ביאור:משנה מסכת כלאים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת כלאים: איסורי עריות בדומם, צומח וחי[עריכה]

מבוא לסדר זרעים

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת כלאים[עריכה]

מסכת כלאים עוסקת באיסורי הערבוב שבתורה, המפורשים בספר ויקרא יט יט ובספר דברים כב (פס' ט-יא). לאיסורים אלו שם כולל - כלאים - ונראה שגם טעמם משותף.

למרות הקשרים בין איסורי הכלאים, דנה בהם המשנה בדרך כלל לחוד, ומקדישה להם מקומות נפרדים. יוצא מכלל זה הפרק הראשון, המתאר את הבסיס הטקסונומי המשותף לאיסורי הכלאים, וכן פרק ח, המשלב דיונים בכלאי הרבעת הבהמה - ובכלאי הנהגתה.

המינים הנחשבים שונים לענייני הכלאים נחשבים כן לפי קריטריונים אחדים, שביניהם בולטים הקריטריון הלשוני - כלומר השם של הגידול, והקריטריון התפקודי - כלומר, השימוש בו.

כלאי הכרם, התופסים כמעט מחצית המסכת, הם החמורים ביותר, שכן רק הם אוסרים את ההנאה מהיבולים שהתקבלו בכרם. האיסור הזה מכונה, בעקבות דברים כב ט "קודש". בכך ניתן למצוא רמזים לקשר בין איסורי הכלאים לבין המקדש. בנוסף, היין - פרי הגפן - נחשב משקה מקודש לעניינים רבים, וביניהם ניסוך במקדש. רומזת לעניין זה גם החזרה על הכלל "אין אדם מקדש דבר שאינו שלו", המופיע לקמן ז, ד, וכן בענייני המקדש, ראו ערכין ז, ה.

רמז נוסף לאותו עניין ניתן בפרק ט, המגלה לנו שכלאי הבגדים האסורים הם הם הבסיס לבגדי הכהונה.

באותו פרק נמסרת גם דרשה הקושרת את כלאי הבגד ("שעטנז") למילה "נלוז", כלומר "זר". הכלאים כולם הם עירוב של מינים זרים זה לזה. המילה "זר" היא גם כינויו של מי שמגיע למקדש באיסור.

  • יתכן אפוא לומר שאיסורי הכלאים - בדומה לאיסור לאכול דם - מיועדים לשמר את הייחוד של המקדש והקדושה.
  • יתכן גם שהאיסורים מבטאים את החשיבות של הנאמנות ואי ההתקשרות לזרים, במישור הלאומי והמשפחתי. רמז לכך ניתן למצוא בדרשה הבאה: "כתיב (שופטים יד ה) 'ויבואו עד כרמי תמנתה', אמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיו אביו ואמו (של שמשון) מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, ואומרים לו: בני, כשם שכרמיהן זרועין כלאים - כך בנותיהם זרועות כלאים" (ירושלמי סוטה א ח). כלומר הכלאים משקפים מצב של אי יציבות בזהות וביחסי האישות, והם קרובים לדיני העריות. וראו גם דרך ארץ רבה, פרק עריות, המונה את איסור כלאים כאחד הנימוקים לאיסור לבוא על השפחה.

רעיון כזה נתמך גם מפרק ח, המציג במקביל שני איסורי כלאים ומערב ביניהם - כנראה במכוון: בעניין כלאי ההנהגה מתיר הפרק לאדם להתערב עם כל בעל חיים, ובמקביל נדון באותו הפרק איסור כלאי ההרבעה של הבהמה. יתכן שבכך נרמז לנו על הקשר בין איסורי ההרבעה לבין איסור משכב בהמה, שהוא אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר.

  • היצירתיות והיכולת לפתח מינים וזנים חדשים במסגרת הנדסה גנטית נתקלות כאן במחסום עקרוני המבטא חשש מיצירתיות יתר, המסכנת את העולם ועלולה לברוא מפלצות. כך ניתן לראות בדרשה הבאה: "מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר, ויצא מהן פרדה. אמר הקב"ה להם: אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן - אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו! מה עשה הקב"ה? זימן הכינה והעלה עליה חרדון, ויצא ממנה חברבר. מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר - וחיה, נשכו כלב שוטה - וחיה, שבעטתו פרדה - וחיה" (ירושלמי ברכות ח, ה).

לבני ימינו, הרואים ביצירתיות ובמיזוגים חדשים את ברכת האל, קשה להבין מדוע יש לדכא אותה. מבחינה זו עדיף לנו לדבוק בהסבר הראשון, הרואה בכלאים קדושה, שבמקומה הנכון היא מרוממת, ואין בה פסול עקרוני, אלא שאין להוזיל אותה יתר על המידה.

דיני כלאים רגישים במיוחד לדעת הקהל, וההתחשבות בה רבה, הן בטקסונומיה הקשורה לשמות הצמחים, (א, ג) הן בצורת הצמחים שבה יש הבחנה בין צמחים המתפשטים לכאלו הצומחים אנכית, (ג, ה,) הן בשיוך השדה לבעליו (ז, ו.) דעת הקהל משפיעה על איסורי כלאים לא רק לחומרה, אלא גם להקלה, וראו לקמן ג, ד-ה.

כאמור, פרק א מציג עקרונות כלליים המשותפים לרוב סוגי הכלאים. פרק ב עוסק בכלאי זרעים ופרק ג עוסק בכלאי ירקות. גידול הירקות היה נהוג בא"י רק מהתקופה ההלניסטית. בדרך כלל כלאי ירקות אינם דורשים הרחקה ככלאי זרעים, ור' יהודה אף מתיר לגמרי לערב ירק באילן (א, ז.) אבל בין הירקות יש כמה מינים שבהם החמירו חכמים: חרדל, דלעת, קישואים ופול המצרי. הראשון - בגלל שפריחתו בולטת למרחוק, ושלושת האחרים - עקב נטייתם להתפשט לשטחים נרחבים. לכן במובנים מסוימים חמורים דיני הדלעת מדיני הגפנים.

פרקים ד-ז מוקדשים לכלאי הכרם, שהם הנושא הרחב ביותר במסכת. פרק ד עוסק בהגדרת הכרם, פרק ו עוסק במקרה של ה"עריס" - שורת גפנים מודלית ויחידה, שהיא מעין כרם קטן. פרק ה מטפל בכרמים שאינם רגילים, ומציג את המקרה שבו הכרם מתקדש כתוצאה מכלאים, ולרעיון זה חוזר פרק ז המציג מקרי גבול שבהם אסור לזרוע אבל אין התקדשות של היבולים.

פרק ח מציג את כלאי הבהמה והחיה, וכאמור הוא משלב את כלאי ההרבעה עם כלאי ההנהגה, למרות ההבדלים הניכרים בדיני שני סוגי הכלאים. לאחר ההתקדמות מכלאי הזרעים, דרך הירקות לכלאי הכרם והחיה הינו מצפים לסוג גבוה עוד יותר של כלאים, אבל פרק ט עוסק בכלאי הבגד, כלומר בכלאי הדומם. דוקא בו נרמזים גם אחדים מטעמי איסורי הכלאים כאמור לעיל.

פירוט הפרקים[עריכה]

פרק א: "החיטים והזונין" - עקרונות טקסונומיים באיסורי כלאיים

  1. זנים שונים מאותו המין אינם כלאיים
  2. מינים שונים - כלאיים
  3. איסורי יצירת זנים מורכבים חדשים

פרק ב: "כל סאה" - כלאי זרעים

  1. שיעור הכלאיים והטיפול בזרעים
  2. שינוי יעוד השדה - הימנעות מכלאיים בלי כוונה
  3. חלוקת השדה לארכו
  4. חלוקת השדה לערוגות

פרק ג: "ערוגה" - בערוגת הגינה - כלאי ירקות

  1. ירקות בערוגה
  2. שדה ירקות

פרק ד: "קרחת הכרם" - כלאי הכרם - הגדרות

  1. קרחת, מחול וגדר בכרם
  2. מהו "כרם"?

פרק ה: "כרם שחרב" - כלאי הכרם הרוגלי (שאינו מודלה)

  1. כרמים לא סטנדרטיים
  2. מקומות מותרים לזריעה בכרם
  3. ירק בכרם

פרק ו: "איזהו עריס" - עריס - שורת גפנים בהדליה

  1. עריס
  2. פסקי עריס

פרק ז: "המבריך את הגפן" - האיסור והקדושה בכלאי הכרם

  1. הברכת הגפן והכלאים
  2. כלאים אסורים שאינם מקדשים

פרק ח: "כלאי הכרם" - כלאי בהמה וחיה

  1. האיסורים בכלאים מסוגים שונים: כרם, זרעים, בגדים ובהמה
  2. כלאי הנהגה בבהמות וחיות
  3. סיווג חיות בהמות ואדם

פרק ט: "אין אסור משום כלאים" - כלאי בגדים

  1. מתי חל האיסור
  2. כלאי בגדים בחיי המסחר
  3. לבד והדומים לו