ביאור:משנה בבא בתרא פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
מבוא למסכת בבא בתרא ומבנה המסכת
מסכת בבא בתרא עוסקת ברכוש האדם הפרטי ובזכויותיו.
הדינים השנויים בה מבוססים כמעט כולם על מנהגי המקום, ורק במקרים בודדים יש לה קשר לדיני התורה שבכתב (בדיני נקיון הכפיים שבפרק ה ובדיני הירושה שבפרק ח).
מנהגי המקום עצמם מחייבים מכוחה של הסכמת הציבור, הניכרת בעיקר בוותק שלהם. בלשון חכמים מכונה הוותק "חזקה".
חלק מרכזי במסכת עוסק בפרשנות השפה הנהוגה בציבור, שגם היא חלק מאותה הסכמה: בנושא זה עוסקים פרקים ד-ז וכן פרק י. בפרק י חולקים ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם עלינו "לדרוש לשון הדיוט", כלומר האם עלינו לקבל את לשון החוזה באופן מילולי או שעלינו להעמיק ולנסות להסביר אותה על פי הכוונה. המשנה נוטה לדעה שבמקרים של חוזה או שטר כתוב אין לדרוש את לשונם, וכאמור היא מקדישה הרבה מקום לקיבוע הפרשנויות למילים שבחוזים.
ניתן למצוא במבנה פרק ו רמז לדעתו של עורך המשנה על הרכוש הפרטי, שהרי הוא מעמיד את ביתו של אדם מול קברו, ומרמז לרעיון שפותח בתהילים מט ובקהלת, המעמיד את יצר הרכושנות מול עובדת המוות. דיני המכירה, והדרישה משני הצדדים לציית לנורמות החברתיות ולהיות אחראים עליהן - מבטאים את הטענה שאין אדם יכול להתנתק לחלוטין מחברו, ולכל בני האדם מידה של שותפות בנכסים.
גם בעריכת התלמוד הבבלי, שבחר לעסוק במצוות הצדקה ובכפייה עליה דווקא במסכת זו – ניתן למצוא ביקורת על הגישה הקפיטליסטית המנשבת מבין המשניות במסכת.
העיסוק בדיני הירושה בפרקים ח-ט חוזר וממחיש רעיון שנדון במסכת בבא קמא ובעיקר בבבא מציעא – העדיפות של מנהג "המדינה" על פני דיני הירושה שבתורה, הנשארים כפתרון למקרים שהנפטר לא הסדיר את חלוקת רכושו בעצמו.
מבנה המסכת:
פרק א עוסק במעבר מרכוש משותף לרכוש פרטי. בכך הוא משמש מעין כותרת למסכת כולה.
פרק ב עוסק בזכויות ובהגבלות החלות על האדם בשימוש ברכושו. פרק ג מטפל בנושא החזקה, הקשורה בין השאר להוכחת הבעלות על רכוש, ולזכויות השימוש בו.
פרקים ד-ה עוסקים בניסוח חוזי מכירה, מנדל"ן דרך ספינה, בהמה ובשר הבהמה עד לפירות. מאמצע פרק ה מתחילה המשנה לדון בשאלת האחריות ההדדית של המוכר ושל הקונה לעיסקה. בסופו נזכרת החובה המעוגנת בתורה שבכתב לנקיון כפים של הסוחרים.
פרק ו עוסק לסירוגין באחריות ההדדית של המוכר והקונה לאחר המכירה, ובמדידת בתים וקברים. כאמור לעיל, פרק זה נראה כתמצית הביקורת של העורך על המצב הרכושני המאפיין את המסכת. מצד שני יש בו גם ביטוי להשוואת הבית הפרטי למקדש, ויתכן שהרמז הוא לכך שבית יכול להיות כהיכל ויכול להיות כקבר.
פרק ז חוזר לניסוח של מכירת שדות ומדידתם. בסופו עולה שוב שאלת חלוקת הנכסים שנדונה בפרק א, וכך נסגר המעגל העיקרי במסכת.
פרקים ח-ט עוסקים בירושה ובעיזבון, כאשר יש בהם דיון בדרכי הניהול של רכוש משותף המובא כאלטרנטיבה לחלוקת הרכוש הפרטי.
פרק י עוסק בדיני חוזים ומחזיר אותנו לדיון על השפה.
חלוקת רכוש בין שותפים לשעבר
[עריכה]חטיבה I: כיצד נפרדים ומי משלם על כך?
[עריכה]|
למרות שההחלטה להיפרד היא של שניהם, בדרך הפרידה קובע המנהג, ואין אחד מהם יכול לשנות ממנו אלא אם הסכים חברו. גם אם החליטו להפריד ביניהם ולחצות את החצר - עדיין השותפות נשארת וחלה על הגדר, ולבסוף דינה ליפול... גם אם אינם זוכרים מי מימן את הבניה, מניחים שנהגו כמנהג, ושניהם נתנו את מקום הגדר ואת חומריה, ולכן כך מחלקים את המפולת. ר' יוסי חולק על הכפייה לבנות כותל, ולדעתו יכול אחד השותפים להימנע מלהשתתף במימון הכתל ובמקומו, ואז מסמנים זאת בדרך מיוחדת (ראו משנה ב) ומונעים ממנו להשתמש בכותל אחר כך, ראו תוספתא ב"מ יא יא. היבטים נוספים במקרה של נפילת הכותל נדונו לעיל, ב"מ י. יתכן שהמידות הניתנות כאן הם רוחב הקיר או רוחב המקום בחצר שנועד לקיר, ובו מקום לקבל את האבנים הנופלות, או שמדובר במרחק שיש להתרחק מהקיר - בדומה להלכות במשניות הבאות, ואיזור זה נותר משותף גם לאחר החלוקה, כך שאם האבנים נופלות לצד אחד השני אינו מפסיד. אפשר שמשנה זו הותאמה למצב בבבל בו לא היו אבנים אלא רגבי עפר ולבנים. ראו מאמר יואל אליצור באתר דעת, וכן הספר "משונצינו ועד וילנא" של הרב יעקב לאופר, על הריאליה במשנה ושינויים שהוכנסו בידי עורכי, מעתיקי ומדפיסי התלמוד הבבלי. |
(א) השותפין שרצו לעשות מחיצה להיפרד ולחצות את החצר, או מחיצה במשמעות קיר שרצו לבנות בחצר
- בונין את הכותל באמצע.
מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים סוגי אבנים הנבדלים בעוביים. חכמינו שמו לב לביטויים מקראיים הרומזים לבניית המקדש
- בונים.
- הכל - כמנהג המדינה.
- בגויל - זה נותן שלשה טפחים, וזה נותן שלשה טפחים.
- בגזית - זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה.
- בכפיסין - זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים.
- בלבנים - זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה.
לפיכך מכיוון שקיים תקן אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם:
המשמעות הלשונית של "רצו לעשות מחיצה" נידונה בתלמודים המגיעים למסקנות הפוכות, והמניע לבניית הקיר ביניהם אף הוא שנוי במחלוקת. הסוגיות בתלמודים הם סוגיית פלוגתא או גודא - כלומר רצון להפרד ולחצות את החלקה לחלקים, או רצון לבנות "מחיצה" כלומר קיר, וסוגיית היזק ראיה - שבבלי נחשב כמניע אפשרי וכסיבה לבניית הקיר במקומות השונים או בחלקם. בהמשך המשנה, מהלשון וכן..., אבל... משתמע שגם בהלכה הראשונה שבפרקנו - לגבי כותל שותפים בחצר, או בהלכה קודמת כלשהי (אם מתייחסים לפרקנו כהמשך לפרק האחרון בבבא מציעא, או מתבוננים במקור רשימת ההלכות טרם תימצות המשנה) מדובר בדין שמחייבים את אחד השותפים או את שניהם לעשות.
|
הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד, וראו גם פסחים ג, ב, וסוטה א, ט, ויבמות ד, ח. כי כאן דנים בשאלת הכפיה על בעל הרכוש להשתתף בגידור ולא בשאלת רוחב הגדר. הביטוי "מקום שנהגו" אינו מתיחס למקום גיאוגרפי-קהילתי, כמו בביטוי "הכל כמנהג המדינה" - אלא למקום תפקודי, כמו גינה או בקעה: גינה היא דוגמא למקום שנהגו לגדור. דעה אחרת היא שהלשון "וכן... מחייבים..." נסבה על התוצאה של חלוקת המפולת, אף שאין מדובר בפירוק שותפות אלא בקיר משותף אחד "בגינה". במקום שנהגו שלא לגדור החזית מסמנת מי בעל הכותל. |
(ב) וכן בגנה - מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו.
- אבל בבקעה - מקום שנהגו שלא לגדור - אין מחייבין אותו,
- אלא אם רוצה - כונס לתוך שלו ובונה, ועושה חזית מבחוץ.
- לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים שלו.
אם עשו מדעת שניהן - בונין את הכותל באמצע, ועושין חזית מכאן ומכאן.
- לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם:
|
למרות ששדהו מוקף בגדר, לא מחייבים אותו להשתתף, כי מדובר בבקעה שבה לא נהוג לגדר. אבל השוו תוספתא ב"מ יא, ג, העוסקת בחורבה הסמוכה לחצר חבירו, שם נהגו לגדר, ומחייבים את בעל החורבה בהוצאות הגידור. אבל ר' יוסי מעיר שאם המוקף השלים בעצמו חלק מהגדר - גילה בכך כוונה להשתמש בגדרות של חבריו, ולכן ישלם חצי מההוצאות של כל הגדרות. |
(ג) המקיף את חברו משלש רוחותיו,
- וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו.
- רבי יוסי אומר: אם עמד המוקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל:
(ד) כותל חצר הנדון במשנה א שנפל - מחייבין אותו לבנותו עד גובה ארבע אמות.
- בחזקת שנתן את חלקו - עד שיביא השכן שלו ראיה שלא נתן.
|
החלק בכותל החצר שמעל 4 אמות (לפי תוספתא ב"מ יא, יא הגובה הוא 10 טפחים) נדון כגדר בבקעה, כמו במשנה ג. המשנה מזכירה כאן את המונח "חזקה" לראשונה במסכת. בהקשר שלפנינו הוא מסמן הנחה משפטית: אם הוא טוען ששילם את חלקו - מאמינים לו ואין מחייבים אותו להביא הוכחה - לגבי החלק שבו הוא מחוייב בכל מקרה (עד 4 אמות) ולא לגבי החלק הנוסף. |
מארבע אמות ולמעלה - אין מחייבין אותו.
- סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו את התקרה - מגלגלין עליו את הכל.
- בחזקת שלא נתן מעל ארבע אמות - עד שיביא ראיה שנתן:
(ה) כופין אותו דיירי החצר כופים זה את זה לבנות בית שער ודלת לחצר.
|
לשון מקרא: "חומה גבוהה דלתים ובריח" - דברים ג ה. הכפייה מבטאת את הזהות של התושב כאחד מאנשי החצר או העיר. בתוספתא ב"מ יא, ט מעירים שבעל יציאה פרטית למבוי (יותר מחצר ופחות מעיר) - אין כופים אותו לבנות דלת למרות שדרך הכניסה שלו עלולים להכנס גנבים. התלמוד מרחיב את זכות הכפייה על תושב העיר למיסים נוספים ולצדקה. בתוספתא שם מבחינים בין בעל חצר בעיר לבין דייר קבוע שם: רק דייר קבוע משתתף בהוצאות החומה והשער, ואילו בעל חצר שאינו גר בעיר - ניתן לכפות עליו להשתתף רק בחפירת בורות מים ובתיקון המקוואות. |
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא רק הסמוכות לרשות הרבים..
כופין אותו בני העיר כופים זה את זה לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה אלא רק הסמוכות לספר..
כמה יהא בעיר מי ששוכר שם דירה ויהא כאנשי העיר להתחייב בבניית החומה וכו'?
- שנים עשר חדש.
- קנה בה בית דירה - הרי הוא כאנשי העיר מיד:
חטיבה II: שיעורי מינימום לחלוקה
[עריכה]|
המשנה מגדירה מה הגודל המינימלי השומר על שם העניין. שם הוא גילוי של השפה, המשקפת את מנהג המקום. אם נשאר שם הדבר - ניתן לאכוף חלוקה, אבל אם לא - רק אם שני הצדדים מסכימים ניתן לחלק. לדברי ר' יהודה ראו נימוקו בתוספתא ב"מ יא, ו: כדי שיהיה איכר אומן חורש ושונה. ושם בהלכה ז מעירים ששאם אחד מהם מוכן לקבל פחות מהשיעור נותנים לו, ובלבד שהשני יקבל כשיעור. |
(ו) אין חולקין את החצר - עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה.
- ולא את השדה - עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה.
- רבי יהודה אומר: עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה.
- ולא את הגנה - עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה.
- רבי עקיבא אומר: בית רובע.
- ולא את הטרקלין, ולא את המורן ארמון, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד
- עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה.
[זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין].
|
המלה "רוצים" מחזירה לתחילת הפרק. אם יש הסכמה הדדית אפשר לעשות כמעט כל דבר. הכלל הזה אינו נובע מכתבי הקודש אלא מרצון האדם, או מהמקובל בחברה ובמדינה. אבל כתבי הקודש עצמם הם מקודשים ואין לפגוע בהם אפילו אם שני הצדדים רוצים. |
- ואם לאו - אין חולקין אלא מוכר זה את חלקו לזה..
אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים.
- אבל בזמן ששניהם רוצים, אפלו בפחות מכאן - יחלוקו.
- וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו: