ביאור:משנה בבא בתרא פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא בתרא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת בבא בתרא ומבנה המסכת

חלוקת רכוש בין שותפים לשעבר[עריכה]

חטיבה I: כיצד נפרדים ומי משלם על כך?[עריכה]

למרות שההחלטה להיפרד היא של שניהם, בדרך הפרידה קובע המנהג, ואין אחד מהם יכול לשנות ממנו אלא אם הסכים חברו.

גם אם אינם זוכרים מי מימן את הבניה, מניחים שנהגו כמנהג, ושניהם נתנו את מקום הגדר ואת חומריה.

ר' יוסי חולק על הכפייה לבנות כותל, ולדעתו יכול אחד השותפים להימנע מלהשתתף במימון הכתל ובמקומו, ואז מסמנים זאת בדרך מיוחדת (ראו משנה ב) ומונעים ממנו להשתמש בכותל אחר כך, ראו תוספתא ב"מ יא יא.

היבטים נוספים במקרה של נפילת הכותל נדונו לעיל, ב"מ י.

(א) השותפין שרצו להיפרד, ולכן לעשות מחיצה בחצר - בונין את הכותל באמצע.

מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים סוגי אבנים הנבדלים בעוביים. חכמינו שמו לב לביטויים מקראיים הרומזים לבניית המקדש - בונים.

הכל כמנהג המדינה.
בגויל - זה נותן שלשה טפחים, וזה נותן שלשה טפחים.
בגזית - זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה.
בכפיסין - זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים.
בלבנים - זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה.

לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם:


הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד, כי כאן הדין תלוי במנהג. וראו גם פסחים ג, ב, וסוטה א, ט, ויבמות ד, ח:

אם אחד מהשותפים לשעבר אינו רוצה לממן את הגדר, והמנהג הוא לגדר - מחייבים אותו להשתתף בהוצאות.

החזית מסמנת מי בעל הכותל.

(ב) וכן בגנה - מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו.

אבל בבקעה - מקום שנהגו שלא לגדור - אין מחייבין אותו,
אלא אם רוצה - כונס לתוך שלו ובונה, ועושה חזית מבחוץ.
לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים שלו.

אם עשו מדעת שניהן - בונין את הכותל באמצע, ועושין חזית מכאן ומכאן.

לפיכך אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם:


למרות ששדהו מוקף בגדר, לא מחייבים אותו להשתתף, כי מדובר בבקעה שבה לא נהוג לגדר. אבל השוו תוספתא ב"מ יא, ג, העוסקת בחורבה הסמוכה לחצר חבירו, שם נהגו לגדר, ומחייבים את בעל החורבה בהוצאות הגידור.

אבל ר' יוסי מעיר שאם המוקף השלים בעצמו חלק מהגדר - גילה בכך כוונה להשתמש בגדרות של חבריו, ולכן ישלם חצי מההוצאות של כל הגדרות.

(ג) המקיף את חברו משלש רוחותיו,

וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו.
רבי יוסי אומר: אם עמד המוקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל:


(ד) כותל חצר הנדון במשנה א שנפל - מחייבין אותו לבנותו עד גובה ארבע אמות.

בחזקת שנתן את חלקו - עד שיביא השכן שלו ראיה שלא נתן.

החלק בכותל החצר שמעל 4 אמות (לפי תוספתא ב"מ יא, יא הגובה הוא 10 טפחים) נדון כגדר בבקעה, כמו במשנה ג.

המשנה מזכירה כאן את המונח "חזקה" לראשונה במסכת. בהקשר שלפנינו הוא מסמן הנחה משפטית: אם הוא טוען ששילם את חלקו - מאמינים לו ואין מחייבים אותו להביא הוכחה - לגבי החלק שבו הוא מחוייב בכל מקרה (עד 4 אמות) ולא לגבי החלק הנוסף.

מארבע אמות ולמעלה - אין מחייבין אותו.

סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו את התקרה - מגלגלין עליו את הכל.
בחזקת שלא נתן מעל ארבע אמות - עד שיביא ראיה שנתן:


(ה) כופין אותו דיירי החצר כופים זה את זה לבנות בית שער ודלת לחצר.

לשון מקרא: "חומה גבוהה דלתים ובריח" - דברים ג ה.

הכפייה מבטאת את הזהות של התושב כאחד מאנשי החצר או העיר.

בתוספתא ב"מ יא, ט מעירים שבעל יציאה פרטית למבוי (יותר מחצר ופחות מעיר) - אין כופים אותו לבנות דלת למרות שדרך הכניסה שלו עלולים להכנס גנבים.

התלמוד מרחיב את זכות הכפייה על תושב העיר למיסים נוספים ולצדקה. בתוספתא שם מבחינים בין בעל חצר בעיר לבין דייר קבוע שם: רק דייר קבוע משתתף בהוצאות החומה והשער, ואילו בעל חצר שאינו גר בעיר - ניתן לכפות עליו להשתתף רק בחפירת בורות מים ובתיקון המקוואות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא רק הסמוכות לרשות הרבים..

כופין אותו בני העיר כופים זה את זה לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה אלא רק הסמוכות לספר..

כמה יהא בעיר מי ששוכר שם דירה ויהא כאנשי העיר להתחייב בבניית החומה וכו'?

שנים עשר חדש.
קנה בה בית דירה - הרי הוא כאנשי העיר מיד:


חטיבה II: שיעורי מינימום לחלוקה[עריכה]

המשנה מגדירה מה הגודל המינימלי השומר על שם העניין. שם הוא גילוי של השפה, המשקפת את מנהג המקום. אם נשאר שם הדבר - ניתן לאכוף חלוקה, אבל אם לא - רק אם שני הצדדים מסכימים ניתן לחלק.

לדברי ר' יהודה ראו נימוקו בתוספתא ב"מ יא, ו: כדי שיהיה איכר אומן חורש ושונה.

ושם בהלכה ז מעירים ששאם אחד מהם מוכן לקבל פחות מהשיעור נותנים לו, ובלבד שהשני יקבל כשיעור.

(ו) אין חולקין את החצר - עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה.

ולא את השדה - עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה.
רבי יהודה אומר: עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה.
ולא את הגנה - עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה.
רבי עקיבא אומר: בית רובע.
ולא את הטרקלין, ולא את המורן ארמון, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד
עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה.

[זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין].

המלה "רוצים" מחזירה לתחילת הפרק. אם יש הסכמה הדדית אפשר לעשות כמעט כל דבר. הכלל הזה אינו נובע מכתבי הקודש אלא מרצון האדם, או מהמקובל בחברה ובמדינה.

אבל כתבי הקודש עצמם הם מקודשים ואין לפגוע בהם אפילו אם שני הצדדים רוצים.

ואם לאו - אין חולקין אלא מוכר זה את חלקו לזה..

אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים.

אבל בזמן ששניהם רוצים, אפלו בפחות מכאן - יחלוקו.
וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו: