ביאור:משנה טהרות פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת טהרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הגת וטהרותיה[עריכה]

חטיבה I: עם הארץ בעבודתו: בבית הבד ובגת[עריכה]

הבדדים הם פועלי בית הבד, שטיהרו אותם כדי לעצור שמן טהור, ואף נעלו אותם בבית הבד כדי שלא יצאו וייטמאו, אבל בתוך בית הבד היו כלים טמאי מדרס הזב, שמטמאים גם במושב, במשא ובהיסט (ראו זבים ב, ד.) ר' מאיר מניח שהפועלים נטמאו בכלים הטמאים וטימאו את הזיתים בלי ידיעתם, ור' יהודה טוען שהפעולות של בעל הבית המחישו לפועלים את חובת הזהירות מהטומאה, ולכן מטהר את הזיתים. ר' שמעון מציע לשאול אותם: אם הכלים הללו טהורים בעיניהם – בודאי נטמאו בהם וטימאו את הזיתים; ואם הם מודעים לטומאת הכלים – נזהרו מהטומאה והזיתים טהורים.

ר' יוסי בדעת ר' מאיר, כי הוא חושש שעובדי הגת טימאו את הזיתים בלי ידיעתם, כי אינם בקיאים בדיני טומאת היסט, והשוו לעיל ח, ב.

(א) הַנּוֹעֵל בֵּית הַבַּד בִּפְנֵי הַבַּדָּדִין, וְהָיוּ לְשָׁם כֵּלִים טְמֵאִין מִדְרָס,

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּית הַבַּד טָמֵא.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית הַבַּד טָהוֹר.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם טְהוֹרִין לָהֶן - בֵּית הַבַּד טָמֵא; אִם טְמֵאִין לָהֶן - בֵּית הַבַּד טָהוֹר.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וְכִי מִפְּנֵי מָה טִמּוּם?
אֶלָּא שֶׁאֵין עַם הָאָרֶץ בְּקִיִּין בָּהֵסֵט.


(ב) הַבַּדָּדִין שֶׁהָיוּ נִכְנָסִים וְיוֹצְאִין, וּמַשְׁקִין טְמֵאִים בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד,

המרחק צריך לאפשר לפועלים לנגב את רגליהם באדמה, בדומה לדין לגבי הבהמה, ראו לעיל ג, ח.

מאמינים להם לטענה "לא נגענו", וראו גם לעיל ט, ח.

אם יצאו להשתין – צריך שישארו טווח ראיה מבעל הזיתים, ואין צורך לכלוא אותם בבית הבד כבמשנה א.

אִם יֵשׁ מַשְׁקִין לַזֵּיתִים רוח בין המשקים לזיתים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּפוּ שינגבו אֶת רַגְלֵיהֶן בָּאָרֶץ - הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִים שֶׁנִּמְצֵאת טֻמְאָה לִפְנֵיהֶן - נֶאֱמָנִין לוֹמַר: "לֹא נָגַעְנוּ".

וְכֵן תִּינוֹקוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן, יוֹצְאִין חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד, וּפוֹנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר - וְהֵן טְהוֹרִין.
עַד כַּמָּה יִרְחֲקוּ וִיהוּ טְהוֹרִין? - כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאָן.


(ג) הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָן לִרְשׁוּת הַמְּעָרָה – דַּיּוֹ; דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

אם נכנסו למקוה הטהרה (מערה) – האם צריך לוודא שטבלו כהלכה? – מחלוקת: ר' יוסי מחייב לוודא, ר' מאיר פוטר מכך, ור' שמעון תולה את הצורך במודעות של הפועלים לטומאתם.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם טְהוֹרִין לָהֶן - צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ.
אִם טְמֵאִין לָהֶן - אֵינוּ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ.

חטיבה II: תהליך הכנת היין[עריכה]

(ד) הַנּוֹתֵן מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁלַּאֲדָמָה;

לדעת בית שמאי, המיץ היוצא מהענבים לפני דריכתם בגת עלול להיטמא מהידים ולטמא את הענבים, ולכן יש להקפיד על טהרת הידים. לדעת בית הלל, מותר לאסוף את הענבים בידים טמאות ואין הענבים נטמאים מכך, אלא אם היו במקום המשמר את המיץ, וראו גם זבים ה, יב. אכן, תרומה אינו יכול לתרום אלא לאחר נטילת ידים.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת,
וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת - טִמָּן.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָתָן בְּטַהֲרָה.
מִן הָעֶבֶט וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁלֶּעָלִים אם הענבים בדלי או במקום שבו המיץ נאגר - הַכֹּל שָׁוִין שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת.
וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת - טִמָּן.


(ה) הָאוֹכֵל מִן הַסַּלִּים, וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁלַּאֲדָמָה,

אם אכל ענבים שהיו מונחים על האדמה – לא טימא את שאר הענבים.

אם אכל ענבים שהיו על העבט (ראו משנה ד) – טימא אותם, ואם הכמות היתה יותר מכביצה – טימא גם את מה שבא במגע עם הענבים הללו. והשוו לדעת ר' יוסי בתוספתא יא, ז.

אם נפל גרגר יחידי מהעבט הטמא לגת, ולגרגר היה חותם - הגת טהורה, כי הגרגר לא הזיל מיץ, וראו תוספתא חולין א, כג.

אַף עַל פִּי מְבֻקָּעוֹת וּמְנַטְּפוֹת לַגַּת - הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה.
מִן הָעֶבֶט וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁלֶּעָלִים - נָפַל מִמֶּנּוּ גַרְגֵּר יְחִידִי;
אִם יֵשׁ לוֹ חוֹתָם הגרגר מחובר לעוקץ החותם אותו, ואינו מרטיב את ענבי הגת - טָהוֹר, וְאִם אֵין לוֹ חוֹתָם - טָמֵא.
נָפְלוּ מִמֶּנּוּ עֲנָבִין, וּדְרָכָן בִּמְקוֹם מַפְנֶה; בלי שיתערבו באחרים
כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן - טָהוֹר, יָתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא,
שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה - נִטַּמָּאת בְּכַבֵּיצָה.


(ו) מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עַל שְׂפַת הַבּוֹר, וְנִתְּזָה צִנֵּירָה רוק מִפִּיו,

בניגוד לבית הבד, שבו נאסף השמן מייד עם העצירה – בגת נשאר היין כמה ימים עד שיתסוס, והבעיה קשה יותר. וראו תוספתא תרומות ג יא, שהתיחסו ליין בגת כטמא.

סָפֵק הִגִּיעָה לַבּוֹר, סָפֵק לֹא הִגִּיעָה - סְפֵקוֹ טָהוֹר.


(ז) הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר, אוסף את היין לחביות וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בָּרִאשׁוֹנָה בחבית - כֻּלָּם טְמֵאוֹת;

הנחה היא שהשרץ היה בחביות לפני היין. החבית הראשונה הוכנסה עם השרץ שבה לגת, ולכן הכל טמא.

אם לא הכניס את החביות לגת, אלא מילא לתוכן בכד שאיבה – רק החבית עם השרץ טמאה.

אם החבית נבדקה לפי המילוי וכוסתה לאחריו, ונמצא בה שרץ – הוא כנראה הגיע מהגת למחץ ולחבית, ולכן הכל טמא.

בָּאַחֲרוֹנָה - הִיא טְמֵאָה, וְכֻלָּם טְהוֹרוֹת.
אֵמָתַי? - בִּזְמַן שֶׁהוּא זוֹלֵף בְּכָל אַחַת וְאַחַת;
הָיָה זוֹלֵף בְּמַחַץ, בעזרת כד המוכנס לגת, וממנו שופך לחביות נִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן - הִיא טְמֵאָה בִלְבַד.
אֵמָתַי? - בִּזְמַן שֶׁהוּא בוֹדֵק וְלֹא מְכַסֶּה, אוֹ מְכַסֶּה וְלֹא בוֹדֵק;
הָיָה בוֹדֵק וּמְכַסֶּה, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בֶּחָבִית - הַכֹּל טָמֵא;
בַּבּוֹר - הַכֹּל טָמֵא;
בְּמַחַץ - הַכֹּל טָמֵא.


חטיבה III: הגת לאחר דריכת רוב הענבים[עריכה]

אחרי הדריכה בגת היו דורכים שוב על הזגים להוציא עוד מעט מיץ, אבל בשלב זה היו רבים נמצאים שם, כשם שאחרי בצירת הכרם נכנסים אליו העניים לאיסוף העוללות, ולכן הוא רשות הרבים. בתוספתא יא, ט מוסיפים גם שהגת העליונה (המקום שבו דורכים) היא רה"ר, והתחתונה (המקום של היין) - רה"י.

הדינים הללו תלויים בכך שיש כמה דרכים לגת ולכרם, ואינם מבודדים – וראו לעיל ו, ט.

גם כלי הגת ובית הבד נחשבים כרשות הרבים ולכן ספיקן טהור, ראו לעיל ז, ז. לגבי דרך הטיהור שלהם השוו תוספתא יא, י, שם מעירים שבאותה דרך גם מנקים יין נסך.

אבל עקל של גומא סופג לתוכו יין טמא, ולכן יש להוציא אותו משם – או ע"י המתנה של שנה, או ע"י שטיפתו במי נהר המחוברים למעיין, ראו מקואות ה, ה.

(ח) בֵּין הָעִגּוּלִין לַזּוֹגִין - רְשׁוּת הָרַבִּים.

כֶּרֶם לִפְנֵי בוֹצְרִים - רְשׁוּת הַיָּחִיד; לְאַחַר בּוֹצְרִים - רְשׁוּת הָרַבִּים.
אֵמָתַי? - בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בָּזוֹ וְיוֹצְאִין בָּזוֹ.

כְּלֵי בֵית הַבַּד, שֶׁלַּגַּת, וְהָעֵקֶל, בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁלָּעֵץ – מְנַגְּבָן, וְהֵן טְהוֹרִין.

בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁלַּגְּמִי, מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּים.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אִם נוֹתְנָן לְשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר - דַּיּוֹ.