ביאור:משנה מסכת בבא בתרא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת בבא בתרא: רכוש האדם הפרטי וזכויותיו[עריכה]

מבוא לסדר נזיקין

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת בבא בתרא[עריכה]

מסכת בבא בתרא עוסקת ברכוש האדם הפרטי ובזכויותיו.

הדינים השנויים בה מבוססים כמעט כולם על מנהגי המקום, ורק במקרים בודדים יש לה קשר לדיני התורה שבכתב (בדיני נקיון הכפיים שבפרק ה ובדיני הירושה שבפרק ח).

מנהגי המקום עצמם מחייבים מכוחה של הסכמת הציבור, הניכרת בעיקר בוותק שלהם. בלשון חכמים מכונה הוותק "חזקה".

חלק מרכזי במסכת עוסק בפרשנות השפה הנהוגה בציבור, שגם היא חלק מאותה הסכמה: בנושא זה עוסקים פרקים ד-ז וכן פרק י. בפרק י חולקים ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם עלינו "לדרוש לשון הדיוט", כלומר האם עלינו לקבל את לשון החוזה באופן מילולי או שעלינו להעמיק ולנסות להסביר אותה על פי הכוונה. המשנה נוטה לדעה שבמקרים של חוזה או שטר כתוב אין לדרוש את לשונם, וכאמור היא מקדישה הרבה מקום לקיבוע הפרשנויות למילים שבחוזים.

ניתן למצוא במבנה פרק ו רמז לדעתו של עורך המשנה על הרכוש הפרטי, שהרי הוא מעמיד את ביתו של אדם מול קברו, ומרמז לרעיון שפותח בתהילים מט ובקהלת, המעמיד את יצר הרכושנות מול עובדת המוות. דיני המכירה, והדרישה משני הצדדים לציית לנורמות החברתיות ולהיות אחראים עליהן - מבטאים את הטענה שאין אדם יכול להתנתק לחלוטין מחברו, ולכל בני האדם מידה של שותפות בנכסים.

גם בעריכת התלמוד הבבלי, שבחר לעסוק במצוות הצדקה ובכפייה עליה דווקא במסכת זו – ניתן למצוא ביקורת על הגישה הקפיטליסטית המנשבת מבין המשניות במסכת.

העיסוק בדיני הירושה בפרקים ח-ט חוזר וממחיש רעיון שנדון במסכת בבא קמא ובעיקר בבבא מציעא – העדיפות של מנהג "המדינה" על פני דיני הירושה שבתורה, הנשארים כפתרון למקרים שהנפטר לא הסדיר את חלוקת רכושו בעצמו.

מבנה המסכת:

פרק א עוסק במעבר מרכוש משותף לרכוש פרטי. בכך הוא משמש מעין כותרת למסכת כולה.

פרק ב עוסק בזכויות ובהגבלות החלות על האדם בשימוש ברכושו. פרק ג מטפל בנושא החזקה, הקשורה בין השאר להוכחת הבעלות על רכוש, ולזכויות השימוש בו.

פרקים ד-ה עוסקים בניסוח חוזי מכירה, מנדל"ן דרך ספינה, בהמה ובשר הבהמה עד לפירות. מאמצע פרק ה מתחילה המשנה לדון בשאלת האחריות ההדדית של המוכר ושל הקונה לעיסקה. בסופו נזכרת החובה המעוגנת בתורה שבכתב לנקיון כפים של הסוחרים.

פרק ו עוסק לסירוגין באחריות ההדדית של המוכר והקונה לאחר המכירה, ובמדידת בתים וקברים. כאמור לעיל, פרק זה נראה כתמצית הביקורת של העורך על המצב הרכושני המאפיין את המסכת. מצד שני יש בו גם ביטוי להשוואת הבית הפרטי למקדש, ויתכן שהרמז הוא לכך שבית יכול להיות כהיכל ויכול להיות כקבר.

פרק ז חוזר לניסוח של מכירת שדות ומדידתם. בסופו עולה שוב שאלת חלוקת הנכסים שנדונה בפרק א, וכך נסגר המעגל העיקרי במסכת.

פרקים ח-ט עוסקים בירושה ובעיזבון, כאשר יש בהם דיון בדרכי הניהול של רכוש משותף המובא כאלטרנטיבה לחלוקת הרכוש הפרטי.

פרק י עוסק בדיני חוזים ומחזיר אותנו לדיון על השפה.

מבנה המסכת בפירוט[עריכה]

פרק א: "השותפים" - חלוקת רכוש בין שותפים לשעבר

  1. כיצד נפרדים ומי משלם על כך?
  2. שיעורי מינימום לחלוקה

פרק ב: "לא יחפור" - הרחקות מהשכן ומרשות הרבים

  1. נזקים פיזיים
  2. נזקי חום, רעש ואור
  3. נזקי בעלי חיים
  4. נזקי ריח וטעם
  5. נזקי אילנות

פרק ג: "חזקת הבתים" - חזקות ומשמעויותיהן

  1. חזקת הוכחת בעלות
  2. חזקת שימוש
  3. שימוש בחצר השותפים וברשות הרבים

פרק ד: "המוכר את הבית" - דיני מכירת נדל"ן הנובעים משימושי הלשון

  1. מהו "בית"?
  2. מה נכלל ב"חצר"?
  3. מהו "בית בד" או "מרחץ"?
  4. ה"עיר" וה"שדה"
  5. בין מכירה להעברת בעלות אחרת

פרק ה: "המוכר את הספינה" - דיני מסחר ושימושי הלשון

  1. מספינה עד חמור – מכירת כלי תחבורה
  2. נספח המעניק משמעות
  3. מקח טעות
  4. רגע הקנין בפירות ובמידות
  5. נקיון כפיים

פרק ו: "המוכר פירות" - אחריות משותפת לאחר המכירה, בתים היכל וקברים

  1. אחריות המוכר
  2. גדלי בתים סטנדרטיים
  3. דרכי גישה לרכוש – אחריות הקונה
  4. גדלי קברים סטנדרטיים

פרק ז: "בית כור" - מדידת שדות

פרק ח: "יש נוחלין" - ירושה וצוואות

  1. ירושה לפי התורה
  2. צוואה
  3. חלוקה בין הבנים ובין הבנות

פרק ט: "מי שמת" - חלוקת העיזבון

  1. ירושה לבנים, בנות וצאצאים אחרים
  2. רווחים וחובות משותפים
  3. דברי הגוסס
  4. ירושה במקרי ספק

פרק י: "גט פשוט" - דיני גיטים ושטרות

  1. דיני כתיבת השטר וטעויות הסופר
  2. מי נוכח בעת הכתיבה, ומי משלם לסופר?
  3. אסמכתא ופרשנות השטרות
  4. ערבות וגביית שטרות