ביאור:משנה מסכת עבודה זרה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת עבודה זרה: חיים בעולם שאינו בשליטתנו[עריכה]
מבוא למסכת עבודה זרה[עריכה]
התורה שבכתב דורשת מאתנו להשמיד את הפסלים ולאבדם מן העולם. בעולמם של חז"ל, שהיו תחת שלטון פגאני, לא יכלו לבצע הנחיה זו, ולכאורה נאסר עליהם לחיות בעולם, באשר הוא נשלט בידי עובדי ע"ז. ואכן פילון מספר שיהודי יבנה נסו להרוס מזבח אלילי ובתגובה הטיל עליהם הקיסר להקים פסל יקר בבית המקדש! וראו דברי ריב"ז במכילתא לדברים איד. בעיה זו נוספה לבעיה הלאומית, של עצם המצב של חוסר עצמאות - על חילול ה' הכרוך בכך (ראו למשל יחזקאל לו,) ועל הסכנות הקיומיות הנובעות ממצב זה.
במסכת ע"ז מתמודדים חכמים עם הבעיה הזו, ופותרים אותה. הם ממירים את החובה להשמיד את הפסלים באיסורי טומאה החלים על היהודי אך מאפשרים לו להימצא בעולם, למרות הימצאות הפסלים בסביבתו. הם מתווים גבולות לאיסורי המגע עם הגויים, ובדרך כלל מתירים לשאת ולתת עימם.
במרכז המסכת עומד המעשה ברבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי אלת האהבה, והתיר לעשות כן. הנימוק הוא הבחנה בין הדת לבין חיי היומיום. לפי נימוק זה מותר ליהודים לחיות בעולם שבו עובדים את ההרים, את העצים ואת השמש והירח.
השלב הבא הוא ההכרה של חז"ל במשמעותן של ההתיחסויות של הגויים לפסיליהם, והכרה בכוחם של עובדי ע"ז לבטל את אלוהותם של חפצים שונים - ובכך להתירם לשימוש של יהודים. מול יכולת זו יש לגויים גם כח לאסור על היהודים להשתמש בחפצים שונים - ובעיקר ביין (וראו סימנים לאיסור כבר בדניאל א ח). בשתי דרכים אלו משפיע הגוי על ההלכה היהודית.
החשד לכאורה, לפיו כל מגע של גוי ביין הוא בעל משמעות דתית - אינו סביר. יותר נראה שלפנינו השלכה של היחס של היהודים ליין, כמשקה מקודש המנוסך על המזבח. הגויים משמשים כאן כמראה ליחס הרצוי של היהודים ליין כמשקה מקודש, ואכן חלק גדול מהדיון מוקדש ליין של יהודי שהיה במגע עם הגוי.
הסבר נוסף לאיסור יין נסך הוא בעצם הקירבה בין הגוי ליהודי (ראו לקמן ב, ה), ובנסיון למנוע בעיקר את השתיה המשותפת (ראו תיאור של שתיה, קירבה ועבודה זרה הכרוכות זו בזו בספרי במדבר קלא). אמנם היחסים בין היהודים לגויים היו למעשה קרובים למדי, הן בענייני מסחר הן בעניינים אחרים; ואמנם יש במשנה דיונים על אכילה ושתיה משותפות (למשל לקמן ה, ה) - אבל עדיין ניסו לצמצם אותה ככל האפשר. עם זאת, אין להכחיש כי הוצאת היין מהסעודה המשותפת אינה מספיקה, שהרי נשארו בה משקאות אחרים, חלקם משכרים.
כפילות הטעמים לאיסור היין - הטעם החברתי והטעם הפולחני - מופיעה גם בתורה: ראו שמות לד, יב-טז: כבר שם ספק איזהו האיסור העיקרי: האיסור לכרות ברית ולהתבולל - או החשש הדתי של אכילת זבחי ע"ז. כאמור, במשנה נראה שהטעם הפולחני מתוחכם יותר, ומשקף את קדושת היין ביהדות. גם הזהות היהודית עצמה, הכוללת היבטים דתיים וחברתיים, משתקפת היטב ביחס ההלכתי לגויים.
הפרקים הראשון והשני במסכת עוסקים באיסורים החלים על היהודים בעולם האלילי: בחיי היומיום מותר לסחור עם הגויים ולעשות עסקים, ואלו נאסרו בהזדמנויות מיוחדות - והתוספתא מקילה עוד. כך גם בתחילת הפרק השלישי, שבמרכזו נמצא הסיפור על רבן גמליאל, ומובע הרעיון של היכולת לבטל אלילות של חפצים שונים. בפרק ד מובאים זה לצד זה שני ההיבטים של הגוי - היכולת שלו להתיר שימוש באליל והיכולת שלו לאסור יין שהיה מותר. פרק ה ממשיך לעסוק ביין הנסך ובמשמעות ההלכתית של האיסור עליו, ובסופו מובא הרעיון של ניקוי המגע של הגוי ביין והטיהור שלו.
פירוט הפרקים[עריכה]
פרק א: "לפני אידיהן" - סיבות לאיסורים הקשורים לגויים
- איסור לעודד גוי לעבוד ע"ז
- מראית עין של עבודה זרה
- איסור אספקת קרבנות לע"ז
- איסור לסייע להריגת יהודים
- איסור עשיית משמשי ע"ז
- איסור אשירה
- איסור דריסת רגל בא"י
פרק ב: "אין מעמידין בהמה" - איסורים משום קירבה
פרק ג: "כל הצלמים" - האם ניתן להשתמש בגוף הפסלים?