משנה ביצה א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק א · משנה ב | >>
השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים, יחפור בדקר ויכסה.
ובית הלל אומרים, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
ומודים, שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה.
שאפר כירה מוכן הוא.
- הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה,
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.
- וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁיַּחְפּוֹר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה.
- שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:
השוחט חיה, ועוף - ביום טוב,
- בית שמאי אומרין:
- יחפור בדקר - ויכסה.
- בית הלל אומרין:
- לא ישחוט,
- אלא אם כן - היה לו עפר מוכן.
- לא ישחוט,
- מודים -
- שאם שחט -
- שיחפור בדקר - ויכסה.
- ושאפר הכירה - מוכן.
- שאם שחט -
- בית שמאי אומרין:
אינו רוצה בכאן, באמרו השוחט חיה ועוף לומר מי ששחט, שיורה זה העניין "דיעבד אין, לכתחילה לא", אלא רוצה לומר האיש השוחט כשנמלך בנו איך ישחט ביום טוב, היאך נשיב לו.
בית שמאי אומרים, נתיר לו לחפור בדקר על הדרך שנזכיר לקמן, וישחוט ויכסה.
ובית הלל אוסרים, אלא אם כן היה לו עפר מוכן, וייחד לו מקום מערב יום טוב.
ואמר מודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים:
- האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקור העפר.
- והשני שיהיה העפר תיחוח כלומר קל ולא יהיה קשה ועב כדי שלא יהיה חופר.
- ומה שאמרו בית שמאי יחפור בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו.
ושאפר כירה מוכן הוא, אין רוצה בזה שהן מודין שאפר כירה מוכן הוא, כי לא היה ביניהם משא ומתן על האפר. אבל הוא פתיחת דברים, והודיעך כי האפר מוכן הוא ומותר לשחוט עליו, ובתנאי שיהיה אפר שהוסק מערב יום טוב ולא בשלו בו ביום טוב, אבל אם הוסק האפר ונעשה ביום טוב אסור לשחוט עליו לפי שהוא נולד, אבל אם היה חם ביותר כדי לצלות בו ביצת תרנגולת וכיון שהוא ראוי לבשל בו, יהיה מותר לטלטלו ולשחוט בו:
השוחט חיה ועוף - הבא לשחוט חיה ועוף ונמלך בב"ד כיצד יעשה:
ב"ש אומרים - ב"ד מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי, שאינו מחוסר כתישה יג:
דקר - יתד שנועצים בארץ. לשון וידקור את שניהם (במדבר כח):
שאפר כירה מוכן הוא - לאו אמלתייהו דב"ש וב"ה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה היא, וה"ק ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה דדעתיה עלויה. ולא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט, אבל הוסק ביו"ט אסור יד, דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע"פ שהוסק ביו"ט מותר לכסות בו, דאיידי דחזי להפוכי ביה לצלות בו ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו:
יחפור בדקר. וכתב הר"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע"ג דקיי"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי"ב דשבת. ואע"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי"ל כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר. אבל בשדה לא. וכ"כ המגיד בפ"א מהל' שבת. ואע"ג דבמקלקלים נמי יש בו שבות כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דערובין. הרי כתבו התוס' דהכא משום שמחת יו"ט מותר לכתחלה. וכבר כתבתי כיוצא בזה בשם הר"ן דמשנה ג' פכ"ב דשבת. אלא דהכא הצריכוהו לדקר נעוץ כמ"ש לקמן בס"ד:
שאפר כירה מוכן כו'. כתב הר"ב אבל הוסק ביו"ט אסור כו'. עיין משנה ג' פ"ד וסוף מכילתין דביו"ט קיי"ל כמ"ד מוקצה אסור. ומיהו התוס' כתבו דהכא כ"ע ס"ל דאסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר:
(יג) (על הברטנורא) דכתישה תולדה דטוחן היא אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא אע"ג דקיי"ל חורש בכ"ש כו' אמרינן בגמרא הני מילי היכא דמתקן הכא מקלקל (ושרי לכתחלה משום שמחת יו"ט) כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר אבל בשדה לא:
(יד) (על הברטנורא) דביו"ט קי"ל כמ"ד מוקצה אסור. והתוספ' כתבו דהכא לכ"ע אסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר:
השוחט: גמרא דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא ובה"א לא ישחוט מכלל דת"ק סבר ישחוט בתמיה והא השוחט קאמר ומסיק ה"ק השוחט ובא לימלך כלומר אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד משמע על כרחך הכא לכתחלה:
ב"ש אומרים יחפור כו': ס"פ ורפ"ג דהלכות יו"ט ובטור א"ח סי' תצ"ח:
מבעוד יום: שתי מלות הללו מחקם ה"ר יהוסף ז"ל:
ומודים שאם שחט: תוס' פ' כסוי הדם (חולין דף פ"ח) וגם הכא בגמ' פירשו בשם רשב"ם ז"ל דלב"ש דאמרי התם אין מכסין באפר כירה מתני' דלא כוותייהו ואתי שפיר למאי דמפ' הכא בגמ' ואפר כירה מוכן הוא דמילתא באפי נפשה היא כלומר ואפר כירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל. ור"ת תירץ דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחים ול"ד לאפר טלית ששרפה דמיירי התם בה או לאפר אוכלין ששרפם דלא מגדלי צמחין ובהנהו לחוד פליגי ב"ש:
יכין
השוחט חיה ועוף ביום טוב: ר"ל הבא לשחוט ביו"ט מה יעשה:
בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה: ר"ל אם יש לו חנית נעוץ מעיו"ט בעפר תחוח, שאינו מחוסר כתישה לכסות בה, יעקרה ממקומה ויכסה בעפר היוצא. ומיירי בנעוצה בחצר או בבית וא"צ אלא לעפרה דאז מקלקל כשעושה הגומא, ולא הו"ל רק שבות, להכי התירו משום שמחת יו"ט. ואף לב"ה דרק בשכבר שחט שרי כה"ג, והרי מותר לאכול גם כשלא יכסה, ומה שמחת י"ט איכא. י"ל עכ"פ יצטער ביו"ט שיאכל בלי שקיים המצוה [כך נ"ל כוונת תוס' ודלא כמהרש"א בתוס' ד"ח א' ד"ה אינו]. אבל בשדה דאינו מקלקל, אסור להוציא דקר הנעוץ, דקעביד גומא וחייב משום חורש, ואף דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, הרי קיי"ל דחייב [כך כ' רמ"מ פ"א משבת. ול"מ נ"ל דמה"ט נקט דקר שהוא [פפלוגאייזען] שבכלי מחרישה [כשביעית פ"ה מ"ו] ולא מעדר, משום דצריך שנוי, ומרא חצינא באמת אסור]:
ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום: ובכולהו קיי"ל כב"ה (שו"ע או"ח, תצח):
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה: ר"ל בנעוצה בעפר תחוח מעיו"ט. ובשעת הדחק מותר לכסות בעפר דק, או חול יבש אפילו אינו מוכן [ט"ז שם סקי"ב]:
שאפר כירה מוכן הוא: ר"ל בהא נמי מודו שאפר כירה מוכן הוא [כך נ"ל כוונת הש"ס. ועי' תוס' כאן ד"ח א' ובחולין דפ"ח ב' ודו"ק]. מיהו אם האפר מהיסק של היום, שלא הוכן מאתמול. צריך שיהיה חם בכדי לצלות בו ביצה, דאל"כ רק בשעת הדחק שרי דאז עשה דכסוי דחי איסור מוקצה [הרא"ש]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
עיקר תוי"ט
(כא) ובגמרא רמי אמתניתין ב' דלא שריבית הלל משום שמחת יום טוב אלא בדקר נעוץ ואפילו הכי לכתחילה לא. ומשני טעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו וסבירה ליה דאף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו כו' (אי נמי מוחלפת השיטה דהכא. רש"י) וזה הוה ליה להר"ב לכתוב דלא נטעה בהלכהכו'. ועתוי"ט:
(כב) ומיהו בנין ממש לא הוי דאין בנין בכלים וקאסרי ליה ב"ה מדרבנן ומן הצד היינו ידות לשני ראשי הדף. רש"י.
(כג) דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וההוצאה אף היא באוכל ובמשקה ואף על פי שהוא בדברים אחרים אמרינן מתוך. המגיד:
(כד) דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור במידי דהיא טרחא שלא לצורך ובכולה לא בעי למיגזר משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה. רש"י.