תוספות יום טוב על ביצה א
תוספות יום טוב · על ביצה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ביצה שנולדה ביום טוב. כתב הר"ב ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. בגמרא. [*וכאשר הגהתי בלשון הר"ב כן לשונו בריש פרק ד' דעדיות] ואע"ג דמסקינן דיו"ט (עצמו) [דעלמא] נמי אסורה, אפ"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין. והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו"ט דה"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו"ט מכין לשבת. אבל יו"ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שויוהו שאין סעודתו בעיא הכנה. הלכך איצטריך למתני יו"ט. ושבת אתיא במכ"ש כדלקמן. וברפ"ב דלקמן אכתוב דזו אינה אלא אסמכתא:
בית הלל אומרים לא תאכל. פירש הר"ב משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. גמ'. וכתב הר"ן דאיצטריך למימר דמאתמול גמרה לה. משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי"ל בעירובין גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו"ט אינה מכינה. ויו"ט דכוותה. ואצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מתסרא דאי הכי ביו"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת. אלא דלא חשבו לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי ע"כ. ומ"ש הר"ב והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו פירש רש"י דע"כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים [כגון] ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעו"י הא בהדיא כתיב (שמות טז כג) את אשר תאפו אפו ע"כ. ועיין ריש פ"ב. ומ"ש הר"ב דיו"ט נמי אקרי שבת. שכן כתיב בהו שבתון בפ' אמור. גם ממחרת השבת דעומר פי' רז"ל ממחרת יו"ט. ומ"ש ולא שבת מכינה ליו"ט. גמרא. ופי' הר"ן דכיון דשמעינן דאין יו"ט מכין לשבת ילפינן מק"ו דאין שבת מכינה ליו"ט ע"כ. ומ"ש הר"ב ושבת ויו"ט הסמוכים כו' נולדה בזה אסורה בזה. ואע"ג דמאתמול היא נגמרת מ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי"ל דכיון דאם נולדה ביו"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין ליו"ט כ"כ התוס' [דף ד']. ומ"ש וכן ביו"ט של ר"ה שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות וכדתנן במשנה ד' פ"ד דר"ה, שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש. ואע"ג דריב"ז התקין לאחר החורבן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כדתנן התם, לא תיקן אלא לקבל העדות ולהיות מונין המועדות מיום הראשון ואפי' באו לאחר מנחה. אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה הכי מסקינן בגמ' (דף ה'). ומ"ש אבל שני יו"ט של גליות דממ"נ אחד מהם חול משא"כ שבת ויו"ט הסמוכים ואע"פ שהיו"ט הוא יו"ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויו"ט הסמוך לה נמי שמא יו"ט גמור הוא. הר"ן. ועיין משנה ח' פ"ג דעירובין:
לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כמ"ש הר"ב במשנה ב' בפרק ג' בספק מוכן אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. ועי"ל אגב ב"ש דנקטי תאכל דרבותא הוא נקטי בית הלל נמי לא תאכל. תוספות:
בית שמאי אומרים שאור בכזית וכו'. פי' הר"ב מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ. גמרא. ור"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז) דכתב לאו בכל חדא. מה שאין כן באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב (שם יב טו):
וחמץ בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא ביומא [פרק ח' משנה ב'] כפירוש רש"י והתוס'. וצ"ע אי בעיא ב"ש כמוה וכגרעינתה כמו התם. ולשון קצרה דברו. או שמא גם התם פליגי ב"ש ולא מצריכי וכגרעינתה. אלא דלעיל סתם תנא דלא כמותם:
ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת:
יחפור בדקר. וכתב הר"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע"ג דקיי"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי"ב דשבת. ואע"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי"ל כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר. אבל בשדה לא. וכ"כ המגיד בפ"א מהל' שבת. ואע"ג דבמקלקלים נמי יש בו שבות כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דערובין. הרי כתבו התוס' דהכא משום שמחת יו"ט מותר לכתחלה. וכבר כתבתי כיוצא בזה בשם הר"ן דמשנה ג' פכ"ב דשבת. אלא דהכא הצריכוהו לדקר נעוץ כמ"ש לקמן בס"ד:
שאפר כירה מוכן כו'. כתב הר"ב אבל הוסק ביו"ט אסור כו'. עיין משנה ג' פ"ד וסוף מכילתין דביו"ט קיי"ל כמ"ד מוקצה אסור. ומיהו התוס' כתבו דהכא כ"ע ס"ל דאסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר:
ובית הלל מתירין. פי' הר"ב משום שמחת יו"ט ואע"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ. וטעמא כמ"ש רש"י בגמ' דהכא אליביה דב"ש דהיכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד ע"כ. והכא נמי הא איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמ' דהכא נמי שובכו מוכיח עליו. ופי' הר"ן כלומר שובכו של סולם מוכיח. שהוא ניכר שהוא לשם שובך:
אלא אם כן נענע. עיין סוף פרק ד':
עומד ואומר. מבעוד יום. רש"י:
זה וזה אני נוטל. אבל לא סגי ליה לומר מכאן אני נוטל. אע"ג דקיי"ל בדרבנן יש ברירה כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי. דחיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמינים. ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין. א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי למנועי משמחת יו"ט. גמרא. ועיין סוף פרק ד':
זמן שחורים ומצא לבנים. פירש הר"ב מהו דתימא הני אינהו וכו' קמ"ל. הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. ולא פירש הר"ב טעמא מאי אמרינן הכי. ולכאורה טעמיה כמאן דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב. כמ"ש הר"ב ריש פרק ז' דשקלים. דאלת"ה ה"ל לפרש דהכא בדף או בשני קינין כו'. כדאיתא בגמ' אליבא דלית ליה הולכים אחר הרוב [עד הקרוב]. אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ב מהלכות יו"ט שתלה הדבר בספק מוכן. שכתב וכל ספק מוכן אסור. וביאר המגיד הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה ע"כ. ועיין במשנה ב' פרק ג' ושם פסק הר"ב בספק מוכן דאסור:
שנים ומצא שלשה כולן אסורים. דממה נפשך איכא חד דמערב בהו. וליכא למישרינהו משום דחד בתרי בטיל [דכתיב (שמות כ"ג) אחרי רבים להטות. רש"י דף ג']. דב"ח חשיבי ולא בטלי [כדפירש הר"ב ריש פרק ח' דזבחים] ועוד כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל [בגמרא דף ג'] תוס':
ואם אין שם וכו'. כתב הר"ב ואע"פ שיש שובך כו' בתוך חמשים אמה. דמתניתין במדדין שאין יכולין לפרוח. ואי ליכא קן בתוך נ' אמה פשיטא דמותרין דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה. גמרא. ומ"ש הר"ב בקרן זוית. פירש"י שזוית הבית בולט להלאה מן השובך. וקן זה שזימן בו עומד לצדדין דאי הוה אתו להכא לא הוי חזי לקיניה. שהזוית של בית עומדת לפניו:
[*בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין כו'. ובפי' הר"ב מפרש עלי ברישא והדר עור ואח"כ תריסין וכן הוא הגי' בסדר המשנה דבבלי ובירושלמי וכן הוא בפי' רש"י ורי"ף ורא"ש. ומפי' הרמב"ם נראה דגריס תריסין ועור ועלי]:
ובית הלל מתירין אף להחזיר. פירש הר"ב דאי יש להן ציר מן הצד מודו דאסור דדמו לבנין. וכן פירש"י. ומיהו בנין ממש לא הוי. דהא ב"ה ס"ל במשנה ו' פרק דלקמן דאין בנין בכלים וכן כתב רש"י בגמ'. דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה בית הלל מדרבנן. ע"כ. ומכאן סתירה לפירושם דמשנה י"ב פרק בתרא דעירובין שפירשו דהוי כבונה והתם ליכא לפרושא מדרבנן דבדרבי יהודה פי' משום שבות ש"מ דבת"ק מדאורייתא וכן לשון הר"ן שם והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלים. ע"כ. ומ"ש הר"ב מן הצד. פירש"י דהיינו ידות לשני ראשי הדף:
ובית הלל מתירין. פי' הר"ב משום שמחת יו"ט אע"פ שאין עליו תורת כלי ובגמרא דף י' רמי אמתניתין ב' דלא שרו ב"ה משום שמחת יו"ט אלא בדקר נעוץ ואפ"ה לכתחלה לא. ומשני דטעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו. וסבירא להו דאע"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו. וכמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק י"ז דשבת. ותימה על הר"ב שפירש דלא כגמרא. ואין לומר דס"ל להר"ב דהך שינויא דחיקא הוא. דאי בהא פליגי לא שייכא פלוגתייהו לגבי יו"ט אלא בכלים דפרק י"ז דשבת. ומש"ה מפרש הוא בענין אחר. דא"כ רומיא דמתניתין לא מתרצה אלא כדאמר רבי יוחנן דמוחלפת השיטה וזה הוה ליה להר"ב לכתוב דלא נטעה בהלכה לפסוק בתרווייהו כב"ה. ועוד דשינוייא רווחא הוא ולאו דחיקא. אלא כדאמרינן בגמרא דשבת דף קכ"ג דעלי הוא כלי [המוקצה מחמת חסרון] כיס. שמייחד לו מקום כדי שלא יתלכלך ולא יתקלקל. דהוי מקצהו בידים. וכ"ע מודו דאין ניטל אפילו לצורך גופו וא"כ שפיר מתני לה הכא דדוקא משום שמחת יו"ט התירו. ואני אומר שמכאן ראייה לדברי הפוסקים כההוא אוקימתא דעלי מייחד ליה מקום. ולא כהרי"ף שפוסק כאוקימתא דבעמוד שני ושריותא דב"ה משום דיש עליו תורת כלי ושרי לצורך גופו דלההוא אוקימתא קשיא דפלוגתייהו אינו ענין ליום טוב. ואין סברא לומר דלרבותא דב"ש קמ"ל. דאפילו לשמחת יו"ט לא שריין. סוף דבר משנתנו אינה מתפרשת אלא ביש תורת כלי עליו ולהכי מותר לצורך גופו. וא"נ במייחד לו מקום. דאסור בשבת. ומשום שמחת יום טוב התירו דלא כפי' הר"ב: ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דאי לא שריית כו'. גמרא. דבלאו הכי אסור. ועיין סוף פ"ד דשבת ומשנה ה' פי"ו: וב"ה מתירין. כתב הר"ב דאמרי תוך כו'. דאך אשר [יאכל לכל] נפש כתיב (שמות י"ב) וההוצאה אף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך. כך כתב המגיד פרק א' מהלכות יו"ט. ומה שכתב הר"ב והוא שיהיה בה צורך מצוה כו' דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן דגזור במידי דהוא טרחא שלא לצורך. ובכולה לא בעו למגזר משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה כפי' רש"י. ומ"ש הר"ב או צורך הנאה כגון מפתח ביתו. כיון דסתם ולא פירש דדוקא ביש אוכלין בבית. נראה דסבירא ליה כהגהת סמ"ק שהביא בית יוסף סי' תקי"ח דכיון דלבו דואג משום פסידא דגניבה חשוב צורך קצת. מיהו איכא נמי למימר דאי ס"ל כך ה"ל לכתוב מפתח תיבה. ומדכתב מפתח ביתו היינו טעמא דסתמא בבית יש לו אוכלין. ואי נמי כלים שיש ליום צורך בהם אבל דתיבה שאין בה אחת מאלו לא וכדעת הטור. ולשתי הדעות קטן דתנן אפי' כשיוצא לטייל משום שמחת יו"ט ואינו יכול להניח קטן בבית יחידי. יכול להוציאו כמבואר בטור:
אין מוליכין חלה ומתנות. פי' הר"ב דתיקון עיסתו התירו לו ומתנות אף הן הרמתן הותרו לו. ואע"פ שאין טובלין [כשאר טבל] לאסור הבשר [כמו שכתב הר"ב במשנה ג' פ"י דחולין] מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה. רש"י. [*והר"ב במשנה ד' פרק ד' דדמאי כתב שאסור ליתן כו'. וכ"כ שם בשם הר"ש והרמב"ם. וכן כתבו התוספות דהכא ושכן משמע בירושלמי בהדיא כו']: שאינו זכאי בהרמתה. כתב הר"ב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי. ואין ממרחין ביו"ט. בתבואה שייך מירוח. ושארה עיין בפ"ק דמעשרות אימתי גרנן. אע"פ דבירק מלוי כלי סגי כדתנן התם במשנה ה' ירק דחיוב תרומתו מדרבנן לא אריא:
והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש"י: ובעץ הפרור. לשון הר"ב או בעץ הפרור. וכן לשון רש"י. ואע"פ שלא נמצא כן במשנה בשום נוסח. י"ל דס"ל דבחד מהני שינויי סגי. לפיכך פירשו דאו או קתני:
ובית הלל אומרים וכו'. עיין במשנה ט':
בקנון. פירשו הר"ב בפי"ו דמסכת כלים משנה ג':
בתמחוי. קערה גדולה. רש"י דף י"ב ע"ב:
אבל לא בטבלא כו'. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה. רש"י שם ועיין לקמן:
אבל לא תבואה. פירש הר"ב שהרי צריכה טחינה. ואין טוחנין ביו"ט. ומסיים רש"י והר"ן. שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה. ע"כ. וקשיא לי א"כ לשתרי בהטייה מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין וסמנין שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת שהם תולדה דטוחן. ומיהו הר"ן ברפ"ג נתן טעם אחר. ואמר דלהכי אסרו חכמים טחינה לפי שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה. ושחיקת פלפלין אע"פ שהיא תולדתה אין אותה שחיקה נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה. שזו במדוך. וזו ברחיים. ואף פלפלין ברחיים שלהם [דמתניתין ח' פ"ב] אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה. ע"כ. וכתב הרא"ש דדמי לעובדא דחול. ועיין רפ"ג.
ורבי שמעון מתיר בתבואה. כתב הר"ב שיכול לכותשה וכו'. ות"ק אזיל בתר רובה. המגיד פ"ה מהל' יו"ט:
ואף על פי שיש בהן כלאים פי' הר"ב כשהן קשין וכו'. ועיין במשנה ב' פ"ט דכלאים:
לצורך המועד. עיין לקמן בסיפא:
סנדל כו'[*) כל הדברים שבאו באותיות קטנות הוא מדפוס ראשון (פראג) שנשמטו בשגגה בד' קראקא (הנדפס ע"י התוי"ט בעצמו).]. [לשון הר"ב מחופה מסמרים. וז"ל רש"י מחופה עור ומסמרים קבועים בו. ולפי שמצאתי להר"ן כלשון הר"ב לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן. ועיין בפי' הר"ב משנה ב' פ"ו דשבת. ומ"ש שלא לנעלו כך לשון רש"י והר"ן [*ומימרא דאביי היא]. ואע"ג דמתניתין דשבת לא תנן ביה אלא לא יצא כו'] [*וכן בברייתא התם בשבת תני לא יצא כו'] ומהכא נמי לא תידוק דאסור לנעלו כלל מדאסרי' לשלחו. דלטעמיה הא תנן סיפא כל שנאותין בחול משלחין ביו"ט אלא על כרחך סנדל חמיר טפי כמ"ש לקמן. אלא היינו טעמייהו. דבברייתא התם תני לא יצא וכו' ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה. אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. והביאה הרי"ף בהלכותיו. ותמיהני [*על דלא מייתי הגמרא אדאביי. תניא דמסייע ליה. גם אני תמה] על הרמב"ם. שבפרק י"ט מה"ש כתב לא יצא כו' והשמיט הברייתא [*ולדאביי]. ומ"ש הר"ב שנהרגו הרוגי מלכות על ידו. אע"ג דהן עצמן הרגו זה את זה. הואיל ושלופי גזירה היו כדאיתא התם. שפיר קרי להו הרוגי מלכות:
כל שנאותין. פירש רש"י מתקשטין. ומ"ש הר"ב דה"ק כל שנאותין בו בחול וכו'. בגמרא. ופירש"י דהאי ביו"ט דקתני מתניתין. לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה. ע"כ. וכתב הר"ב כגון תפילין. בגמרא. ופירש"י דא"נ מנח להו ביו"ט ליכא איסורא. ומיהו סנדל המסומר לא. דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש"מ מותר לנועלו. ע"כ. וכ"כ התוספות. וסיימו אבל תפילין נהי דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין הן מ"מ ליכא איסורא להניחן. ע"כ. האמת פירשו דשבת לאו זמן תפילין. אבל לא דלמ"ד שבת זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה כו'. כר"ש הר"ב בריש פרק בתרא דערובין. ומהשתא הך סתמא דלא כהלכתא שפסק הר"ב בריש פרק בתרא דערובין [(*) ועיין מ"ש שם התוספת ו"ט ומה שציינתי שם בשם מ"א ומהרש"א (תו"ח):]. ומיהו י"ל דסברתו כמ"ש התוס' במסכת שבת דף ס'. דמש"ה החמירו בסנדל אע"ג דנאותין ממנו בחול. הואיל ובאת תקלה על ידו. כי היכי דאסר רבי אליעזר בר"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי וכו'. ע"כ. והשתא תפילין. אע"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ"ד שבת זמן תפילין. אפ"ה שרו הואיל ונאותין ממנו כו'. וטעמא מאי. פי' הב"י סימן תקי"ו. כיון דאיכא שמחת יו"ט בשילוחן שפיר הוי צורך יו"ט ע"כ. ומלשונו זה שמעינן דס"ל דהא דתנן והן לצורך המועד. פירושו בי"ט ולא כדספ"ג לקמן. ובמשנה ב' פ"כ דשבת ומשנה ג' פ"ק דחגיגה. שפירושם בחה"מ. אבל בהגהות אשר"י מפרש כל שנאותין ממנו בחול היינו בחול המועד ואתא לאתויי תפילין שנאותין בחה"מ. ולצורך המועד דקתני היינו לצורך חולו של מועד. ומכאן ראיה שצריך ללבוש תפילין בחה"מ. ע"כ. וצריכין אנו לפירוש הבית יוסף להני דנהיגי שלא להניח תפילין בחה"מ. ומנהגו של הב"י כך היה. כמ"ש בטור א"ח סימן למ"ד אל"ף:
משנה ביצה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב