משנה ביצה א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים, תאכל.

ובית הלל אומרים, לא תאכלט.

בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבתיא.

ובית הלל אומרים, זה וזה בכזיתיב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

  • בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב - בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵאָכֵל.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר - בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ - בִּכְכוֹתֶבֶת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בִּכְזַיִת:

נוסח הרמב"ם

ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרין תאכל ובית הלל אומרין לא תאכל בית שמאי אומרין שאור כזית וחמץ ככותבת ובית הלל אומרין זה וזה כזית.

פירוש הרמב"ם

ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל כו': המוקצה נאסר לאכלו ביום טוב. ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מאכילה ונתכוין עליו שלא לאכלו. וכמו כן נולד אסור ביום טוב. ונולד הוא הדבר שיאסור ביום טוב מה שלא חשב עליו כמו הפירות הנובלות מן האילנות. ועל אלו השני עיקרים תסוב זו המסכתא. ואין מחלוקת ביניהם בזה המקום. וכשיהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לשחיטה ולאכילה אין מחלוקת בין ב"ש וב"ה שביצתה שנולדה ביום טוב אסורה לפי שאותו עוף מוקצה אבל המחלוקת בתרנגולת העומדת לאכילה. וטעם איסור בית הלל משום הכנה הוא כי לשון התורה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ויש לנו עוד כי הביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה כשיחול יום טוב אחר שבת ונולדה ביום טוב אסורה מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו"ט גזירה יו"ט אחר השבת. וכמו כן תאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יו"ט. וכמו כן הכנה שהיא ההכנה טבעית אסרוה גזירה מדרבנן ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה. אבל אם ההכנה היא במלאכה מיו"ט לשבת הרי היא אסורה לדברי הכל. וממה שאתה חייב לדעת כי בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בשני חוץ משני ימים טובים של ראש השנה מפני שהם קדושה אחת וכאילו שניהם יום אחד. וכן שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה. ודע כי כל מה שנאסר באכילה ביום טוב אסור לטלטלו ממקום למקום. וכבר קדמו לך מזה עקרים בשבת: ושאור הוא השאור עצמו שבו מחמיצים העיסה. ואין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל כי שאור וחמץ לענין אכילה בכזית ואמר יתעלה שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמים פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ אבל מחלוקתם לענין ביעור בית שמאי אומרים על כל פנים יש ביניהם הפרש ואם לאו למה אמר חמץ ולמה אמר שאור אלא כיון שהשוה ביניהם באכילה יש הפרש ביניהם לענין ביעור ובית הלל אומרים ילפינן ביעור מאכילה והביא בכאן זו ההלכה לפי שהיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל והיא דומה לביצה שנולדה ביום טוב:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ביצה שנולדה ביו"ט - [ביו"ט] שלאחר שבת עסקינן א. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול ב גמרה לה ונמצאת שבת מכינה ליו"ט, והתורה אמרה (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו ג, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת, וחול מכין ליו"ט, דיו"ט נמי אקרי שבת ד, ואין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט ה. והכנה כי הך דביצה אע"ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו שבת ויו"ט דחשיבי, בעיא סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים, אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה. הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יו"ט לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יו"ט ואע"פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יו"ט שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגמעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יו"ט. ושבת ויו"ט הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ו. וכן ב' ימים טובים של ר"ה ז. אבל שני ימים טובים של גלויות דממ"נ אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ח:

שאור בכזית - לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ. שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות יב), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, ב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ י ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפ"ה חייב לבער וק"ו לשאור שחמוצו קשה, אלא ש"מ שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. וב"ה סברי זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט תנא להו הכא גבי הדדי:

בככותבת - תמרה:

פירוש תוספות יום טוב

ביצה שנולדה ביום טוב. כתב הר"ב ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. בגמרא. [*וכאשר הגהתי בלשון הר"ב כן לשונו בריש פרק ד' דעדיות] ואע"ג דמסקינן דיו"ט (עצמו) [דעלמא] נמי אסורה. אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין. והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת. אבל יו"ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שויוהו שאין סעודתו בעיא הכנה. הלכך איצטריך למתני יו"ט. ושבת אתיא במכ"ש כדלקמן. וברפ"ב דלקמן אכתוב דזו אינה אלא אסמכתא:

בית הלל אומרים לא תאכל. פירש הר"ב משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. גמ'. וכתב הר"ן דאיצטריך למימר דמאתמול גמרה לה. משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי"ל בעירובין גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו"ט אינה מכינה. ויו"ט דכוותה. ואצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מתסרא דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת. אלא דלא חשבו לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי ע"כ. ומ"ש הר"ב והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו פירש רש"י דע"כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים [כגון] ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעו"י הא בהדיא כתיב (שמות ט"ז) את אשר תאפו אפו ע"כ. ועיין ריש פ"ב. ומ"ש הר"ב דיו"ט נמי אקרי שבת. שכן כתיב בהו שבתון בפ' אמור. גם ממחרת השבת דעומר פי' רז"ל ממחרת יו"ט. ומ"ש ולא שבת מכינה ליו"ט. גמרא. ופי' הר"ן דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליו"ט ע"כ. ומ"ש הר"ב ושבת ויו"ט הסמוכים כו' נולדה בזה אסורה בזה. ואע"ג דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי"ל דכיון דאם נולדה ביו"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין ליו"ט כ"כ התוס' [דף ד']. ומ"ש וכן ביו"ט של ר"ה שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות וכדתנן במשנה ד' פ"ד דר"ה. שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש. ואע"ג דריב"ז התקין לאחר החורבן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כדתנן התם. לא תיקן אלא לקבל העדות ולהיות מונין המועדות מיום הראשון ואפי' באו לאחר מנחה. אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה הכי מסקינן בגמ' (דף ה'). ומ"ש אבל שני יו"ט של גליות דממ"נ אחד מהם חול משא"כ שבת ויו"ט הסמוכים ואע"פ שהיו"ט הוא יו"ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויו"ט הסמוך לה נמי שמא יו"ט גמור הוא. הר"ן. ועיין משנה ח' פ"ג דעירובין:

לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כמ"ש הר"ב במשנה ב' בפרק ג' בספק מוכן אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. ועי"ל אגב ב"ש דנקטי תאכל דרבותא הוא נקטי בית הלל נמי לא תאכל. תוספות:

בית שמאי אומרים שאור בכזית וכו'. פי' הר"ב מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ. גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות י"ג) דכתב לאו בכל חדא. מה שאין כן באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב (שם י"ב):

וחמץ בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא ביומא [פרק ח' משנה ב'] כפירוש רש"י והתוס'. וצ"ע אי בעיא ב"ש כמוה וכגרעינתה כמו התם. ולשון קצרה דברו. או שמא גם התם פליגי ב"ש ולא מצריכי וכגרעינתה. אלא דלעיל סתם תנא דלא כמותם:

ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) בגמרא ואע"ג דמסקינן דיו"ט דעלמא נמי אסורה אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין והא דנקט יר'ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת אבל יר'ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שווינהו שאין סעודתו בעי הכנה הלכך איצטריך למתני יו"ט ושבת אתיא במכ"ש. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) גמרא. דאלו היום גמרה קיי"ל בעירובין דשבת מכינה לעצמה וה"ה יר'ט וקאמר גמרה דאלו לא גמרה אף על פי שנתגדל לא מיתסרי דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת אלא דלא חשבו ליה הכנה אלא כי גמרה שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי. הר"נ:

(ג) (על הברטנורא) דע"כ בא לאשמעינן דאפילו הכנה בידי שמים כגון ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבע"י הא בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) שכן כתיב בהו שבתון בפרשת אמור גם ממחרת השבת דעומר פירשו רז"ל ממחרת יר'ט:

(ה) (על הברטנורא) גמרא דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליר'ט. הר'נ:

(ו) (על הברטנורא) ואף על גב דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועיין תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) משא"כ שבת ויר'ט הסמוכים ואף על פי שהיר'ט הוא יר'ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויר'ט הסמוך לה נמי שמא יר'ט גמור הוא. הר"נ:

(ט) (על המשנה) לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כו' אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. תוספ' ועתוי'ט:

(י) (על הברטנורא) גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דכתב לאו בכל חדא משא"כ באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב:

(יא) (על המשנה) בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורא כדאשכחנא בעלמא:

(יב) (על המשנה) בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בש"א תאכל וכו':    וא"ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרי' לקמן אפרוח שנולד ביום טוב והיינו ביומו ועוד וכו' וי"ל דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי נמי אמרי' גבי גוי אחד שהביא דגים וכו' וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור לכן פי' ר"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא ועוד י"ל דנקט לב"ש תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול וב"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל תוס' ז"ל: וכתבו הם ז"ל בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ח) דר' אליעזר סבר כב"ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ"ק דביצה דף ד' ר' אליעזר אומר תאכל היא ואמה ע"כ ועיין במ"ש בשבת ר"פ חבית: ובגמ' בעי במאי עסיקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב"ש מוקצה הוא דס"ד דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. מוקי לה רב נחמן בעומדת לגדל ביצים ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד ובית שמאי כר' שמעון ובית הלל כר' יהודה. ומקשינן והא אפכא שמעינן ליה לרב נחמן אההיא מתני' דבשבת פ' (שואל) נוטל גבי מעבירין מעל השלחן וכו' דקאמר אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש ומוחלפת השיטה וכדפי' רעז"ל התם. ומשנינן גבי שבת דסתם לן [תנא] כר"ש בההיא דמחתכין את הדלועין דבפ' בתרא דשבת ב"ה כר"ש אבל לגבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן לקמן פ' המביא אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מוקים לה לב"ה כר' יהודה. והאי דסתם לן תנא בשבת כר"ש וגבי י"ט כר' יהודה ה"ט דשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמקל י"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר' יהודה דמחמיר. והא דאפליגו בביצה לאו דוקא דה"ה בתרנגולת דחד טעמא הוא אלא להודיעך כחן דב"ש דבנולד שרי דכחא דהתרא עדיף. ופרכי' ונפלגו בתרוייהו וליתני הכי תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש"א תאכל וכו'. אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ובי"ט שחל וכו' כדפי' רעז"ל. ורב יוסף מפ' טעמייהו דב"ה גזרה משום פירות הנושרין שאף זו פרי הנושר הוא. ר' יצחק אמר גזרה משום משקין שזבו וביצה נמי דמיא להו שזבה ויצאה ממקום שהיתה בלועה. ואף ר' יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דר' יוחנן רמי דר' יהודה אדר' יהודה ומשני כדכתבי' בשבת פ' חבית וכל הני אמוראי מוקמי לה כרבה בעומדת לאכילה ובגמ' מפ' מר מ"ט לא אמר כמר ומר מ"ט לא אמר כמר וביד פ"א דהל' יו"ט סי' י"ט ובטור א"ח סי' תצ"ה:

שאור בכזית:    ביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ב':


פירושים נוספים