ביאור:משנה מסכת תענית
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת תענית: תעניות ציבור מזדמנות וקבועות
[עריכה]מבוא למסכת תענית
[עריכה]מסכת תענית מוקדשת לענייני תענית הציבור. התענית מופיעה במקרא (ראו למשל יואל א יד) כתגובה לצרה קשה המאיימת על הציבור. במקרא מתרחשים רוב הטקסים של התענית במקדש, ותפקיד מרכזי בהם שמור לכהנים (יואל ב יז). לעומת זאת במשנה, למרות שעדיין נשמר מקומה המרכזי של ירושלים, תפקיד הכהנים מצומצם מאד, והם אף מודרים מחלק מטקסי התענית.
טקס התענית במסכת נקבע באופן ממוסד. בכך משתקפת תפיסתם של חכמים על התענית, לא כעל צעקה ספונטאנית לקב"ה, אלא כעל תהליך חינוכי של הציבור, המיועד לקרב אותו למורשת התורה שבעל פה. אילו נשארה התענית במשמעה המקורי, כדרישה מהאל למלא את רצוננו - היה כל מקרה של אי הצלחה של התענית נתפס כנזיפה קשה מאיתו, מעין ניתוק יחסים; אבל בדרך התפיסה החדשה של התענית, כהזדמנות ללימוד ולתשובה - היא תמיד מצליחה, שהרי כל תענית ולימוד תורה מצליחים להשפיע בעצמם על הציבור, אפילו אם התפילה הנלווית אליהם אינה נענית. תפקיד הטקסים הוא לחזק את האמונה בהשגחת ה', בניגוד לתגובה לצרה שבאה על היחיד, שאז מצופה ממנו שישלים עם המצב (ראו ברכות ט ה)
שתי הזדמנויות לתענית מתוארות במשנה, וניכר ניסיון להקטין את ההבדלים ביניהן: תענית שנקבעת באופן מיוחד על ידי בית הדין - ותעניות ציבור שבלוח השנה. בשני המקרים מוביל המיסוד של התעניות לקראת מערכת חינוכית המנחילה לציבור את ערכי התורה והמצוות של חז"ל.
פרק א מוקדש לתעניות על הגשמים ולתפילות עליהם. הוא מבטא את הקשר שבין ירידת הגשם לבין חסדי הקב"ה, וההיפך. הקשר הזה מופיע כבר בתורה שבכתב, ועוד בתפיסות האליליות נקשרו הגשם וחסדי האלים. במשנה מתבטא הקשר הזה בעיקר על ידי הביטוי "...ולא נענו" המצביע על קשר בין התענית, הגשם והמענה האלוהי. הפרק קובע תאריכים מסודרים לתעניות על הגשמים, ובכך הוא מתחיל בתיאור המיסוד של התעניות.
פרק ב מתאר בפירוט את טקס התענית, הכולל גם מעשים שאינם שגרתיים, כגון הוצאת התיבה (ארון הקודש) מבית הכנסת והנחת אפר עליו. בתחילת הפרק נרמזות לנו שתי תפיסות של הטקס: הדרשן, המייצג את החכמים, דורש מהציבור לחזור בתשובה, ולצידו שליח הציבור מתפלל באריכות כמיטב יכולתו. המאמץ של המשנה הוא להיאבק באמונה העממית כי שליח הציבור הוא שמוריד את הגשם. בפרק זה ניכרים גם סימני מיסוד נוספים, הקשורים לתאריכים שבהם אין קובעים תענית למרות שיש מצוקה בציבור. הפרק מתאר את טקסי התענית תוך התעלמות מהכוהנים, ואף קובע שחלקם אינם משתתפים בה.
פרק ג ממשיך בענייני תעניות הציבור המיוחדות, וקובע כי כמעט לכל צרה שבאה על הציבור יש לקבוע תענית, ולא רק לבצורת. בסוף הפרק מובא המעשה בחוני המעגל, שהצליח להוריד גשמים בעצמו, בזכות תפילתו, וננזף על כך בידי שמעון בן שטח. בכך נרמז לנו כי התענית אינה רק אמצעי לעורר רחמי שמים, אלא היא המטרה מבחינת חז"ל, באשר היא הדרך שלהם להפעיל את הציבור ולקרבו לתורה ולמצוות.
פרק ד מוקדש לתעניות הציבור הקבועות, והוא קושר אותן לחגי המקדש - קרבנות העצים והמעמדות. בסופו מתואר חג השיא של קרבנות העצים - ט"ו באב, המהווה השלמה לתעניות, וממלא כמותן את תפקיד המקשר בין הציבור הרחב לבין חז"ל והמקדש.
וראו גם
פירוט המסכת
[עריכה]פרק א: "מאימתי" - המשמעות הדתית של הגשם
פרק ב: "סדר תעניות כיצד" - טקס תענית הציבור ועבודת המקדש
פרק ג: "סדר תעניות אלו" - תענית כערך לעצמו
פרק ד: "בשלושה פרקים" - השתקפות הקשרים בין העם לכהנים בלוח השנה