ביאור:ספרי במדבר/בלק

ספרי במדבר לפרשת בלק פרק כה

פיסקה קלא

על במדבר כה א-יג

ראו דברי ר' יצחק ור' לוי בבראשית רבה לח ז.

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת" (במדבר כה א), אֵין יְשִׁיבָה בְּכָל מָקוֹם כִּי אִם קִלְקָלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב ו), וְאוֹמֵר: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" וְגוֹ' (בראשית לז כה).

ר' עקיבא קושר את הזנות לעצת בלעם, לפי סמיכות הפרשיות ולפי במדבר לא טז.

רבי חולק עליו וטוען שסמיכות הפרשיות אינה מקור לדרשה.
ראיה לדעת רבי: התשובה למשה נאמרה שלושה פרקים לפני התלונה שלו.

מכאן מגיעה שורה של פסוקים סמוכים שלכאורה קשה להבין את הקשר ביניהם, אבל לכל זוג פסוקים כזה ניתן הסבר מבית ר' עקיבא, ע"י משל למלך.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהִיא סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ – לְמֵדָה הֵימֶנָּה.
רַבִּי אוֹמֵר: הַרְבֵּה פָרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, וּרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי" (שמות ו יב) – אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג יח)!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת" וְגוֹ' (ויקרא כא ט) – "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" וְגוֹ' (ויקרא כא י).
וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? אַף הוּא נִשְׂרָף? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְקִיטָרוֹן שֶׁהִשְׁלִים שָׁנָיו, וְלֹא שִׁמֵּשׁ פְּלוּמוֹפִילוֹן שֶׁלּוֹ, שר צבא אֶלָּא בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ.
שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וֶהֱבִיאוֹ, וְחִיְּבוֹ לִקְטֹעַ אֶת רֹאשׁוֹ. עַד שֶׁלֹּא יָצָא לֵהָרֵג, אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'מַלְּאוּ לוֹ מִדָּה שֶׁל דִּינְרֵי זָהָב', וְהוֹצִיאוּ לְפָנָיו.
וְאָמְרוּ לוֹ: 'אִלּוּ עָשִׂיתָ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ חֲבֵרֶיךָ – הָיִיתָ נוֹטֵל מִדָּה שֶׁל דִּינְרֵי זָהָב, וְנַפְשְׁךָ שֶׁלְּךָ, עַכְשָׁו אִבַּדְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ וְאִבַּדְתָּ אֶת מָמוֹנְךָ!'
כֵּן בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה, יוֹצֵא כֹּהֵן גָּדוֹל לְפָנֶיהָ וְאוֹמְרִים לָהּ: אִלּוּ עָשִׂית כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ אִמּוֹתַיִךְ – זָכִית שֶׁיּוֹצֵא מִמֵּךְ כֹּהֵן גָּדוֹל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה,
וְעַכְשָׁו – אִבַּדְתְּ אֶת עַצְמֵךְ וְאִבַּדְתְּ אֶת כְּבוֹדֵךְ! לְכָךְ נֶאֱמַר: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן... וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" וְגוֹ'!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי" (הושע א ט) –
וְאוֹמֵר: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם" (הושע ב א).
וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, שָׁלַח אַחַר סוֹפֵר לָבֹא וְלִכְתֹּב לָהּ גֵּט.
עַד שֶׁלֹּא בָּא הַסּוֹפֵר – נִתְרַצָּה הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ; אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֶפְשָׁר שֶׁיֵּצֵא סוֹפֵר זֶה מִיכֵּן חָלוּק חלק, בידיים ריקות?
אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: בּוֹא כְּתֹב שֶׁאֲנִי כּוֹפֵל לָהּ כְּתֻבָּתָהּ! לְכָךְ נֶאֱמַר: "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי... וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם"!

כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ" (הושע יד א), וְאוֹמֵר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד ב).

האשמה אינה מחייבת הרס, אלא ניתנת אפשרות לשוב; רק אם לא שבו בזמן הקבוע מראש יש לפגוע באשמים.

וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ; שָׁלַח הַמֶּלֶךְ פּוֹלִימַרְכוֹס אֶחָד לְהַחֲרִיבָהּ.
הָיָה אוֹתוֹ פּוֹלִימַרְכוֹס בָּקִי וּמְיֻשָּׁב, אָמַר לָהֶם: טְלוּ לָכֶם יָמִים,
וְאִם לָאו – הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לִמְדִינָה פְּלוֹנִית וְלַחֲבֵרוֹתֶיהָ, וּלְהִפַּרְכְיָא פְּלוֹנִית וְלַחֲבֵרוֹתֶיהָ.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ", וְאוֹמֵר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל"!

דורש שטים – שטות; ההצלחה של ישראל במלחמה נגד עוג גדולה בהרבה מהצלחת הרומיים בזמנם של חז"ל, והיא שגרמה להם לבזבוז הביזה (דורש 'בזונו' – ביזינו ובזבזנו), לאופוריה, ולשטות.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" – בִּמְקוֹם הַשְּׁטוּת.
לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן" (במדבר כ ד).
בָּאוּ וְעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג וְנָפְלוּ בְּיָדָן וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁלָּהֶם.
מַלְכוּת זוֹ רומי מִתְגָּאָה וּמִשְׁתַּחֶצֶת! אֵין לָהּ אֶלָּא אַרְבַּע מְדִינוֹת שֶׁרְאוּיוֹת לְמַלְכוּת, וְאֵלּוּ הֵם: אַבֲּיָא אכאיה, בצפון יוון וְאַלֶּכְסַנְדְּרִיָא וְקַרְטִיגְנִי וְאַנְטוֹכְיָא!
וְאֵלּוּ הָיוּ לָהֶם שִׁשִּׁים עִיר, וְכֻלָּם רְאוּיוֹת לְמַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן" (דברים ג ד).
וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ מִלְחָמָה עִמָּהֶם וְנָפְלוּ בְּיָדָם, וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁלָּהֶם!
אֲבָל מִשֶּׁנִּתְמַלְּאוּ יִשְׂרָאֵל בַּבִּזָּה, הִתְחִילוּ מְבַזְבְּזִין אֶת הַבִּזָּה: מְקָרְעִים כְּסוּת וּמַשְׁלִיכִים, מְעַקְּרִין בְּהֵמָה וּמַשְׁלִיכִים.
לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְבַקְּשִׁים אֶלָּא כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ" (דברים ג ז).
בָּאוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם בַּשִּׁטִּים, בִּמְקוֹם הַשְּׁטוּת!

תיאור מפורט של שידול ישראל לזנות, שנועד להסיר את החרפה שבעבודת בעל פעור: המואבים טמנו פח לישראל, שהתפתו לבנותיהם כי עדיין לא נאסר יין נסך. הטעם לאיסור יינם של גויים אינו מחשש שמא שימש לע"ז אלא משום בנותיהם, וראו גם בביאור לע"ז ב ה, וכן עבודה זרה לו ב. לבסוף מוצג גם האליל בעל פעור כמגוחך ונלעג, כך שהעבודה לו היא ע"ז בשוגג, וראו סנהדרין ז ו, וסנהדרין סד א.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, וּבָנוּ לָהֶם קִילִין מִבֵּית הַיְשִׁמוֹת וְעַד הַר הַשֶּׁלֶג, וְהוֹשִׁיבוּ שָׁם נָשִׁים מוֹכְרוֹת כָּל מִינֵי כִּסְנִין מיני מזונות.
וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָדָם יוֹצֵא לְטַיֵּל בַּשּׁוּק וּמְבַקֵּשׁ לִיקַּח לוֹ חֵפֶץ מִן הַזְּקֵנָה וְהָיְתָה מוֹכֶרֶת לוֹ בְּשָׁוְיוֹ.
וּקְטַנָּה נערה צעירה קוֹרְאָה לוֹ, וְאוֹמְרָה לוֹ מִבִּפְנִים: בּוֹא וְקַח לְךָ בְּפָחוּת! וְהָיָה הוּא לוֹקֵחַ הֵימֶנָּה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי.
וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אָמְרָה לוֹ: הִכָּנֵס לִפְנִים וּבְרוֹר לְךָ לְעַצְמְךָ! אִי אַתָּה בֶּן בַּיִת?
וְהוּא נִכְנַס אֶצְלָהּ, וְהַצַּרְצוּר חבית מָלֵא יַיִן אֶצְלָהּ, מִיֵּין הָעַמּוֹנִי – וַעֲדַיִן לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם לְיִשְׂרָאֵל.
אָמְרָה לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה יַיִן? וְהוּא הָיָה שׁוֹתֶה, וְהָיָה הַיַּיִן בּוֹעֵר בּוֹ, וְאוֹמֵר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! שכבי איתי.
וְהִיא מוֹצִיאָה דְּפוּס שֶׁל פְּעוֹר מִתַּחַת פְּסִיקְיָא שֶׁלָּהּ, וְאוֹמֶרֶת לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁאֶשְׁמַע לְךָ? הִשְׁתַּחֲוֵה לָזֶה!
וְהוּא אוֹמֵר לָהּ: וְכִי לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲנִי מִשְׁתַּחֲוֶה? אָמְרָה לוֹ: וְכִי מָה אִכְפַּת לְךָ? אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁתְּגַלֶּה עַצְמְךָ לוֹ! וְהוּא מִתְגַּלֶּה לוֹ!
מִיכֵּן אָמְרוּ: הַמַּפְעִיר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ; וְהַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ!
וְהָיָה הַיַּיִן בּוֹעֵר בּוֹ, וְאוֹמֵר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! וְאוֹמֶרֶת לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁאֶשְׁמַע לְךָ? הִנָּזֵר מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה!
וְהוּא נִיזּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם" (הושע ט י).

בָּאַחֲרוֹנָה חָזְרוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם מַרְזִיחִים, בתי מרזח – לממכר יין וְהָיוּ קוֹרְאוֹת לָהֶם וְאוֹכְלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶם".

דורש 'ויצמד' כמסמר בדלת מעץ.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְמַסְמֵר לִפְרֹשׁ מִן הַדֶּלֶת בְּלֹא עֵץ,
כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לִפְרֹשׁ מִן הַפְּעוֹר בְּלֹא נְפָשׁוֹת.

שרו של פעור מתואר כיצור ממשי, המאיים על מנחם ומצליח לסחוט ממנו הבטחה שלא יקללנו, ראיה לדברי ר' אלעזר: יהודי שעבר על אבק עבודה זרה.

מַעֲשֶׂה בְּמְנַחֵם בֶּן גּוּבְתָא דְאַרְיָח, שֶׁהָיָה מְעַגֵּל בֶּחָבִיּוֹת מכין עיגולי דבילה (תאנים מיובשות); וּבָא עָלָיו שָׂרוֹ שֶׁל פְּעוֹר! שָׁמַט עָלָיו אֶת הַשַּׁפּוּד וּבָרַח וְהָלַךְ לוֹ.
וּבָא אֵלָיו בַּלַּיְלָה שֵׁנִי. אָמַר לוֹ: מְנַחֵם, אַף אַתָּה מְקַלְּלֵנִי? נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ: שׁוּב אֵינִי מְקַלֶּלְךָ מֵעַתָּה!

סבטיא התכוון לבזות את פעור, אבל למעשה עבד אותו בדרך שגררה שבחים מפי כוהניו הגויים, ונמצא עובד ע"ז בשוגג.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּסַבְטַיָּא מֵאוּלָם, שֶׁהִשְׂכִּיר אֶת חֲמוֹרוֹ לְאִשָּׁה גּוֹיָה.
כֵּיוָן שֶׁיָּצְתָה לְפִתְחָהּ שֶׁל מְדִינָה – אָמְרָה לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהּ!
לְאַחַר שֶׁיָּצְתָה – אָמַר לָהּ: הַמְתִּינִי לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס, וְאֶעֱשֶׂה גַּם אֲנִי כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתה!
אָמְרָה לוֹ: אֶפְשָׁר? אִי אַתָּה יְהוּדִי? אָמַר לָהּ: וּמָה אִכְפַּת לָךְ? נִכְנַס וְקִנַּח עַצְמוֹ בְּחָטְמוֹ שֶׁל פְּעוֹר!
וְהָיוּ כָּל הַגּוֹיִם מְשַׂחֲקִים לוֹ, וְאוֹמְרִים: מֵעוֹלָם לֹא עָשָׂה אָדָם אֶחָד כַּיּוֹצֵא בָּזֶה!

סיפור שלישי המגחיך את עבודת פעור בעולם המונחים היווני-רומי.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד, שֶׁבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְעוֹר.
אָמַר לָהֶם לַעֲבָדָיו שֶׁל פְּעוֹר: הָבִיאוּ לִי פָּר אֶחָד שֶׁאָנוּ מַקְרִיבִים לוֹ, אוֹ אַיִל אֶחָד שֶׁאָניּ מַקְרִיבִים לוֹ!
אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ נִזְקָקִים לוֹ בְּכָךְ, אֶלָּא שֶׁתְּגַלֶּה עַצְמְךָ לוֹ!
גִּירָה בָּהֶם סַנְגְּדוּדִים Singularius - שומר ראש, או חייל מחיל הפרשים וְהָיוּ מְפַצְּעִים אֶת רָאשֵׁיהֶם! אָמַר לָהֶם: אוֹ לָכֶם וּלְטָעוּתְכֶם!

דורש 'הוקע אותם' – את העובדים; ראשי העם אמורים לבצע את ההוראה, ולא להיות מוקעים לה'.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כה ג-ד).
אָמַר לוֹ: הוֹשֵׁב רָאשֵׁי הָעָם דַּיָּנִים, וְיִהְיוּ צוֹלְבִים אֶת הַחַטָּאִים נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר"!

מה הקשר בין ההוראה שדל משה לשופטים לבין המגפה המוזכרת בפס' ח-ט? – ההוראה של משה אינה מועילה מייד, שהרי שיפוט של כל מי שהשתחווה לפעור הוא תהליך ארוך. שבט שמעון מרגיש מאויים מהמשפט ומבקש הצלה מזמרי, שמצליח להצטייר כמנהיג המציל את שבטו.

למעשה מעשי זמרי הובילו למגפה וגרמו למותם של 24000 איש משבט שמעון.

זמרי טוען שהוא, כנשיא שבט שמעון – גדול ממשה, שהרי שמעון גדול מלוי. פנחס, לכאורה מסכים איתו ונכנס גם הוא לקובה "אחריו", כדי להשתתף באורגיה.

בָּא לוֹ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי, אָמַר לוֹ: הֲרֵי אַתָּה יוֹשֵׁב שָׁלֵוה, בשלווה וְאָנוּ נִדּוֹנִים בַּהֲרִיגָה!
עָמַד וְכִנֵּס עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִשִּׁבְטוֹ, וּבָא לוֹ אֵצֶל כָּזְבִּי; אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְיעִי לִי!
אָמְרָה לוֹ: אֵינִי נִשְׁמַעַת אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּכֶם, שֶׁהוּא כַּיּוֹצֵא בְּמֹשֶׁה רַבְּךָ!
אָמַר לָהּ: אַף אֲנִי רַב הַשֵּׁבֶט; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁשִּׁבְטִי גָדוֹל מִשִּׁבְטוֹ, שֶׁאֲנִי לַשֵּׁנִי וְהוּא לַשְּׁלִישִׁי!
אָחֲזָה בְּיָדוֹ וְהֶעֱבִירָהּ בְּאֶמְצַע כָּל יִשְׂרָאֵל.
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר כה ו).

פנחס מבקש עזרה משבטי יהודה ודן, ואינו יוצא למעשה הקנאה שלו מיד. גם כשהוא יוצא לבדו, בסופו של דבר – הרי זה על מנת שיהרוג את זמרי ויהרג בעצמו.

המדרש מונה שורה ארוכה של ניסים, שרק בזכותם הצליח פנחס במעשה הקנאות, וממנה עולה שהסיכון שלוקח הקנאי על עצמו הוא סכנת מוות מוחשית, ואילו לא היו מתרחשים הניסים היה פנחס נהרג בצדק ע"י זמרי, וראו סנהדרין פב א. יתכן למצוא כאן התנגדות לקנאות בדרך כלל, חוץ מגדולי עולם שמובטחים להם נסים.
בדרכו מעמיד פנחס פנים שגם הוא רוצה לשכב עם כזבי, ואילו היה נהרג היה נובע מהעמדת הפנים הזאת מראית עין של היתר לזנות הזאת; סיבה נוספת להימנעות ממעשי קנאות.

יתכן שהרתיעה של חז"ל מהקנאות היא בתבוסות שספגו במרידות נגד הרומאים.

נַעֲנָה פִּינְחָס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְאָמַר: אֵין אָדָם כָּאן שֶׁיַּהַרְגֶנּוּ וְיֵהָרֵג? הֵיכָן הֵם אֲרָיוֹת,
"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט ט), "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים לג כב)? הִתְחִיל צֹוֵחַ!
כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהָיוּ הַכֹּל שׁוֹתְקִים – עָמַד מִתּוֹךְ סַנְהֶדְרֵי שֶׁלּוֹ, וְשָׁמַט אֶת הָרֹמַח וְהִנִּיחָהּ בְּפוּנְדָתוֹ, וְהָיָה מִסְתַּמֵּךְ בְּמַקְלוֹ וְהוֹלֵךְ.
אָמְרוּ לוֹ: פִּינְחָס, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: אֵין לֵוִי גָּדוֹל מִשִּׁמְעוֹן! בְּכָל מָקוֹם מָצִינוּ שֶׁשִּׁמְעוֹן גָּדוֹל מִלֵּוִי!
אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ וְיִכָּנֵס, הִתִּירוּ פְּרוּשִׁים המנהיגים, כמו פנחס עצמו אֶת הַדָּבָר!
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס עָשָׂה לוֹ הַמָּקוֹם שִׁשָּׁה נִסִּים: נֵס רִאשׁוֹן – שֶׁדַּרְכָּן לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה, שרצו להיפרד כשנכנס פנחס וּדְבָקָן הַמַּלְאָךְ זֶה בָּזֶה.
נֵס שֵׁנִי – שֶׁסָּתַם הַמַּלְאָךְ אֶת פִּיהֶם וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר.

נֵס שְׁלִישִׁי – שֶׁכִּיוֵּן הָרֹמַח לְתוֹךְ זִכְרוּת שֶׁלּוֹ וּלְתוֹךְ נִקְבוּת שֶׁלָּהּ, וְהָיוּ הַכֹּל רוֹאִים אֶת זִכְרוּת שֶׁלּוֹ בְּקֳבָה שֶׁלָּהּ.

דורש קבתה – קיבתה, איבר המין שלה.

בִּשְׁבִיל הַנּוֹקְרָנִין, נוקדנים, המדקדקים שמחפשים לכל דבר ראיה שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים: לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, אַף הוּא נִכְנַס לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו!
נֵס רְבִיעִי – שֶׁלֹּא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח, אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָם. נֵס חֲמִישִׁי – שֶׁהִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ פֶּתַח שָׁקוֹף המשקוף כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ עַל כְּתֵפוֹ.
נֵס שִׁשִּׁי – שֶׁהָיָה הַמַּלְאָךְ מְחַבֵּל פוגע והורג את בני ישראל לְפָנָיו וְיוֹצֵא.

מפשר בין הסיפור בבמדבר לבין התיאור בתהלים, לפיו פנחס התפלל ולא קינא לה'.

כֵּיוָן שֶׁיָּצָא, וְרָאָה פִּינְחָס אֶת הַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה מְחַבֵּל בָּעָם יוֹתֵר מִדַּאי – הִשְׁלִיכָן לָאָרֶץ וְעָמַד וּפִלֵּל,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה" (תהלים קו ל).
וְעוֹד שִׁשָּׁה נִסִּים אֲחֵרִים נַעֲשׂוּ לוֹ: נֵס שְׁבִיעִי – שֶׁנֶּאֱרַךְ חֲנִית שֶׁל רֹמַח עַד שֶׁנִּכְנַס בִּשְׁנֵי גּוֹלָמִים וְיָצָא לְמַעְלָה.
נֵס שְׁמִינִי – שֶׁנִּתְחַזֵּק זְרוֹעוֹ שֶׁל פִּינְחָס. נֵס תְּשִׁיעִי – שֶׁלֹּא נִשְׁבַּר הָרֹמַח. נֵס עֲשִׂירִי – שֶׁלֹּא יָרַד מִדָּמָם עַל פִּינְחָס, שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא.
נֵס אַחַד עָשָׂר – שֶׁלֹּא מֵתוּ וְהֵן בְּיָדוֹ, אלא לאחר שהניח את הרומח שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא. נֵס שְׁנֵים עָשָׂר – שֶׁדֶּרֶךְ הָעֶלְיוֹן לִהְיוֹת תַּחְתּוֹן עַל הָרֹמַח,
וְנַעֲשָׂה נֵס וְנֶהְפַּךְ זִמְרִי עַל כָּזְבִּי כִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וּרְאוּם כָּל יִשְׂרָאֵל וְחִיְּבוּם מִיתָה!

אמו של פנחס היא מבנות יתרו, ולכן זלזלו בו בני שמעון; וראו סוטה מג א.

בָּא לוֹ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי.
אָמַר לוֹ: וְכִי בֶּן בִּתּוֹ שֶׁל פּוּטִי הַזֶּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל? וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים בֶּן מִי הוּא?
כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמָּקוֹם שֶׁהַכֹּל מְזַלְזְלִים בּוֹ – הִתְחִיל מְיַחֲסוֹ לִשְׁבָח,
שֶׁנֶּאֱמַר: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה יא).
כֹּהֵן בֶּן כֹּהֵן, קַנַּאי בֶּן קַנַּאי, מֵשִׁיב חֵמָה בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה – "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!

תוך כדי השבח לפנחס, שבניגוד לזמרי הוא שהציל את שבט שמעון מהמגפה, (שנגרמה ע"י זמרי, שהצטייר בעיני ההמון כמושיע) מבליע הדרשן גם עקיצה לכהנים בבית שני, שהיו קונים את הכהונה בכסף ולכן התקצרו ימיהם.

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", מְלַמֵּד שֶׁעָמְדוּ מִמֶּנּוּ בְּבִנְיַן רִאשׁוֹן שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים,
אֲבָל בְּבִנְיַן אַחֲרוֹן עָמְדוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנִים כֹּהֲנִים, וּבִשְׁבִיל שֶׁהָיוּ שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּדָמִים הִתְחִילוּ שְׁנוֹתֵיהֶם מִתְקַצְּרוֹת.

הסיפור בסייח ובמנורה – סאטירה על מקבלי ונותני שוחד – מופיע במלואו (בארמית) בפסיקתא דרב כהנא טו ט, ובעיבוד אחר בשבת קטז ב.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁלַח בְּיַד בְּנוֹ שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל כֶּסֶף מְלֵאוֹת כֶּסֶף וּמְחוֹקֵיהֶם כלי למחיקת ויישור הכמות כֶּסֶף.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלַּח בְּיַד בְּנוֹ שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל זָהָב מְלֵאוֹת זָהָב וּמְחוֹקֵיהֶם זָהָב. אָמְרוּ: כָּפָה סַיָּח אֶת הַמְּנוֹרָה השוחד האחרון היה גדול מהראשון.

שוב חוזרת האזהרה מפני מוות אפשרי של המקנא: דורש גזירה שווה "תחת אשר". ההערכה לפנחס היא כאל מרטיר שמסר את נפשו כדי להציל את ישראל מהחטא.
בסיום הפיסקה מוצג פנחס כמי שמכפר על ישראל עד ימינו.

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם," (במדבר כה יג) – אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם לַכֹּהֲנִים!
"תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו", "תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ" (ישעיה נג יב).
"וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", 'לְכַפֵּר' לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא זָז, אֶלָּא עוֹמֵד וּמְכַפֵּר עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים!