ביאור:משנה כלאים פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת כלאים: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת כלאים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

כלאי זרעים[עריכה]

חטיבה I: שיעור הכלאיים והטיפול בזרעים[עריכה]

חטיבה זו עוסקת באיסור לזרוע תערובת של שני מינים או יותר.

המחלוקת בהמשך היא בשאלה האם שני מינים אסורים שונים מצטרפים למדידת רבע הקב.

יש המפרשים את דעת ת"ק שהוא אוסר אפילו אם אחד מהמינים המעורבים הוא מותר כשלעצמו, ואין הפירוש הזה נראה מדברי ת"ק.

(א) כל סאה, שיש בה רובע רובע הקב, 1/24 מסך הזרעים בסאה ממין אחר - ימעט את המין המועט עד שיהיה פחות מרבע הקב.

רבי יוסי אומר: יבור ימיין את כל הכמות.

בין ממין אחד, בין משני מינין.

רבי שמעון אומר: לא אמרו אלא ממין אחד.
וחכמים אומרים: כל שהוא כלאים בסאה - מצטרף לרובע:


בניגוד לנדון למעלה, אם הזרעונים אינם ראויים לאכילה בעצמם (כלומר אינם תבואה או קטנית), מודדים את השיעור האסור על פי "הנופל", כלומר לפי הכמות המקובלת לזריעה בשטח של 1/24 מהשדה, גם אם כמות זו אינה לפי המקובל בחיטה.

ההבדל נובע מכך שהשטח נמדד לפי כמות זרעי החיטה המתאימה לו, ואילו במינים אחרים כמות הזרעים לשטח הזה היא שונה לחלוטין.

ר' שמעון מיישם את ההבחנה הזו גם לקולא: אם רוב הזרעים הם פשתן (זרעים קטנים מאד), וביניהן גרעיני חיטה - לא מודדים את נפח הגרעינים אלא לפי "הנופל".

(ב) במה דברים אמורים?

תבואה בתבואה, שני מיני תבואה האסורים זה בזה וקטנית בקטנית, תבואה בקטנית, וקטנית בתבואה.

באמת אמרו: זרעוני גנה שאינן נאכלין - מצטרפין אחד מעשרים וארבע, בנופל לבית סאה.

רבי שמעון אומר: כשם שאמרו להחמיר - כך אמרו להקל:
הפשתן בתבואה - מצטרפת אחד מעשרים וארבע, בנופל לבית סאה:


חטיבה II: שינוי יעוד השדה - הימנעות מכלאיים בלי כוונה[עריכה]

רק לאחר ניקוי שאריות החיטים יכול לזרוע בשדה שעורים. לפי התוספתא א, יב, יכול לבחור בין המתנה עד שיתליעו הזרעים ומיד יזרע ויהפוך - או להפוך ולזרוע שוב. אבל לא ימתין לצימוח ממש.

(ג) היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים

ימתין לה עד שתתליע, שיתחילו הזרעים לנבוט ויופך יהפוך את האדמה על ידי חריש - ואחר כך יזרע.

אם צמחה - לא יאמר: "אזרע, ואחר כך אופך", ואז באותו חריש אחסל את ספיחי החיטה ואטמין את זרעי השעורה אלא הופך, ואחר כך זורע. וכמובן עליו להפוך שוב כדי להטמין את הזרעים

כמה יהא חורש? באיזו אינטנסיביות יהפוך את האדמה? - כתלמי הרביעה.

אבא שאול אומר: כדי שלא ישייר רובע לבית סאה: מספיק להפוך 23/24 מהשטח.


(ד) זרועה, ונמלך לנטעה - לא יאמר: "אטע, ואחר כך אופך" - אלא הופך, ואחר כך נוטע.

נטועה, ונמלך לזרעה - לא יאמר: "אזרע, ואחר כך אשרש" - אלא משרש, ואחר כך זורע.

אם רצה - גומם עד פחות מטפח, זורע, ואחר כך משרש:


ישרש - לשלש שנים - תלתן שהעלה - שלושה תלמים, משחקי מילים במשניות הללו, המסמנים את הקושי לשרש את הלוף, ואת הקשר בין שלוש השנים לשלושה תלמים, שהם המבדילים בין מין למשנהו.

(ה) היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף - לא יהא זורע ובא על גביהם,

שאינן עושין, אלא לשלש שנים.

תבואה שעלו בהן ספיחי אסטיס צמח המזיק לתבואה,

וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה גרעינים מהגורן התפזרו על האדמה ליד הגורן וצמחו בערבוביה,
וכן תלתן שהעלה מיני צמחים - אין מחיבין אותו לנכש כי מן הסתם אינו מעוניין בקיומם.
אם נכש או כסח, אומרים לו: עקור את הכל חוץ ממין אחד כי במעשיו הראה שמעוניין בקיומם:


חטיבה III: חלוקת השדה לארכו[עריכה]

ראו תוספתא ב, א. יתכן שהעול השרוני הוא רוחב ההפרדה בין מישר למישר, ויתכן שהוא רוחב המישר עצמו.

(ו) הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין, לחלק את השדה לאורכו ולזרוע שורה מכל מין בית שמאי אומרים: שלושה תלמים של פתיח. ישאיר בין מין למין שלושה תלמים לא זרועים

ובית הלל אומרים: מלא העול השרוני כרוחב העול של שוורי חרישה בשרון.

וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו:


(ז) היה ראש תור פינת השדה חטים נכנס בתוך של שעורים - מותר,

מפני שהוא נראה כסוף שדהו.

חציה השני של המשנה עוסק בתלם בודד הזרוע במין אחר. תלם כזה אינו כלכלי, ומטרתו היא לבחון את התאמת השדה לגידול, ונחלקו חכמים באילו מינים מותר להוסיף תלם כזה, והיכן מוסיף אותו.

שלו חטים, ושל חברו מין אחר וההבחנה ביניהם ניכרת, כגון בראש תור - מותר לסמוך לו לשדה של חברו מאותו המין.

שלו חטים, ושל חברו חטים - מותר לסמוך לו תלם של פשתן
ולא תלם של מין אחר.
רבי שמעון אומר: אחד זרע פשתן, ואחד כל המינין.
רבי יוסי אומר: אף באמצע שדהו, מותר לבדוק בתלם של פשתן:


(ח) אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע,

ראו פאה ב, א, לגבי הגדרת קצה השדה, וכן בבא בתרא ז, ד, לגבי גודל החריץ. וראו דעתו של רבי בתוספתא ב, ד, שמתיר לעשות שורה של חרדל באמצע כל שדה.

אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע.

וסומך לבור, ולניר, ולגפה, ולדרך, ולגדר גבוה עשרה טפחים,

ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה,
ולאילן שהוא מסך על הארץ, ולסלע גבוה עשרה ורחב ארבעה:


חטיבה IV: חלוקת השדה לערוגות[עריכה]

לדעת ר' מאיר יכול אדם לחלק את השדה ליחידות קטנות בגודל בית רובע, וההגבלה היחידה היא לגבי זריעת חרדל, שהוא בולט וניכר, ולכן אין לזרוע בו יותר משלוש קרחות בבית סאה.

חכמים אוסרים לחלק שדה של בית סאה ליותר מתשעה חלקים, ור' אליעזר בן יעקב אוסר לחלקו בכלל, אפילו אם השדה גדול בהרבה מבית סאה.

הירושלמי פירש את דעת חכמים כדרישה להרחקה בין ערוגה לערוגה, כך שאין מקום ליותר מ-9 ערוגות של בית רובע בשדה של בית סאה. קשה להכניס רעיון כזה בלשון המשנה.

(ט) הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין,

עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה, מקרחת לבית רבע,
וזורע בתוכה כל מין שירצה.
היתה קרחת אחת או שתים - זורעם חרדל. שלש - לא יזרעם חרדל
מפני שהיא נראית כשדה חרדל, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: תשע קרחות מותרות, עשר - אסורות.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו כל שדהו בית כור
לא יעשה בתוכה - חוץ מקרחת אחת:


גדלי השדות המינימליים במשנה ט היו בית רובע. הגודל הזה אינו תלוי בשאלה האם השטח משמש כשדה או שבחלקו אינו ניתן לזריעה.

במקרה שרוצה לזרוע בחלק מהשדה ירקות, הרי גודל הערוגה יכול להיות 6 טפחים בלבד, כפי שיבואר בפרק הבא (ואז יכול לזרוע כמה מינים של ירקות) - אבל זה בתנאי שהערוגות הגובלות בערוגה זו ישמשו אף הן לירקות.

(י) כל שהוא בתוך בית רובע - עולה במדת בית רובע.

אכילת הגפן והקבר והסלע - עולין במדת בית רובע.

תבואה בתבואה - בית רובע.

ירק בירק - ששה טפחים.
תבואה בירק, ירק בתבואה - בית רובע.
רבי אליעזר אומר: ירק בתבואה ערוגת ירק בתוך שדה תבואה - ששה טפחים:


אם הנוף של התבואה נוטה על תבואה אחרת, למרות שהושאר המרחק הדרוש - מותר; אבל במקרה של דלעת, המתפשטת על שטח גדול, אין לאפשר חלוקת השדה.

(יא) תבואה נוטה על גבי תבואה, וירק על גבי ירק,

תבואה על גבי ירק, ירק על גבי תבואה - הכל מותר, חוץ מדלעת יונית.
רבי מאיר אומר: אף הקישות ופול המצרי,
ורואה אני את דבריהן מדברי: