ביאור:משנה עבודה זרה פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
השפעות הגויים על ההלכה[עריכה]
|
חטיבה זו מזהה את הקרבנות של ע"ז בשתי דרכים: זו של הגויים, העובדים אותה - וזו של היהודים, המסיקים לגביה מעבודת המקדש. |
חטיבה I: זיהוי ע"ז[עריכה]
(א) רבי ישמעאל אומר: שלוש אבנים סלעים זו בצד זו בצד מרקוליס - אסורות,
|
לדעת ר' ישמעאל הסיבה לאיסור השימוש באבנים היא דעתם של עובדי מרקוליס (מרקורי, אל המסחר), שהניחו אותן שם. המספר 3 מסמן הנחה מכוונת (במקרה שלפנינו לשם פולחן), וראו פאה ו, ה, וכן ב"מ ב, ב. וראו תוספתא ז, ו, שר' ישמעאל מבחין בין אבנים התפוסות ומחוברות לפסל מרקוליס לבין אבנים המונחות בצידן. וראו גם על שלוש אבני המצבה האליליות ללא פסל במאמר איסור פסל ותמונה בקרב הנבטים - הסגידה לאלילי-מצבה מאת יוסף פטריך, באתר יד בן צבי. לדעת חכמים הסיבה לאיסור היא מראית העין, מבחינת הצופה (היהודי) מן הצד. אבני מרקוליס עמדו בצמתים לצד הדרך, והיו שהשתמשו בהן לציון המקום בלי לעבוד את האליל. לכן מציאה שנמצאה עליהן מותרת. אבל אם מצא קרבנות - הם אסורים משום תקרובת עבודה-זרה, וראו תוספתא תמורה ד, א, שם מופיעה אותה רשימה. בתלמודים מובאות גם דעות שהענבים והשיבולים אסורים משום קישוט לפסל, ולא משום קרבן, וראו גם תוספתא סוכה א, ז. בעניין הקרבנות אין התחשבות בדרכי עבודת מרקורי אלא בדרכי עבודת ה', וראו גם ענייני היין לקמן, וכן סנהדרין ז, ו, שארבע העבודות אסורות בכל מקרה. וראו תוספתא ז, ו, שמבחינה בין מה שמשמש לפולחן לבין מה שמפגין עושר, ומנסה להיתמך בפסוקים. |
- ושתים - מותרות.
- וחכמים אומרים: שנראות עמו - אסורות, ושאין נראות עמו - מותרות:
(ב) מצא בראשו מעות, כסות או כלים - הרי אלו מותרין.
- פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, ויינות ושמנים וסלתות
- וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור:
חטיבה II: ביטול ע"ז ע"י עובדיה[עריכה]
(ג) עבודה זרה שהיה לה גנה או מרחץ
- נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. במסגרת של פרוטקציה
|
ראו לעיל ג, ד. |
היה שלה ושל אחרים - נהנין מהן, בין בטובה ובין שלא בטובה:
(ד) עבודה זרה של נכרי - אסורה מיד.
|
ראו לעיל ג, ב. כוחו של הנכרי לבטל ע"ז עולה על כוחו של יהודי, כי הוא העובד אותה כרגיל, והוא המכיר אותה. וראו תוספתא ו, ב, שלדעת ר' מאיר ור' שמעון יכול ישראל לבטל ע"ז. יהודי העובד ע"ז לעיתים יוצר לעצמו דת חדשה, ואז אינו יכול לבטל אותה - ולעיתים מצטרף לע"ז של גויים, ואז יכול הנכרי לבטל אותה, וראו עבודה זרה נב ב. |
- ושל ישראל - אינה אסורה, עד שתעבד.
נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חברו, וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי.
המבטל עבודה זרה - ביטל משמשיה.
- ביטל משמשיה - משמשיה מותרין והיא אסורה:
|
השוו לדרכי ביטול האשרה, לעיל ג, י, וראו סנהדרין ז, ו, שאין די בביטוי זלזול. אמנם לעיל ג, ד מדובר על השתנה, אבל ההשתנה בפני אפרודיטי אינה מבטלת אותה, אלא מוכיחה שהיא מבוטלת (ולמעשה לא היתה אלוהות מעולם). |
(ה) כיצד מבטלה?
- קטע ראש אזנה, ראש חטמה, ראש אצבעה, פחסה אף על פי שלא חסרה - ביטלה.
- רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, וזרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטלה.
מכרה או מישכנה - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל:
(ו) עבודה זרה שהניחוה עובדיה שאינה בשימוש
- בשעת שלום - מותרת. בשעת מלחמה - אסורה. כי יתכן שלאחר המלחמה יחזרו לעבדה.
בימוסיאות של מלכים כנים לפסלי המלך - הרי אלו מותרות, מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים: והם זמניים מראש, כמו ע"ז שהניחוה בשעת שלום.
(ז) שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה? משמיד אותה
|
עבודה זרה היא יצירה אנושית, והיא בתחום האמונה, ולכן אין הקב"ה יכול לבטל אותה, אלא רק להשמידה. וראו מכילתא דפסחא יג, שהקב"ה אכן השמיד את הפסילים במצרים חוץ מבעל צפון כדי לפתות את המצרים לעבדו. אבל בדרך כלל היחיד שמסוגל לבטל את הע"ז הוא העובד אותה, וראו לעיל משנה ד. במכילתא בחדש ו, נדרשים פסוקים מצפניה על הסבר זה לאי מחיית ע"ז. הביטול אינו נעשה על ידי השמדה אלא על ידי שינוי היחס. ההשמדה שעליה אנחנו מצווים נובעת מכך שגם אנחנו לא יכולים לבטל את הע"ז. והשוו תוספתא ז, ג, שהרחיבו את ההסבר גם לכך שהזרעים הגנובים צומחים ושהאשה הנאנסת נכנסת להריון. |
- אמרו להן: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין - היה מבטלו.
- הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות,
- יאבד עולמו מפני השוטים?
- אמרו להן: אם כן, יאבד דבר שאין צורך לעולם בו - ויניח דבר שצורך העולם בו!
- אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו
- שאומרים, "תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו":
|
הלכות יין נסך דומות להלכות ביטול עבודה זרה, שכן בשתיהן פועל הגוי: כאן להיתר וכאן לאיסור. |
חטיבה III: יין נסך[עריכה]
(ח) לוקחין גת בעוטה דרוכה מן הגוי
|
מיץ ענבים אינו "יין" עד שיסחט בבור שבגת, וראו גם לעיל ב, ז, "דברניות". הגדרת היין אינה בידי הגוי ואינה חומרית אלא פורמאלית. יש מחלקת בין החוקרים לגבי תהליך הכנת היין בגת - ראו מאמר על הכנת היין. |
- אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח למקום כינוס הענבים בגת.
- ואינו נעשה יין נסך - עד שירד לבור.
- ירד לבור, מה שבבור - אסור, והשאר - מותר:
|
למרות שאסור ליהנות מיין נסך, מותר להשתתף בייצור יין שיהפך ליין נסך לאחר שירד לבור, ולקבל שכר על כך. וראו תוספתא ח, ב, "שאין דרכן מנסכים כך". דיני טומאה, האוסרים עלינו לטמא פירות א"י, מופיעים כאן באמצע דיני יין נסך. נראה שדיני עם הארץ שבוצר בטומאה חמורים מדיני הגוי. וראו טהרות י ה. הבציר של הגוי מטמא את הפירות, אבל כשהגיעו לגת הענבים כבר טמאים ממילא, ולכן מותר לדרוך אותם. לעומת זאת אין לסייע לישראל טמא, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. |
(ט) דורכין עם הגוי בגת, אבל לא בוצרין עמו.
ישראל שהוא עושה בטומאה - לא דורכין ולא בוצרין עמו
- אבל מוליכין עמו חביות לגת, ומביאין עמו מן הגת.
נחתום שהוא עושה בטומאה - לא לשין ולא עורכין עמו
- אבל מוליכין עמו פת שכבר נטמאה לפלטר:
(י) גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלווה - אסור.
|
הבור שייך ליהודי. אם היהודי חייב כסף לגוי, יתכן שהגוי ירגיש חופשי לנסך את היין. |
- אין לו [עליו מלוה] - מותר.
נפל הגוי לבור ועלה, ומדדו בקנה, או מדד את כמות היין התיז את הצרעה בקנה,
- או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת מוחה קצף שעלה מהיין - בכל אלו היה מעשה, ואמרו: ימכר.
- ורבי שמעון מתיר.
נטל את החבית וזרקה [בחמתו] לבור - זה היה מעשה, והכשירו:
|
הגויים אינם מטמאים את היין אם הם יכולים למכרו ליהודים. הם מוכנים אפילו להעסיק שומר לשם כך. יש כאן אמון בהם, בתנאי שיש להם אינטרס מסחרי. וראו תוספתא ח, ג, שלעתים מספיק מנעול או חותמת על היין. נראה שהחשש שהגוי ינסך את היין אינו אלא כיסוי, כמו התיאור שלו כרובע בהמות וכרוצח בתחילת פרק ב. הטעמים העיקריים לאיסור היין הם הקדושה המיוחסת ליין ביהדות, ואיסור הקירבה הנרמז במשנה ה שם. |
(יא) המטהר יינו של נכרי, יהודי שייצר יין מענבים של גוי ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים
- בעיר שיש בה גויים וישראלים - מותר.
- בעיר שכולה גויים - אסור, עד שיושיב שומר.
- ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר:
- אף על פי שהוא יוצא ונכנס - מותר.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: [כל] רשות גויים - אחת היא: הוא אוסר אם החנות שייכת לגוי.
(יב) המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו של היהודי
- והלה כותב לו "התקבלתי ממך מעות" גם אם עדיין לא נתן לו את הכסף - מותר.
|
המקרה האחרון דומה לגוי שעומד ליד בור היין ושישראל חייב לו כסף, שבמשנה י. |
- אבל אם ירצה ישראל להוציאו, ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו,
- זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמים: