משנה ביצה א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק א · משנה א | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים, תאכל.

ובית הלל אומרים, לא תאכלט.

בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבתיא.

ובית הלל אומרים, זה וזה בכזיתיב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

  • בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל.
  • בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר – בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ – בְּכַכּוֹתֶבֶת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת:

נוסח הרמב"ם

ביצה - שנולדה ביום טוב,

בית שמאי אומרין: תאכל.
ובית הלל אומרין: לא תאכל.
בית שמאי אומרין:
שאור - כזית.
וחמץ - ככותבת.
ובית הלל אומרין:
זה וזה - כזית.

פירוש הרמב"ם

המוקצה נאסר לאכלו ביום טוב. ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מאכילה ונתכוין עליו שלא לאכלו. וכמו כן נולד אסור ביום טוב. ונולד הוא הדבר שיאסור ביום טוב מה שלא חשב עליו כמו הפירות הנובלות מן האילנות. ועל אלו השני עיקרים תסוב זו המסכתא.

ואין מחלוקת ביניהם בזה המקום. וכשיהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לשחיטה ולאכילה, אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתה שנולדה ביום טוב אסורה לפי שאותו עוף מוקצה, אבל המחלוקת בתרנגולת העומדת לאכילה.

וטעם איסור בית הלל משום הכנה הוא, כי לשון התורה "והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו"(שמות טז, ה), חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. ויש לנו עוד, כי הביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה, כשיחול יום טוב אחר שבת ונולדה ביום טוב אסורה מפני שהשבת הכינה אותה, ונאסור אותה בכל יום טוב גזירה יום טוב אחר השבת. וכמו כן תאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב. וכמו כן ההכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה גזירה מדרבנן, ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה. אבל אם ההכנה היא במלאכה מיום טוב לשבת, הרי היא אסורה לדברי הכל.

וממה שאתה חייב לדעת, כי בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים, ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בשני, חוץ משני ימים טובים של ראש השנה מפני שהם קדושה אחת וכאילו שניהם יום אחד. וכן שבת ויום טוב, נולדה בזה אסורה בזה. ודע כי כל מה שנאסר באכילה ביום טוב, אסור לטלטלו ממקום למקום. וכבר קדמו לך מזה עיקרים בשבת.

ושאור - הוא השאור עצמו שבו מחמיצים העיסה.

ואין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל כי שאור וחמץ לעניין אכילה בכזית, ואמר יתעלה "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל חמץ"(שמות יב, יט), אמרו חכמים פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. אבל מחלוקתם לעניין ביעור, בית שמאי אומרים על כל פנים יש ביניהם הפרש, ואם לאו למה אמר חמץ ולמה אמר שאור, אלא כיון שהשווה ביניהם באכילה יש הפרש ביניהם לעניין ביעור. ובית הלל אומרים, ילפינן ביעור מאכילה.

והביא בכאן זו ההלכה, לפי שהיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, והיא דומה לביצה שנולדה ביום טוב:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ביצה שנולדה ביו"ט - [ביו"ט] שלאחר שבת עסקינן א. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול ב גמרה לה ונמצאת שבת מכינה ליו"ט, והתורה אמרה (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו ג, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת, וחול מכין ליו"ט, דיו"ט נמי אקרי שבת ד, ואין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט ה. והכנה כי הך דביצה אע"ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו שבת ויו"ט דחשיבי, בעיא סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים, אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה. הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יו"ט לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יו"ט ואע"פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יו"ט שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגמעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יו"ט. ושבת ויו"ט הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ו. וכן ב' ימים טובים של ר"ה ז. אבל שני ימים טובים של גלויות דממ"נ אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ח:

שאור בכזית - לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ. שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות יב), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, ב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ י ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפ"ה חייב לבער וק"ו לשאור שחמוצו קשה, אלא ש"מ שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. וב"ה סברי זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט תנא להו הכא גבי הדדי:

בככותבת - תמרה:

פירוש תוספות יום טוב

ביצה שנולדה ביום טוב. כתב הר"ב ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. בגמרא. [*וכאשר הגהתי בלשון הר"ב כן לשונו בריש פרק ד' דעדיות] ואע"ג דמסקינן דיו"ט (עצמו) [דעלמא] נמי אסורה, אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין. והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת. אבל יו"ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שויוהו שאין סעודתו בעיא הכנה. הלכך איצטריך למתני יו"ט. ושבת אתיא במכ"ש כדלקמן. וברפ"ב דלקמן אכתוב דזו אינה אלא אסמכתא:

בית הלל אומרים לא תאכל. פירש הר"ב משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. גמ'. וכתב הר"ן דאיצטריך למימר דמאתמול גמרה לה. משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי"ל בעירובין גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו"ט אינה מכינה. ויו"ט דכוותה. ואצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מתסרא דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת. אלא דלא חשבו לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי ע"כ. ומ"ש הר"ב והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו פירש רש"י דע"כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים [כגון] ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעו"י הא בהדיא כתיב (שמות טז כג) את אשר תאפו אפו ע"כ. ועיין ריש פ"ב. ומ"ש הר"ב דיו"ט נמי אקרי שבת. שכן כתיב בהו שבתון בפ' אמור. גם ממחרת השבת דעומר פי' רז"ל ממחרת יו"ט. ומ"ש ולא שבת מכינה ליו"ט. גמרא. ופי' הר"ן דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליו"ט ע"כ. ומ"ש הר"ב ושבת ויו"ט הסמוכים כו' נולדה בזה אסורה בזה. ואע"ג דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי"ל דכיון דאם נולדה ביו"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין ליו"ט כ"כ התוס' [דף ד']. ומ"ש וכן ביו"ט של ר"ה שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות וכדתנן במשנה ד' פ"ד דר"ה, שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש. ואע"ג דריב"ז התקין לאחר החורבן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כדתנן התם, לא תיקן אלא לקבל העדות ולהיות מונין המועדות מיום הראשון ואפי' באו לאחר מנחה. אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה הכי מסקינן בגמ' (דף ה'). ומ"ש אבל שני יו"ט של גליות דממ"נ אחד מהם חול משא"כ שבת ויו"ט הסמוכים ואע"פ שהיו"ט הוא יו"ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויו"ט הסמוך לה נמי שמא יו"ט גמור הוא. הר"ן. ועיין משנה ח' פ"ג דעירובין:

לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כמ"ש הר"ב במשנה ב' בפרק ג' בספק מוכן אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. ועי"ל אגב ב"ש דנקטי תאכל דרבותא הוא נקטי בית הלל נמי לא תאכל. תוספות:

בית שמאי אומרים שאור בכזית וכו'. פי' הר"ב מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ. גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז) דכתב לאו בכל חדא. מה שאין כן באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב (שם יב טו):

וחמץ בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא ביומא [‏פרק ח' משנה ב'] כפירוש רש"י והתוס'. וצ"ע אי בעיא ב"ש כמוה וכגרעינתה כמו התם. ולשון קצרה דברו. או שמא גם התם פליגי ב"ש ולא מצריכי וכגרעינתה. אלא דלעיל סתם תנא דלא כמותם:

ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) בגמרא ואע"ג דמסקינן דיו"ט דעלמא נמי אסורה אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין והא דנקט יר'ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת אבל יר'ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שווינהו שאין סעודתו בעי הכנה הלכך איצטריך למתני יו"ט ושבת אתיא במכ"ש. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) גמרא. דאלו היום גמרה קיי"ל בעירובין דשבת מכינה לעצמה וה"ה יר'ט וקאמר גמרה דאלו לא גמרה אף על פי שנתגדל לא מיתסרי דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת אלא דלא חשבו ליה הכנה אלא כי גמרה שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי. הר"נ:

(ג) (על הברטנורא) דע"כ בא לאשמעינן דאפילו הכנה בידי שמים כגון ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבע"י הא בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) שכן כתיב בהו שבתון בפרשת אמור גם ממחרת השבת דעומר פירשו רז"ל ממחרת יר'ט:

(ה) (על הברטנורא) גמרא דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליר'ט. הר'נ:

(ו) (על הברטנורא) ואף על גב דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועיין תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) משא"כ שבת ויר'ט הסמוכים ואף על פי שהיר'ט הוא יר'ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויר'ט הסמוך לה נמי שמא יר'ט גמור הוא. הר"נ:

(ט) (על המשנה) לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כו' אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. תוספ' ועתוי'ט:

(י) (על הברטנורא) גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דכתב לאו בכל חדא משא"כ באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב:

(יא) (על המשנה) בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורא כדאשכחנא בעלמא:

(יב) (על המשנה) בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בש"א תאכל וכו':    וא"ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרי' לקמן אפרוח שנולד ביום טוב והיינו ביומו ועוד וכו' וי"ל דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי נמי אמרי' גבי גוי אחד שהביא דגים וכו' וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור לכן פי' ר"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא ועוד י"ל דנקט לב"ש תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול וב"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל תוס' ז"ל: וכתבו הם ז"ל בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ח) דר' אליעזר סבר כב"ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ"ק דביצה דף ד' ר' אליעזר אומר תאכל היא ואמה ע"כ ועיין במ"ש בשבת ר"פ חבית: ובגמ' בעי במאי עסיקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב"ש מוקצה הוא דס"ד דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. מוקי לה רב נחמן בעומדת לגדל ביצים ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד ובית שמאי כר' שמעון ובית הלל כר' יהודה. ומקשינן והא אפכא שמעינן ליה לרב נחמן אההיא מתני' דבשבת פ' (שואל) נוטל גבי מעבירין מעל השלחן וכו' דקאמר אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש ומוחלפת השיטה וכדפי' רעז"ל התם. ומשנינן גבי שבת דסתם לן [תנא] כר"ש בההיא דמחתכין את הדלועין דבפ' בתרא דשבת ב"ה כר"ש אבל לגבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן לקמן פ' המביא אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מוקים לה לב"ה כר' יהודה. והאי דסתם לן תנא בשבת כר"ש וגבי י"ט כר' יהודה ה"ט דשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמקל י"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר' יהודה דמחמיר. והא דאפליגו בביצה לאו דוקא דה"ה בתרנגולת דחד טעמא הוא אלא להודיעך כחן דב"ש דבנולד שרי דכחא דהתרא עדיף. ופרכי' ונפלגו בתרוייהו וליתני הכי תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש"א תאכל וכו'. אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ובי"ט שחל וכו' כדפי' רעז"ל. ורב יוסף מפ' טעמייהו דב"ה גזרה משום פירות הנושרין שאף זו פרי הנושר הוא. ר' יצחק אמר גזרה משום משקין שזבו וביצה נמי דמיא להו שזבה ויצאה ממקום שהיתה בלועה. ואף ר' יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דר' יוחנן רמי דר' יהודה אדר' יהודה ומשני כדכתבי' בשבת פ' חבית וכל הני אמוראי מוקמי לה כרבה בעומדת לאכילה ובגמ' מפ' מר מ"ט לא אמר כמר ומר מ"ט לא אמר כמר וביד פ"א דהל' יו"ט סי' י"ט ובטור א"ח סי' תצ"ה:

שאור בכזית:    ביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ב':

תפארת ישראל

יכין

ביצה שנולדה ביום טוב:    בכל יו"ט מיירי אפילו אינו יו"ט שאחר שבת [והא דקאמר בש"ס ביו"ט שאחר שבת עסקינן, לאו דבהכי איירי מתניתין, דהרי מסקינן דגזרי הא אטו הא, רק ר"ל דטעם איסור דמתניתין, שהוא בכל יו"ט תלי באיסור של יו"ט שאחר שבת. תדע דה"פ דש"ס, דהרי מקשה אביי אח"כ, יו"ט בעלמא תשתרי. ומה קושיא, דלמא באמת הדין כן. אע"כ דא"כ לא הו"ל למנקט מתניתין סתמא, דמדנקט סתם משמע דמיירי בכל יו"ט]. וה"ה הנולד בשבת, רק נקט יו"ט, דאפילו ביו"ט דקילא מחמרי ב"ה:

ובית הלל אומרים לא תאכל:    ואפילו לטלטל הביצה אסור לב"ה, רק מדנקטו ב"ש תאכל לרבותא, דאפילו באכילה שרו, נקטו ב"ה נמי לא תאכל. ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסור לב"ה, דגזרינן בנולד בכל יו"ט או שבת, אטו הנולד ביו"ט שאחר שבת או בשבת שאחר יו"ט, דאז אסור מדאורייתא משום הכנה, דאתמול היה הביצה גומר והולך במעי אמו לצורך מחר, והרי אין שבת ויו"ט מכינים זה לזה אפילו הכנה כזו שהיא ממילא [מיהו בעומדת לגדל ביצים בל"ז אסור הביצה משום נולד [ועי' תצ"ה ס"ד]. ובשבת וב' י"ט של גליות הסמוכין זה לזה, הנולד בא' אסור בב', אבל בנולד בא' מותר בג', דהרי ממ"נ א' מב' הי"ט חול הוא. ומה"ט ב' יו"ט של גליות, הנולד בזה מותר בזה. אבל ב' יו"ט של ר"ה כיומא אריכתא דמיא [לחומרא אבל לא לקולא דהרי אסור להכין מיו"ט לחבירו] הנולד בא' אסור בב'. וכ"כ בשבת שלפניהן ושלאחריהן, הנולד בא' אסור אפילו בג'. אבל הנולד ביום חול שאחר שבת או יו"ט מותר, דסעודת חול לא בעי הכנה. מיהו לא שייך הכנה רק בביצה דמעיקרא לא היה מגדל אפרוח, וביציאתה נגמרה לגדל. אבל עגל שנולד בשבת מותר ביו"ט [ רא"ש ביצה אות ז']. וכמו כן בהמה שעומדת לאכילה, דוקא בנחלבה לכלי ריקן דאיכא נולד, דמעיקרא אוכל, והשתא משקה, להכי אסור החלב כבביצה. אבל בנחלבה לתוך פרורי אוכלין שהם כשיעור שרגילין לאכול עמהם החלב, מותר אפילו בו ביום, היכא דהבהמה עומדת לאכילה, דאז הו"ל כמשקין הבא לאוכל דדינו כאוכל ואין כאן נולד [ונ"ל דיש לסמוך אהיתר זה, אפילו בעומדת לשתות חלבה כל יום [כרט"ז תק"ה סק"א], דהרי הרמב"ן מתיר לחלוב לאוכלין אפילו בעומדת לגדל, והסכימו לזה הב"י וד"מ, רק דנהגו להחמיר. וביש עוד סניף של רבינו ט"ז שרי לכתחילה]. ואם הבהמה של עכו"ם אפילו עומדת לגדל, שרי בחולב לאוכלין, דאע"ג דהבהמה מוקצה, בשל עכו"ם ליכא מוקצה. אבל בחולב לכלי ריקן, דהו"ל נולד, אף בשל עכו"ם אסור נולד בו ביום, ומותר ביום שלאחריו בב' י"ט של גליות. וכמו כן שבת ויו"ט הסמוכין זל"ז, הנחלב בזה אסור בזה, ומותר ביום שלאחריו חוץ מב' י"ט של ר"ה דלעולם לחומרא כחד חשיבין (שו"ע או"ח, תקה). וכמו כן הדין בכל נולד. מיהו לא שייך נולד בבעל חי שנולד, מדלא חזי מיד כשנולד עד שישחטנו [ תצ"ח מג"א סק"ח], ומה"ט כל עגל שנולד ביו"ט מותר מדינא בו ביום [שם]:

וחמץ בככותבת:    באכילה כ"ע לא פליגי דשעורו בכזית כי פליגי לביעור, לב"ש מדאיצטריך רחמנא למכתב שאור, ולא יליף ליה בק"ו מחמץ, שהרי שאור חמוצו קשה יותר מחמץ, [ואין לומר אין עונשין מן הדין. דהרי בל"ז אין לוקין על לא יראה [כתוס' פסחים צ"ה א' ד"ה בפרטיה], אלא על כרחך אצטריך למכתב שאור משום דשעורו חמור יותר מחמץ:

ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:    דילפינן ביעור מאכילה, דשעור שניהן בכזית. וחמץ ושאור תרווייהו צריכי, חמץ אף שאין חמוצו קשה, ושאור אף דלא חזי לאכילה. ונקט הכא הך פלוגתא דחמץ. משום דבעי למתני גבי הדדי ג' בבי דמחמרי ב"ה [ולהכי לא נקט עכ"פ פלוגתא דביצה? ודהשוחט גבי הדדי, אע"ג דתרווייהו שייכי טפי הדדי דתרווייהו ביו"ט איירי. משום דלא בעי תנא להפסיק בין הנך ג' פלוגתות עם בבא דמודים שאם שחט]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים