עיקר תוי"ט על ביצה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה ביצה א: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) בגמרא ואע"ג דמסקינן דיו"ט דעלמא נמי אסורה אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין והא דנקט יר'ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת אבל יר'ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שווינהו שאין סעודתו בעי הכנה הלכך איצטריך למתני יו"ט ושבת אתיא במכ"ש. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) גמרא. דאלו היום גמרה קיי"ל בעירובין דשבת מכינה לעצמה וה"ה יר'ט וקאמר גמרה דאלו לא גמרה אף על פי שנתגדל לא מיתסרי דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת אלא דלא חשבו ליה הכנה אלא כי גמרה שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי. הר"נ:

(ג) (על הברטנורא) דע"כ בא לאשמעינן דאפילו הכנה בידי שמים כגון ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבע"י הא בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) שכן כתיב בהו שבתון בפרשת אמור גם ממחרת השבת דעומר פירשו רז"ל ממחרת יר'ט:

(ה) (על הברטנורא) גמרא דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליר'ט. הר'נ:

(ו) (על הברטנורא) ואף על גב דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועיין תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) משא"כ שבת ויר'ט הסמוכים ואף על פי שהיר'ט הוא יר'ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויר'ט הסמוך לה נמי שמא יר'ט גמור הוא. הר"נ:

(ט) (על המשנה) לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כו' אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. תוספ' ועתוי'ט:

(י) (על הברטנורא) גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דכתב לאו בכל חדא משא"כ באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב:

(יא) (על המשנה) בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורא כדאשכחנא בעלמא:

(יב) (על המשנה) בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה. גמרא:

(ב)

(יג) (על הברטנורא) דכתישה תולדה דטוחן היא אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא אע"ג דקיי"ל חורש בכ"ש כו' אמרינן בגמרא הני מילי היכא דמתקן הכא מקלקל (ושרי לכתחלה משום שמחת יו"ט) כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר אבל בשדה לא:

(יד) (על הברטנורא) דביו"ט קי"ל כמ"ד מוקצה אסור. והתוספ' כתבו דהכא לכ"ע אסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר:

(ג)

(טו) (על הברטנורא) ואף על גב דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ (ועפר תיחוח נ"מ משום חשדא דחפירה. רש"י) וה"נ איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמרא דהכא שובכו מוכיח עליו ופירש הר"נ כלומר שובכו של סולם מוכיח שהוא ניכר שהוא לשם שובך:

(טז) (על המשנה) ואומר. מבע"י. רש"י:

(ד)

(יז) (על הברטנורא) ולא פירש הר"ב טעמא מאי אמרינן הכי ולכאורה טעמיה כמ"ד רוב וקרוב הולכים אחר הרוב כו' אלא שהר"מ תלה הדבר בספק מוכן שאסור וכתב המגיד הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה:

(יח) (על המשנה) אסורים. דממ"נ איכא חד דמערב בהו וליכא למישרינהו משום דחד בתרי בטיל (דכתיב אחרי רבים להטות. רש"י) דבעלי חיים חשיבי ולא בטילי ועוד כל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל. תוספ':

(יט) (על הברטנורא) דמתניתין במדדין שאין יכולין לפרוח ואי ליכא קן בתוך נ' אמה פשיטא דמותרין דכל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה. גמרא:

(כ) (על הברטנורא) שזוית חבית בולט להלאה מן השובך וקן זה שזימן בו עומד לצדדין דאי הוה אתי להכי לא הוה חזי לקיניה שהזוית של בית עומדת לפניו. רש"י:

(ה)

(כא) (על הברטנורא) ובגמרא רמי אמתניתין ב' דלא שרי בית הלל משום שמחת יום טוב אלא בדקר נעוץ ואפילו הכי לכתחלה לא. ומשני טעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו וסבירה ליה דאף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו כו' (אי נמי מוחלפת השיטה דהכא. רש"י) וזה הוה ליה להר"ב לכתוב דלא נטעה בהלכה כו'. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ומיהו בנין ממש לא הוי דאין בנין בכלים וקאסרי ליה ב"ה מדרבנן ומן הצד היינו ידות לשני ראשי הדף. רש"י:

(כג) (על הברטנורא) דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וההוצאה אף היא באוכל ובמשקה ואף על פי שהוא בדברים אחרים אמרינן מתוך. המגיד:

(כד) (על הברטנורא) דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור במידי דהיא טרחא שלא לצורך ובכולה לא בעי למיגזר משום דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. רש"י:

(כה) (על הברטנורא) יש להסתפק אי מיירי דוקא ביש אוכלין בבית א"נ כלים שיש ליום צורך בהן. או דכיון דלבו דואג משום גניבה חשיב צורך קצת. ועתוי"ט:

(ו)

(כו) (על הברטנורא) ומתנות אף הן הרמתן הותרו לו ואף ע"פ שאין טובלין כשאר טבל לאסור חבשר וכמ"ש הר"ב במ"ג פ"י דחולין. מיהו אם לא פירש שאר חבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר עשה. רש"י:

(כז) (על הברטנורא) בתבואה שייך מירוח ושארה עיין פ"ק דמעשרות אימתי גרנן אף על פי דבירק מלוי כלי סגי כדתנן התם במשנה ה' ירק דחיוב תרומתו מדרבנן לא אריא. תוי"ט:

(ז)

(כח) (על המשנה) והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש"י:

(ח)

(כט) (על המשנה) בטבלא. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה. רש"י:

(ט)

(ל) (על הברטנורא) ומסיימי רש"י והר"ן שהוה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמיה. וקשיא לי אם כן לישתרי בהטייה מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי שהיא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין וסממנים שחב תולדה דטוחן והר"נ בפ"ג נתן טעם אחר ואמר אסרו חכמים טחינה לפי שהוא מלאכה הנעשית לימים הרבה. ושחיקת פלפלין אע"פ שהיא תולדתה אין אותה שחיקה נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחים ואף פלפלין ברחים שלהם אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה. וכתב הרא"ש דדמי לעובדא דחול:

(לא) (על הברטנורא) ות"ק אזיל בתר רובא. המגיד:

(י)

(לב) (על הברטנורא) כיון דאיכא שמחת יו"ט בשילוחן שרי. ב"י. אבל סנדל אסור הואיל ובאת תקלה על ידו. תוספ' ועתוי"ט: