ביאור:משנה מסכת זבחים
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
מסכת זבחים: קרבנות מן החי
[עריכה]מבוא למסכת זבחים
[עריכה]המסכת עוסקת בזבחים מן החי. אבל כבר בתחילתה אנחנו מוצאים הדגשה יתרה על הממד של הכוונה: ארבעת הפרקים הראשונים מוקדשים למחשבות הכהנים והשוחטים את הקרבן - מחשבות העלולות לפסול אותו או אף להגדיר אותו כ"פיגול".
מקורו של הביטוי "פיגול" הוא בויקרא ז יח. לפי הפשט מדובר בבשר שנותר לאחר זמן אכילתו, והשוו אונקלוס ותרגום יונתן לויקרא ז, יח, וראו גם יובלים כא יג. אבל חז"ל פירשו את הביטוי ואת האיסור הנלוה אליו כמורים על כוונה של הכהן בזמן הקרבת הקרבן לאכול אותו לאחר זמנו. לפי ההסבר של חז"ל, חמור דינו של אוכל הפיגול - אפילו אם למעשה אכל אותו בזמן ובמקום הנכונים - מדינו של אוכל קדשים בחוץ. החומרה של ההתייחסות למחשבה ניכרת גם בכך שלרוב הבעיות העלולות להתרחש בזמן ההקרבה יש פתרון, ואילו לתקלה הנובעת ממחשבה אין כזה.
פרק א מוקדש למחשבה על סוג הקרבן, המחייבת בעיקר בקרבן החטאת. פרק ב מגדיר את ה"פיגול", פרק ג מסייג את ההגדרה הנ"ל ומפרט מחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, ופרק ד מפרט קרבנות שאינם נפסלים במחשבות פיגול. בסוף פרק ד מובאת רשימה של מחשבות שהמקריב חייב לחשוב, או לפחות להיות מודע להן.
רק בפרק ה מופיע הפרק המרכזי במסכת, המדרג את קרבנות הבהמה לפי קדושתם. לאחריו מוקדשים שני פרקים לדיני קרבנות העוף: פרק ו מפרט את דיני הקרבת קרבנות העוף לכתחילה, תוך התמקדות במקום מעשה ההקרבה ומחשבת המקריב, ופרק ז דן בתקלות שונות העלולות לצוץ בקרבנות העוף.
כרגיל במקומות נוספים במשנה, אחרי הדינים העוסקים במצבי הוודאות - מופיע פרק (ח) המוקדש לספיקות ולתערובות, ולדרכי ההתמודדות עימם.
פרק ט משלים את החלק השני של המסכת בעיסוקו בקרבנות שהגיעו בטעות למזבח, ובעיקרון שהמזבח מקדש את הראוי לו, ולכן אין להוריד ממנו קרבן אפילו אם לא עשה הקרבן את תפקידו ולא נחשב לבעליו כמילוי חובתו. בכך מחזיר אותנו פרק ט לתחילת המסכת, שבה הוזכר הדין הזה בהקשר של כוונה לא נכונה של המקריב.
פרק י חוזר לשאלות ההיררכיה של ההקרבה שנדונו בפרק ה, ומוסיף דיון בסדר אכילת הקרבנות הנאכלים. אכילת הקרבנות ע"י הכהנים נחשבה חלק מתהליך ההקרבה והכפרה, ולכן היא מוצמדת כאן לשאלת סדר ההקרבה על המזבח. כך מעביר אותנו הפרק לנושא האכילה.
פרקים יא-יב ממשיכים לפרט את דיני האכילה ושאריות הקרבן: בתחילת פרק יא עוסקים בדיני החטאת, שדווקא בה יש מצווה מיוחדת, לכבס בגדים שניתז עליהם דם הקרבן בעזרה. כמו כן עוסק הפרק בשאלת ניקוי או שבירת כלי האוכל המלוכלכים. פרק יב עוסק בעיקר בעורות הקרבנות המועברים לכהנים, ובשריפת הקרבנות: אלו המיועדים להישרף מחמת קדושתם - ואלו הנשרפים מחמת פסולם.
פרקים יג-יד עוסקים בהקרבת קרבנות מחוץ למקדש. גם כאן יש הבנה מיוחדת של חז"ל, לפסוקים שבויקרא יז, א-ט. לפי הפשט מדובר כאן בהקרבה לע"ז, כאמור בויקרא יז ז, אבל חז"ל קשרו את האיסור הזה לבלעדיות של המקדש, ורמזו בכך לפולמוס שהתנהל בין המקדש בירושלים לבין מקדש חוניו במצרים, שהיה מקדש לה'. עם זאת, בסוף המסכת ניכרת מגמה להרפות מעט את האיסורים הללו, אולי כתוצאה מחורבן המקדש.
מבנה המסכת בפירוט
[עריכה]פרק א: "כל הזבחים שנזבחו" - מחשבה שלא לשם הזבח
פרק ב: "כל הזבחים שקבל דמם" - יסודות דיני הפיגול
פרק ג: "כל הפסולין ששחטו" - גבולות הפיגול
פרק ד: "בית שמאי" - מחשבות חובה ומחשבות פיגול
פרק ה: "איזהו מקומן" - היררכיה של הזבחים
פרק ו: "קדשי קדשים" - קרבנות שאינם בהמה
פרק ז: "חטאת העוף" - מעילה ונבלה בקרבנות העוף
פרק ח: "כל הזבחים שנתערבו" - תערובות הזבחים
פרק ט: "המזבח מקדש" - קרבנות פסולים על המזבח
פרק י: "כל התדיר" - סדר עדיפויות בהקרבה ובאכילת הקרבנות
פרק יא: "דם חטאת" - תורת החטאת
פרק יב: "טבול יום" - הבשר והעור כזכות הכהנים