ביאור:ספרי במדבר/בלק
ספרי במדבר לפרשת בלק פרק כה
[עריכה]פיסקה קלא
[עריכה]על במדבר כה א-יג
"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות" (במדבר כה א), אין ישיבה בכל מקום כי אם קלקלה,
שנאמר "וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק" (שמות לב ו), ואומר "וישבו לאכל לחם" וגו' (בראשית לז כה).
ר' עקיבא קושר את הזנות לעצת בלעם, לפי סמיכות הפרשיות ולפי במדבר לא טז. |
ר' עקיבא אומר: כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה - למידה הימנה.
רבי אומר הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב!
כיוצא בו אתה אומר "הן בני ישראל לא שמעו אלי" (שמות ו יב) - אמר לו המקום "ושמעו לקולך" (שמות ג יח)!
כיוצא בו אתה אומר "ובת איש כהן כי תחל לזנות" וגו' (ויקרא כא ט) – "והכהן הגדול מאחיו" וגו' (ויקרא כא י)
וכי מה ענין זה לזה? אף הוא נשרף? משל למה הדבר דומה? לקיטרון שהשלים שניו, ולא שימש פלומופילון שלו, שר צבא אלא ברח והלך לו
שלח המלך והביאו, וחייבו לקטוע את ראשו. עד שלא יצא ליהרג, אמר המלך 'מלאו לו מדה של דינרי זהב' והוציאו לפניו
ואמרו לו: 'אלו עשית כדרך שעשו חביריך - היית נוטל מדה של דינרי זהב, ונפשך שלך, עכשיו אבדת את נפשך ואבדת את ממונך!
כן בת כהן שזינתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומרים לה: אלו עשית כדרך שעשו אמותיך - זכית שיוצא ממך כהן גדול כיוצא בזה
ועכשיו - אבדת את עצמך ואבדת את כבודך! לכך נאמר "ובת איש כהן... והכהן הגדול מאחיו" וגו'!
כיוצא בו אתה אומר "כי אתם לא עמי" (הושע א ט) –
ואומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם" (הושע ב א)
וכי מה ענין זה לזה? משל למלך שכעס על אשתו, שלח אחר סופר לבוא ולכתוב לה גט
עד שלא בא הסופר - נתרצה המלך לאשתו; אמר המלך: אפשר שיצא סופר זה מיכן חלוק?
אלא אומר לו בוא כתוב שאני כופל לה כתובתה! לכך נאמר "כי אתם לא עמי... והיה מספר בני ישראל כחול הים"!
האשמה אינה מחייבת הרס, אלא ניתנת אפשרות לשוב; רק אם לא שבו בזמן הקבוע מראש יש לפגוע באשמים. |
וכי מה ענין זה לזה? משל למה הדבר דומה? למדינה שמרדה על המלך; שלח המלך פולימרכוס אחד להחריבה
היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב, אמר להם: טלו לכם ימים
ואם לאו - הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה, ולהפרכיא פלונית ולחברותיה.
לכך נאמר "תאשם שומרון כי מרתה באלהיה" ואומר "שובה ישראל"!
דורש שטים – שטות; ההצלחה של ישראל במלחמה נגד עוג גדולה בהרבה מהצלחת הרומיים בזמנם של חז"ל, והיא שגרמה להם לבזבוז הביזה (דורש 'בזונו' – ביזינו ובזבזנו), לאופוריה, ולשטות. |
דבר אחר: "וישב ישראל בשטים" - במקום השטות
לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון" (במדבר כ ד)
באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהם.
מלכות זו רומי מתגאה ומשתחצת! אין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות ואלו הם אביא ואלכסנדריא וקרטיגני ואנטוכיא!
ואלו היו להם ששים עיר, וכולם ראויות למלכות, שנאמר "ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן" (דברים ג ד)
ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם!
אבל משנתמלאו ישראל בבזה התחילו מבזבזין את הבזה: מקרעים כסות ומשליכים, מעקרין בהמה ומשליכים
לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" (דברים ג ז)
באו וישבו להם בשיטים, במקום השטות!
תיאור מפורט של שידול ישראל לזנות, שנועד להסיר את החרפה שבעבודת בעל פעור: המואבים טמנו פח לישראל, שהתפתו לבנותיהם כי עדיין לא נאסר יין נסך. הטעם לאיסור יינם של גויים אינו מחשש שמא שימש לע"ז אלא משום בנותיהם, וראו גם בביאור לע"ז ב ה, וכן עבודה זרה לו ב. לבסוף מוצג גם האליל בעל פעור כמגוחך ונלעג, כך שהעבודה לו היא ע"ז בשוגג, וראו סנהדרין ז ו, וסנהדרין סד א. |
באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם קילין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים מוכרות כל מיני כסנין מיני מזונות
והיו ישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל בשוק ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה והיתה מוכרת לו בשוויו
וקטנה נערה צעירה קוראה לו, ואומרה לו מבפנים: בוא וקח לך בפחות! והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני.
וביום השלישי אמרה לו: היכנס לפנים וברור לך לעצמך! אי אתה בן בית?
והוא נכנס אצלה והצרצור חבית מלא יין אצלה, מיין העמוני - ועדיין לא נאסר יינן של גוים לישראל
אמרה לו: רצונך שתשתה יין? והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה: השמיעי לי! שכבי איתי
והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקיא שלה, ואומרת לו: רבי, רצונך שאשמע לך? השתחוה לזה!
והוא אומר לה: וכי לעבודה זרה אני משתחוה? אמרה לו: וכי מה איכפת לך? אינו אלא שתגלה עצמך לו! והוא מתגלה לו!
מיכן אמרו: המפעיר עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו; והזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו!
והיה היין בוער בו, ואומר לה: השמיעי לי! ואומרת לו: רצונך שאשמע לך? הנזר מתורתו של משה!
והוא ניזור, שנאמר "והמה באו בעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם" (הושע ט י)
דורש 'ויצמד' כמסמר בדלת מעץ. |
רבי אלעזר בן שמוע אומר: כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ
כך אי אפשר להם לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות.
שרו של פעור מתואר כיצור ממשי, המאיים על מנחם ומצליח לסחוט ממנו הבטחה שלא יקללנו, ראיה לדברי ר' אלעזר: יהודי שעבר על אבק עבודה זרה. |
מעשה במנחם בן גובתא דאריח, שהיה מעגיל בחביות; ובא עליו שרו של פעור! שמט עליו את השפוד וברח והלך לו
ובא אליו בלילה שני. אמר לו: מנחם, אף אתה מקללני? נתיירא ממנו ואמר לו: שוב איני מקללך מעתה!
סבטיא התכוון לבזות את פעור, אבל למעשה עבד אותו בדרך שגררה שבחים מפי כוהניו הגויים, ונמצא עובד ע"ז בשוגג. |
שוב מעשה בסבטיא מאולם, שהשכיר את חמורו לאשה גויה
כיון שיצתה לפתחה של מדינה - אמרה לו: המתן עד שתכנס לבית עבודה זרה שלה!
לאחר שיצתה - אמר לה: המתיני לי עד שאכנס, ואעשה גם אני כדרך שעשיתה!
אמרה לו אפשר? אי אתה יהודי? אמר לה: ומה איכפת לך? נכנס וקינח עצמו בחוטמו של פעור!
והיו כל הגוים משחקים לו, ואומרים: מעולם לא עשה אדם אחד כיוצא בזה!
סיפור שלישי המגחיך את עבודת פעור בעולם המונחים היווני-רומי. |
שוב מעשה בשלטון אחד, שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור
אמר להם לעבדיו של פעור: הביאו לי פר אחד שאנו מקריבים לו, או איל אחד שאני מקריבים לו!
אמרו לו: אין אנו נזקקים לו בכך, אלא שתגלה עצמך לו!
גירה בהם סנגדודים והיו מפצעים את ראשיהם! אמר להם: או לכם ולטעותכם!
דורש 'הוקע אותם' – את העובדים; ראשי העם אמורים לבצע את ההוראה, ולא להיות מוקעים לה'. |
באותה שעה "ויחר אף ה' בישראל, ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש" (במדבר כה ג-ד)
אמר לו: הושב ראשי העם דיינים, ויהיו צולבים את החטאים נגד השמש.
"ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור"!
מה הקשר בין ההוראה שדל משה לשופטים לבין המגפה המוזכרת בפס' ח-ט? - ההוראה של משה אינה מועילה מייד, שהרי שיפוט של כל מי שהשתחווה לפעור הוא תהליך ארוך. שבט שמעון מרגיש מאויים מהמשפט ומבקש הצלה מזמרי, שמצליח להצטייר כמנהיג המציל את שבטו. |
בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי, אמר לו הרי אתה יושב שליוה, בשלווה ואנו נדונים בהריגה!
עמד וכינס עשרים וארבעה אלף משבטו, ובא לו אצל כזבי; אמר לה: השמיעי לי!
אמרה לו: איני נשמעת אלא לגדול שבכם, שהוא כיוצא במשה רבך!
אמר לה: אף אני רב השבט; ולא עוד אלא ששבטי גדול משבטו, שאני לשני והוא לשלישי!
אחזה בידו והעבירה באמצע כל ישראל
שנאמר "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד" (במדבר כה ו)
פנחס מבקש עזרה משבטי יהודה ודן, ואינו יוצא למעשה הקנאה שלו מיד. גם כשהוא יוצא לבדו, בסופו של דבר - הרי זה על מנת שיהרוג את זמרי ויהרג בעצמו. |
נענה פנחס באותה שעה ואמר: אין אדם כאן שיהרגו ויהרג? היכן הם אריות,
"גור אריה יהודה" (בראשית מט ט) "דן גור אריה" (דברים לג כב)? התחיל צווח!
כיון שראה שהיו הכל שותקים - עמד מתוך סנהדרי שלו, ושמט את הרומח והניחה בפונדתו, והיה מסתמך במקלו והולך
אמרו לו: פינחס, להיכן אתה הולך? אמר להם: אין לוי גדול משמעון! בכל מקום מצינו ששמעון גדול מלוי!
אמרו: הניחו לו ויכנס, התירו פרושים המנהיגים, כמו פנחס עצמו את הדבר!
כיון שנכנס עשה לו המקום ששה נסים: נס ראשון – שדרכן לפרוש זה מזה, שרצו להיפרד כשנכנס פנחס ודבקן המלאך זה בזה.
נס שני - שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולים לדבר.
דורש קבתה – קיבתה, איבר המין שלה. |
בשביל הנוקרנין, המדקדקים שמחפשים לכל דבר ראיה שלא יהו אומרים: לא היתה שם טומאה, אף הוא נכנס לעשות צרכיו!
נס רביעי - שלא נשמטו מן הרומח, אלא עמדו במקומם. נס חמישי - שהגביה המלאך פתח שקוף המשקוף כדי שיראו על כתיפו.
נס ששי - שהיה המלאך מחבל פוגע והורג את בני ישראל לפניו ויוצא.
מפשר בין הסיפור בבמדבר לבין התיאור בתהלים, לפיו פנחס התפלל ולא קינא לה'. |
כיון שיצא, וראה פנחס את המלאך שהיה מחבל בעם יותר מדאי - השליכן לארץ ועמד ופלל
שנאמר "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה" (תהלים קו ל).
ועוד ששה נסים אחרים נעשו לו: נס שביעי - שנארך חנית של רומח עד שנכנס בשני גולמים ויצא למעלה.
נס שמיני - שנתחזק זרועו של פינחס. נס תשיעי - שלא נשבר הרומח. נס עשירי - שלא ירד מדמם על פנחס, שלא יטמא.
נס אחד עשר – שלא מתו והן בידו, אלא לאחר שהניח את הרומח שלא יטמא. נס שנים עשר - שדרך העליון להיות תחתון על הרומח
ונעשה נס ונהפך זמרי על כזבי כשעת מעשה, וראום כל ישראל וחייבום מיתה!
בא לו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי
אמר לו: וכי בן בתו של פוטי הזה מבקש לעקור שבט אחד מישראל? וכי אין אנו יודעים בן מי הוא?
כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו - התחיל מייחסו לשבח
שנאמר "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל" (במדבר כה יא)
כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה - השיב את חמתי מעל בני ישראל"!
תוך כדי השבח לפנחס, שבניגוד לזמרי הוא שהציל את שבט שמעון מהמגפה, (שנגרמה ע"י זמרי, שהצטייר בעיני ההמון כמושיע) מבליע הדרשן גם עקיצה לכהנים בבית שני, שהיו קונים את הכהונה בכסף ולכן התקצרו ימיהם. |
"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים גדולים
אבל בבנין אחרון עמדו ממנו שמנים כהנים, ובשביל שהיו שוכרין אותה בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות.
מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף ומחוקיהם כסף
שוב מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות זהב ומחוקיהם זהב אמרו כפה סייח את המנורה.
שוב חוזרת האזהרה מפני מוות אפשרי של המקנא: דורש גזירה שווה "תחת אשר". ההערכה לפנחס היא כאל מרטיר שמסר את נפשו כדי להציל את ישראל מהחטא |
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם," (במדבר כה יג) - אלו עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו להם לכהנים!
"תחת אשר קנא לאלהיו", "תחת אשר הערה למות נפשו" (ישעיה נג יב)
"ויכפר על בני ישראל", לכפר לא נאמר כאן, אלא "ויכפר על בני ישראל"
שעד עכשיו לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים!