ביאור:משנה זבחים פרק יב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת זבחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הבשר והעור כזכות הכהנים

אכילת הבשר והשימוש בעור ע"י הכהנים הם חלק מההקרבה.

חטיבה I: כהנים הזכאים לאכול מהבשר

(א) טבול יום ומחוסר כפורים כהן שהיה טמא וטבל, וממתין לערב כדי לאכול מהבשר, או שעדיין לא הביא קרבן שהתחייב בו לאחר טהרתו - אינן חולקין בקודשים לאכול לערב.

השוו תוספתא פאה ד, ז, שבקדשי הגבול (כגון תרומות) חולקים גם קטנים וטמאים, אבל לא בקודשי מזבח, שאם נטמאו אסורים גם בהנאה.

בעלי המום היו פסולים לעבודה, אבל השתתפו בחלוקת הבשר - ראו תוספתא ו, ז, וכן ויקרא כא כב.

לדין האונן ראו תוספתא יא, ב.

אונן כהן שמת אחד מקרוביו באותו יום - נוגע, בבשר, אם הוא טהור ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול לערב.

בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין - חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין.

וכל שאינו ראוי לעבודה חוץ מבעלי המומים - אינו חולק בבשר.

וכל שאין לו בבשר - אין לו בעורות.

אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים טבול יום - ראו בתחילת המשנה - אינו חולק בבשר

שנאמר (ויקרא ז לג) "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן - לו תהיה שוק הימין למנה:"

חטיבה II: עורות הקרבנות

ראו לעיל ט, א: המזבח זוכה אפילו אם העולה אינה נחשבת. הדרשה על "עולת איש" אינה תלויה בקשר אל האיש המביא אותה אלא במזבח, כי שימוש הכהנים בעור נחשב השלמת הקרבת העולה, וראו ספרא צו פרק ט ב.

ההדגשה שאין מבחינים בין עולת גבר לעולת אשה מנוגדת לדברי ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא יא, ד.

(ב) כל שלא זכה המזבח בבשרה - לא זכו הכהנים בעורה

שנאמר (ויקרא ז ח) "עולת איש" - עולה שעלתה לאיש.

עולה שנשחטה שלא לשמה, אף על פי שלא עלתה לבעלים - עורה לכהנים. כי המזבח זכה בבשרה

אחד עולת האיש ואחד עולת האשה - עורותיהן לכהנים:

הק"ו כאן תולה את זכות הכהנים בעור הקרבן לא באכילת המזבח אלא בזכות האכילה שלהם בבשרו, וראו גם משנה ד.

עורות הבכורות היו לכהנים, כי הם נאכלים על ידיהם. עורות שאר הקדשים הקלים היו לבעלים.

(ג) עורות קדשים קלים - לבעלים, ועורות קדשי קדשים - לכהנים.

קל וחומר: מה אם עולה, שלא זכו בבשרה - זכו בעורה.

קדשי קדשים, שזכו בבשרה - אינו דין שיזכו בעורה?

אין "מזבח יוכיח", שאין לו עור מכל מקום:

המשנה מרחיבה את זכות הכהנים מעבר למשנה ב, גם לעורות של קרבנות שלא הגיעו למזבח אלא רק הופשטו בהר הבית, ומעבר למשנה ג לקרבנות שנפסלו לאכילה. העדות של ר' חנינא תומכת בהרחבה זו, אבל נראה שחכמים חולקים עליה.

(ד) כל הקדשים שארע בהם פסול

קודם להפשטן - אין עורותיהם לכהנים.

לאחר הפשטן - עורותיהם לכהנים.

חטיבה III: בית השריפה

ראו עדיות ב, ב.

הבכור הוא הדרגה הנמוכה ביותר של קרבן שהופשט בהר הבית. יש להוסיף בקל וחומר קרבנות בדרגת קדושה גבוהה יותר.

"שיאותו בעורו" - משחק מילים עם "שיאותו לאורו" שנאמר על נר ההבדלה, ראו ברכות ח, ו.

אמר רבי חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי עור שכבר הופשט יוצא לבית השריפה.

אמר רבי עקיבא: מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה - שיאותו הכהנים בעורו.

וחכמים אומרים: אין "לא ראינו" ראיה, אלא יוצא לבית השריפה:

שני אתרי שריפה: בית הדשן מחוץ לעזרה, לפרים ושעירים הנשרפים, שבהם השריפה היא משום קדושתם שאינה מתירה לכהנים לאכול מהם, וגם היא חלק מההקרבה - ובית הבירה שבהר הבית, שבו נשרפו קרבנות פסולים או טמאים, כסוג של אתר פסולת. לענין פרים ושעירים הנשרפים - ראו לעיל ד, ד.

לעניין בית הבירה ראו פסחים ז, ח.

(ה) פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהם נשרפין כמצותן

נשרפין בבית הדשן, ומטמאין בגדים.

ואם אינן נשרפין כמצותן - נשרפין בבית הבירה, ואינן מטמאין בגדים:

לדעת ת"ק (הוא ר' מאיר) הפרים הנשרפים מטמאים את בגדי הנושאים אותם משעה שיצאו מהעזרה, וראו גם תוספתא פרה ז, ט.

"שיוצת האור ברובן" הוא שיעור הכנת המדורה בערב שבת, שאין ספק שהעצים נדלקו היטב, וראו שבת א, יא.

וראו מקבילה למשנתנו ביומא ו ז.

(ו) היו סובלין אותן נושאים את הפרים הנשרפים במוטות.

יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו - הראשונים מטמאין בגדים.

והאחרונים, אינן מטמאים בגדים - עד שיצאו.

יצאו אלו ואלו - אלו ואלו מטמאין בגדים.

רבי שמעון אומר: אלו ואלו אינן מטמאין בגדים, עד שיצת האור ברובן.

ניתך הבשר - אין השורף מטמא בגדים: