ביאור:משנה ביצה פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת ביצה: א ב ג ד ה

מסכת ביצה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

מבוא למסכת ביצה ומבנה המסכת

הפרק מבוסס על מחלוקות בית שמאי ובית הלל בענייני הכנת האוכל ביום טוב, ומסודר לפי סדר כרונולוגי, פחות או יותר.

הבבלי מתאמץ להקטין את המחלוקת בעניין הביצה, וטוען שמדובר רק בתרנגולת שמיועדת לאכילה, ובית הלל אוסרים משום גזירה בגלל יום טוב שחל אחרי השבת. אבל המשנה אינה מבחינה בין תרנגולות שונות. וראו דעת בית שמאי בתוספתא א, א.

המחלוקת השניה במשנה אינה עוסקת בענייני יום טוב אלא רק בפסח. היא מופיעה כאן כי גם בה בית שמאי הקילו, וכן בגלל הקשרים בין ביצה, זית וכותבת – שלשתם בענייני שיעורים. הסבר שלישי – הקירבה המקראית בין שמות יב טז (היתר מלאכה ביו"ט) לשמות יב יט (איסורי החמץ והשאור).

המחלוקת היא על איסור הימצאות חמץ, וראו ספרי ראה קלא. בעניין איסור האכילה ראו יומא ח, ב - שם מדובר על אכילה, ואם השיעור שם מושפע ממשנתנו, הרי שגם כאן כך.

מחלוקות בית שמאי ובית הלל בענייני יום טוב: חג שמח, או רק משביע?[עריכה]

שלוש המחלוקות שבחטיבה זו הן מקולי בית שמאי, (וראו עדויות ד, א-ב). הראשונה והשלישית נובעות מהמגמה של בית שמאי לאפשר כל מה שקשור לאכילה ביום טוב, כפי ששנינו לקמן ה, ב, "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". לבית הלל תפיסה שונה באשר ליום טוב.

חטיבה I: קולי בית שמאי[עריכה]

(א) ביצה שנולדה ביום טוב

בית שמאי אומרים: תאכל מותר לאכלה.
ובית הלל אומרים: לא תאכל כי הביצה לא היתה קיימת אתמול, ולכן אסורה..

בית שמאי אומרים: שאור - בכזית, וחמץ - בככותבת.

ובית הלל אומרים: זה וזה - בכזית:


לגבי מצוות כיסוי הדם ראו חולין ו, א.

הדיון בהיתר השחיטה חיוני כדי לאפשר את טלטול הגוזלים הנדון במשניות ג-ד, כי ברור שאם אי אפשר לשחוט - אי אפשר לטלטל אותם.

גם כאן הבבלי מצמצם את המחלוקת: הוא טוען שגם בית שמאי הסכימו שאסור לנעוץ את הדקר ביום טוב, ואם לא נעץ - לא ישחוט. לפי הבבלי הביטוי "שאפר כירה" אינו קשור לחלק הקודם, אלא הוא עניין נפרד, כאילו כתוב "ושאפר כירה מוכן הוא". העניין קשה, במיוחד מאחר ובית שמאי אינם מתירים לכסות באפר, ראו חולין פח ב. וראו תוספתא א, ה, שבית הלל לא התירו להשתמש באפר שנוצר ביום טוב.

פשוט יותר לומר שבדיעבד מסתפקים בית הלל בשימוש באפר כירה לכיסוי הדם, ובית שמאי לשיטתם - חופר בדקר ומכסה בעפר.

(ב) השוחט חיה ועוף ביום טוב,

בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה את הדם.
ובית הלל אומרים: לא ישחוט,
אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
ומודים בית הלל, שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה
שאפר כירה - מוכן הוא:


חטיבה II: קולי בית הלל[עריכה]

לפנינו שתי מחלוקות בעניין הגוזלים מהשובך. יתכן שהקשר בין המחלוקות הוא, שלבית שמאי כבר היה צריך מאתמול לעלות בסולם, ולכן ניתן להניח שהסולם כבר היה בשובך המתאים. גם כאן מצמצם הבבלי את המחלוקת וטוען שהדרישה של בית שמאי לטלטול היא רק אם מדובר בגוזלים שבתחילת העונה, והם מסכימים עם בית הלל לגבי גוזלים מהמשך העונה.

לדעת ר' שמעון בתוספתא (א, ח) דורשים בית שמאי לקשור את הגוזלים ובית הלל מסתפקים בנענוע שלהם. גירסה זו מסבירה את דעת בית שמאי בפשטות, כדרישה לוודא שאלו הגוזלים שהכין ושלא התחלפו. לפי התוספתא מסכימים בית שמאי עם בית הלל לגבי העברת הסולם.

(ג) בית שמאי אומרים: אין מוליכין את הסלם משובך לשובך

אבל מטהו מחלון לחלון.
ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים: לא יטול, אלא אם כן נענע מבעוד יום.

ובית הלל אומרים: עומד ואומר "זה וזה אני נוטל":


(ד) זמן גוזלים שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה - אסורים.

לפי גרסת ר' שמעון בתוספתא א, י ההיתרים בהלכות אלו הן רק לשיטת בית הלל, והם מסתפקים בכך שסביר שאלו הגוזלים שהכין, או לפחות חלק מהם. בית שמאי דורשים וודאות. אבל בגרסת המשנה נראה שהלכות אלו מתאימות גם לבית שמאי.

שלושה, ומצא שנים - מותרים.
בתוך הקן, ומצא לפני הקן - אסורים.
ואם אין שם אלא הם - הרי אלו מותרים:


לגבי התריסין (של החנויות בשוק) ראו לקמן ג, ח, שהתירו לפתוח חנויות ביו"ט.

המשותף למחלוקות הוא הביטוי "ובית הלל מתירין".

וראו תוספתא א, יא, שמצמצמת את המחלוקות.

טעם המחלוקות הוא שבית שמאי רואים את דיני יום טוב כדיני שבת, למעט ההיתר לאוכל בלבד, ואילו בית הלל מקבלים גם את שמחת יום טוב כערך, ולכן מקילים גם בדברים שאינם אוכל ממש.

(ה) בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין של החנויות ביום טוב.

ובית הלל מתירין אף להחזיר לפתוח את החנות ביום טוב ולסגרה כרגיל..

בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי כלי לכתישה, שלדעת בית שמאי אסור להשתמש בו ביום טוב (וראו משנה ז לקמן), ולכן אין לטלטל אותו אף למלאכה מותרת. לקצב עליו בשר.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור שאינו מעובד לפני הדרסן בסף הדלת

ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עמו כזית בשר ואז מותר לטלטל אותו כדי לאכול את הבשר.
ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים:

אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה - לרשות הרבים.
ובית הלל מתירין כי אין לדעתם איסורי הוצאה מרשות לרשות ביום טוב:

(ו) בית שמאי אומרים: אין מוליכין חלה ומתנות מתנות כהונה לכהן ביום טוב - בין שהורמו מאמש, בין שהורמו מהיום.

לאיסור הרמת התרומה ביו"ט ובשבת ראו לקמן ה, ב. לדעת בית הלל, אם הפריש את התרומה מערב יו"ט יכול להוליך גם אותה לכהן.

והשוו לדברי ר' יהודה בתוספתא א, יא-יג.

ובית הלל מתירין.
אמרו להם בית שמאי: גזרה שוה למעשה, בניין אב: חלה ומתנות - מתנה לכהן, ותרומה - מתנה לכהן.
כשם שאין מוליכין את התרומה - כך אין מוליכין את המתנות.
אמרו להם בית הלל: לא.
אם אמרתם בתרומה - שאינו זכאי בהרמתה ביום טוב אין להרים תרומה, אבל מותר להפריש חלה ומתנות אחרות., תאמרו במתנות - שזכאי בהרמתן?


בית שמאי מחייבים לשנות את דרך הכנת האוכל אם אין זה פוגע באכילה.

ר' מאיר החמיר בתערובת של תבלין ומלח, ראו תוספתא א, טו.

(ז) בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח - בעץ הפרור. בידית הבחישה בסיר (שנקרא פרור)

ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן, במדוך של אבן, והמלח - במדוך של עץ:


בשבת ברירה ידנית לצורך אכילה מיידית מותרת (ראו תוספתא שבת יז, ו), ומכאן שאין בית שמאי מבחינים בין שבת לבין יום טוב. בית הלל מתירים לברור ביום טוב בעזרת סירים, ובשבת פטור, אבל אסור לעשות כך מדברי חכמים. בנפה וכברה אסור מהתורה לברור בשבת, כי זו דרך הברירה בכמויות גדולות, וראו שבת עד א.

וראו לעניין המיון תוספתא א, כא, בית הלל אינם בחינים בין בורר אוכל לבין בורר את הפסולת.

משחק מילים פרור – בורר, שולה - משלחין.

(ח) הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל - ואוכל.

ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי סוגים של סירים,
אבל לא בטבלא לוח חלק המיועד לברירה ידנית ולא בנפה ולא בכברה.
רבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה מתיר להניח את האוכל במים ולאסוף את מה שצף:


בהמשך למשנה ו, מתירים בית שמאי לשלוח מזון איש לרעהו, אבל לא לכהן. וראו נחמיה ח ו, שהמנהג היה לשלוח מנות בכל יום טוב.

מקבלי המשלוחים היו רשאים לאכלם, ולשיטת בית הלל אפילו לשחטם ולאכלם - למרות שלא הכינו את הסעודה מראש!

(ט) בית שמאי אומרים: אין משלחין ביום טוב, אלא מנות מוכנות לאכילה.

ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין.

משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה. ורבי שמעון מתיר בתבואה:


משנה זו לדעת בית הלל, והשוו משנה ה.

וראו תוספתא א כג, שבית הלל התירו לשלוח ביו"ט גם מאכל בהמה.

(י) משלחין כלים בדים ובגדים, בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים

והן לצרך המועד שניתן לשבת עליהם במועד.
אבל לא סנדל המסומר, ולא מנעל שאינו תפור.
רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן, מפני שצריך אומן.

זה הכלל: כל שנאותין שמשתמשים בו ביום טוב - משלחין אותו: