ביאור:משנה עבודה זרה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת עבודה זרה: א ב ג ד ה

מסכת עבודה זרה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

איסורים משום קירבה[עריכה]

חטיבה I: דימוי רע של הגויים[עריכה]

(א) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים - מפני שחשודין על הרביעה.

במקרא חובה עלינו להשמיד את עובדי ע"ז כדי שלא יחטיאו אותנו. במשנה אי אפשר להשמיד אותם, ולכן עושים להם דמוניזציה ומייחסים להם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים כדי להרחיק מהם.

ניתן להסיק שאין איסור להעמיד בהמה בפונדק של גויים שאינם חשודים על הרביעה, וכן בשאר האיסורים. וראו תוספתא ב, א, שמתירה לקנות מהם בהמה לקרבן ואינה חוששת משום נרבע וכו'.

וראו תוספתא ג, א, שמתירה את כל אלו ביחס לכותים.

ולא תתיחד אשה עמהן - מפני שחשודין על העריות.

ולא יתיחד אדם עמהן - מפני שחשודין על שפיכות דמים.

בת ישראל לא תילד את הנכרית - מפני שמילדת בן לעבודה זרה.

אבל נכרית מילדת בת ישראל.

בת ישראל לא תניק בנה של נכרית.

אבל נכרית מניקה בנה של ישראלית ברשותה:


(ב) מתרפאין מהן רפוי ממון, רפוי בהמות אבל לא רפוי נפשות.

ואין מסתפרין מהן בכל מקום, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, ברשות הרבים - מותר, אבל לא בינו לבינו:


חטיבה II: איסור שימוש בשיירי קרבנות ע"ז[עריכה]

(ג) אלו דברים של גויים אסורין, ואסורן - אסור הנאה

היין, והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין, וחרס הדריני,

החומץ והחרס אסורים משום יין נסך.

העורות והבשר אסורים כי הם זבחי עבודה זרה והנספחים אליהם.

"לתרפות" - לשון נופל על לשון "מתרפאין".

היחס לגויים עצמם הפוך מהיחס אל הבשר, כי הם נדונים לפי כוונתם העתידית, ואילו הבשר לפי מה שעשו בו בעבר.

יהודים שהולכים - אפילו ליריד - אסור לשאת ולתת עמהם אפילו בדרך חזרה, ראו תוספתא א, ג.

ועורות לבובין. עורות שיש בהם חור מול הלב של הבהמה, שהקריבו אותו לע"ז לפני שפשטו את העור ממנה

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול - אסור, משוך - מותר.

בשר הנכנס לעבודה זרה - מותר.

והיוצא - אסור, מפני שהוא כזבחי מתים, דברי רבי עקיבא.

ההולכין לתרפות לבית ע"ז - אסור לשאת ולתת עמהם, והבאין משם - מותרין:

המשנה מביאה כבר כאן את איסור יין נסך שיורחב בסוף המסכת, כי כאן נדון אחד מטעמיו של האיסור - משום קירבה. החטיבה מציגה את האיסורים משום קירבה וגם את המבוכה הנגרמת מהם, באשר אין לגלות טעם זה.

חטיבה III: איסורי קירבה[עריכה]

(ד) נודות הגויים וקנקניהן, ויין של ישראל כנוס בהן - אסורין,

ואסורן - אסור הנאה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אין אסורן - אסור הנאה.

ראו תוספתא ה, ג, שחכמים הם ר' יוסי, והאיסור על הנאדות ועל החרצנים הוא מפני שמרטיבים את הנאדות בזפת עם יין ואת הזיתים בחומץ בן יין.

ראו תוספתא שביעית ה, ט, שסתמה כדעת חכמים בעניין הגבינות.

וראו תוספתא ה, ז, שמבחינה בין יצרן מומחה של גבינה לבין יצרן ביתי.

החרצנים והזגין של גויים - אסורין, ואסורן - אסור הנאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: לחין - אסורין, יבשין - מותרין.

המוריס וגבינות בית אניקי של גויים - אסורין, [ואסורן] - אסור הנאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין אסורן - אסור הנאה:


לגבי הביטוי "שדעתו יפה" ראו מנחות יא, ז.

בתחילה מנסה ר' יהושע להסביר את האיסור כתוצאה מאיסורי תורה, כמו במשנה א, אבל לאור הציטוט של ר' ישמעאל עולה שאיסור ההנאה מחלב המוקדשים, ולכן גם מחלב שבקיבת נבלה, אינו מהתורה. לבסוף רמז שהכל אסור משום דודים (קירבה), כמו היין. ר' ישמעאל היה קורא דדייך, כתרגום השבעים המתרגמים שם מלשון דדים (שדיים). וראו סיפור נוסף שגם בו השיא ר' יהושע את ר' ישמעאל לשאלת הקריאה של הפסוק משיר השירים, בתוספתא פרה י, ב.

היין עצמו אסור הן משום הקירבה, הן משום שהוא מתנסך על המזבח המקודש. ההלכה שנקבעה לבסוף לגבי חלב המוקדשים, שלא נהנים ממנו, דומה למעשה להלכה של גבינות הגויים. הציטוט שמביא ר' ישמעאל, המתיר אותו, אינו מופיע בשום מקום אחר. לכן יתכן שר' יהושע עמד בדעתו שהאיסור הוא בגלל קיבת הנבלה, אבל העביר את הדיון לענייני קירבה כדי להימנע מויכוח עם ר' ישמעאל.

גם איסור הקירבה מביך למדי, כי אינו מפורש בדברי חכמים, ולכן גם עליו יש כאן רמז בלבד.

יתכן שלא אסרו במפורש קירבה לגויים מסיבות פוליטיות חיצוניות, מחשש איבה - ויתכן גם שמסיבות פוליטיות פנימיות, כי לא היה לחכמים כח לאכוף איסור כזה.

(ה) אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע, כשהיו מהלכין בדרך.

אמר לו: מפני מה אסרו גבינות של גויים?
אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה.
אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה,
ואמרו: "כהן שדעתו יפה שאינו איסטניס שורפה מוצץ את החלב מקיבת העולה חיה"!
[ולא הודו לו, אבל אמרו אמנם לבסוף נקבעה ההלכה (מעילה ג, ה) "לא נהנין ולא מועלין"]
[חזר] אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה.
אמר לו: אם כן, למה לא אסרוה בהנאה? מלבד ר' מאיר
השיאו לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא:
(שיר השירים א ב) "כי טובים דדֶיך מיין", או "כי טובים דַדַיך"?
אמר לו: "כי טובים דדַיך".
אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חברו הפסוק הסמוך מלמד עליו: "לריח שמנֶיך טובים":


(ו) אלו דברים של גויים אסורין, ואין אסורן אסור הנאה:

חלב, פת, שמן ושלקות נאסרו בגלל תקנה. שאר האיסורים הם בגלל חשש כשרות: שמא עירב בהם יין, או דגים טמאים, או אף חתך את החלתית בסכינו הטרף.

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת, והשמן שלהן.
רבי ובית דינו התירו בשמן.
ושלקות, שבושלו עי הגוי
וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ,
וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה [כלבית שוטטת בו], והחילק
וקורט של חלתית, ומלח סלקונטית

הרי אלו אסורין ואין אסורן אסור הנאה:


חטיבה IV: מותרים[עריכה]

(ז) אלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש.

ראו הגדרות בתוספתא ה ו.

והדברניות ענבים - אף על פי שמנטפין, אין בהם משום הכשר משקה.
וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה
וציר שיש בה דגה, ועלה של חלתית, וזיתים גלסקאות המגלגלין.
רבי יוסי אומר: השלוחין - אסורין.

החגבים הבאים מן הסלולה - אסורין, מן ההפתק - מותרין.

וכן לתרומה: