בר"ה, דמדהוא סולם של שובך לא יחשדוהו. מיהו גם בסולם עלייה המקיל לטלטלו בחצר לא הפסיד [ תקי"ח רמג"א סק"ז. ונ"ל ראיה מתוספות ע"ז די"ב דלא קיי"ל דבחדרי חדרים אסור ועי' גם רמג"א ש"א סקנ"ו]:

בית שמאי אומרים לא יטול:    יונים משובך:

אלא אם כן נענע מבעוד יום:    ר"ל שאחזם בידו מעיו"ט, דאל"כ חיישינן שמא כשיטלטלם לשחוט ביו"ט ימצאם כחושים, ושביק להו, וטלטלם שלא לצורך:

ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל:    מיהו עוף הבית א"צ זימון (שו"ע או"ח, תצז):

בועז

פירושים נוספים