ביאור:משנה טהרות פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת טהרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

ספקות טומאה ברשות היחיד[עריכה]

טומאה שנזרקה על הטהרות, או טהרה שנזרקה בין הטומאות – הטהרות לא נטמאו, כי יתכן שיחמיץ את מגע המפתח בככר, וראו גם אהלות ח, ה. אמנם אם נמצא המפתח הטמא נוגע בככר – הככר טמאה.

ר' יהודה משוכנע שאם זרק ככר לא יחמיץ את המפתחות המונחים, והככר טמאה משעה שזרק אותה, אבל אם זרק מפתח – יתכן שלא פגע בככר, ולכן טהור.

יתכן גם שטעמו הוא כבמשנה ג, המבחינה בין הטומאה המונחת במקום כלשהו לבין טומאה ניידת, וראו תוספתא ג, ח.

בתוספתא ה, ה יש המזהים את המקרה הזה עם "ספק שרצים" דלקמן משנה ז, ואינו הכרח.

חטיבה I: טומאה מרחפת וטיהורה[עריכה]

(א) הַזּוֹרֵק טֻמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם:

כִּכָּר טהור לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת, הטמאים מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת - טָהוֹר.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת - טָמֵא,
מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת - טָהוֹר.


(ב) הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה, וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁלִּתְרוּמָה,

ראו עדיות ב, ז, שם מובאת המשנה לפני ר' עקיבא בשם ר' יהושע.

הטיהור הוא אם יש ספק האם נגע השרץ בככרות, בדומה למקרה של זריקת המפתח לבין הככרות במשנה א.

בתוספתא ד, ד מעלים חכמים ספק נוסף, שמא השרץ היה עדיין חי; אבל רבי טוען שיש להניח שהוא מת בפי החולדה.

סָפֵק נָגַע, סָפֵק לֹא נָגַע - סְפֵקוֹ טָהוֹר.


(ג) הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה, וְהַנְּבֵלָה בְפִי הַכֶּלֶב, וְעָבְרוּ בֵין הַטְּהוֹרִין, אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִין בֵּינֵיהֶן,

סְפֵקָן - טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטֻּמְאָה מָקוֹם. הטומאה אינה במקום מסוים אלא נעה ונדה, כמו במשנה א.

לגבי הסיפא ראו תוספתא ד, א. נראה שלדעת ר' דוסא עושים נסיון ללכת לשם ובוחנים אם יתכן שלא נגע; אבל חכמים מטמאים בלי מבחן.

כנראה לדעת ר' יוסי בתוספתא ה, ה המקרה שבסיפא הוא ספק שרצים, וטהור!

הָיוּ מְנַקְּדִים מנקרים, שהטומאה מונחת והכלב והחולדה מנסים לאכול ממנה בָּהֶן עַל הָאָרֶץ,
וְאָמַר: "הִלַּכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז, וְאֵין יָדוּעַ אִם נָגַעְתִּי אִם לֹא נָגַעְתִּי" –
סְפֵקוֹ - טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטֻּמְאָה מָקוֹם.


(ד) כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב, סָפֵק הֶאֱהִיל עבר מעל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

טומאת המת חמורה מטומאת השרץ, טומאה ברשות היחיד חמורה מטומאה ברשות הרבים, וטומאת אדם חמורה מטומאת המזון (לעיל משנה א-ג) ומטומאת הכלים, כיוון שבאדם יש דעת להישאל (למרות שאינו יודע אם אכן עבר העורב בדיוק מעליו). לכן בספק המתואר כאן, כאשר יש צירוף של שלוש החומרות הללו – טמא.

יתכן שהשרץ היה בבור וטימא את הדליים שבהם שאב את המים, או שהיה בכלי העליון ונפל עם המים לתחתון, אבל מניחים לקולא, שהשרץ היה רק בדלי שבו נמצא, וראו לעיל ג, ה ואילך, שהדלי אינו יכול להישאל, והטומאות כשעת מציאתן. והשוו לדעת רבי בתוספתא יא, ב.

סָפֵק אָדָם - טָמֵא; סָפֵק כֵּלִים - טָהוֹר.

הַמְמַלֵּא עֲשָׂרָה דְלָיִין, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן,

הוּא טָמֵא, וְכֻלָּם טְהוֹרִין.

הַמְעָרֶה מִכֶּלִי לְכֶלִי, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן - הָעֶלְיוֹן טָהוֹר.


חטיבה II: ספקות טמאים[עריכה]

(ה) עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה:

בית הפרס – ראו אהלות יז, א. עפר חו"ל – ראו שם ב, ג. בגדי עם הארץ – ראו חגיגה ב, ז. כלים ורוקין – ראו לקמן ה, ח. מי רגליים של אדם שאינו מוכר לנו טמאים כמו רוק, שמא היורק או המשתין הוא זב.

בכל ששת המקרים הללו הטומאה עצמה הא בספק, אבל נגיעה וודאית של תרומה באחד מהם פוסלת אותה ויש לשרפה.

ר' יוסי מחמיר ודורש לשרוף את התרומה גם אם ספק נגעה במקרים הללו, אם היה הדבר ברשות היחיד שבה מחמירים יחסית, וחכמים חולקים עליו: אינם שורפים אבל אינם מתירים לאכול את התרומה.

והשוו תרומות ה, א, שם מוצאים דרך לאכול את התערובת הטמאה עם התרומה הטהורה, מבלי שהטומאה תפגע בתרומה או בכהן. ובמשנה ב ובמשנה ד שם מתבטל ברוב של 100 לא רק איסור התרומה, אלא גם איסור הטומאה!

עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרַס, וְעַל [סְפֵק] עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים,
וְעַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִים, וְעַל סְפֵק רוֹקִין,
וְעַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה,
וְעַל וַדַּי מַגָּעָן שֶׁהוּא סְפֵק טֻמְאָתָן,
שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – תּוֹלִין; וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.


(ו) שְׁנֵי רוֹקִין, אֶחָד טָמֵא מספק וְאֶחָד טָהוֹר,

אם יש ספק האם נגעה התרומה, או נשאה או הסיטה באחד הספקות שבמשנה ה, לדעת חכמים – תולים, כאמור שם. ברשות הרבים תולים על מגע בספק רוק רטוב, ועל ספק נשיאת רוק כלשהו;

אם נגע או נשא או הסיט אחד הספקות בודאי, אפילו ברשות הרבים – שורפים את התרומה.

וראו תוספתא ה, א, שר' יהודה חולק, וטוען "אין רוק מבטל רוק".וראו שיטתו באריכות שם גם בהלכות ב-ד.

תּוֹלִין עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן, וְעַל הֵסֵטָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
וְעַל מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים,
וְעַל מַשָּׂאָן - בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁים.

הָיָה רוֹק יְחִידִי וְנָגַע בּוֹ, וּנְשָׂאוֹ, וֶהֱסִיטוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים - שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה,

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.


חטיבה III: ספקות טהורים[עריכה]

(ז) אֵלּוּ סְפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִין:

ספק מים שאובים – ראו מקואות ב, ג. שאר הספקות יבוארו בהמשך הפרק.

סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין לַמִּקְוֶה, סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
סְפֵק מַשְׁקִין לִטַּמֵּא - טָמֵא, וּלְטַמֵּא - טָהוֹר,
סְפֵק יָדַיִם לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וּלְטַהֵר - טָהוֹר,
סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים, סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, סְפֵק הַחֻלִּין,
סְפֵק שְׁרָצִים, סְפֵק נְגָעִים, סְפֵק נְזִירוּת, סְפֵק בְּכוֹרוֹת, וּסְפֵק קָרְבָּנוֹת.


(ח) סְפֵק טֻמְאָה, צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם - בֵּין בַּכֵּלִים, בֵּין בַּקַּרְקַעוֹת,

המים עשויים להיות בכלי או במאגר בקרקע, וראו תיאור של הסיטואציה בתוספתא ה, ד. ר' שמעון מטהר רק בספק שנגע בטומאה שצפה על המים שבקרקע. ר' יהודה ור' יוסי מסכימים עימו, ור' יהודה מוסיף תנאי: שספק הנגיעה היה בזמן שהאדם יצא מהמים, כי בדרך כלל התנועה של האדם ביציאתו מהמים מרחיקה ממנו את הדברים הצפים. ר' יוסי מיקל, וטוען שאפילו אם כמעט ודאי שנגע בטומאה – טהור.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּכֵּלִים - טָמֵא, וּבַקַּרְקַעוֹת - טָהוֹר.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְפֵק יְרִידָתוֹ - טָמֵא, וּסְפֵק עֲלָיָתוֹ - טָהוֹר.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלֹא אָדָם וְטֻמְאָה - טָהוֹר.


(ט) סְפֵק מַשְׁקִים לִטַּמֵּא - טָמֵא, כֵּיצַד?

אם הטמא ספק נגע בנוזלים הטהורים – טימא אותם, אבל אם זרק מקל רטוב וטמא לככרות טהורים, וספק נגע המקל בככרות – טהורים, וראו משנה א.

טָמֵא שֶׁפָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע - סְפֵקוֹ טָמֵא.
הָיְתָה כִכָּר טְמֵאָה בְיָדוֹ, של הטהור וּפְשָׁטָהּ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין,
סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע - סְפֵקוֹ טָמֵא.

וּלְטַמֵּא - טָהוֹר, כֵּיצַד?

הָיְתָה מַקֵּל בְּיָדוֹ, וּבְרֹאשָׁהּ מַשְׁקִין טְמֵאִין, וּזְרָקָהּ לְבֵין כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין,
סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע - סְפֵקוֹ טָהוֹר.


(י) רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: סְפֵק מַשְׁקִין לָאֳכָלִים - טָמֵא, וְלַכֵּלִים - טָהוֹר.

ר' יוסי מפרש את הביטוי "ספק משקים לטמא – טהור" בדרך אחרת מזו שבמשנה ט: הספק אינו בנגיעה אלא בטומאה. אבל גם הוא מודה שספק כזה אינו מטהר את האוכל אלא רק את הכלים, ןהשוו ספרא שמיני פרשה ח, ה.

וראו פרשנויות מקוריות נוספות שלו בענייני ספקות שהקילו בהם בתוספתא ה, ה-ז.

כֵּיצַד? - שְׁתֵּי חֲבִיּוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה,
עָשָׂה עִסָּה מֵאַחַת מֵהֶן, סָפֵק מִן הַטְּמֵאָה עָשָׂה, סָפֵק מִן הַטְּהוֹרָה עָשָׂה,
זֶה הוּא סְפֵק מַשְׁקִין: לָאֳכָלִים - טָמֵא, וְלַכֵּלִים - טָהוֹר.


(יא) סְפֵק יָדַיִם, לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וְלִטְהַר - טָהוֹר.

לעניין ידים ראו ידים ב, ד. לעניין רשות הרבים ראו לקמן פרקים ה-ו. לעניין ספק דברי סופרים ראו מקואות ב, ב. אבל לגבי ודאי – טמא, ראו זבים ה, יב. אב הטומאה מדברי סופרים – ראו אהלות ג, ה.

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים - טָהוֹר.

סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים: אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִים, שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין,

בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְמַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלֹשֶׁת לָגִּין מַיִם שְׁאוּבִין,
סְפֵקוֹ טָהוֹר.

אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים - סְפֵקוֹ טָמֵא.


(יב) סְפֵק הַחֻלִּין - זוֹ טַהֲרַת פְּרִישׁוּת.

ספק החולין – מדובר בחולין שהקפידו על טהרתם, וראו לעיל ב, ח. ספק שרצים – ראו לעיל משנה ד. ספק נגעים – ראו נגעים ה, ד-ה. ספק נזיר – ראו נזיר ב, ח, כדברי חכמים. ספק בכורות אדם – ראו בכורות ח, ג. בכורי בהמה טמאה – ראו שם א, ג, ובהמה טהורה ראו שם ב, ו, כדעת ר' עקיבא.

סְפֵק שְׁרָצִים - כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן.

סְפֵק נְגָעִים - כַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה;

מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה - סְפֵקוֹ טָמֵא.

סְפֵק נְזִירוּת - מֻתָּר.

סְפֵק בְּכוֹרוֹת - אֶחָד בְּכוֹרֵי אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹרֵי בְהֵמָה, בֵּין טְמֵאָה בֵין טְהוֹרָה,

שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.


(יג) סְפֵק קָרְבָּנוֹת: הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת, סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת,

ספק קרבנות – ראו כריתות א, ז.

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּקָּדָשִׁים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.